סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
לא רוצה לבזבז זמן בהקדמות, אז פשוט תקראו.
פרטים על הסיפור, תכליתו ועתידו תוכלו לראות בסוף הפרק.
------

פרק ראשון:
לילה סוער.

השעה הייתה אחת אחר חצות, כשנביחותיהם הפרועות של כלבי השמירה העירו את שמשון מלכיאלי משנתו השלווה.

הוא התרומם בבת אחת, מחשבותיו מטושטשות, מבלבלות בין חלום למציאות. "פולשים!" חלפה מחשבה מהירה במוחו, הוא השליך בבהילות את שמיכת הפוך המחממת מעליו.

הנביחות לא פסקו, מחרידות את דממת הליל. הוא הושיט את רגליו אל הרצפה, מצטמרר מהמגע הקר. "אני אראה להם מה זה!" לחש בזעם. "זו הפעם האחרונה שהם באים לכאן".

הסיטואציה לא הייתה זרה לשמשון. לאורך השנים הרבות בהן הוא מתגורר בערבות הנגב הוא זכה לא פעם לביקורים לא נעימים של גנבים בדואים. אלו היו מתפרצים לחווה השקטה שלו, גונבים רכוש וכלי רכב. בדיוק מסיבה זו הוא גידל שני כלבי שמירה בחצרו ובמגרה נעולה בחדר השינה שלו נח אקדח תופי זעיר.

בדיוק כשעמד לפתוח את המגירה נשמע צלצול רם ברחבי הבית. הוא נעצר באחת. גנבים אינם מצלצלים בפעמון הדלת. 'מי זה יכול להיות?' הרהר בזעף. 'מי מצלצל בשעה כזו?'

הוא דשדש אל מחוץ לחדר, מעורפל ועייף. במכשיר האינטרקום שבכניסה לבית דלקה נורה ירוקה, הוא מיהר לגשת אל המכשיר וללחוץ על המקש הכסוף שבתחתיתו. "מי זה?" שאל בקול צרוד.

"משטרה." השיב קול מתכתי.

על אף ששמשון היה אזרח שומר חוק, ועל אף שבמקצועו כמדריך טיולים הוא היה רגיל בתיאום תמידי עם גורמי משטרה, הכתה אותו התשובה הקצרה בהלם ובחשש. "מה... מה אתם רוצים?" הוא שאל, בטחונו העצמי נאבד ברגע.

"אני רוצה לשוחח אתך," השיב הקול. "תאפשר לי בבקשה להיכנס.

שמשון פסע במהירות אל דלת הכניסה, מסיט את הבריח ופותח את הדלת לרווחה. רוח עזה התפרצה אל פניו, פורעת את שערו הארוך. טיפות גשם ניקדו בן רגע את השטיח הבהיר שבמפתן.

שמשון גידף חרישית, מלקה את עצמו על ששכח שבחוץ משתוללת סופה כזו. הקור חדר בקלות מבעד לפיג'מה הדקיקה שלבש, מטלטל את עצמותיו. "אתה יכול להיכנס!" הוא צעק אל האיש שמאחורי שער החצר, קולו מתגבר בקושי על שריקת הרוח.

השער נפתח, גבר גבוה לבוש מעיל רוח נכנס לחצר. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו, מחזיק בידו הימנית מטריה קרועה, תומכי הברזל שלה מעוקמים ומזכירים בצורתם עכביש מעוות. לראשו הוא חבש כובע מצחייה שבחזיתו התנוסס סמל משטרת ישראל. הוא לא היה חמוש.

"אתה שמשון מלכיאלי?" שאל כשהיה במרחק של שני מטרים.

"כן, זה אני." השיב שמשון. "מה העניין?"

השוטר התמהמה מלהשיב, מתקרב עד למדרגה שבפתח הבית. הוא הסיר את הכובע מראשו, חושף תחתיו שיער מקריח. פניו היו חיוורות מאוד, המבע בעיניו התכולות קפוא. "הכול בסדר?" שאל אותו שמשון בדאגה.

"עד כמה שזה נוגע אליך, כן". השיב השוטר ושמשון שחרר אנחת רווחה. "אבל אם תאפשר לי להיכנס יהיה נוח יותר".

שמשון נע הצידה בחוסר חשק מופגן, מאפשר לשוטר להיכנס אל תוך הבית, מגפיו מותירים עקבות בוציים על הרצפה המבריקה. שמשון טרק את הדלת, פוסע מאחורי גבו הרחב של השוטר שנכנס אל הסלון, מדלג על מערכת הישיבה שהורכבה מספות עור נוחות ובוחר להתיישב מול השולחן שבפינת האוכל. "שב," אמר, מתעלם מכך שהוא האורח ולא בעל הבית. שמשון התיישב על קצה הכיסא.

"שמי הוא ביל יוסטון, אני מיחידת החילוץ המשטרתית." פתח השוטר. זה היה שם מוזר לכל הדעות, אבל שמשון הצליח לזהות מבטא זר בדיבורו של האיש ותיאר לעצמו שהוא כנראה יליד מדינה זרה. "הגעתי לכאן כדי לבקש ממך לשתף פעולה עם המשטרה במבצע חילוץ של מטיילים שכנראה לקלעו לשיטפון. אנחנו נשמח לקבל את שיתוף הפעולה שלך."

שמשון הבין הכול בבת אחת. עם ותק של עשרים שנה בהדרכת טיולי ג'יפים ואופנועי שטח, הוא הכיר את מרחבי הנגב יותר מכל אדם אחר. הוא הכיר כל צוק וכל עמק, כל נקיק וכל מערה. אך טבעי היה שהמשטרה תגייס את ידיעותיו לצורך הצלת חיים.

"אני אשמח לעזור," אמר ברוחב לב. "במה מדובר?"

השוטר תופף באצבעות ידיו על לוח השולחן המכוסה במפה צבעונית, מספר: "בשעה שתים עשרה ורבע הבחין מסוק סיור שלנו בשיגור של אות מצוקה שבקע מנקיק סלע במרחק של עשרים קילומטרים מערבית מכאן. המשגרים היו ככל הנראה מטיילים שנקלעו לאזור ונלכדו. על פי נתוני השירות המטראולוגי, חייהם של המטיילים נמצאים בסכנת חיים ממשית, משום שמדובר בבור עמוק מאוד בין סלעים, בור שעתיד להתמלא במי גשמים בשעות הקרובות. אם המטיילים יישארו שם, לא יהיה להם סיכוי".

"היחידה שלנו כמובן הפעילה את כל האמצעים כדי לאתר את מיקומם המדויק של המטיילים ולחלץ אותם בעזרת כבלים ממסוק, אך הערפל הכבד לא אפשר לנו ראות טובה. חשוב לי להסביר לך, שאנחנו זקוקים למיקום המדויק ביותר, ברמה של מטרים, כדי לבצע חילוץ בתנאי שטח כאלו. אזור כללי לא עוזר לנו במקרה הזה".

"במקרים כאלו, הפרוטוקולים שלנו קובעים כי יש לנסות ולאתר את המיקום של המטיילים מן הקרקע. שלחנו את הצוותים הקרקעיים שלנו לאתר את המטיילים, אך אלו העלו חרס בידם".

"מה זאת אומרת?" התעניין שמשון. "באילו בעיות הם נתקלו?"

"הם לא הצליחו להגיע בכלל לשטח." השיב ביל השוטר. "מסתבר שהנקיק המדובר ממוקם בפסגתו של צוק מדברי תלול מאוד, צוק שבתנאי מזג האוויר הגישה אליו היא כמעט בלתי אפשרית. כל ניסיונותינו עד עתה עלו בתוהו. חייהם של המטיילים בסכנה חמורה."

שמשון נשך את שפתיו. למרות חזותו הקשוחה, שהתבטאה בצורת הלבוש שלו, בשיערו הארוך ובמבנה גופו המגודל, הוא היה אדם בעל נפש רגישה, טיפוס חם שאוהב לעזור. המחשבה על כך שלא הרחק מביתו המחומם נמצאים קבוצת אנשים בסכנת חיים גרמה לו למועקה מידית. "במה אני יכול לעזור לכם?" הוא שאל.

ביל נעץ בו את עיניו הקפואות, חסרות המבע. "על פי המידע שברשותנו, מסלול טיולי הג'יפים שאתה מדריך עובר בדיוק בשטח המדובר. לא אגזים בהערכותיי אם אחשוב שאתה מכיר את הצוק הזה טוב יותר מכל השוטרים שביחידה שלנו. חשבנו שייתכן ואתה מכיר דרכי גישה לפסגת הצוק שאנחנו לא מכירים. אם כן, יהיה זה אך מתבקש לצרף אותך לצוות מבצע החילוץ שלנו. האם תסכים להצטרף?"

שמשון לא התלבט אפילו לרגע אחד. הוא התרומם בלהיטות מן הכיסא עליו ישב. "למה אתה מחכה?" זירז את השוטר שעל פניו ניכרה הבעה קלושה של שביעות רצון. "חייהם של אנשים בסכנה!"

שניות ספורות לאחר מכן הם עמדו שניהם מול פתח היציאה. שמשון היה לבוש עדיין במכנסי הפיג'מה הארוכים המשובצים שלו, אך מעל חולצתו הדקה הוא לבש מעיל דובון כבד. ההופעה הזו גרמה לו להיראות מגוחך משהו, במיוחד כשלרגליו היו נעולות מגפי עבודה מרופטות בצבע בז'.

דלת הבית נפתחה בקושי, הרוח מהדקת אותה אל המשקוף, מאלצת את שמשון להילחם מולה. הגשם היה חזק יותר מלפני כן, ברק הבזיק בעלטה.

