סיפור בהמשכים צלקות גבול

[רוח פרצים]

פרק ראשון (פרולוג)


האש כילתה את העשב היבש מסביבם, ריח חרוך חותך בנחיריים, והעשן הנמוך מסתיר את הכוכבים. בין קולות נפץ שאינם פוסקים, הם זחלו לאורך הגדר הקרועה, סדק אפל בנוף הצחיח. אורות ירקרקים של משקפות לילה הבזיקו מעבר לוואדי, משרטטים צלליות ארוכות על פני אדמה יבשה וחסרת רחמים.


עידן דחף את גופו אל תוך שקערורית באדמה, מקפיד לא להרים את הראש מעל הטרשים. מעט קדימה, איתי הצמיד את הלחי לצין הטלסקופי, ידו יציבה באופן מעורר פליאה למרות הבלגן סביב. מרחוק, צרור יריות חותך את האוויר – אין זמן למילים מיותרות, אפילו לא מבט תוהה.


רק לפני דקות ספורות הם נשארו לבד, חיפוי ושמירה הדדית, כשרוב הכוח המשיך הלאה. הם שמעו בקשר פקודות קצרות, מקוטעות, ואז דממה משונה, כאילו העולם מחק את עצמו בין משוכה למשוכה. איתי משך את הבריח לאחור, נכנס לדריכות הישרדותית. רחש עפר נשמע, עידן סימן בידיו באפלולית: חוליית אויב חלפה במרחק נשימה, שיחה חטופה בשפה צורמת, ציוד מציץ בין שרוולים ונעליים כבדות.


הסלעים דוקרים במפרקי הידיים, העור מתקלף תחת האפוד, אבל הם לא זזים, לא נאנחים, לא מפנים מבט. בין העשן לדממה המוזרה, לא ברור עוד מי צד את מי. אווירת כפור וריח מלחמה והם מחליפים מילים בלי קול. לא צריך. הם רואים את זה אחד לשני בעיניים.


הזמן נמתח לשניות חדות. איתי מהדק את האצבע על ההדק – רגע אחד שלא יחזור. אם ייאלץ לירות, הוא יירה. אם יצטרך לסגת, הוא יסתכן כדי לא להשאיר את עידן מאחור. אין צורך לחזור על זה שוב ושוב; מספיק להקשיב לפעימות הלב, די להרגיש את הלחץ בכתף.


להבה קטנה מתלקחת באפלה – אולי גפרור, אולי רמז למכשיר קשר עתיק. איתי ועידן שואפים אוויר מקוטע, מזהים הזדמנות לזוז. עוד רגע אחד, עוד פעימת לב אחת. במקום הזה, הגבול בין חיים למוות דק משערה, ושני הלוחמים תלויים זה בזה ובתושייה האחרונה שלהם.


דקה אחר כך, אין זכר ללהבה. אין גם דרך לחזור אחורה. הם מופקרים בין קרעי הלילה, מיוזעים, דרוכים, מוכנים למבחן הבא שיבוא. וזהו רק הסיפתח.


אני ממש אשמח להערות.

 

[רוח פרצים]

פרק ראשון


הם עמדו מול השער ולא ידעו עד כמה רגליהם נטועות בחול שבין המסלולים. האוטובוס שהיה אמור לצאת כבר לפני עשרים דקות עוד עמד בחניה, מאחורי גדר מתכת, ודלתותיו נעולות. מסביב רחשה המולה שקטה: צעירים הצטופפו בקבוצות לא לגמרי מגובשות, שברי צחוק עצבני התערבבו במלמולי תסכול. וכמו מתוך רצף מקוטע של תמונות, אפשר היה להבחין בשניים שלא נטמעו בקצב.


אחד מהם, בחולצת פולו בהירה מדי לאבק הזה, נשען על עמוד בטון נמוך ולא באמת ישב עליו. הוא עקב בעיניו אחרי אלו שכבר מצאו להם חבר לשוחח איתו, אבל נמנע מלגשת. מבטו לא עצל ולא מבועת – יותר כאילו הוא ממתין לאות נסתר שיאפשר לו להחליק פנימה ללא נקישת לב מיותרת.


