אתגר קשקשת ברשת

[NeWord]

ראשית כל, אני מתרגשת! זכיה ראשונה, וממילא פעם ראשונה שאני מעלה פה אתגר!
תודה ל @דודה על האתגר משחק השקט היה מדהים!
ועכשיו...
אחרי שבועיים של שתיקה, הגיע הזמן לפתוח את הפה ולסגור את העיניים.
איך עולם מתנהל ללא הבעות פנים, שמש מאירה ורחובות הומי אדם? או, איך חקירה נראית ללא חדר אפרורי שבו נורה מתנדנדת מטילה צללים? איך חיים ללא צבעים ומרקמים?
באתגר הבא, בצער רב, תאלצו להשליך מכם והלאה כל קריינות, תיאור או הסבר, הפעם אך ורק ל-ד-ב-ר!
האתגר: כתבו דו שיח טהור, ללא שום רקע או תיאור שאינו חלק אינטגרלי מהדיאלוג בעצמו, אך מתוך השיחה חשפו בפנינו:
מי הן הדמויות? באיזו סיטואציה הן נמצאות? מהו הרקע הכללי?
שימו לב: לדיאלוג עלילה והתפתחות משלו, והרקע ייחשף לנו דרך השיח בין הדמויות, ולא כנושא שיחה מרכזי.
איכותו של הקטע תימדד ביכולתו לענות על כמה שיותר שאלות בנוגע לרקע, למיקום, לזמן, לדינמיקה בין הדמויות, ובו זמנית להיות מעניין, מסקרן ונוגע, ובעיקר - לא מתאמץ!
האתגר יהיה פתוח מהיום - חמישי כ"ד אייר פ"ה עד יום חמישי ט' בסיוון פ"ה 23:00
שיח פורה!

מוזמנים ל - נספח כי אם כבר קשקשת - אז עד הסוף!

 

[NeWord]

@ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן אשמח אם תנעצו את האתגר!

 

[הדר 310]

"אני לא יכולה ככה יותררררר!!! למה אתה מגיע בכזו שעה הביתה??? אני מחכה לך פה כבר כמעט שלוש שעות!! ככה עם החלוק של האקונומיקה! כן כן והקרוקסים מהשוויגער!! אתה חושב שנעים לי לשבת ולהזיע בכניסה לבניין ולצעוק בזמן שכל השכנים מציצים מהמרפסות?! לא לא לא! זה לא נעים לי! שורה ברוכה עוד הגדילה לעשות והורידה לי לכאן קצת לייקח ומשהו להרטיב את הגרון. וככה אני יושבת על הכיסא שחדד זרקו ביום שישי. למה זרקו? ככה זרקו! אני יודעת? בעיני בד ריפוד פרום הוא לא סיבה מספקת, גם לא שהוא מתנדנד קצת! אבל שוין, מה אני מדברת על הכיסא? אתה הבעיה כאן ולא הוא! תראה איך אתה מבוהל! מסתכל למעלה, למטה לצדדים! אפשר לחשוב מה קרה,

"אולי..."

"אל תקטע אותי! אני יודעת בדיוק מה אתה רוצה להגיד! שאני לא אעשה סיפור וזה לא איחור גדול ושאני אנמיך את הטון כי כולם עד הרחוב המקביל שומעים! אתה יודע שאותי לא מעניינים השטוסים האלה! בפעם הבאה ש... פוי! גברת בללללללוי!!! המים של השטיפה שלך! אתם לא יכולים ככה לנתב אותם ממרומי הקומה השלישית הישר על בעלי! מה זה? מה את אומרת? למה שמערל עמד שם בדיוק? לא הבנתי השווער שלך קנה לך גם את רחבת הכניסה לבניין חוץ מהדירה ולא ידעתי?! בעיה בשבילו לסדר ניקוז? תראי את בעלי! המסכן! רק חזר מהחנות, אחרי יום עבודה מפרך, הוא צריך לספוג כזה דבר! בושה! "

"נו נו, נחזור אליך, תעמוד במקום אתה לא הולך לשום מקום עד שאני גומרת מה שיש לי להגיד! תראה איך אתה נראה! גם לפני לא הייתה אי אי אי, אבל עכשיו? פיוווו.... כמה פעמים אמרתי לך שהכובע הזה כבר איבד את הצורה! כמו הקבר של מאמע רוחל הוא נראה, נו נו, אולי יתקבלו התפילות... כן אדון צנעני הצעיר? מנומס להקשיב לשכנים לשיחה פרטית?? הביתה! שאמא שלך תלמד אותך נימוסים מה הם!"

"אני..."

"אתה שוב קוטע! איך אפשר לנהל ככה שיחה?? שורה ברוכה תמיד אומרת לי, לתת לבן אדם שעומד מולך לדבר! קצת כבוד! בן אדם לחברו! אוי שמערל שמערל... תהיה לי בריא אתה. נו אז למה חזרת רק עכשיו? ככה לתת לי לחכות אי אי אי... כאילו שבגילנו הולך ונהיה קל יותר, אה שמערל?

.... אי אי אי שמערל, אם אני לא אומרת לך שוב שהשמנת מאוד בזמן האחרון ולחולצה כבר קשה לפגוש את המכנסיים זה לא אומר ששכחתי מזה! לא לא לא! על זה אנחנו נדבר בבית! כמו ששורה ברוכה אוהבת להגיד "לא תולים את הכביסה המלוכלכת בחוץ!"

 

[שמואל אגסי]

"טחנות רוח כאן קודקוד"
"טחנות רוח שומע"
"אקס שחור, מוהליבר"
"טחנות רוח בדרך, מבקש תיאור אקס שחור"
"חולצה פסים אדום כחול, נעליים שחורות"
"נושא מטען?"
"עגלת סופר, מלאה עד גדותיה"
"חשוד, טעון בדיקה"

"סיירת ריח, כאן קודקוד"
"סיירת ריח שומעת"
"בדיקת מטען, רחוב מוהליבר"
"סיירת ריח יוצאת לדרך"

"יחידת זבוספידים, כאן קודקוד"
"יחידת זבוספידים שומעת"
"בצעו איגוף, מרחוב עובדיה לכיוון מוהליבר"
"יוצאים לדרך"

"קודקוד כאן טחנות רוח,
האם שומע?"
"קודקוד שומע"
"אנחנו עליו, האם לתקוף?"
"אישור תקיפה".
...