מחוץ לשער היציאה מחצר הבית חנה רכב שטח באורות כבויים. לוחית הרישוי שלו הייתה אדומה ומעל גגו בלט זרקור כבוי בצבע כתום עמום. במבט של איש מקצוע הבחין שמשון מיד שמדובר בדגם המשופר 'ריינגלר' של יצרנית רכבי השטח 'ג'יפ'. זהו דגם מתקדם מאוד, בעל יכולות גבוהות בהרבה מיכולותיהם של רכבי השטח בהם הוא רגיל לנהוג. "השקיעו בכם," הוא אמר לשוטר שלצדו, על פניו מבע מתרשם. "לא ידעתי שהמשטרה מחזיקה רכבים חדישים כאלו".

ביל לא הגיב להתפעלותו של שמשון. הוא נותר קפוא, מסרב לשבור את הדיסטנס שבין שוטר לאזרח, על אף שבאופן רשמי הפך שמשון לשותפו לצוות. הוא שלף מכיסו מחזיק מפתחות מצועצע בצורת כוכב ים, מבודד מבין המפתחות התלויים בו שלט דיגיטלי זעיר. פנסי הרכב הבהבו פעמיים כשאצבעותיו לחצו את מקש הסיליקון, צליל קצרצר נשמע, נעילת הדלתות בוטלה.

אם קיווה שמשון לרגע שהשוטר יתחשב במקצועו ויאפשר לו לנהוג בג'יפ העוצמתי, הרי שהוא התבדה. ביל אפילו לא חנן אותו במבט כשעקף את הרכב מלפנים, פונה אל הדלת השמאלית הקדמית, פותח אותה בקלילות ומתיישב במושב העור המרופד שממול ההגה. המנוע הופעל בבת אחת, חיישני הרכב מזהים שהמפתח עבר את סף הדלת, מתניעים מבלי צורך בתחיבת המפתח לחריץ ההגה.

שמשון פתח את הדלת הימנית, נכנס בהיסוס, מבטו עוקב באי נעימות אחר קילוחי המים שזרמו מבגדיו ומשערו, יוצרים כתמים כהים לא סימטריים על הריפוד המהודר. ביל סקר אותו מזווית עינו, מפעיל בשתיקה את מיזוג האוויר. משב רוח חם פרץ מפתחי האוורור.

שמשון חגר את עצמו בחגורת הבטיחות, מביט סביבו. תאורה רכה פעלה בחלל הרכב. מערכת מולטימדיה הציגה מפה מפורטת של מערב הנגב, מיקומו הנוכחי של הרכב מסומן במרכז בעיגול אדום מהבהב. מבעד לשמשה הרחבה נעו המגבים במונוטוניות, מאחוריהם מתאבך ערפל כבד. תנועה תמידית של גשמים ניכרה בתוך הערפל.

מנוע הג'יפ שאג כשביל דרך על דוושת התאוצה, הרכב עדיין בהילוך סרק, עומד במקומו. שמשון בחן אותו בביקורתיות, רואה בכך סימן להתרברבות חסרת תועלת. ידו הימנית של ביל הסיטה בזריזות את ידית ההילוכים, הרכב התפרץ קדימה בבת אחת, שריקת הרוח מתגברת.

הכביש הסלול והמואר יחסית נעלם תוך דקות ספורות, במקומו הופיעו מרחבים מדבריים אינסופיים שרויים בעלטה מוחלטת. פנסי הרכב פעלו על מצב אורות גבוהים, פנסי הערפל גם הם מאירים, טיפות הגשם משתוללות באור המסנוור.

נהיגתו של ביל הייתה מהירה, כמעט מופרעת, דבר שהיה למורת רוחו של שמשון שתמיד הדריך את מטייליו לנהוג בזהירות. למרות זאת, נאלץ שמשון להודות בינו לבין עצמו שהאיש לצדו מקצועי מאוד. נראה היה שהוא מכיר היטב את יכולות הרכב שלו, יודע בדיוק מה הוא מסוגל לבצע ומה לא.

ככל שהתקרבו לנקודה המיועדת, הפכה הדרך למאתגרת יותר ומלאה מכשולים. האזור היה הררי, משופע בעליות חדות. האדמה הייתה סלעית ומשובשת. ביצות עמוקות הופיעו מדי פעם.

"זה המקום". אמר ביל לאחר מספר דקות של נסיעה. שמשון הביט מבעד לחלון, מתקשה ברגע הראשון לזהות היכן הוא נמצא. הוא אף פעם לא נסע בשטח הזה בלילה וכמובן שלא במזג אוויר כזה. כשהתחיל לזהות את המקום, נפלטה אנחה עמוקה מפיו. היה זה אחד הצוקים התלולים שהכיר, צוק שהדרך לפסגתו מלאה בורות ומכשולים טבעיים. "דווקא כאן?!" הוא שאל בזעף. "הם לא מצאו מקום טוב יותר להילכד בו?!"

ביל לא התרשם מתגובתו המייאשת של שמשון. הוא נראה נחוש, חדור מטרה. "אילו דרכים אתה מכיר לפסגת הצוק?" שאל.

שמשון הצביע לעבר נקודה עלומה בעלטה שלפניהם. "הדרך היא מהכיוון ההוא," אמר. "אבל לפי מה שאני יודע עובר שם ערוץ של נחל אכזב. אני מאמין שהגשמים שירדו עד עכשיו יצרו שם זרימה מסוכנת שלא תאפשר לנו לעבור".

"אז מה אתה מציע?" ביל היה קר רוח.

שמשון חשב מספר רגעים ולאחריהם הצביע אל נקודה אחרת. "יש שם מעבר נוסף, סלעי יותר. הבעיה היא שהוא מאוד חד מאוד צר ומאוד מסוכן, אפילו ביום ואפילו במזג אוויר נורמלי. אני מפקפק מאוד ביכולות שלנו לעלות דרכו בתנאים האלו".

"אני מבין". אמר ביל, ההבעה על פניו נותרה כשהייתה. "מלבד המעבר הזה אתה מכיר דרכים אפשריות אחרות?"

"לא". שמשון נענע את ראשו.

"אם כך, אני חושב שאין לנו ברירה אלא לעלות דרך המעבר הסלעי שהצעת". החליט ביל בכובד ראש. הוא לא המתין לתגובתו של שמשון, רגלו סחטה באחת את דוושת התאוצה. "תסתכל היטב," ביקש בטון פוקד. "אם תראה מכשול בדרך תאמר לי מיד".

היו אלו שתי הדקות המלחיצות ביותר שחווה שמשון מאז השתחרר לפני עשרים ושתים שנים מצה"ל. המנוע העוצמתי צרח, הגלגלים הרחבים מתיזים מים ובוץ עד גובה החלונות. למרות מערכת הקפיצים המשוכללת, בולמת הזעזועים, הם היטלטלו מצד אל צד, נשארים במקומותיהם רק בזכות חגורות הבטיחות.

ביל רכן קדימה, מחזיק את ההגה בשתי ידיו. עיניו היו ממוקדות בפיסת הדרך המוארת שלפניהם, מבט דרוך על פניו. הוא עקף באלגנטיות בורות, סלעים חדים ובולטים ושרידי צמחיה מדברית קוצנית שהרוח הסוערת לא הצליחה לעקור. "תיזהר!" צעק לו שמשון המבוהל מדי כמה רגעים, כשמכשול חדש חדר לטווח הראייה שלהם. ביל לעומתו היה רגוע כל העת.

השעון שבצג הדיגיטלי הציג את השעה שתיים ושלוש דקות אחר חצות כשגלגלי הרכב נעצרו בחריקה, נאחזים בפסגת הצוק הרטובה. ביל התכופף, מרים מקרקעית הרכב שני פרוז'קטורים כבדים, מושיט אחד מהם לשמשון. הם הסיטו יחד את מתג ההפעלה, אור חזק נדלק.

דלתות הג'יפ נפתחו, הם הגיחו משני צדיו. ראשו של שמשון היה מכוסה בכובע המעיל, פניו החשופות זכו למטר עז וכואב. "אני לא מבין!" הוא צעק לעבר ביל, מנסה להתגבר על שאון הרוח. "איפה המסוק? הוא לא מחכה מעלינו?"

"אני לא יודע!" צעק לו ביל בחזרה. "מכשיר הקשר שלי הפסיק להגיב! ננסה להתקדם!"

הם צעדו בקושי נגד כיוון הרוח, מבוססים עד קרסוליהם במים עכורים. פסגת הצוק הייתה משופעת, המים זורמים במורד, נבלעים אל סדק עמוק שחצה את הצוק לרוחב. "זה הנקיק!" צעק ביל. "משם שיגרו המטיילים את אות המצוקה!"

רעד חלף בגופו של שמשון כשחשב על האנשים שנמצאים בתחתיתו של הנקיק. במצב הזה, היה ברור, הם לא ישרדו עוד זמן רב. הוא החיש את צעדיו, כורע מול שפת הנקיק, מכוון את הזרקור כלפי מטה.

ערפל כבד שרר, אלומת האור לא מצליחה לחדור בעדו, רק צובעת אותו בצבע כתום שהעניק לו אפקט סמיך יותר, דמוי צמר גפן. "אני לא רואה כלום!" צעק שמשון. "הערפל מסתיר הכול!"

ביל כרע גם הוא מול שפת הנקיק, במרחק משמשון, פלג גופו העליון באוויר, עיניו תרות בחשכה. "תסתכל היטב". הוא קרא. "אולי תראה תנועה".

הם שכבו כך, מביטים כלפי מטה, הגשם צולף בהם ללא הפוגה. שמשון גייס את כל כוחותיו כדי לא להיכנע, להמשיך ולהביט כך אל העלטה, לא לאבד תקווה. שיניו נקשו מרוב קור, אצבעותיו איבדו תחושה, איבריו דאבו.

במעמקי ליבו הוא החל להתחרט על שהסכים לצאת להרפתקה הלילית הזו, שמי יודע איך תסתיים. הוא לא תיאר לעצמו שיצטרך להשקיע כל-כך הרבה מאמץ ולסכן את עצמו עד כדי כך. 'עוד עשר דקות' הוא עודד את עצמו. 'אם לא תהיה תנועה בעשר הדקות הקרובות, אני מסתלק מכאן'.

