הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מצאתי סיפור מוזר בגינזך, אשמח לשמוע איזה סגנון כתיבה חיקיתי
הרבה זמן הייתי על הכוונת של המשגיח, כל פעם שאיחרתי בחצי דקה(או שעה) לסיידר הוא הביט בי בעיניים מצומצמות, עשיתי את עצמי כלא שם לב, אבל כשהתחיל לחטט בחפצי באורח קבע הוא עלה לי על הפיוז, כשהתלוננתי על כך בבית, צחק על צביקי אחי שאני באמת אחד שצריך מעקב צמוד.
לדעתי, לא הייתי ראוי ליחס שכזה, אני בחור רגיל בדרך כלל, לא עושה בעיות מיחודת, אומנם לאחרונה קצת הדרדרתי מבחינה רוחנית והחברים שלי לא מהטופ של הישיבה, אבל אני לא חייב להיות מושלם כמו אחי.
ביום רביעי אחרי תפילת הבוקר תוך שאני גולל את תפילי וממלמל עלינו לשבח, נגש אלי בחור משיעור אלף ועידכן שהר'שיבע קורא לי.
גמרתי לגלול את התפילין הכנסתי אותם לנרתיק, המבט של המשגיח שיפד אותי, אז מהרתי לסדר את הכובע והחליפה והזדרזתי אל חדרו.
הראש ישיבה חיכה לי נשען על השולחן, עינייו היו מפחידות, השפלתי את ראשי ושאלתי בלחש: "הראש ישיבה קרא לי?"
הוא יסתכל עלי ולרגע שתק, ואז אמר: "תוריד את הכובע ולך."
ככה, ארבע מילים, הקיף את השולחן התיישב במקומו והתחיל להתעסק באיזה דף על שולחנו.
בהיתי בו.
"לך." הוא לחש.
עמדתי בלי נוע, חיוור ובהיתי בו בעיניים פעורות לרווחה.
"אא... אני לא מבין על מה הראש ישיבה מדבר".
"זה לא נושא שנתון לויכוח, לא רוצה לראות אותך כאן יותר."
הסתובבתי על אוטומט והלכתי.
איכשהו הגעתי הביתה, אגב, הכובע כנראה נשאר שם, כי לא נודע מקומו עד היום הזה.
מטלפון בהול של הורי אל הישיבה הובהר לאבי, שהראש ישיבה קיבל תמונה מזעזעת שלי, עושה חילול ד' נורא עם כובע וחליפה.
אבא שלי התיישב איתי לשיחה רצינית, מחיתי מכל וכל, לא עשיתי שום חילול ד' נורא כל כך עד סילוק טוטאלי מהישיבה, בלי אפשרות להביע את עצמי.
את התמונה לא ראיתי, אבל למחרת בבוקר אבא שלי לא הביט בי במבט הרגיל, ורק לחש בשקט: "אני חושב שכדאי שתוריד גם את החליפה".
בהיתי בו לרגע, אבל עשיתי כמצוותו.
תחנוני על כפיל שלי שקיים אי פה בארץ עלו על אוזניים ערלות, אבא אפילו לקח אותי לפסיכיאטר, כדי שיראה אם אין לי בעיות של פיצול אישיות, הפסיכיאטר טען שאני בסדר גמור, רק שכנראה אני משקר, כי לא נעים לי. אבא יצא רגוע יחסית, ואני יצאתי פגוע מאוד, מאותו יום לא דרכה כף רגלי בביתי.
באחד הימים החשוכים של חשוון הלכתי לכותל.
החליפה כנראה כבר הגיע לבוידעם, לכובע אני מקווה שיש מאמצים.
היה לי גיטרה על הגב וכיפה גדולה על הראש, פאותי התבדרו בקצב הליכתי, השעה היתה שבע בערב על פי שעון חורף.
הלכתי לאיטי חרש עם נעלי ספורט גומי, דורך על השלולית שהתרבו ועל נחלי אכזב שנוצרו, הגשם המשיך, הרחוב היה שקט, אך לא פחדתי, הלכתי כמו ילד טוב ירושלים משער יפו.
זמזמתי בחרישיות את הניירוס הלולי של דודי הרשקופ, כשעברתי בסמטת אררט, שמעתי זעקה חנוקה מסמטה בצד שמאל.
נעצרתי מיידית, ונשמתי בדממה, האזנתי שוב- שקט.
רציתי מאוד להמשיך, שאנשים אחרים יעזרו, הבטתי לכל הצדדים אך לא היה שם איש.
נשמתי ארוכות וחיפשתי איזה כלי נשק מזדמן, מצאתי בקרבתי רק את הגיטרה, שמעתי רעש של האבקות.