"הלו, יענקי?"
"מירי, חזרתי מהסופר, בואי להעלות את הדברים"
"כבר באה"
"איכס מסריח פה, כמה זבובים"

 

[אוראל סולטן]

סליחה על האורך...


"יצחק, אני לא רוצה להיות זה ששוב שואל את מה שכל כיתה ג' לחשה לעצמה כבר בהפסקה, אבל אתה יכול להסביר, ורצוי לאט, למה אתה עומד באמצע בית המדרש עם טלית קטן הפוכה בגודל של אוהל סיירים, גלימה שעליה כתוב בכתב רש"י: 'סודי ביותר, לחשיפה רק בבית שלישי', כובע שנראה כמו שופר הפוך וצבוע בזהב, ו... מה זה, חרב עשויה מבייגלה?"

- "אויש, שוב אתם עם הקטנוניות הזו... נו באמת... קודם כל, זה לא גלימה, זו שכבת הסוואה. שנית, זו לא טלית קטנה הפוכה, זה כיסוי מגן רב-ממדי שפותח במכון לקודש פנימי, שנועד להקשות על עין הרע לזהות מאיזה כיוון נכנסת הקדושה, ונטען בברכות השחר.

שלישית - הכובע הוא לא 'שופר הפוך' אלא 'מצנף חכם קוונטי', שנועד לשדר מחשבות לגבאי הכותל או לקופות הצדקה הקרובות, תלוי בעוצמת הרצון הפנימי. והוא גם כובע מעבר-זמני שמסיע לעבור בין שיעור משנה לגמרא בלי להיטלטל ברשות הרבים. קיבלתי אישור מיוחד מרבי שניאור דינוביץ' שליט"א, בתנאי שאחזיר לו את הזמן עד ט"ו באב.

רביעית - זו לא חרב, זה שרביט המדרש העליון, שחושלה בליל אמש על ידי הנזירים מקבוצת 'בייגעלע'ס לנצח' ופועל רק אם קוראים עליו ברצף את כל השמות של עשרת הרוגי מלכות, הפוך, מהסוף להתחלה, בזמן שיש מוזיקה של 'ליפא שולט' על רקע סליחות.

חמישית - אני בשליחות של 'המועצה העליונה לאיתור עמודים חסרים בגמרא' ואתה כרגע מפריע לי לפענח את סוד האותיות הנעלמות במסכת עירובין."

"ואם אני לא טועה, המועצה הזו מורכבת רק ממך, מהסיר לחץ המדבר שלך, ומהצ'ולנט שהשארת באינפוזיה על הפלטה?

- "לא רק! הצטרף אלינו גם בנימין, אחרי שהתגלה שהוא מיומן בקריאת שו"ת תוך כדי קפיצה בחבל ובעצם גם גדול ראשי מממלכת פומבדיתא, שמתחזה לילד בן עשר במטרה להבריח מרגלים ממחוז אילת השחר."

"סליחה רגע, אז אתה טוען שכשבנימין אומר 'אני לא אוהב חלב' בקול של חצוצרה מקולקלת, הוא רומז בפועל על תכנית שלמה כדי להפיל את פונוביז'?"

- "בדיוק! זה קוד. 'לא אוהב חלב' זו סיסמה. מה שהוא אומר באמת זה 'אני בשרי מהחמין', ולפי התגובה שלך, הוא מסווג אותך כרמת גישה ב'."

"ואתה באמת חושב שמישהו יאמין לזה?"

- "המנהל כבר מאמין. אתמול בלילה הכנסתי לו לחלום פתק מהשולחן של ר' שמעיה שכתוב עליו 'יצחק נביא אמת'. זה חלק מהתכנית."

"אז מה אתה מתכנן עכשיו?"

- "פשוט. בשיעור הבא, אביא איתי את סיר הלחץ, עליו אדביק מדבקה של 'סוד גאולת צפת וסעודת הצדיקים האחרונה', ואז אפעיל יחידת ביון אוטונומית שתעקוב אחרי התלמידים ותגלה אם הם לומדים מהר מדי או לאט מדי, תזהה השפעות חיצוניות, תשדר את זה לארכיון הסודי של פוניבז', ותפעיל מערכת אזעקה אם מישהו שוכח לצטט ראשונים לפי סדר כרונולוגי. או שפשוט אביא צלחת צ'ולנט נבואית שתשפוך אור על העתיד של כל תלמיד בכיתה לפי קצב הלעיסה שלו."

"ואם מישהו יתפוצץ?"

- "אז תדע שהוא נשלח מהישיבה המתחרה כדי לחבל בניסוי. קורה. נאלץ לתעד ולדווח. אולי גם להעלות תמונה שלו בפרוג."

"רגע, אתה לא חושש שכל זה יעורר חשד אצל מישהו?"

- "חשד? זה כבר קיבל תקן משרד החינוך החרדי כ'ציוד עזר מתקדם ללימוד עיוני'."

"וזה בכלל חוקי?"

- "זה נבחן על ידי ועדת חריגים של ועדת חריגים של ועדת חריגים. אתה לא עוקב אחרי, נכון?"

"אני לא מאמין שאני מנהל את השיחה הזאת."

- "זו טעות נפוצה. גם הרב של החיידר חשב שהוא רק מדבר איתי, ובסוף גילה שהוא מונה, זמנית כמובן, לראש אגף סודיות בשלוחה הירושלמית."

"אתה באמת חושב שזה יוביל אותך לאנשהו?"

- "בוודאי! הכוונה שלי ברורה: למצוא את עמוד נ"ו חסר-הפינה במסכת עירובין, שידוע שהוא שער כניסה ליקום מקביל בו הלימוד מתקיים בקצב קולח, ואף אחד לא גונב את העט של השני."

"יצחק, אני אומר את זה בזהירות... אתה צריך הפסקת צהריים. אפילו רק חצי שיעור... איזה משהו שירגיע את הקונספירציה בגולגולת שלך... אולי פירות יבשים..."

- "המועצה לא מרשה. אני תחת פיקוח. אפילו הדייסה שלי נבדקת ברנטגן. אם תראה אותה מזווית מסוימת תראה את הפנים של הרמב"ם קורצות לך."

"אין מצב."

- "תנסה, אבל רק אם אכלת נטו בשבע ולא הסחת דעת עד עכשיו."