הוא הצמיד את אזנו אל הקרקע, מקווה לשמוע קולות אנושיים. הייתה דממה מוחלטת, שהופרה רק בצלילי פכפוך המים, ביללות זאבים מרוחקות ומדי פעם ברעמים מתגלגלים.

ואז, כשנראה הייתה שאבדה כל תקווה, כששמשון התחיל להפנים שהמטיילים כנראה לא ישרדו את הסערה הזו, הוא שמע פתאום את ביל צועק. הוא הרים מיד את ראשו, מביט בתדהמה בזיקוק שהתפרץ מתוך הנקיק במרחק של כמה עשרות מטרים מהם, מתפוצץ בצבעים מרהיבים אל השמים הקודרים.

"הם שם!" צרח שמשון, מזנק ממקומו. "הם שם! בוא נרוץ לשם!"

ביל קם מן הקרקע. הוא לא היה נראה שמח או מתרגש. על פניו שררה הבעה סתמית לגמרי.

"הי, אתה שומע אותי?!" שמשון לעומתו היה נרגש כמו שלא היה מימיו, הוא חש כאילו חשמל זורם בגופו. "קדימה!" הוא ניסה לזרז את ביל. "תודיע על כך ליחידה שלך. תאמר להם שהמטיילים בחיים. אנחנו חייבים להציל אותם!"

ביל לא התייחס להפצרותיו של שמשון. הוא צעד בפסיעות מדודות, כאילו היה לו את כל הזמן שבעולם. כשעמד במרחק של פחות ממטר משמשון הוא הפשיל את שרוולו, חושף שעון יוקרתי בצבעי שחור וכסף. "הזמן תם". הוא אמר בקול מוזר.

"מה זאת אומרת?!" לחץ החל להשתרבב לליבו של שמשון, מתגבר על האושר שחש עד לפני רגע. "מה זאת אומרת הזמן תם? הם עדיין בחיים! הם שיגרו את הזיקוק הזה שראינו לפני רגע!"

"לא הבנת". על פניו של ביל נח מבע מסתורי, מוזר. "לא הזמן של המטיילים תם. הזמן שלי תם". הוא שלח את ידו לכיס מעילו, שולף משם מכשיר טלפון קטן ומיושן. "אם חייהם של המטיילים חשובים לך, תתקשר עכשיו למשטרה. תודיע להם היכן אתה נמצא ותספר להם שחיי אנשים בסכנה. ולטובתך, עדיף שלא תזכיר את השם שלי".

"מה זאת אומרת?" שמשון התבלבל. "למה אני צריך להתקשר למשטרה? אתה המשטרה, לא? תדבר איתם אתה!"

ביל הביט בו במבט מרחם. "אני מצטער שהטעיתי אותך, שמשון. הייתי רוצה לומר לך שיום אחד תבין למה עשיתי את זה, אבל לצערי סביר להניח שלעולם לא תבין. בכל אופן, לשאלתך, אני לא מהמשטרה. אינני שוטר וכנראה שגם לא אהיה".

הוא החליק את הטלפון לכיס מעילו של שמשון ההמום, לא ממתין לתגובה, מסתובב מיד ופותח בהליכה מהירה. ארך לשמשון רגע אחד להבין שהאיש מתכוון להשאיר אותו לבד. הוא החל לרדוף אחריו. "עצור!" צעק כמי שנטרפה עליו דעתו. "עצור! ביל! עצור מיד!"

האורות בג'יפ הבהבו לחרדתו של שמשון והוא הבין שהאיש מתכוון להשאיר אותו ללא כלי רכב בפסגת הצוק המבודד. הוא הגביר את מהירות ריצתו, מתכוון להסתער על האיש מאחור ולמנוע ממנו להפקיר אותו. "אל תעשה את זה!" הוא שאג. "תעצור עכשיו!"

ביל הסתובב בפתאומיות.

שמשון נעצר בבת אחת, כמעט מחליק.

"מה קורה כאן?" הוא שאג על ביל. "מי אתה? לאן אתה הולך? למה אתה משאיר אותי לבד?"

"ששש..." אמר האיש, מבע עיניו מהפנט את שמשון הזועם. "חבל להפסיד את הרגע. תקשיב למנגינה".

ובאותו רגע, כאילו על פי מילותיו של האיש, התפרצה מוזיקה אדירה מתוך הג'יפ, בוקעת ממערכת השמע שהורכבה משמונה רמקולים וסאב וופר אחורי. זו הייתה מנגינה מופלאה, ביצוע של עשרות כלי נגינה בעת ובעונה אחת, משתלבים יחד בהרמוניה מפעימה.

"זו הסימפוניה התשיעית של שוברט," לחש האיש בקול מסתורי. "יש שמכנים אותה גם בשם הסימפוניה הבלתי גמורה". הוא התרחק בצעדים מדודים אחורה, פניו אל שמשון, ניצוץ מוזר חולף בעיניו. "הסימפוניה הזו מדהימה אותי כל פעם מחדש. יש לה התחלה, יש לה אמצע, אבל אין לה סוף..."

ובמילים תמוהות אלו הוא הסתובב, פוסע בצעדי ריקוד לצלילי המוזיקה, ידיו פרושות אל השמים. שמשון התנתק ממקומו, ממהר לרדוף אחריו. האיש נסוג אל מאחורי סלע.

שמשון קמץ את אגרופיו, עוקף את הסלע ונעצר מבולבל במקומו, מביט אנה ואנה אל העלטה האינסופית.

האיש לא היה שם. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה...
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אהבתם?! - אם כן כתבו לי.
גם אם לא, אשמח לשמוע ביקורת.
הסיפור הזה הוא סיפור שכתבתי לפני זמן רב. הוא סיפור מסוגת מתח / אימה, ומי שקרא אותו עד כה מעיד שהוא ממכר.
לצערי, עד כה לא הצלחתי להשלים אותו. מסלול חיי הוביל אותי למקומות רחוקים מאלו שהייתי בהם כשהתחלתי לכתוב, וגם התשוקה לכתוב אבדה עם הזמן.
לאחרונה מצאתי את הסיפור, קראתי אותו והתאהבתי בו מחדש.
מקווה שגם אתם תאהבו.
אפשר לכתוב לי כל דבר. ביקורות נשכניות, מחמאות, הגיגים, שאלות ועוד.
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
אהבתם?! - אם כן כתבו לי.
גם אם לא, אשמח לשמוע ביקורת.
הסיפור הזה הוא סיפור שכתבתי לפני זמן רב. הוא סיפור מסוגת מתח / אימה, ומי שקרא אותו עד כה מעיד שהוא ממכר.
לצערי, עד כה לא הצלחתי להשלים אותו. מסלול חיי הוביל אותי למקומות רחוקים מאלו שהייתי בהם כשהתחלתי לכתוב, וגם התשוקה לכתוב אבדה עם הזמן.
לאחרונה מצאתי את הסיפור, קראתי אותו והתאהבתי בו מחדש.
מקווה שגם אתם תאהבו.
אתה מעלה כאן ישירות מהקובץ של לפני הרבה זמן?
או שאתה משפר ואז מעלה?
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אתה מעלה כאן ישירות מהקובץ של לפני הרבה זמן?
או שאתה משפר ואז מעלה?
אין לי איך לשפר את מה שכתבתי אז. הייתי טוב יותר ממה שאני היום בכל מובן.
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
אין לי איך לשפר את מה שכתבתי אז. הייתי טוב יותר ממה שאני היום בכל מובן.
העלילה נראית בינתיים מעולה, אבל לדעתי אם תשפר קצת את הכתיבה לטעמי היא קצת בוסרית הסיפור יעלה בכמה דרגות.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
העלילה נראית בינתיים מעולה, אבל לדעתי אם תשפר קצת את הכתיבה לטעמי היא קצת בוסרית הסיפור יעלה בכמה דרגות.
1. אשמח לקבל ביקורת נקודתית יותר.
2. מפרק לפרק זה משתפר.
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק יפה ומושך.
הרמזים לכך שביל הוא לא באמת שוטר מושתלים כבר בהתחלה בצורה מצוינת.
אולי ההיתי משנה קצת את ההתחלה, משום מה היא נראית לי קצת קלישאתית. איכשהו המשך הפרק ריתק אותי יותר.
חוץ מזה, יש גם את הקטע של המידע שלפעמים כאילו מוגש לקורא בכפית.
זהו.
סליחה אם הסתערתי.
הפרק הסתיים נהדר וגרם לי ממש לחכות להמשך אז אם הוא כתוב כבר ורק צריך עריכונת...
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
פרק יפה ומושך.
תודה רבה!
אולי ההיתי משנה קצת את ההתחלה, משום מה היא נראית לי קצת קלישאתית. איכשהו המשך הפרק ריתק אותי יותר.
אני מפחד לגעת בפרק הזה, כי הרבה חלקים מהעלילה בנויים עליו וזה ממש הררים התלויים בשערה (או בסערה במקרה הזה).
חוץ מזה, יש גם את הקטע של המידע שלפעמים כאילו מוגש לקורא בכפית.
אני מודע בהחלט לבעיה, ואני יכול לומר בוודאות שזה משהו שלא קיים בהמשך הסיפור (מלבד בפרק הבא).
הפרק הסתיים נהדר וגרם לי ממש לחכות להמשך אז אם הוא כתוב כבר ורק צריך עריכונת...
בעזרת השם, תוך יום - יומיים.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
2

איש מכונף:

שמשון היה בטוח שהוא חולם.

הוא צבט את עצמו שלוש פעמים, כמעט מופתע לגלות שהוא חש כאב. הסיטואציה הייתה כל-כך מוזרה, כל-כך לא מציאותית, שהוא לא האמין שהיא באמת מתרחשת.

"מה הולך כאן? מה הולך כאן?" הוא שאל את עצמו בקול, חושש שאיבד את שפיות דעתו. "לאן נעלם האיש הזה? מיהו בכלל? איך הסתבכתי ככה?"