חייגתי ברעד אחד אפס אפס, ונכנסתי לסימטא אוחז את הגיטרה בשתי ידי.
המראה שראיתי לא מש מזכרוני עד היום הזה.
ראיתי את עצמי נאבק אם מחבל, מפני וזרועי טפטף דם.
הבטתי במראה ושיקשקתי מפחד, משהו פה לא היה הגיוני.
האם מתי מוות קליני תוך כדי היאבקות ועכשיו אני רואה את הכל מלמעלה?
קול דיבר אלי באוזן. זינקתי אחורה.
"הלו, הלו? הכל שם בסדר?"
"ללאא" לחשתי מבועת.
"אני מת" הודעתי לקונית לשוטר התורן.
"אתה מת?" השוטר או מי שזה לא היה נשמע כמו משהו משתאה.
הבטתי שוב על עצמי, ופתאום נפל לי האסימון!
נתתי זינוק מרשים, והטחתי את הגיטרה על ראשו של המחבל, הוא עף לרגע הצידה, צרחתי: "יש כאן פיגוע! יש פיגוע ברחוב אררט!"
לא יודע אם שמעו אותי הייתי עסוק בהיאבקות.
נסתי להעיף את הסכין של המחבל מידו הוא פגע בי שוב ושוב, העפתי את ידו ואותו, אבל הוא קם שוב ושוב, ניסיתי לברוח, אבל הוא תפס בי בעוצמה, רגע אחד הייתי בטוח שהכל חלום, אבל אז, הרגשתי צריבה עזה בחזה, הוטחתי אחורה בעוצמה. שקט.
כשהתעוררתי ראיתי את עצמי, מסנטרי נטף דם, והייתי עם חולצה לבנה, תכריחים כנראה.
פתחתי את עיני בעיניין, בסופו של דבר, עולם הבא זה דבר מעניין.
"אני בגיהנום?" שאלתי, הייתי משוכנע שהוא מגיע לי ובגדול.
"אה, עדיין לא" לחש אלי אני, וחייך.
"הוא התעורר."
ממה מהחלום?
מצאתי את עצמי לאחר רגע באמבולנס.
אחד הפרמידקים שאל אותי: "אתם תאומים?" וחייך.
"לא," אמרתי, "רק כפילים".
רק.
הרבה זמן הייתי על הכוונת של המשגיח, כל פעם שאיחרתי בחצי דקה(או שעה) לסיידר הוא הביט בי בעיניים מצומצמות, עשיתי את עצמי כלא שם לב, אבל כשהתחיל לחטט בחפצי באורח קבע הוא עלה לי על הפיוז, כשהתלוננתי על כך בבית, צחק על צביקי אחי שאני באמת אחד שצריך מעקב צמוד.
לדעתי, לא הייתי ראוי ליחס שכזה, אני בחור רגיל בדרך כלל, לא עושה בעיות מיחודת, אומנם לאחרונה קצת הדרדרתי מבחינה רוחנית והחברים שלי לא מהטופ של הישיבה, אבל אני לא חייב להיות מושלם כמו אחי.
ביום רביעי אחרי תפילת הבוקר תוך שאני גולל את תפילי וממלמל עלינו לשבח, נגש אלי בחור משיעור אלף ועידכן שהר'שיבע קורא לי.
גמרתי לגלול את התפילין הכנסתי אותם לנרתיק, המבט של המשגיח שיפד אותי, אז מהרתי לסדר את הכובע והחליפה והזדרזתי אל חדרו.
הראש ישיבה חיכה לי נשען על השולחן, עינייו היו מפחידות, השפלתי את ראשי ושאלתי בלחש: "הראש ישיבה קרא לי?"
הוא יסתכל עלי ולרגע שתק, ואז אמר: "תוריד את הכובע ולך."
ככה, ארבע מילים, הקיף את השולחן התיישב במקומו והתחיל להתעסק באיזה דף על שולחנו.
בהיתי בו.
"לך." הוא לחש.
עמדתי בלי נוע, חיוור ובהיתי בו בעיניים פעורות לרווחה.
"אא... אני לא מבין על מה הראש ישיבה מדבר".
"זה לא נושא שנתון לויכוח, לא רוצה לראות אותך כאן יותר."
הסתובבתי על אוטומט והלכתי.
איכשהו הגעתי הביתה, אגב, הכובע כנראה נשאר שם, כי לא נודע מקומו עד היום הזה.
מטלפון בהול של הורי אל הישיבה הובהר לאבי, שהראש ישיבה קיבל תמונה מזעזעת שלי, עושה חילול ד' נורא עם כובע וחליפה.