"הו, סוף-סוף הצלצול... אז מה עכשיו, יצחק, אתה חוזר לשיעור?"

- "רק אם תבטיח שבין המשנה לרש"י אין עוד סוכן רדום בתחפושת של קיגל."

"יש."

- "טוב, אז אשאר פה עם סיר הלחץ ואסתכל על השומר תוך כדי שאני מדמיין שהוא פסטה מקפצת."

 

[Avigail Amram]

בס"ד



"הצילו! אני עומד למות!! הצילו!!"

"תירגע ארי, ככל הנראה לא נשקפת לך שום סכנה".

"אני- עומד- למות!!"

"אתה לא".

"איך אתה יודע?!"

"יודע. זו סך הכל נסיעה שגרתית ומהנה שחצי מעם ישראל עושה בבין בזמנים".

"אני לא נהנה!"

"אולי אם תפסיק לצעוק עלי, תתחיל. היית צריך לעדכן אותי שיש לך פחד גבהים".

"איך הייתי יכול לספר לך על פחד הגבהים שלי אם גיליתי אותו רק עכשיו?!"

"שאלה פילוסופית ומעניינת, מניח שנוכל לעסוק בה עד שנרד מן הקרון".

"זה לא מצחיק!"

"אני רציני לגמרי. יש לנו מספיק זמן. תביט סביב, איזה נוף מרטיט! מה רבו מעשיך ה'!"

"שקט, נתנאל! אני חושב שצרחות ההתפעלות שלך מזיזות פה כל מיני דברים".

"אתה מגזים, ארי. יודע מה? אם זה עוזר לך, תעצום עיניים".

"רעיון טוב. אנסה".

"רק חבל שאתה מפסיד את הוואדי העצום שאנחנו ממש כעת עוברים מעליו, אולי תפקח רגע עיניים?"

"אני לא נושם. אני לא נושם. אני לא נושם".

"זה יהיה מאוד קשה להביא לכאן כונני הצלה, אתה לא חושב?"

"חושב שזה כבר לא משנה כי עד שהם יגיעו הם יגלו שמושא הצלתם כבר נפח נשמתו. א-נ-י ל-א נ-ו-ש-ם!"

"אל תיסחף, מקסימום התקף פאניקה קל. אגב, אתה יודע שלפי האקדמיה צריך לומר בַּעַת גבהים ולא פחד גבהים?"

"מרתק! אתה ידעת שאדם אפאתי מכונה על ידי האקדמיה אֶדְשׁוֹנִי?"

"אתה רומז משהו?"

"אני אומר מפורשות".

"צודק. אני באמת צריך להיות יותר רגיש. בוא ננסה להתגבר על החרדה בעזרת חשיפה הדרגתית. נתחיל מכך שתפקח עיניים".

"יודע מה? בסדר. למרות שאני מפחד. תסתכל על הגובה הזה! זה לא נורמאלי! תחזיק חזק במוט שלצידך!"

"אני לא צריך להחזיק אותו, זה פסיכולוגי. הכבל שמחזיק אותנו הוא מלמעלה בכלל. אנחנו מספיק בטוחים".

"זה לא עוזר לי להפחית את החרדה".

"אז מצידי תשוב לצעוק אם הצעקות עלי הסיחו את דעתך מהגובה הרב ועשו לך טוב. אני מוכן להסתכן בהתרסקות ולו בלבד שתשמור על רוגע".

"אתה ציני, נתנאל, זה לא יאומן! למה עשינו את זה, למה? מה היה חסר לנו בחיים?! מה?!"

"אתה דרמטי יתר על המידה. תביט סביב, איזה יופי עירוני נפלא משולב בנוף בראשיתי מפעים. הבט. אומרים שלהתבונן על הגלים זה מרגיע. נסה לנשום אוויר. הבה נפתח את החלון".

"לא! לא! רק לא את החלון! את מערער את שיווי המשקל, אנחנו ניפול אל הוואדי, אני לא רוצה להתרסק!"

"שום שיווקי משקל. הנה, השיעור השני בהתגברות על פחד: הבה ונפתח את החלון יחדיו, וניווכח בכך שאנו נשארים בחיים. טאדאם! איזו חוויה מטלטלת, פתחתי את החלון ולא קרה כלום!"

"זו באמת חוויה מטלטלת בהתחשב בכך שאתה לא מפסיק לזוז. מתחשק לך פשוט לשבת?!"

"אל תגזים, הכבל מספיק עמיד. במקום להיכנס לפאניקה- תסתכל מן הזכוכית אל השמש המרהיבה המתכוננת לנטות מערבה, איזה יופי מסנוור! בגלל זה אתה בוכה?"

"אני לא בוכה!"

"אז מאיפה המים? יש נזילה בקרון?"

"אולי, אולי... רגע- מה?! הצילו!"

"אני צוחק. חבל שאתה הופך חוויה כל כך מהנה לטראומה. עוד כחמש דקות המסלול נגמר, לא חבל? איזה נוף עוצר נשימה!"

"תספר לי עוד על עוצר נשימה!".

"מה רבו מעשיך ה'! לא יכולתי לאחל לעצמי תצפית מוצלחת יותר".

"בעיני התצפית מהחלון בישיבה מוצלחת פי כמה".

"אתה בטוח? תסתכל שם רחוק רחוק, יש שם מן מבנה על המים, רואה?"

"כן?"

"זה מאגר לוויתן. ואם תסתובב לכיוון השני תוכל לראות את הקריות ואת מפרץ חיפה. מדהים, אה?"

...

 

[שועל ספרות.]

"אני לא סובל אותך!"

"לא סובל?"

"מה אמרתי, אוהב? אם כן, אז התבלבלתי..."

"נו די! אפשר לחשוב מה עשיתי..."

"עזרת לי לפתור תשבץ היגיון..."

"די! לא יכול כבר עם הציניות שלך!"

"אויש! שנייה, אני מוציא דף שאוכל לרשום את ביקורתך. כיצד אוכל לשפר את ציניותי כך שתערב יותר על הוד מעלתו?"

"נו, לכל הרוחות..."

"אני לא בטוח שרוח צפונית מערבית תקבל את מה שאתה רוצה לשלוח אליה..."

"אוף, אי אפשר איתך!"

"נו, אז הגענו לעמק השווה, אני לא יכול איתך, אתה לא יכול איתי, אחלה הסדר!"