הוא פסע במעגלים, מחשבותיו מעורפלות, מוחו מתקשה למצוא הסבר הגיוני למתרחש. הוא שכח את הסיבה לשמה הגיע לכאן, את המטיילים ואת הזיקוק שלפני דקות ספורות הצית בו חיים. העייפות וההלם גרמו לו תחושת ניתוק, ראשו הסתחרר. "משהו קורה לי!" הוא לחש לעצמו. "אני משתגע!"

ההרגשה הייתה מוזרה, כאילו הוא נמצא מחוץ לגופו וצופה בו ממרחק. כאילו לא הוא המניע את איבריו. הכול סביבו היה נראה לו חסר משמעות ועומק, כאילו הפך העולם כולו לתמונה דו ממדית.

תופעות אלו, המוכרות בשם דה ריאליזציה, מופיעות במקרים קיצוניים של התקפי חרדה ולחץ. המוח מפעיל מנגנוני הגנה שמסייעים לאדם לעבור את ההתקף, להפחית את רמת המודעות ואת התחושות.

הוא טלטל את ראשו, מנסה לפזר את המיסוך המעיק על מוחו. "תחשוב בהיגיון," עודד את עצמו. "תנסה לחשוב מה אתה צריך לעשות עכשיו".

הוא הביט סביבו כמו שיכור שהתפכח מיינו, אל המרחבים השוממים האפלים שנפרשו למלא רוחב העין. "הפלאפון!" נזכר, מחטט בכיס המעיל, תר אחרי המכשיר שקיבל לפני דקות ספורות מהאיש המסתורי. המכשיר נח עמוק בכיס, מה שהעניק לו שני רגעים של חיפוש בהם הוא השלה את עצמו שהכול היה דמיון, שמעולם לא פגש את ביל, שהאיש הוא תוצר של הזיה פרועה במיוחד.

אבל המכשיר היה שם, קטן ואמיתי. שמשון הפעיל אותו בלחיצה ארוכה. תמונה הופיעה על הצג, ציור של איש מכונף. הודעה הכריזה: 'שיחות חירום בלבד'.

הוא הקיש ביד רועדת את הספרות, אחת-אפס-אפס. צליל חיוג נשמע, קול נשי בקע מהמכשיר. "משטרה שלום!"

"שלום". הוא לא תכנן מה לומר, הבין כעת שאם ישתף את השוטרת בסיפור על ביל שנעלם כאילו התאדה ברוח, היא תחשוב שמדובר במתיחה פרועה. "אני תקוע כאן במדבר, זקוק לחילוץ." הוא בחר לומר את העיקר. "ואני לא לבד, יש כאן כנראה עוד מטיילים. הם תקועים בתוך בור. הבור מתמלא במים. בבקשה, תבואו מהר!" נימה של תחינה הייתה בקולו.

"היכן אתם נמצאים?" היא שאלה, כל הזמן שבעולם עומד לרשותה.

"אני לא יודע. הכול כאן מסביב חשוך. אני לא רואה שום ישוב. בבקשה, תמצאו אותי. תפעילו איכון טלפוני". רק עכשיו הוא הבין כמה הוא מפחד, כמה הוא רוצה לחזור למקום ישוב. "תחזירו אותי הביתה!" התחנן הגבר מגודל הגוף. "אל תשאירו אותי כאן לבד!"

"תירגע, אדוני". המוקדנית לא התרגשה במיוחד מהתפרצות הרגשות שלו. "אנחנו עושים כל שביכולתנו לאתר את המיקום שלך. בינתיים אני מציעה שתסתכל סביב. תראה אם אתה מבחין במשהו שיכול לתת לנו אינדיקציה לגבי המקום בו אתה נמצא".

"הג'יפ". חלפה מחשבה מהירה במוחו. הוא שעט אל כלי הרכב הדומם, פותח בעצמה את הדלת. כפי שחשב, מערכת המדיה עדיין הייתה מופעלת, הצג הדיגיטלי מואר. "יש לי כאן מערכת ג'י פי אס!" אמר בהתרגשות. "אני אוכל לתת לכם את נקודת הציון המדויקת!"

"זה בהחלט יסייע," שמחה המוקדנית. "מה הקורדיאנטות?"

"חכי רגע," אמר. "אני אפתח את הג'י פי אס". הוא החליק את אצבעו על מסך המגע שכעת הייתה מופעלת עליו תוכנת שמע. הקובץ האחרון שהושמע, על פי שורת המידע שבתחתית הצג, היה הסימפוניה התשיעית של שוברט בביצוע מקהלת הנגנים של וינה. שמשון סגר את תוכנת השמע, על המסך נראתה כעת תמונת רקע, ציור של איש מכונף. שמשון זיהה מיד את הציור שראה לפני כן על צג הפלאפון, הוא לא ייחס לעובדה הזו שום חשיבות. תשומת ליבו הייתה נתונה לחיפוש אחר האייקון של אפליקציית הג'י פי אס. הוא מצא אותו בקלות, סמל של גלובוס חלול. הקיש עליו פעמיים.

בהגדרות המכשיר הוא מצא במהירות את נקודת הציון של מיקומו המדויק, יורה אותן אל תוך הפלאפון. "הקורדיאנטות שלי הן, שלושים וארבע מעלות, חמישים דקות, שמונה שניות צפון. שלושים מעלות, שלושים ושש דקות, תשע שניות מזרח!"

"אוקי". הגיבה המוקדנית. "תמתין שם בבקשה".

הוא התיישב במושב הנהג בג'יפ, טורק את הדלת. המנוע היה כבוי, ביל לקח אתו את מפתחות הרכב כשנעלם, הופך את הג'יפ לחסר חשיבות עבור שמשון שיכול היה להשתמש בו רק כמחסה מן הגשם והקור. שמשון הרכין את ראשו, מצמיד את מצחו להגה. משאלה אחת בלבד קיננה בתוכו באותו רגע. לחזור כבר הביתה.

הוא חשב על ביתו המחומם, על המים הרותחים במקלחת, על הבגדים היבשים שבארון, על המזרון הנוח שעל המיטה. המחשבות רק גרמו לו לתסכול שהלך והתגבר מדי רגע. אפילו התקווה שבעוד זמן קצר יבואו לחלץ אותו לא הצליחה לרומם את מצב רוחו.

הוא עצם את עיניו, מקווה אולי להירדם. זו הייתה תקווה חסרת סיכוי. הוא היה רטוב לגמרי, היה לו קר וכואב והוא היה מלא אדרנלין. שינה במצב כזה היא בלתי אפשרית. הברירה היחידה שלו הייתה להמתין כך בעיניים עצומות, כל שניה נדמית בעיניו לנצח.

כל רחש מבחוץ הצית אצלו את התקווה שהנה באים לחלץ אותו. הוא התבדה פעם אחר פעם. "תבואו כבר!" הוא התחנן. "אני כבר לא יכול יותר".

השעון נע. לאט-לאט אבל בהתמדה. עשרים ושלוש דקות חלפו מאז התקשר למשטרה, כשטרטור כלי טיס הפר את דממת הלילה.

שמשון פקח את עיניו, מזנק ממקומו, לא מאמין שהרגע לו הוא ייחל הגיע. הוא פתח בזריזות את דלת הג'יפ, קופץ החוצה בכוחות שלא חשב שיהיו לו. "היי!" צרח, מנופף את ידיו, זרועותיו פרושות. "אני כאן! בואו לכאן!"

מסוק צבאי מסורבל חג סביב הצוק, צבעו חאקי ועל זנבו מסומן וי צהוב. אור מסנוור הציף את האדמה הסלעית, המדחפים יוצרים רעש בלתי נסבל. המסוק הנמיך טוס, דלתות הזזה משני צדדיו נפתחות, חושפות דמויות אנושיות כהות עטויות קסדות. הדמויות פעלו במהירות ובמיומנות, קושרות כבלי פלדה סביב טבעות שהיו קבועות בקרקעית המסוק, משלשלות את הכבלים כלפי מטה.

שני אנשים רכנו מול פתח המסוק, חוגרים לגופם רתמות, מחברים אותן מלפנים בלולאות נסגרות אל הכבלים. הם עטו כפפות עבות, לופתים כל אחד מגן חיכוך, אביזר מתכת דמוי הספרה שמונה בו הושחל הכבל. באגודליהם הם סימנו תנועה כלפי מטה. המסוק הנמיך.

שני האנשים התנתקו מן המסוק, מחליקים על גבי הכבלים בצליל חיכוך עז. ניצוצות ניתזו מהנקודה בה התחכך כבל הפלדה עם מגן החיכוך.

שמשון התקרב אל השניים, יכול כעת להבחין בהם בבירור. אלו היו גברים בשנות הארבעים לחייהם, שניהם בעלי גוף מוצק, אחד מהם מגודל זקן. לראשיהם הם חבשו קסדות פתוחות, קשורות לתחתית סנטריהם ברצועות. לזרועותיהם היה מוצמד תג יחידה צבאי עליו מאויר חתול מעופף בעל עיניים ירוקות.

"היי, גבר!" קרא אחד מהם לעבר שמשון. "בוא לכאן, נעלה אותך למסוק".

"לא!" שמשון הצביע אל נקיק הסלע הפעור במרחק. "תחלצו קודם את המטיילים. הם יותר חשובים ממני. אני יכול לחכות כמה דקות, הם לא".

"אתה יודע בדיוק היכן הם?" שאל איש החילוץ.

"אני מקווה". השיב שמשון, מאמין שיצליח לזכור את הנקודה המדויקת ממנה שוגר הזיקוק. "בואו איתי, אני אראה לכם".

לובש המדים המזוקן הרים את ראשו, מסמן לטייס המסוק תנועה מסובבת באוויר. המחלצים ניתקו את לולאות הרתמה שלהם מן הכבל, משתחררים ממנו, פוסעים במהירות לכיוון שפת הנקיק. מעליהם ריחף המסוק, מקדים אותם ונעצר בדיוק מעל הנקיק, שולח אלומת אור עזה לתוכו.