אבא שלי התיישב איתי לשיחה רצינית, מחיתי מכל וכל, לא עשיתי שום חילול ד' נורא כל כך עד סילוק טוטאלי מהישיבה, בלי אפשרות להביע את עצמי.
את התמונה לא ראיתי, אבל למחרת בבוקר אבא שלי לא הביט בי במבט הרגיל, ורק לחש בשקט: "אני חושב שכדאי שתוריד גם את החליפה".
בהיתי בו לרגע, אבל עשיתי כמצוותו.
תחנוני על כפיל שלי שקיים אי פה בארץ עלו על אוזניים ערלות, אבא אפילו לקח אותי לפסיכיאטר, כדי שיראה אם אין לי בעיות של פיצול אישיות, הפסיכיאטר טען שאני בסדר גמור, רק שכנראה אני משקר, כי לא נעים לי. אבא יצא רגוע יחסית, ואני יצאתי פגוע מאוד, מאותו יום לא דרכה כף רגלי בביתי.
באחד הימים החשוכים של חשוון הלכתי לכותל.
החליפה כנראה כבר הגיע לבוידעם, לכובע אני מקווה שיש מאמצים.
היה לי גיטרה על הגב וכיפה גדולה על הראש, פאותי התבדרו בקצב הליכתי, השעה היתה שבע בערב על פי שעון חורף.
הלכתי לאיטי חרש עם נעלי ספורט גומי, דורך על השלולית שהתרבו ועל נחלי אכזב שנוצרו, הגשם המשיך, הרחוב היה שקט, אך לא פחדתי, הלכתי כמו ילד טוב ירושלים משער יפו.
זמזמתי בחרישיות את הניירוס הלולי של דודי הרשקופ, כשעברתי בסמטת אררט, שמעתי זעקה חנוקה מסמטה בצד שמאל.
נעצרתי מיידית, ונשמתי בדממה, האזנתי שוב- שקט.
רציתי מאוד להמשיך, שאנשים אחרים יעזרו, הבטתי לכל הצדדים אך לא היה שם איש.
נשמתי ארוכות וחיפשתי איזה כלי נשק מזדמן, מצאתי בקרבתי רק את הגיטרה, שמעתי רעש של האבקות.
חייגתי ברעד אחד אפס אפס, ונכנסתי לסימטא אוחז את הגיטרה בשתי ידי.
המראה שראיתי לא מש מזכרוני עד היום הזה.
ראיתי את עצמי נאבק אם מחבל, מפני וזרועי טפטף דם.
הבטתי במראה ושיקשקתי מפחד, משהו פה לא היה הגיוני.
האם מתי מוות קליני תוך כדי היאבקות ועכשיו אני רואה את הכל מלמעלה?
קול דיבר אלי באוזן. זינקתי אחורה.
"הלו, הלו? הכל שם בסדר?"
"ללאא" לחשתי מבועת.
"אני מת" הודעתי לקונית לשוטר התורן.
"אתה מת?" השוטר או מי שזה לא היה נשמע כמו משהו משתאה.
הבטתי שוב על עצמי, ופתאום נפל לי האסימון!
נתתי זינוק מרשים, והטחתי את הגיטרה על ראשו של המחבל, הוא עף לרגע הצידה, צרחתי: "יש כאן פיגוע! יש פיגוע ברחוב אררט!"
לא יודע אם שמעו אותי הייתי עסוק בהיאבקות.
נסתי להעיף את הסכין של המחבל מידו הוא פגע בי שוב ושוב, העפתי את ידו ואותו, אבל הוא קם שוב ושוב, ניסיתי לברוח, אבל הוא תפס בי בעוצמה, רגע אחד הייתי בטוח שהכל חלום, אבל אז, הרגשתי צריבה עזה בחזה, הוטחתי אחורה בעוצמה. שקט.
כשהתעוררתי ראיתי את עצמי, מסנטרי נטף דם, והייתי עם חולצה לבנה, תכריחים כנראה.
פתחתי את עיני בעיניין, בסופו של דבר, עולם הבא זה דבר מעניין.
"אני בגיהנום?" שאלתי, הייתי משוכנע שהוא מגיע לי ובגדול.
"אה, עדיין לא" לחש אלי אני, וחייך.
"הוא התעורר."
ממה מהחלום?
מצאתי את עצמי לאחר רגע באמבולנס.
אחד הפרמידקים שאל אותי: "אתם תאומים?" וחייך.
"לא," אמרתי, "רק כפילים".
רק.
Reactions: חיפאית!!!!, S Schwam ו-איש ירושלמי3 //