"בגלל מה, מנחם? רק בגלל המתיחה?"

"וואו, פשוט גאוני. מעניין למה לא מלמדים את זה בבתי הספר? תוסיפו את המילים 'רק בגלל' לפני תיאור מעשה, ובכך תגמדו אותו נורא ככל שיהיה! ביצעת רצח המוני? שאל את חוקריך 'מה, 'רק בגלל' שרצחתי עשרות אתם רוצים לכלוא אותי?' האמת, אני יודע את הסיבה שלא מלמדים את זה, כי זה פשוט לא עובד יוחאי! בדיוק כמו המוח שלך!"

"אני לא חשבתי שזה יתגלגל ככה. אתה סתם..."

"אני סתם... כן, אני סתם! אפשר לחשוב שאתה עמדת מול ארבע מאות בחורים מחויכים ש..."

"אבל למה שאני אחשוב שתאמין לי שאני הראשיב'ע שמדבר איתך בטלפון?"

"אה, לא חשבת שאני אאמין... והרי החדשות, הבחור יוחאי דמונסקי טוען כי לא ידע שהוא חקיין טוב. וואו, ביבי ב'לא ידעתי' הכי חלשים שלו יותר אמין ממך!"

"נו באמת!"

"אל תגיד לי נו באמת! לפחות כל עוד לא גרמתי לך לעמוד בעמוד ולצווח תהילים בדמעות לרפואת המשגיח כשהנ"ל נכנס תוך כדי לבית מדרש בהלם מוחלט, סגור?"

 

[מימיי]

''הייייי שקרן אחד! בוא לפה מהר!''

''לא שקרן ולא רמאי, ואני לא בא''.

''אתה כן רמאי. אתה אמרת שמי שמפסיד אוסף את כל הקלפים ולמרות זאת ברחת''.

''נכון. אני לא רואה פה בעיה, אני ניצחתי!''

''אתה לא! אני אמרתי אחרון בידי ולכן אתה צריך לקחת עוד ארבעה קלפים מהקופה!''

''שטויות במיץ שהמצאת הרגע''.

''לא נכון! ואתה עובר לאמא, קראת לי שקרנית''

''אני?? להזכיר לך איך הדו שיח הזה התחיל?''

''אמאאאאאאא''

 

[דודה]

"חמדה!"

"הו, דינה! מה שלו-מך! כמה טוב לראות אותך פה! אני תמיד אומרת לגרשון שנס שמדי פעם הילדים מתעקשים לצאת לגינה. ככה יש לי תירוץ לעזוב את הכביסות ואת הבישולים ולצאת לראות קצת פרצופים.

את יודעת, אני הרי מטפלת. כל הבוקר אני עסוקה עם הפיצקאלאך. חמודים וטהורים, אבל אי אפשר להחליף איתם מילה. לפעמים, כשהם נרדמים, אני מדברת קצת בטלפון. את יודעת, שבע אחיות יש לי ותשע גיסות. שלוש מהצד שלי ועוד שש מהצד של גרשון. תמיד יש לאחת מהן משהו מעניין לספר, אז כשהפיצקאלאך ישנים, אני מדברת איתם בטלפון.

אבל לדבר בטלפון זה לא אותו דבר. לפעמים צריך גם לראות אנשים, להבין מה קורה איתם. אינה דומה ראייה לשמיעה. הנה עכשיו, בדרך לגינה, ראיתי את הבת הגדולה של פרפלוביץ. מה אני אגיד לך, רחמנות. הלב נקרע, הלב נקרע..."

"פרפלוביץ? מה..."

"את לא יודעת?! נו, טוב, יותר טוב ככה. לא צריך לדבר. אני רק אגיד לך שהאימא. המצב לא פשוט, הרופאים אומרים... נו, טוב, הוסיפו לה את השם חיה. חיה ציפורה גיננדל בת בינה. מינדה קופרבלום הרי שכנה דלת ממול. היא אומרת שהמצב בבית השם ירחם. הילדים הקטנים... נו, טוב, לא צריך לדבר...

אז היום התקשרתי לגיטה אחותי. בהתחלה חשבתי לדבר עם גיסתי יודית, כבר הרבה זמן לא דיברתי איתה. אבל אז נזכרתי שביום שלישי היא יוצאת לקבוצה של שומרי משקל. חח, לא יזיק לה באמת. תמיד אמרתי לגרשון, יודית היא אחותו, שאם היא תמשיך לאכול כל כך הרבה מתוקים היא תהיה חייבת עזרה מבחוץ כדי להוריד את כל הקילוגרמים האלו. עכשיו הוא רואה שצדקתי.

בקיצור, התקשרתי לגיטה. את יודעת מה היא סיפרה לי? שלא נדע מצרות. מכירה את שימלשטיין מהבניין שליד בית הכנסת? הבת שלהם. זו שהתחתנה לפני שנה. השם ירחם. היא חזרה הביתה. כבר מהרגע הראשון לא היה שם חלק, ועכשיו...

אבל הבעיה האמיתית היא שיש להם כבר ילדה. רק לפני שנה התחתנו, וכבר יש להם ילדה. מסכנה, כל החיים שלה תיקרע בין שני עולמות.

האמת שזה לא כל כך מפתיע. האימא שם, מכירה? מפנקת את הילדים שלה, מגדלת אותם כמו נסיכים. אני תמיד אומרת לגרשון: ההורים לא משחררים את הילדים שלהם, מגדלים אותם עם כפית של זהב בפה, וכשהילדים מגיעים לחיים האמיתיים, כל התמודדות הכי קטנה כבר מפילה אותם... אז עכשיו שימלשטיין אוכלים קש משיטת החינוך הזו. את יודעת מי היה הבעל? דרוזלמן, שהאבא הוא ר"מ ב'התורה הקדושה' גם להם יש רקע, הבנתי ש..."

"חמדה, מאוד יפה החולצה של יוסי שלך. מאיפה?"

"אה, זאת. בבזאר שמשון קניתי אותה. תשע עשרה תשעים. אני תמיד אומרת לגרשון: לא חייבים בגדים יקרים בשביל שהילדים יהיו מטופחים. חני שלי לובשת לפעמים בגדים שרותי, שרי, פניני ומלכי לבשו לפניה. זה מצריך קצת עבודה, להצר, לקצר, להטליא חורים פה ושם, אבל אני עושה את זה בבקרים כשהפיצקאלאך ישנים, אני שמה את הטלפון על רמקול ותוך כדי עושה תיקונים.