אנשי החילוץ התקדמו במהירות אל האזור המואר, שמשון נשרך אחריהם, מותש וכאוב. הם לא הספיקו להגיע אל הבור, כשמכשירי הקשר של שניהם צרצרו בבת אחת. "כאן אחת". אמר קול מתכתי. "יש לנו ראות טובה. זיהינו לכוד אחד".

אנשי החילוץ שעטו קדימה, מזרזים זה את זה בקריאות "מהר! מהר!" שמשון ניסה להדביק אותם, במצבו זה היה בלתי אפשרי. הוא ראה אותם מתייצבים על שפת הנקיק, מביטים כלפי מטה.

רגע לאחר מכן הם נסוגו אחורנית, מביטים זה בפני זה כאילו רוצים להיות בטוחים שהמחזה שראו היה אמיתי.

שמשון התקדם בשארית כוחותיו, עוצר לצידם כשהוא מתנשף, מביט כלפי מטה.

מבין קרעי הערפל, על סלע זקוף ורחב בתחתית הנקיק, הייתה מוטלת אישה מבוגרת כשהיא שקועה כמעט כולה בשלולית עכורה, רק פניה בצבצו בדרך נס מחוץ למים. היא הייתה חיוורת עד שקשה היה להבחין בין צבע עורה לצבע סלעי המדבר שתחתיה, עיניה היו עצומות, לראשה הייתה עטויה ברפיון מטפחת רקומה מלוכלכת וספוגה במים.

מעל לראשה, באזור משופע שהמים עדיין לא הציפו, הייתה מושלכת שקית ניילון תכולה פשוטה, מלאה עגבניות. השקית הייתה שלמה, נקייה לגמרי, ואילולי היו כמה עגבניות מפוזרות סביבה ניתן היה לטעות ולחשוב שהיא הונחה שם על ידי מישהו בעדינות.

איש החילוץ המזוקן בהה כמה רגעים בתמונה המוזרה, מבע פניו העיד שעל אף עיסוקו התמידי בחילוץ אנשים, הוא מעולם לא היה בסיטואציה דומה. "אין עוד אנשים?" הוא שאל לבסוף בטון שלא הסגיר את פליאתו.

"אתה רואה שלא". השיב לו חברו.

"איך היא הגיעה לכאן?" התפלא המזוקן. "בלי ציוד טיפוס, בלי רכב שטח, אפילו בלי נעלי הליכה. זה נראה כאילו היא יצאה לסיבוב קניות, לא לטיול".

"באמת מוזר..." חברו גירד את שערו מתחת לקסדה, מוטרד. "אתה חושב שמישהו הביא אותה לכאן?"

"מה שאני חושב לא משנה עכשיו". המזוקן ניתק ממקומו. "עכשיו הדבר היחיד שחשוב הוא לחלץ אותה". הוא משך מכיס רחב במכנסיו מכשיר קשר מסורבל, מוחץ בכף ידו את מתג ההפעלה. "כאן שלוש", הכריז. "אנחנו מתחילים פעולת חילוץ".

"יש אישור". השיב לו קול מתכתי.

אנשי החילוץ פעלו במהירות ובמקצועיות. נראה היה שהם מאומנים היטב לסיטואציות כאלו. הם היו מתואמים ביניהם לחלוטין, כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו בכל שלב. תוך זמן קצר היו הכבלים בדרכם למעלה, נושאים הפעם ארבעה אנשים: שני אנשי החילוץ, שמשון והאישה האלמונית.

בפתח המסוק המתינו שלושה חיילים במדי צבא פשוטים. הם משכו את העולים אל פנים המסוק, טורקים את דלתות הפתחים. "כולם בפנים!" צעק אחד מהם אל הטייס שישב בתא נפרד. המסוק המריא באחת.

אחד החיילים הושיב את שמשון, מכסה אותו בשמיכה צבאית מחוספסת, מניח בין ידיו תרמוס גלילי עשוי אלומיניום. "תשתה!" ציווה עליו. "אתה כחול מרוב קור. אתה עלול לקבל היפותרמיה". שמשון לגם, מעווה את פניו. זה היה תה תפל ומריר.

לצדו העלו החיילים את האישה המבוגרת על אלונקה. היא הייתה חסרת תנועה, שמשון חשש שהיא לא בחיים. חייל מבוגר שעל שרוול זרועו הימנית היה כרוך סרט עליו הודפסה המילה 'חובש', נטל את הפיקוד. "ערכת החייאה!" הוא קרא.

בפעם השנייה היום, מצא את עצמו שמשון מתפעל מהתיאום המושלם בין החיילים. חייל אחד בלבד רץ להביא את ערכת ההחייאה. השאר נותרו עומדים בדממה לצד האלונקה, ממתינים לפקודה.

החובש רכן מעל האלונקה, מתרומם לאחר בדיקה קצרה. "יש דופק". הוא אמר לרווחתו של שמשון. "חמצן, בבקשה!"

החייל שהלך להביא את ערכת ההחייאה פתח תא סמוך לתקרת המסוק, מושך ממנו במאמץ תיק לבן עליו הודפסו סמלי חיל הרפואה ומגן דוד אדום. הוא פתח את רוכסן התא הקדמי, מוציא ממנו ערכת הנשמה פשוטה, בלון לבן ומסכת גומי. הוא שב בבהילות, מושיט את בלון החמצן לחובש.

גבו של החובש הסתיר לשמשון את הפעולות, הוא יכול היה לראות רק את ידיו נעות ללא הרף. "היא צריכה טיפול רפואי דחוף". אמר החובש בטון מבשר רעות. "במצב הזה היא לא תשרוד זמן רב".

שמשון הביט מחלון המסוק החוצה. באופק נראו אורות קטנים נוצצים שהלכו והתקרבו מדי רגע. "לאן אנחנו נוסעים?" הוא שאל.

"לבאר שבע". השיב לו אחד החיילים. "לבית החולים".

השממה המדברית הוחלפה במהרה בנופים עירוניים. רחובות מוארים, אזורים בנויים בצפיפות, מגדלים בגבהים שונים. המסוק הנמיך טוס, חולף ביעף על פני שכונות מגורים ואזורי תעשייה.

נורה כתומה נדלקה בתקרת המסוק, החיילים הסתדרו בשתי שורות, מחזיקים בשני מוטות ברזל ארוכים שהיו קבועים מצד לצד בגובה הראש. "תחזיק חזק". אמר אחד החיילים לשמשון. "אנחנו נוחתים"

המסוק חג מעל מתחם בית החולים 'סורוקה', מנמיך עוד ועוד. מהחלונות ניתן היה להבחין במנחת המסוקים, מגרש בטון מתומן על גג אחד הבניינים, במרכזו הייתה צבועה האות האנגלית אייץ'. הורגשה רעידה קלה כשהמסוק נשק לקרקע. החיילים פתחו את הדלת.

אנשי רפואה במדים לבנים התקדמו בריצה מקצה המגרש, מגלגלים מיטה מתקפלת פתוחה. הם נעצרו לצד המסוק, מצמידים את המיטה אל הפתח, החיילים מסייעים להם להעביר את האישה המעולפת מן האלונקה למיטה. כשסיימו, הם פרצו שוב בריצה בכיוון ההפוך, נבלעים מאחורי דלתות זכוכית גבוהות.

שמשון התרומם ממקומו, מפשיל מעליו את השמיכה ומניח אותה על המושב עליו ישב. "אני מבין שגם אני יורד כאן". הוא אמר לחיילים.

"בערך". אחד החיילים התקרב אליו, מלווה אותו אל הפתח. "אבל אתה לא הולך מכאן הביתה".

"מה זאת אומרת?" התפלא שמשון. "לאן עוד יש לי ללכת?"

החייל הצביע קדימה אל דלתות הזכוכית שנפתחו שוב, ארבע צלליות כהות מגיחות מאחוריהן. הדמויות יצאו אל השטח המואר, הצבע אוזל מפניו של שמשון בבת אחת.

אלו היו שוטרים.

"מה? למה?" הוא שאל, מבוהל ומבולבל, את החייל שלצידו.

החייל לא ענה, רק הדף את שמשון החוצה, אוחז בזרועו בחוזקה כאילו חושש שינסה להימלט. השוטרים התקרבו עד אליהם, נעצרים.

"שמשון מלכיאלי," אמר אחד מהם שנראה בעל סמכות. "מתוקף תפקידי כקצין משטרה אני עוצר אותך בחשד ניסיון לרצח". שמשון לא הספיק להגיב כשמגע קר בפרק כף ידו הבהיר לו שאחד השוטרים הניח עליו אזיקי מתכת. נשמע צליל חיכוך ארוך כשהשוטר סגר את האזיקים.

"רגע... רגע!" שמשון השתולל. "רגע! תעזבו אותי! לא עשיתי כלום!"

הקצין הביט בו, ספק בבוז ספק בחמלה, נראה כאילו הוא מתלבט אם להשיב. לבסוף הוא הניד את ראשו בתנועה קצרה, השוטרים הידקו מיד את אחיזתם. שמשון צרח כאחוז טירוף, איבריו מסרבים להיכנע, אולם הם היו שלושה והוא היה רק אחד. גופו הכבד והרטוב נגרר דלת דלתות הזכוכית, בלי שהייתה לו שום יכולת להתנגד.

בחניית בית החולים חנו שתי ניידות משטרה, אחת מהן גדולה בעלת חלונות כהים. השוטרים גררו את שמשון אליה, פותחים את הדלתות האחוריות, הודפים את שמשון אל תוכו של תא צפוף ונמוך, שהופרד ממושב הנהג באמצעות מחיצה גבוהה. הדלתות נטרקו, מותירות את שמשון באפלה. טרטור מנוע נשמע. הרכב פתח בנסיעה.​
 
נערך לאחרונה ב:

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
קטלני ומותח!
תודה רבה!
יש אפשרות להדליק וויז עם מנוע כבוי?
האמת, התקלת אותי.
למעשה, התשובה היא שבמערכות שקבועות ברכב כנראה לא. אבל יש מערכות חיצוניות שפועלות על סוללה, והן פועלות גם כשהרכב כבוי. אז לצורך העניין, כנראה ששם הייתה כזו מערכת.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
שאלה טכנית:
בפרק הראשון, יישרתי את הטקסט לצד אחד.
בפרק השני ראיתי שאפשר ליישר לשני הצדדים, ועשיתי את זה, אבל יש לי חשד שבגלל השוליים הצמודים זה פוגע בקריאה.
מה לדעתכם עדיף?
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
3

חשד סביר:

ירושלים, שכונת גאולה:

בבית הכנסת שעל ידי מוסדות 'זיכרון יחיאל' הסתיימה זה עתה תפילת שחרית.