השני עמד כמה מטרים ממנו, מחזיק תיק קטן מדי, מין תיק בד דהוי, כאילו מישהו ניתק אותו מסביבה מוכרת ושתקנית ושתל אותו כאן. הוא לא הביט סביב בעצבנות, אבל גם לא בחן את האחרים בסקרנות משוחררת. במקום זאת, משך מדי פעם את שולי חולצתו, כמנסה למתוח בד ישן כך שייראה חדש יותר, מתאים יותר.


זרם חיילים ותיקים עבר לצדם, משליכים מילים באוויר, "רשימות, דחיות, בעיות מנהלתיות..." – המילים התעקמו בין עמודים וגדרות. אחד מהם הזכיר שייתכן שעוד רגע יתבקשו כולם לעבור לתור אחר. נשמעו אנחות, מישהו בעט קלות באבן.
הבחור בחולצה הבהירה הרים גבה, כמעט באירוניה חרישית, כאילו התרגל לעיכובים מסוג זה אבל לא כאן. השני שילב ידיים, לא כועס, לא מתלונן, אלא דוחס את השתיקה שלו פנימה, לא מנסה לשבור אותה בשום אופן.


אחד מהם נע צעד קדימה – אולי כדי לשפר את זווית הראייה, לבדוק אם יש התארגנות מחוץ לטווח שמיעה. השני זז צעד לאחור, מפנה מקום בקשב אילם. באותו רגע, מבט חטוף חלף ביניהם: לא הכרה, לא חיוך, רק רישום של נוכחות. כמי שתוהה לרגע אם האחר חש בחום המתיש באותה עוצמה, אם גם הוא מנסה לפענח את חוקי המשחק הלא-כתובים של המקום הזה.


זמן מה חלף כך. קולות נקראו ברמקול קטן שסירב להיות ברור. השניים נותרו ניצבים, ללא מילים, אבל גם בלי צורך לסגת. נראה היה שהאוטובוס עוד לא ייפתח, שהשער עוד לא יכנע. מישהו דיבר על "יחידות מיוחדות", אחר הזכיר "בדיקה רפואית נוספת", והאוויר נעשה כבד.


הבחור בחולצה הבהירה החליט להניע את מפרק ידו, כאילו ביקש לבדוק את השעה, אך עצר בחצי תנועה. נזכר בשעון שעל ידו. לא רצה למשוך תשומת לב.
מולו, הבחור עם תיק הבד הדהוי הישיר מבט לרגע, ועין זריזה הייתה מבחינה בפיסת בד צבעונית שהציצה משפת התיק – מין שריד שהגיח בלא כוונה והוחבא מיד.


אלו לא היו סמלים גלויים, רק הבהוב של אפשרות אחרת, צללית דהויה של חיים שנשארו מאחור. אף אחד מסביבם לא שאל, לא הצביע, לא העיר דבר. הן לא היו כאן מילים שיספרו את מה שהיה, ולא מילים שיציירו את מה שיהיה. ובכל זאת, באוויר ששרר ביניהם, בשתיקה הנמתחת בין הבטון הלוהט ללהט הציפיות, הסתתרה הודאה אילמת: מה שנמצא בתיק, מה שנמצא מאחורי המבט, לעולם לא יובהר עד תום.


האוטובוס עדיין היה נעול, דקה לא זזה. העולם שלהם – מה שהיה, נותר במרחק עמום, בלתי נגיש; העולם שעוד מחכה להם, אפלולי וחתום. וכל שנותר כעת הוא לעמוד כך, ולתת לרגע לחלוף על פניהם בלי להכריע.
העמידה נמשכה. לא חום הצהריים ולא ההתלחשויות מאחורי הגב הצליחו לגרום להם לחצות את המרחק הקצר ביניהם. ובכל זאת, בין עקבים שננעצים בקרקע ובין נשימה מאופקת, היה משהו במצב הזה שכבר לא הניח להם לחזור למה שהיו לפני שנקלעו יחדיו להמתנה הזו. הם פשוט לא ידעו זאת עדיין