את יודעת, מגיעה אלי בבקרים התינוקת של בינגוריץ. מה אני אגיד לך, נסיכה היא נראית. לובשת בגדים יקרים, יש לה צמיד עם שם, ועגילים, ומחזיק למוצץ, הכול בסטייל. אבל להורים אין טיפת סבלנות לילדים שם. האימא עובדת עד חמש. בטח, צריכה כסף בשביל לקנות לילדה שלה בגדים בסטייל ובסוף בשביל הילדה עצמה כבר אין סבלנות.

אני תמיד אומרת לגרשון: הורים צריכים לדעת ש---רגע, מי זה הבחור שמה? עם הג'ינס. זה גצלמן? אוי. אני רואה שהשמועות נכונות. הבנתי שהוא עזב את הישיבה ועכשיו אני רואה שהוא ממש מסתובב ברחוב. עם ג'ינס. השם ירחם. הוא למד ב"התורה הקדושה". ההורים שלו התעקשו להכניס אותו לשם, אפילו שהכישרונות שלו לא משהו... ועכשיו רואים את התוצאה של העקשנות שלהם... נו שוין, לא צריך לדבר...

אז מה את אומרת, דינה? מה אני יכולים לעשות בשביל האימא של פרפלוביץ? תהילים המחולק? הפרשת חלה? הו! יש לי רעיון! נעשה חלוקה של שמירת הלשון לכל שעות היממה!!

יש לך דף ועט? הו, יופי, תודה. אני כותבת: לרפואת, חיה, ציפורה, גיננדל, בת, בינה. עכשיו אני מחלקת את השעות. את יודעת, שבע אחיות יש לי, ותשע גיסות. אני אדבר איתן. שש עשרה שעות זה ממלא לי. מה איתך, דינה? מתי לשבץ אותך?"

"בין ארבע לחמש בצהריים, זו השעה שאני בדרך כלל בגינה... ואיתך, חמדה? מתי את משבצת את עצמך?"

"אני? אני מנהלת את הפרויקט, אז אני לא צריכה להשתבץ בעצמי... אני יודעת מה אני אעשה. אני אכין בצק גדול ואעשה הפרשת חלה. כן, מחר, בעזר השם, כשהפיצקאלאך יישנו..."

 

[הטעם המושלם]

"שמונה שנים! מה לא ניסינו? מה? תגידי את לאה, לך בראש יש את כל ספר הסגולות השלם."

"שמונה שנים! אני כבר לא אוחזת ראש. ה' ישמור! שמונה שנים של המתנה!"

"כן. שמונה שנים. רק ה' והכרית שלי יודעים כמה דמעות ספגה הראשונה בשמונה שנים האלו"

"ואת מתכוונת ברצינות לגבי הסגולות?"

"ככה את מכירה את ברכה? עושה צחוק מדבר כ"כ רציני? כמעט נעלבתי."

"טוב שרק כמעט. להתחיל איתך זה עסק ביש."

"טוב, שורה תחתונה- מה באמתחתך?"

"בואי נראה, רק שנייה, איפה הוא נמצא הספר? מה נראה לך? באמת הוא בראש שלי? הוא בראש. אבל לא שלי. בראש המדף העליון של המקרר."

"הא?"

"כן כן. מה ששמעת. של מקרר הפוך."

"דווקא הפוך?"

"כן. זאת הסגולה הראשונה ספר. להתחיל הכל מחדש. אבל מהתחלה לסוף."

"על זה עוד לא שמעתי".

"כי זה סגולה למציאת תעסוקה. את זה לא ביקשת".

"דווקא כן חיפשתי. בשבילך".
אמרת משהו?"
"לא משנה. לא חשוב. מה יש לך שם כן רלוונטי?"

"הנה הנה, אני מייד פותחת במקום הנכון.

או. תקשיבי. על עליה וירידה במעלה גבעת הישיבה במגלשיים שמעת?"

"מגלשיים? אנחנו לא בשוויץ אם לרגע דמיינת אחרת."

"תנסי. מה כבר יכול להיות? כתוב פה בהערה שהמגלשיים ברגליים. חס ושלום לא בידיים."

"נו נו. מה עוד יש לך שם, את יודעת אני צריכה משהו ממש בומבה!"

"בומבה. בומבה. הנה מצאתי- לאכול במבה ארבעים יום ברציפות. שלוש ארוחות ביום."

"ואז מה? נראה ישועות?"

"כן בוודאי. רצית להחליף קידומת, לא?"

"ברור. שמונה שנים שנים אני מנסה ולא מצליחה בשום אופן."

"יופי. תחליפי ככה שתי קידומות לא אחת."

"שתיים??"

"כן, במקום 70 תשקלי 90. 99 זה גם שתי קידומות."

"אבל אני רק רציתי להחליף קידומת מ08 גלותית ורחוקה ל03 מרכזית ומתחת לאף של ההורים! אלא שהמחירים מבריחים אותנו ורק ממשיכים לעלות! שמונה שנים אני מנסה אבל לא מצליחה..."

 

[ליליאן]

"לא!"
"כן!
"אמרתי לא!"
"ואני אמרתי כן!"
" לא רוצה, פסדר?"
"אבל אני כן רוצה!"
"אז תסעי את!"
"שום בעיה, אני אסע לבד!"
"מצחיק. אמא לא מרשה לך לסווע לבד"
"אז תבוא איתי. לא אכפת לי. אני נוסעת וזהו"
"לא יודע. לא בא לי לסוע לאבא"
"אבל זה אבא שלנו! ויש את התינוקת החדשה, אני חייבת לראות אותה!"
"לא מענינת אותי שום תינוקת חדשה"
"אז אותי כן. ואבא גם תלה לי וילון חדש בחדר, אני אשן עם הבנות"
"ואני אשן לבד ולא ארדם ואתגעגע לאמא"
"אתה עושה את זה כבר 5 שנים"
"נכון. ונמאס לי"
"ואתה מדבר כמו ילד קטן בגן ולא כמו בחור שעשה בר מצוה"
"שקט את תינוקת בעצמך"
"אמאאאאאאאאאאאא"