ברוך עמינהו גלגל את רצועות התפילין סביב קופסאות הפלסטיק השחורות, קורא בלחש את 'שלושה עשר עיקרי האמונה' מדף מנוילן שהיה מודבק בעמוד האחרון של סידורו. הוא קיפל את טליתו בדייקנות, משחיל אותה בזהירות אל שקיק הקטיפה עליו היה רקום שמו באותיות זהב.

הוא תלה את תיק הטלית והתפילין על כתפו, פוסע לעבר היציאה מבית הכנסת, שם ניצב שולחן עמוס מיני מאפה. דף נייר שהודבק בסלוטייפ על קיר השיש מעל השולחן הכריז כי 'הברכות לעילוי נשמת זהבה בת פורטונה'.

ברוך נטל רוגלך אחד, נוגס בקצהו תוך כדי הליכה. המאפה היה יבש ודביק, ברוך העווה את פניו, משליך את השארית בצליפה מדויקת אל פח האשפה שביציאה מהבניין. מישהו מאחוריו קרא לעברו "בל תשחית!" הוא התעלם. האיש מאחוריו החמיר את האיסור ל"ביזוי אוכלים," הוא עדיין התעלם.

קור ירושלמי שרר ברחוב. הוא נרעד, משפשף את כפות ידיו זו בזו. מבט חטוף בשעונו בישר לו כי השעה כבר שמונה וחצי, דבר שאומר שבעוד חצי שעה הוא צריך להתייצב בכולל, להתחיל את הלימוד המשותף עם בנימין, החברותא שלו. הוא החיש את הליכתו, מקווה להספיק לחטוף ארוחת בוקר קלה בביתו לפני שייצא לכולל.

בתנועה כמעט אוטומטית הוא הוציא את מכשיר הפלאפון שלו מכיסו, בודק אם מישהו ניסה להתקשר אליו בעת שהתפלל. ההודעה שעל הצג הפתיעה אותו. "שש עשרה שיחות שלא נענו". כולן הגיעו ממקור אחד, מכשיר הטלפון של תהילה אשתו.

זה היה מוזר. אשתו ידעה שהוא הולך להתפלל וידעה גם שבזמן התפילה מכשיר הטלפון שלו מכוון על מצב 'שקט'. די היה בכך שתתקשר אליו פעם אחת כדי שימהר לחזור ולחייג אליה ברגע שתסתיים התפילה. לא היה שום הסבר לכך שהיא תתקשר אליו כל-כך הרבה פעמים, אלא אם כן היא נמצאת במצב של לחץ ולא חושבת על כלום.

ומכך חשש ברוך.

תהילה עמינהו לא הייתה מסוג הנשים שנלחצות בקלות. ההיפך הוא הנכון. פעמים רבות הודה ברוך בינו לבין עצמו שהיא מתפקדת טוב ממנו במצבי לחץ. לא מאבדת אף פעם את ההיגיון. אם היא מתנהגת בהיסטריה כזו, סימן שמשהו רציני קרה.

הוא מיהר לחייג אליה בחזרה, מצמיד את הפלאפון לאזנו. שלא במודע, הפכו צעדיו מהירים יותר. צליל חיוג קצר נשמע, תהילה ענתה מיד לאחריו. "ברוך!" קולה היה בהול. "סוף-סוף!"

"מה קרה?" הוא שאל מיד, אפילו לא מתאמץ לוודא אם אכן קרה משהו. הוא הכיר מספיק את אשתו כדי להבחין שהיא נתונה בסערת רגשות. היא התנשפה ארוכות מעבר לקו, ברוך תהה אם היא בוכה. "מה קרה?" שאל שוב, מנסה למהול רוך בקולו המבוהל.

"אמא שלי". היא אזרה כוח להשיב בקול סדוק. "היא במצב קשה. בבית חולים".

ההודעה היממה את ברוך. רק אתמול, בשבת, הוא שהה בביתה של חמותו. היא הייתה נראית בריאה לגמרי, לא התלוננה על שום כאב או הרגשה רעה. "מתי זה קרה?" הוא שאל בתדהמה, מתקשה לעכל את הבשורה.

"לא יודעת". היא השיבה והוא הבין שבמצב הזה לא יוכל לחלץ ממנה תשובה עניינית. "בוא הביתה כבר". ביקשה, נימה של תחינה בקולה.

"ברור. אני בדרך". הוא החל לרוץ, גומא במהירות את הרחוב הקצר המוביל אל ביתו. "אני כבר מגיע. תנסי להירגע".

לאורך השנתיים בהן הם נשואים, עברו הזוג עמינהו לא מעט חוויות לא נעימות. בכל התקופות הכואבות, היה ברוך מוצא תמיד את המילים הנכונות להרגיע את אשתו, לנטוע בה תקווה. הפעם, ידע ברוך, זה יהיה קשה הרבה יותר. זהו משבר גדול יותר מכל מה שחוו עד כה והוא היה מסופק אם יש לו את היכולת להרגיע אותה בעת הזו.

ממולו התנוסס בניין המגורים שלו. זה היה בניין ישן, בנוי מאבנים ירושלמיות, חלקן שחורות. על קירות הקומה הראשונה היו תלויות מודעות רבות. מודעות אבל, מודעות פרסומת או פאשקווילים. חצר לא מטופחת בחזית הבניין הייתה מלאה בגרוטאות שונות, החל מאופניים חסרי גלגלים וכלה בעגלת סופרמרקט חלודה.

יחידת הדיור הזעירה בה התגורר ברוך הייתה ממוקמת בקומת הקרקע, במיקום שעל פי תכנוני האדריכל היה אמור לשמש כחנייה לדיירי הבניין. בעל הדירה היה עסקן צעיר, שלא ייחס חשיבות רבה לזוטות כגון אישורי בנייה, ומושגים כמו ׳איכות בנייה׳ כנראה לא היו מוכרים לו. התוצאה הייתה יחידה קטנטנה, שגדלה פחות מארבעים מטרים מרובעים, וצורתה מאוד לא סימטרית.

בניגוד למראה הכללי של הדירה, הדלת שבחזית הייתה מודרנית ויפה, בגבהה תלויה תמונת עץ מעוצבת שבמרכזה נחרט שם המשפחה 'עמינהו'. ברוך נקש על הדלת, זו נפתחה לאחר מספר שניות. "שלום ברוך," אמרה אשתו, מנסה לחייך ללא הצלחה. עיניה היו אדומות.

"שלום". הוא השיב, נכנס פנימה, ישירות אל הסלון הקטנטן שהספיק בקושי לספה זוגית זעירה ושולחן קטן. חשב על מילים אותן יוכל לומר, משלא מצא כאלו נותר לעמוד בשתיקה, החליפה והכובע עדיין לגופו ותיק התפילין בידו.

"בוא, שב". נראה היה שהיא נרגעה מעט, ייתכן שנוכחותו השרתה עליה תחושה טובה יותר. היא פינתה מן הספה גיגית פלסטיק מלאה כביסה, מפנה לו מקום. כשהתיישב, פנתה גם היא והתיישבה במרחק מה ממנו, על כיסא קלוע מנצרים שניצב סמוך לשולחן האוכל הצר. "תרצה לשתות משהו?" שאלה, קולה צרוד, תוצאה של בכי ממושך.

"לא. אין צורך". הוא היה נחוש לגשת מיד לעניין, לא ללכת סחור-סחור. "איך זה קרה? אתמול היא הייתה נראית בריאה לחלוטין. מה קרה לה פתאום?"

"אני לא יודעת". היא השיבה, קולה נשבר. "אבא שלי עדיין לא סיפר לי כלום. רק ביקש ממני להתארגן ליציאה לבית החולים".

ברוך הנהן בראשו, מבין שתוכניותיו להיום עומדות להשתנות מן הקצה לקצה. "איפה היא מאושפזת?" בירר. "בשערי צדק? בהדסה?"

"בסורוקה". ענתה.

"איפה?" ברוך נדהם.

"בסורוקה, בבאר שבע". היא חזרה. "אני יודעת שאתה רוצה לשאול למה כל-כך רחוק, אבל אני בעצמי לא יודעת. אבא שלי היה מאוד טרוד. לא יכולתי לשאול אותו כלום".

"אני מבין." הוא עיבד במהירות את המידע החדש, מבין שהנסיעה לבית החולים תהיה מורכבת משחשב. "צריך לברר איך מגיעים לשם". הוא ניסה להיזכר האם נסע פעם מירושלים לבאר שבע ובאיזו דרך. "אם אני לא טועה יש קו אוטובוס מתחנה מרכזית עד לבאר שבע".

"לא". היא התרוממה ממקומה. "אנחנו לא נוסעים באוטובוס. אחי ירוחם מסיע אותנו".

בימים כתיקונם היה אמור ברוך לשמוח מהעובדה שלא ייאלץ להיגרר באוטובוסים, במיוחד כאשר הוא חוסך בכך את דמי הנסיעות היקרים. אבל היום, לאור מה שהתרחש אתמול בשולחן השבת בבית חמיו, ההודעה לא שימחה אותו בכלל. ההיפך, תחושת מועקה השתלטה עליו. "אח שלך ירוחם?" הוא שאל בקול לא מתלהב בעליל. "את בטוחה?"