"מה קרה אליסף? למה אתה לא רוצה לסוע לאבא?"
"כי לא מתייחסים אלי שם בכלל. רק אליה"
"נכון כי אני עוזרת ומסדרת ושומרת על הקטנים! ואתה רק לומד ומתפלל ומקטר"
"אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"
"אני בטוחה שאבא שמח שאתה מגיע אליספי. וגם אמא ציפי וגם האחים הקטנים שלך"
"הציפי הזאת רק מעירה לי ולא רוצה וזהו"
"נכן כי הוא לא עוזר ורק מתווכח, אמא, אבל אני עוזרת כל היום!"
"גילי די. לכי תכיני מערכת. אליסף שלי, אתה אוהב את העוגות שהיא מכינה, נכון?
ואת הדודים שבאתם לבקר אחרי צהרים.
ויש לך מבחן כל יום ראשון, ואיך חשוב לך ללמוד עם אבא.
ובאמת, אתה יודע כמה אבא מתגעגע אליך וכמה אה חשוב לו? הוא באמת מחכה לך"
"איך את יודעת?"
"כי הוא אמר לי. וכי אני מכירה אותו טוב. פעם הוא היה גר ממש בבית הזה"
"אז מה ואז מה. אם הייתי חשוב לו הוא היה בא לקחת אותי באוטו כמו כשהייתי בגן, ולא מכריח אותי לסוע באוטובוסים"
"אני יודעת שלא נעים לך לסוע בחושך ולהגיע מאוחר בשבתות קיץ"
"זה הרבה יותר מלא נעים. זה ממש מפחיד. וגם אפשר להרדם את יודעת.? ולהתעורר באיזור תעשיה"
"אבל אין ברירה. מה אפשר לעשות? אולי נדבר בטלפון בנסיעה?"
"כל הדרך עד חיפה?
רגע! נזכרתי!
יש לי פתרון גאוני!"

"הלו? אפשר לדבר עם ווייס? כלומר, עם צביקי?
הלו, צביקי? זה לוין. תגיד, מתי העליה לתורה של בלוך? ויקרא?
בטוח? והוא עושה בשכונה או נוסע? יופי מצוין. תודה וויס, נתראה במתמידים"

"שלום, אבא?
כן, מה שלומך?
היה לנו היום מבחן בגמרא.
כן על החומר שלמדנו.
לא יודע, בסדר אני חושב.
ויש אסיפת הורים ברביעי הבא,
אתה תוכל לבוא? זה ממש חשוב לי.

שומע אבא,
יש השבת עליה לתורה של בלוך.
כן הבר מצוה שלו בשני הבא.
נו אבא אני חייב להיות,
הוא החבר אני טוב שלי.
אז אני נשאר ולא מגיע אליך טוב?
כן בטח גם לי מאוד חבל.
ברור שאני אספר לך איך היה!
טוב אבא יש לי מנחה וגילי בתור לטלפון"

"אמא!
אני לא נוסע לאבא,
יש עליה לתורה לבלוך ואבא הסכים לי!
יש!!"

"די אני לא מאמינה שהוא עושה לי את זה עוד פעם.
אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"

 

[תסריטאית]

"הגענו. בואי אמא, ליבי תעזור לך לצאת מהרכב"

"סבתא?"

"מה זה פה, מה אתם רוצים ממני?"

"בואי סבתא, יש לך תור לרנטגן. הנה, תביאי לי יד, אני אעזור לך לצאת מהרכב"

"אתם תהרגו אותי"

"מה פתאום! אמא, אני הבן שלך, אני רק רוצה לעזור לך. בואי, תקומי, יש לך תור לרופא"

"הוא יהרוג אותי"

"אמא, הוא רק רוצה לעשות לך בדיקה"

"בואי סבתא"

"לכי מפה"

"אמא, אל תדחפי אותה, היא הנכדה שלך, היא רק רוצה לעזור לך"

"היא לא הנכדה שלי"

"סבתא, אני כן הנכדה שלך, קוראים לי ליבי, על שם אמא שלך"

"אני לא מכירה אותך"

"בואי, בואי נצא סבתא"

"מה זה, מה זה פה, אני לא רוצה לצאת לכאן"

"זה חניון אמא, אנחנו צריכים לעלות למעלה, אל הרופא"

"אתם רוצים להרוג אותי"

"לא אמא, אנחנו רק רוצים לעזור לך"

"סבתא, בואי נצא מכאן. חשוך כאן, את רוצה ללכת לאור, נכון? הנה תראי, שם יש אור, ליד המעליות. לא חשוך שם. בואי אני אעזור לך לקום ונלך לשם.
יופי, לאט, לאט, הנה אני אוחזת לך יד, יופי, את רואה את האור שם? כן, שם יש אור, את לא צריכה לפחד. הנה אני איתך."

 

[צביה ר.]

"מה קורה מירי? סיימת לאכול? יופי. את הצלחת תניחי מיד בכיור, ותנגבי את השולחן".

"עוד רגע".

"שום רגע. עכשיו זה לא הזמן לקרוא. כבר מאוחר מאד, תזדרזי".

"אוףףףףףףףףף..."

"יופי, עכשיו בריצה למקלחת, פיג'מה ולמיטה".

"אבל אמא, עדיין לא סיימתי שיעורי בית בחשבון. המורה נתנה לנו מיליון תרגילים קשים פ-ר-ך! אני חייבת שתעזרי לי!".

"עכשיו את נזכרת? עכשיו?? מה עשית כל הצהריים? זהו, מחר בלי נדר אין חברות. את שומעת? תקשיבי לי טוב טוב! מחר אין חברות עד שאת לא גומרת את כל שיעורי הבית עד התרגיל האחרון!".

"אוף, אבל מה אני אשמה ששכחתי?"

"טוב, בואי אני אעזור לך מהר, חמש דקות וסיימנו".


"זהו, עכשיו למקלחת. אוי, הכל מוצף מים! דודי, תראה מה עשית, בריכה! איך מירי תיכנס עכשיו?... תביא בבקשה מגב ותגרוף מיד את כל המים".

"לא צריך אמא, אני יודעת לשחות, חחח".

"מירי, אין זמן לבדיחות עכשיו. תראי מה השעה!".

"טוב, אמא, אני מזדרזת".


"אמאאאאא אין מים חמים! דודי גמר לי את כל המים! זה לא פֵיר, למה תמיד הוא מתקלח ראשון ואחר כך אני צריכה להתקלח במים קרים? זה בכלל לא פֵיר. אמאאא.....".

"מי-רי! תסיימי כבר ותפסיקי לקרוא לי כל רגע. לא קרה כלום אם המים פחות חמים, קיץ עכשיו".

"אווווףףףףף".


"זהו, יצאתי. וגם עשיתי לך הפתעה, כבר צחצחתי שיניים בלי שתגידי לי".

"רגע, למה כל הבגדים שלך זרוקים על הרצפה? כמה פעמים אמרנו ששמים מיד בכביסה?? תראי מה הולך כאן. מה זה הבלאגן הזה? אוי, מירי. מה יהיה איתך? ולמה כל הכיור מרוח במשחת שיניים? באמת מירי, לא מתאים לילדה בגילך. תברישי את השיער שלא יהיו לך קשרים, שימי את המברשת במקום, ותביאי לי לכאן את הסמרטוט. יופי, תודה. מיד למיטה. לילה טוב".

"אמא",

"מה עכשיו מירי?"

"לילה טוב".

"לילה טוב".

"אמא",

"מירי די!!"

"אבל אמא",

"מהההההה?"

"את אוהבת אותי?"

 

[ימים טובים יבואו]

"חני, מה זה העגילים האלה? את לא יוצאת איתם לסמינר!"
"למה לא?"
"חני. ברצינות."
"אני רצינית מאוד אמא. זה העגילים שאני אוהבת, ואני מרגישה שהם מתאימים לי מאוד."
"חני..!"
"אמא, דיי. את צריכה להבין. אני גדולה, ויש לי טעם אישי. בדיוק כמו שאני שותה קפה ולא שוקו, בגלל שזה מה שאני אוהבת, ואין לך בעיה עם זה, כי זה הטעם שלי - ככה גם זה. זה הטעם שלי! בבקשה תכבדי אותו. "
"דבר ראשון תכבדי את עצמך. ואת יודעת שזה לא אותו הדבר. שוקו, קפה, זה לא משנה ולא קריטי. עגילים שמדגדגים את גבולות הסמינר, זה בהחלט לא עניין לטעם אישי!"
"מלא חברות שלי הגיעו עם כאלה עגילים"
"ואני לא האמא שלהן, אז לא באתי לחנך אותן. אבל את כן הבת שלי. ובדיוק כמו שאמרת - את גדולה, ומהסיבה הזו אני מצפה ממך להתנהג בבגרות. עוד מעט שמונה. בבקשה תורידי אותן"
"אבל אני לא רוצה. תני לי להיות אני!"
"חני!"
"את תמיד שופטת אותי. מה הבעיה בהן? למה את מחפשת אותי?"
"אל תתחצפי"
"מי מתחצף?! אני בסך הכל אומרת את מה שאני מרגישה! נמאס לי! תמיד מציקים לי בבית הזה. אני יוצאת, וחסל סדר פסח."
"חני, חכי.."
"ביי. אם את לא רוצה אותי כמו שאני אז אני לא אהיה כאן בכלל."
"את מגזימה"
"ביי!"
"חני.."
"ביי"

 

[לוטם]

"נמאס לי מהילדים האלו!"
"אל תדבר ככה. נמאס לך מהמעשים שלהם".
"זה אותו דבר! מי שמע על ילדים בני שתים עשרה ושש עשרה עושים מעשים כאלה?! במקום ללמוד בערב שבת, לקרוא שיר השירים... הייתי מעדיף שינוחו אפילו!"
"תדבר אליהם יפה... בבקשה..."
"שיחלמו שמישהו ידבר איתם יפה...!"

"כל מי שיש לו מכשירים לא כשרים בבית הזה מוזמן להביא אותם אליי! אני שובר אותם עכשיו!!!"
"אבל-"
"בלי אבל! תן לי!!"
"אין לי-"
"שקרן פתולוגי! ילד בן שתים עשרה!!! זה נראה לכם נורמלי???"
---
"יופי. אחד שבור. יוחאי, תן לי את הנייד שלך! יהודה - את הטאבלט. כולל הסים. קדימה!!!"
"אבל אני צריך את זה".
"אם אתה צריך את זה - שיהיה מחוץ לבית שלי! אתה רוצה לישון ברחוב - אתה מתכבד. כאן בבית אין יותר מכשירים לא כשרים!!"
"קח. אני אקנה עוד אחד. מה עשית בזה?"
"אני אשבור לך גם אותו! בדיוק כמו מה שאתה רואה כאן על הרצפה. יוחאי - הנייד!"
"אני לא מביא לך".
"אז צא מהבית".
"אין בעיה. אני רק אורז--"
"אתה לא אורז כלום. צא הרגע מהבית! לא אסתי- לא מעניין אותי איפה הוא יהיה בשבת, מה הוא יאכל, מה ילבש ואיפה יישן. זו בעיה שלו בלבד! לבית הזה, אין לך כניסה עד שהנייד הזה לא נשבר מול העיניים שלי! ברור?"
"ברור".

 

[תמרוז]

בס"ד

-הופה, מי הגיעה הביתה?!

-שלום לכולם!

-שלום ולא להתראות.

-מה קרה לך אילה? לא ההצלחת במבחן, מה יש?

-את לא הצלחת במבחן.

-אני לא מבינה מה את רוצה מחיי, מה קרה?

-מה את רוצה מהחיים שלי? פגשתי היום את אסתי, ואל תקטעי אותי, עכשיו אני מדברת. אסתי את יודעת, נו משנה שעברה, מההתעמלות. המדריכה.

-מה, אסתי, את אסתי?

-כן, יופי של קליטה יש לך. אבל אולי גם תקלטי שיש תחומים שאת לא יכולה לעקוף אותי?

-אני עקפתי אותך?

-תפסיקי לבכות לי. מתעמלות לא בוכות, זה האופי.

-אני, אילה, אבל...

-מספיק היה לי עם הפסנתר, הציור ועכשיו ההתעמלות.

-אבל אילה, זה לא היה בכוונה, מה אכפת לך בכלל?

-מה אכפת לי? תחשבי כאילו זה היית את.

- תחשבי כאילו את לא יודעת את זה, אז מה שאת התאומה שלי, זה אומר שאסור לי? יש דברים שאת יותר טובה ממני, אז אני צריכה לשבת ולילל עכשיו?

תבכי, תבכי, אין שום דבר שאני יותר טובה ממך כי כל דבר את חייבת לקפוץ. את הילדה הכי מעצבנת בעולם!