היא הביטה בו במבט נוקב, כמו כועסת על עצם השאלה. "זה לא הזמן, ברוך". אמרה בקול כאוב. "את המריבות עם אחי תשמור לימים אחרים, יהיו לכם עוד אינספור הזדמנויות לכך. היום מה שחשוב זה דווקא האחדות. ימים קשים עתידים לעבור על המשפחה שלי ואני בטוחה שאתה מבין את זה".

הוא הנהן. הוא מבין, ודאי שהוא מבין. ההיגיון אומר שבשעה קשה כזו אין מקום למריבות, במיוחד כאשר הן קטנוניות כל-כך.

אבל תחושות לא מושפעות מהיגיון. וההרגשה היחידה שלו כרגע הייתה חוסר חשק מוחלט לפגוש או אפילו לראות את גיסו, שלא לדבר על להעביר במחיצתו נסיעה ארוכה לדרום הארץ.

ובכל זאת, הוא ידע שהצדק עם אשתו ונמנע מלהיכנס לוויכוח עמה. הוא רק שאל, "מתי הוא יבוא?"

"הוא בדרך לכאן". השיבה. "אני מאמינה שתוך כמה דקות הוא יהיה כאן".

"עוד מישהו נוסע איתנו?" הוא התאמץ למהול בשאלתו חוסר עניין, כאילו בירר דבר פעוט. למעשה, התשובה הייתה חשובה מאוד בעבורו. אם אנשים נוספים מצטרפים לנסיעה הוא יוכל לשוחח עמם ולהתעלם לחלוטין מנוכחותו המעצבנת של גיסו.

"לא". היא השיבה למורת רוחו. "אבא שלי כבר נסע לבדו בארבע בבוקר במונית. שאר האחים שלי יצאו עם אחי יחזקאל. רק אנחנו וירוחם עוד לא נסענו".

"רגע..." פרט ממה שאמרה תפס את תשומת ליבו. "אמרת שאבא שלך נסע לשם בבוקר במונית?"

"בארבע בבוקר". היא חזרה. "כן, למה?"

"זה מוזר," הוא אמר, מהורהר משהו. "הוא נסע לשם לבדו? הוא לא נסע עם אימא שלך?"

היא לא חשבה על כך. "באמת מוזר". אמרה. "אבל אולי אני טועה, אולי הוא נסע עם אימא שלי ולא לבדו. אולי היא הרגישה לא טוב והוא לקח אותה לבית החולים".

"זה עוד יותר מוזר". מוחו של ברוך צירף במהירות את רסיסי המידע. "אם היא חשה ברע והם נסעו יחד במונית, מדוע שייסעו עד בית החולים בבאר שבע? חסרים כאן בתי חולים בירושלים?"

היא משכה בכתפיה. "אני לא יודעת. ובכנות, לא כל-כך אכפת לי. אמא שלי במצב קשה וזה כל מה שמעניין אותי כרגע. אני לא מבינה מה אתה רוצה להשיג בזה".

"לא, כלום, זה באמת לא משנה". הוא השיב, אך הבעתו הפכה למהורהרת.

תהילה התארגנה במהירות ראויה לציון, אורזת מעט בגדים בתיק גב קטן, מוסיפה שקית ניילון בה נחו שלוש לחמניות וקופסה זעירה של גבינה לבנה. "לא הספקתי להכין ארוחת בוקר," התנצלה. "נאכל מה שיש".

בדיוק כשסיימה לרכוס את התיק, נשמע צפצוף מכונית ארוך מהחנייה הסמוכה לבית. היא הושיטה לברוך את התיק, הוא תלה אותו בעצלתיים על כתף אחת, מחשבותיו מפוזרות. "בוא," האיצה בו. "ירוחם מחכה".

הם יצאו מהבית, ברוך מקפיד לנעול את הדלת ולשלשל את המפתח לכיס מכנסיו האחורי. חמש פסיעות והם מצאו את עצמם ניצבים מול מכונית 'סקודה' לבנה וחדשה, החלונות האחוריים כהים.

תהילה הביטה ימין ושמאל, ברוך הבין שהיא מחפשת את ה'פורד' החבוטה של אחיה. "אל תחפשי," אמר בחיוך. "אח שלך כאן, במכונית הלבנה. הוא לקח את הרכב של אבא שלך".

החלון הקדמי נפתח, ירוחם הציץ מתוכו. הוא היה צעיר בעל פנים רזות, זקנקן מתולתל מכסה בצפיפות את סנטרו. עיניו החומות הקטנות הסתתרו מאחורי משקפי פלסטיק מיושנות, לראשו הוא חבש כיפת קטיפה ענקית שכיסתה מחצית ממצחו. "יש דברים מאחור," אמר. "מקווה שזה לא יפריע לכם".

ברוך פתח את הדלת האחורית ונרתע. היו שם מספר ארגזים עמוסים ספרי קודש, שתי שקיות ענקיות מלאות מנעולים ומספר נורות לד נטענות ארוכות. "סליחה על הבלגן," אמר ירוחם, מסתובב ממקומו שלצד ההגה, ידיו דוחפות בגמלוניות את הארגזים, חושפות מושב ורבע. "זה קצת צפוף. אתם תסתדרו, נכון?"

ברוך נשף במורת רוח. "אין לך מקום בתא המטען?"

"לא. יש שם עוד ספרים".

"למה אתה נוסע עם כל הספרים האלה?" ברוך התרגז.

"זה לישיבה". ירוחם השיב בסבלנות. "אבא שלח אותי לקנות. הם התחילו ללמוד מסכת מכות ואין להם ספרים של מפרשים. הם לומדים עם דפים מצולמים. מסכנים".

"אוי". נאנח ברוך. "ממש מסכנים".

"כן". ירוחם לא הבחין בנימה הצינית של ברוך. "הם ממש חייבים את הספרים. ללמוד מדף מצולם זה סיוט. האותיות לא תמיד ברורות, ואם מצלמים שני עמודים לפעמים האותיות באמצע נעלמות. שלא נדבר על זה שאם הדף מקופל, רואים בצילום שפיץ שחור גדול בפינה".

ברוך הביט בו במבט ביקורתי. "במה מפריע לך השפיץ בפינה?"

"תתפלא, אבל זה מפריע. זה עושה לי דיכאון וקשה לי ללמוד".

"טוב, טוב". ברוך הניף את ידו בקוצר רוח. "לעניינינו, אתה לא יכול לפנות לי כאן עוד קצת מקום?"

"אני חושש שלא". ירוחם הצמיד באצבעו את גשר משקפיו לאפו. "אבל אתה יכול לבוא לשבת לידי, אם לא מפריע לך שליד הרגליים שלך יהיה דלי של צבע".

"לא תודה". ברוך כבר ראה בעיני רוחו את הצבע נשפך על מכנסיו, אולם זו הייתה רק הסיבה השולית בשלה הוא העדיף להידחק ברבע המושב האחורי. זיכרון הוויכוח הסוער שערך אתמול עם האיש שלפניו עוד בער בו, גורם לו רצון עז לשמור ממנו כמה שיותר מרחק.

הוא ניסה להדוף כמה שיותר את ארגי הקרטון, אך ללא הצלחה. העובדה שמדובר היה בספרי קודש מנעה ממנו להניח אותם על קרקעית הרכב, ואף הכריחה אותו להגביה אותם בעזרת שק המנעולים מעל המושב. הוא כמעט פלט משפט זועם לעבר גיסו, אך תהילה מנעה זאת ממנו בתנועת הס. "אני יודעת שזה מעצבן," לחשה. "אבל הוא עדיין עושה לנו טובה בכך שהוא מסיע אותנו. תנסה להתמודד עם זה".

"עוד טובה כזו ואבדנו". השיב ברוך בלחישה רמה. "וכי אני לא מכיר אותו? אין שום סיכוי שהוא היה עוזר לנו אילולי אבא שלך ביקש ממנו". הוא שילב את ידיו בהפגנתיות. "אם לא היה מדובר בנסיעה דחופה, הייתי מזמן מוותר על הטובה".

"חגרתם חגורות?" ירוחם הפסיק את שיחת הלחישות, בוחן אותם מהמראה הקדמית.

"חגרנו". השיב לו ברוך ביבושת, למרות שהצפיפות מנעה ממנו להחדיר את תקע המתכת לחריץ שבמנגנון הנעילה והחגורה הייתה רק כרוכה על גופו. "אתה יכול לנסוע".

נהמה חרישית נשמעה, הרכב החליק מן החנייה, נסיעתו חלקה ושקטה.

הנופים העירוניים הבנויים בצפיפות מאבנים ירושלמיות נעלמו עד מהרה, נוף הררי ירוק מופיע משני צדי הדרך, הכביש מלפנים מתפתל.

מערכת שמע פעלה בחלל הרכב, משמיעה הרצאה מוקלטת של משגיח מפורסם. ייתכן שבנסיבות אחרות היה ברוך מקשיב להרצאה ואף מוצא בה עניין, אולם דעתו לא הייתה פנויה עכשיו לשמיעת הרצאות. המילים שנאמרו בניגון שאמור היה להיות מעורר הפריעו לו והוציאו אותו משלוותו.

למזלו, הייתה זו אשתו שפתחה בשיחה עם אחיה ואילצה אותו להנמיך את הווליום. "מה בדיוק קרה לאימא?" שאלה. "אתה יודע משהו?"

נראה היה שירוחם המתין לשאלה הזו. "ברור שאני יודע". אמר בחשיבות. "אני הייתי צמוד לאבא כל הלילה".

ברוך המשועמם הרים את ראשו בסקרנות, מקשיב.

"אתמול במוצאי שבת אמא הלכה למסור כרגיל את השיעור שלה לנשות הקהילה. היא לא חזרה באחת עשרה כמו בכל פעם, אבל אנחנו חשבנו שזה בסדר. אתם יודעים, הרבה פעמים נשים תופסות אותה לשיחה ארוכה. לדוגמא, פעם אחת אשתו של איזה אברך מהשכונה, בלי לשון הרע, סיפרה לה על בעיות בשלום בית והיא לא חזרה עד שתיים. ופעם אחת..."