 

[איפה אתההה??]

"ששש... יהודה, המדריך מתקרב, בוא נעשה כאילו אנחנו ישנים"
"טוב"
-----
"חחחח"
"די, אוף, איזה מעצבן אתה אתה לא יכול להיות בשקט קצת?"
"מה אתה מרביץ לי? המדריך ראובןןןןן"
"אוף, הרסת הכל"
"זה אתה התחלת. הרבצת לי אפילו שהרב'ה אמר היום שאסור להציק ליתומים"
"לא הרבצתי לך רק רציתי שתהיה בשקט שהמדריך יחשוב שאנחנו ישנים, הנה הוא שמע אותנו והוא בא עכשיו וחוץ מזה..."
"ילדים חמודים, מה קורה פה? למה אתם לא ישנים?"
"בגלל שנתי כל הזמן מציק לי, אפילו שהרב'ה אמר שאסור"
"די, מה אתה דוחף? גם לך אסור להציק לי"
"אתה התחלת ומותר לי להציק לך כמה שאני רוצה. אתה בכלל לא יתום ולא אלמנה"
"באמת, המדריך ראובן, אם אבא שלי לא נפטר כמו אבא של יהודה אז מותר להציק לי?"

 

[אינפרא]

"תשימי את הלוגו שממוקם בצד באמצע, זה יוצר רושם של מקצועיות ואחריות".
"אבל מבחינת התבנית, הלוגו אמור להיות בצד ימין של הדף, זה יראה מיותם באמצע".
"מי אמר לך שאת מעצבת גרפית? רחלי ידעה לקלוע בדיוק בטעם שלי, בלי הסברים מרוקנים שהטעם שלי אינו עומד בקנה אחד עם עיצוב מרשים".
"אני---"
"רגע, כן שבי, לא אני באמצע עם מישהי, כן, בטלפון. מה אמרת?"
"את מתכוונת אלי?"
"תבצעי מהר! כן, רגע, אני איתך".
"מהר?"
"מי אמר מהר? ממש לא! תעשי דייקני, ושיראה כמו בתבנית של רחלי, את שומעת או עושה על פי ההוראות?"
"אני חושבת שהוראות שלך אמממ.... טעונות שיפור".
"שיפור? שיפור? רחלי עשתה תמיד רק על פי ההוראות שלי, לא על דעת עצמה כמו שאת!"
"אמממ...."
"נו? את תגמגמי לי! אני עמוסה, ואני לא אמורה ליצור לעצמי מטלות נוספות. תעשי רק את מה שאומר לך, מובן?"
"מובן".
"יופי, את הפונט תשימי באפקט תאורה, שיהיה זוהר כזה, כמו בפרסומות עם האותיות המובלטות".
"זה לא מתאים לתבנית, הפונט אמור להיות שטוח וחסר כל ברק, זה בעצם הפונט של העסק שלך".
"אני החלטתי מה יהיה הפונט, אז אני משנה אותו! תשני אותו לתאורה עמומה מאחורה, בעצם בוהקת, שיראה מרשים ומלא אנרגיה!"
"אבל זה אמור להיות פשוט ועממי".
"פשוט? למה שהמודעה תהיה פשוטה? היא חייבת להיות מקורית ואנרגטית!"
"זה סותר את רוח המודעה".
"איזו רוח? אולי תדברי ברור? לא משנה לי הרוח הזאת, תוציאי אותה. בעצם, תשימי רוח אנרגטית שפורצת את כל הגבולות, תשימי, כן?"
"איך זה קשור?"
"קשור, תאמיני לי, תסמכי על מעצבת גרפית ותיקה!"
"את... את מעצבת גרפית?"
"רחלי, והיא אמרה שיש לי טעם טוב, שאני צריכה לעבור השתלמות קצרה ואני בפנים, את סתם מזלזלת בטעם המעודן שלי!"
"סליחה".
"ההתנצלות לא התקבלה".
"מה עכשיו?"
"את פוגעת בי, ואחר כך את רוצה שנמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה? לא אצלי! רחלי צדקה, אני החליט ואבצע לבד, ללא מעצבות פוגעניות. שלום!"

 

[NeWord]

האתגר ננעל! שיפוט בסיעתא דשמיא עד מחר אי"ה

 

[NeWord]

וואו, לא פשוט לעמוד בסיכומו של אתגר, ולנסות לבחור שלושה זוכים...
את האמת שבתחילה קצת חששתי מהאתגר הזה, אבל כולכם עשיתם את זה ובגדול!
ישבתי אתמול על השיפוט, ופשוט לא הצלחתי להחליט, אז ישנתי על זה לילה, וזה עדיין היה קשה, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להחליט...

חיפשתי דיאלוגים שסקרנו, נגעו, היו זורמים וממש לא מתאמצים, היו הרבה כאלה, ולאורך השבועיים האלו קראתי את כל הדיאלוגים בהנאה צרופה, אז נאלצתי לחפש את אלו שנגעו בי במיוחד.

ולהלן הזוכים:

במקום השלישי
@הדר 310 על קטע חי כל כך, זורם ומגלגל מצחוק! רחמי הכנים על שמערל המסכן. ו - @דודה על דיאלוג / מונולוג מלא אינפורמציה של חמדה היקרה, שמצליחה לראות את הדבשות של כולן, חוץ מאת של עצמה - אוטנטי ומלא מסר!

במקום השני
@שמואל אגסי על "קשקשת ברשת" על מלא, רשת הקשר של יחידת הזבוספידים ותחנת רוח, מקורי ביותר ומפתיע, לא ציפיתי לקטע מהסוג הזה, אבל הוא שבה אותי לגמרי!

ובמקום הראשון...
@צביה ר. על דיאלוג שהוא אולי יומיומי, אבל מביא נקודת מבט חדשה על כל הסיטואציה, ונגע בי עמוק עמוק עם השאלה הכל כך כואבת של מירי החמודה שרק רצתה לשמח את אמא...

אז רשת הקשר עוברת לידיה של @צביה ר. מחכה לאתגר שלך!

תודה רבה לכל המשתתפים היקרים, כל אחד היה ראוי לזכייה, אבל חוקי האתגר לא כל כך אפשרו לי לתת את שרביט הזכייה לכולם, אז באמת בצער רב נאלצתי לבחור...