"כן, כן, אני יודעת". תהילה שיסעה את דבריו, מונעת את התופעה שברוך היה מכנה בבדיחות הדעת בשם 'התקף סיפורי אילוסטרציה'. כלומר: סיפורים שאין להם קשר לנושא ונשוא השיחה. "מה היה אחר כך?".

"אז היא לא חזרה עד אחת וחצי ואבא התחיל לדאוג. הוא התקשר אליי וביקש ממני שאני אצא לבית הכנסת לבדוק אם היא עדיין שם. הלכתי לבית הכנסת, אבל הייתה שם רק המנקה. היא לא מכירה את אמא, אבל היא אמרה לי שאף אחת לא נשארה אחרי השיעור. אז יצאתי לכיוון הבית וחיפשתי לאורך הדרך אם אמא שם, אבל לא ראיתי כלום. התחלנו לדאוג ואבא ביקש ממני להתקשר לכל הנשים שהיו בשיעור ולשאול אותם אם ראו את אמא".

"רגע!" תהילה הפסיקה אותו שוב. "למה לא ידענו מכל זה? אני וברוך. למה לא התקשרתם לספר לנו שאימא נעדרת?"

"לא יודע, תשאלי את אבא". ירוחם ניקה את משקפיו ביד אחת תוך כדי נהיגה, מצמצם את עיניו כדי לראות טוב יותר את הדרך.

"אני לא אשאל את אבא, אני שואלת אותך". תהילה דיברה בטון נוקב. "לנשות השכונה התקשרת, אלינו לא?! לא חשבת שכדאי ליידע אותנו?!"

ירוחם התכווץ. "לא יודע," אמר שוב. "אבא אמר לי מה לעשות, הוא לא אמר לי להתקשר אליכם. לא חשבתי על זה בכלל".

"בסדר". תהילה זעפה. "מה היה אחר כך?"

"התקשרתי לטובה גמזו, אשתו של הגבאי. היא הייתה חצי ישנה. אמרה לי שאימא בכלל לא הגיעה לשיעור".

"מה?!" למעלה מעשרים שנה רצופות מוסרת אמה את השיעור הקבוע במוצאי שבת, ואת הפעמים בהן נעדרה ניתן לספור על יד אחת. "אמא לא הגיעה לשיעור?! איך הנשים לא התקשרו לברר אם הכול בסדר?"

"אולי הן התקשרו ולא ידענו". ירוחם הרכיב מחדש את משקפיו. "הטלפונים היו מכובים. את יודעת, כמו כל מוצאי שבת. הדלקנו אותם רק באחת בלילה. המשתתפות בשיעור כבר נרדמו כנראה עד אז, או שלא היה נעים להם להפריע בשעה כזו".

תהילה טלטלה את ראשה, לא מאמינה. "את כל זה עברתם בלילה ואני אפילו לא ידעתי! אתה מבין את זה?!"

"כן, אני מבין". הוא השיב ביבושת, טון הדיבור שלו מבהיר את ההיפך. אם תהילה ציפתה ממנו להתנצלות או להסבר, הרי שהיא התבדתה.

ברוך עקב בקורת רוח אחר הדו שיח. אולי סוף-סוף, הרהר, היא תבין מה כל-כך מעצבן אותי בהתנהגותו האגואיסטית של ירוחם. היא מבועתת מכך שעל משפחתה עבר לילה כה נורא, והוא עסוק רק בלעשות רושם של אחד שעמד במרכז העניינים.

"בכל אופן," המשיך ירוחם. "זו הייתה רק ההתחלה!"

הוא אמר את המשפט בנימה כזו, שגרמה לברוך לתהות האם הוא נהנה מכל העסק. האם שביעות הרצון שלו מכך שאחרים מרותקים לסיפוריו פשוט גורמת לו ליהנות, על אף שהוא מספר כאן סיפור מצמרר שנוגע לו ולמשפחתו? האם הוא לא מבין שהמצב הזה הוא נוראי בעיקר עבורו? איך הוא יכול לספר סיפור טרגי כל-כך בכזה להט, כאילו הוא משתף בפרט רכילותי עסיסי הנוגע לאדם זר?

ברוך התנשף עמוקות. על אף הקרירות ששרתה בינו לבין גיסו, הוא לא האמין שהאיש הוא עד כדי כך עלוב. הוא נזכר בכתבה שקרא פעם, בה נאמר שכל אדם חווה תחושות קשות של אבל ואובדן בצורה אחרת. ישנם שעצבים, ישנם שמכחישים ויש אפילו כאלו שצוחקים. אולי זוהי דרכו של גיסו להתמודד עם הכאב. אולי כך הוא יוצר לעצמו הסחת דעת מהמצב הנורא.

"מה שקרה אחר כך," ירוחם המשיך. "זה שאבא החליט לפנות למשטרה. אמרתי לו שלא כדאי, משום שהמשטרה לא מתערבת במקרים של נעדרים פחות מארבעים ושמונה שעות, אלא אם כן יש חשד סביר שקרה להם משהו..."

"בוודאי שיש חשד סביר!" תהילה התפרצה שוב. "אישה שאף פעם לא מחסירה שיעור פתאום מחסירה ונעלמת בלי לדווח לאף אחד! מה זה אם לא חשד סביר?"

"תתפלאי," השיב ירוחם במעט התנשאות. "אבל זה לא נחשב חשד סביר. חשד סביר זה לדוגמא כתם דם שנמצא במקום בו היא הייתה, או למשל עדות של אנשים שמישהו רדף אחריה".

"חס וחלילה!" תהילה טמנה את ראשה בידיה. היא יודעת רק את סוף הסיפור, אמה במצב קשה בבית חולים. מה עבר עליה במהלך הלילה? מה קרה לה?

"אז התקשרתם למשטרה?" שאלה.

"אבא התקשר". השיב ירוחם. "ענה לו איזה שוטר משועמם שלא הסכים לעשות כלום. הוא רק שאל את אבא אם הוא ניסה להתקשר אליה ואם יכול להיות שהוא רב איתה לפני שהיא יצאה".

"מה?" תהילה זעמה. "ככה הוא שאל?! הוא ידע בכלל עם מי הוא מדבר?! אבא אמר לו את השם שלו?!"

"אבא אמר לו," ירוחם ביצע פנייה חדה. "הוא לא הכיר את השם. אני חושב שבקרב השוטרים מכירים פחות את הרבנים המפורסמים בציבור החרדי. בכל אופן, הוא אמר שלא משנה מי המתקשר, בין אם זה רב בין אם זה אדם פשוט ובין אם זה שדרן חדשות, המשטרה לא חוקרת תיקי היעדרות בפחות מארבעים ושמונה שעות".

"בטח..." תהילה רתחה מכעס. "כולם שווים בפני החוק. מעניין אם זה היה בנו של ראש הממשלה, אם גם הוא היה שווה בפני החוק ולא היו פותחים בחקירה".

"בכל אופן," ירוחם המשיך. "חיכינו ככה עד שלוש לפנות בוקר. אבא ביקש ממני להעיר את יחזקאל ואת שלומי, כדי שיעזרו לחפש בשכונה את אמא".

תהילה התאפקה לשאול בפעם השלישית מדוע לא עלה במחשבתו להעיר גם אותה, הבינה שלא תקבל תשובה מספקת. במקום זאת היא קמצה את אגרופיה, ממשיכה להקשיב.

"הסתובבנו קצת, חיפשנו בכל המקומות שחשבנו שהיא יכולה להיות". ברוך שם לב שירוחם כלל אינו מתאר את הצורה בה העיר את אחיו, לא מספר מה הייתה תגובתם וכיצד הם קיבלו את הבשורה. זה צרם, משום שאת שאר חלקי הסיפור הוא תיאר בפרוטרוט. ניכר היה שהפן הזה, העוסק ברגשותיהם של אנשים אחרים, לא נחשב בעיניו כלל כמעניין כדי לספר גם אותו.

מצד שני, חשב ברוך, עד היום לא פירשתי את ההתנהגות שלו באופן הזה. אולי החיכוך שהיה לי עמו הוא שגורם לי להביט עליו בעין רעה ולחפש אצלו תכונות שליליות.

"חיפשנו חצי שעה" ירוחם לא נח לרגע מתיאוריו, "עברנו בכל השכונה, לא מצאנו כלום. חיפשתי בשיחים, מתחת לבניינים, בכל בתי הכנסת. חשבתי כבר לשאול את אבא אם כדאי להעיר את הבחורים מהישיבה כדי שיעזרו לנו בחיפושים, אבל אז קיבלתי טלפון מאבא. הוא ביקש שנחזור בדחיפות."

הוא השתהה רגע כדי ליצור מתח, זורק את הפצצה.

"מתברר, אתם לא תאמינו, שמצאו את אמא במדבר!"

"במדבר?!" צעקו ברוך ותהילה יחדיו בתדהמה. ברוך החל לחשוד שהאיש ממציא פרטים מדמיונו הקודח, כדי ליפות בהם את הסיפור. "איך היא הגיעה למדבר? איזה מדבר בכלל?" שאל בלהט, למרות רצונו עד כה להימנע משיחה עם גיסו.

"מאיפה אני יודע איזה מדבר?" התגונן ירוחם. "אולי מדבר יהודה, אולי מדבר סיני, מה זה משנה? העיקר מדבר".

"מ... מ... מה? איך? מה היא עשתה שם?" תהילה הייתה בהלם מוחלט.

"לא יודעים". השיב ירוחם. "המשטרה חוקרת".

"חשבתי שהם לא חוקרים בפחות בארבעים ושמונה שעות". הגיב ברוך בסרקזם.

ירוחם, כמצופה, לא הבין את הציניות. "במקרים כאלו כן חוקרים!" אמר בחשיבות של אדם שיודע דברים שאחרים לא יודעים. "זה בדיוק מוגדר חשד סביר!"​
 
נערך לאחרונה ב:

מירי11111

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  4  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה