הספרנית בספרייה שלנו, ג'ודי, הייתה רווקה מבוגרת עם משקפי פלסטיק ענקיות ומבטא אמריקאי. היא הייתה נחמדה ואהבה לצחוק ולפטפט עם הילדות שבאו לשאול ספרים.
הספרייה הייתה המקום שאני הכי אהבתי לבקר בו. כל מדף היה מלא בהבטחות של הרפתקאות חדשות, דמויות מרתקות, ועולמות קסומים. גם את ג'ודי אהבתי, אבל היא לא ממש הייתה חברה שלי, אחרי הכל יכולה הייתה להיות סבתא שלי... (את המשפט הזה כדאי לכם לזכור).
פעם קראה לי מהדלפק שלה "בתאל. למה כל הספרים שאת מחזירה מלאים כתמים?"
"אחרת לא הייתי יכולה להחזיר אותם" חייכתי.
היא הסתכלה עלי דרך המשקפים הגדולות שלה.
"אחרת לא הייתי מצליחה לסיים לקרוא אותם". אמרתי לה, נהנית להתעלל בחוסר ההבנה שלה.
"זה בגלל סבא שלי" אמרתי אחרי שראיתי שהיא מתחילה להיות קצרת רוח. "אני אספר לך הכל, אבל עוד שלוש דקות נגמר הזמן ואת תכבי אורות ואני עוד לא הספקתי לבחור חדשים.
"תבחרי מהר ואחר כך תספרי לי" הסתקרנה ג'ודי.
בחרתי לי ספר אחד מצחיק, ושני ספרים מותחים.
בנתיים היא כבר כבתה את האורות וזרזה את המתאחרות.
לבסוף הזמינה אותי אל מאחורי הדלפק שלה ונשארנו שתינו בספרייה יושבות מתחת למנורת ניאון בודדת.
ואז סיפרתי לה על סבא שלי, שהיה אדם חכם ומשעשע ותמיד ממציא פטנטים.
הפטנטים של סבא שלי היו מגוונים ומשוגעים, ותמיד גרמו קצת לצחוק וקצת לחשוב, ולדעת שאין גבול לדמיון האנושי.
הוא היה גר בדרום אפריקה ועבד שם עבור הממשלה בפרויקט סודי כלשהו. אשתו הראשונה, רחל, התגרשה ממנו בגלל הסודות הרבים שהיה נאלץ להסתיר מפניה, היא לא סבלה זאת.
אחר כך עלה ארצה והתחתן עם שירה, שהיא הסבתא שלי. שהייתה שחקנית תאטרון שחזרה בתשובה, הם היו זוג משמים, שניהם שנאו את השגרה, שניהם בעלי מזג טוב, והם חיו חיים משוגעים.
עד שסבתא שירה נפטרה. לפני ארבע שנים.
מהקורונה.
סבא שלי שמר עדיין על חיוניותו, אבל מאז עננה אפלה התיישבה על מצחו עטור השיבה וסרבה להתפוגג.
הייתי הולכת לישון אצלו הרבה, הנה אני מתקרבת לספר על הכתמים".
ג'ודי צחקה. "כל כך מעניין היה הסיפור, ששכחתי בכלל למה הוא התחיל".
אני מאד אוהבת לקרוא, אבל יש לי בעיה רצינית, בעיית ריכוז, בבוקר אני לוקחת תרופה לבית הספר, אבל בלילה כשאני קוראת ספר. אני קוראת ומפסיקה קוראת ומפסיקה. שזה דבר לא נורא בפני עצמו, מה שמשגע אותי הוא שכשאני חוזרת לקרוא, אני לא זוכרת איפה הפסקתי.
ואני לא רוצה לקרוא עוד פעם משהו שכבר קראתי, ובטח שאני לא רוצה לדלג.
ועד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא מצליחה בשום אופן למצוא את הנקודה שבה הפסקתי.
אז עושים קיפול בדף למעלה - תגידו.
ובכן, צריך לזכור לעשות את זה, ובשביל ילדת קשב זו משימה לא פשוטה.
סיפרתי את זה לסבא.
"אוי בתאל", צחק, "אני מבקש סליחה, אבל זה בגללי. את ירשת את זה ממני".
"אני, אמא שלך, ואת... נושאים בגאון את לפיד הריחוף! תתפללי שלא תעבירי אותו הלאה..."
"סבא" אמרתי לו, "נראה לי שהחיים שלך לא היו כאלה מעניינים בלעדי הלפיד הזה".
"ייתכן, בתאלוש, את ילדה חכמה" הוא ליטף את ראשי "נראה לי שיהיו לך חיים מעניינים לא פחות".
"אמן" עניתי. ואז הוא הראה לי את האלבומים המרתקים שלו.
למחרת הוא הביא לי שקית עם סוכריות אדומות. "קחי אחת" ציווה.
ברכתי שהכל ומצצתי את הסוכריה. ואז הוא אמר:
"שמתי לב שכשאת הופכת דף בספר את מרטיבה את האצבע בלשון. בואי תעשי את זה עכשיו, הוא הגיש לי ספר פתוח.
כתם אדום הופיע על פינת הספר.
"זהו זה, מהיום תדעי בדיוק איפה את אוחזת בספר. רק תתרגלי למצוץ סוכריות בזמן הקריאה.
הספרנית לא יכלה להפסיק לצחוק. "תספרי לי עוד על סבא שלך".
סיפרתי לה שעה ארוכה את כל מה שזכרתי מהחיים של סבא. ועל הפטנטים שלו.
הכי היא צחקה מהתחבולה שעשה שהשכנים שלו יפסיקו להרעיש בלילות.
היה משהו כל כך רגוע ויפה בשיחה עם ג'ודי, אולי בגלל שהיא הייתה מיוחדת, אולי בגלל שסבא שלי היה מיוחד. בכל אופן, הרגשתי כאילו גיליתי פינה חדשה בעולם, פינה בה ג'ודי לא הייתה רק ספרנית, אלא גם אדם עם לב רחב, אוזן קשבת, ומאור פנים שבדרך כלל פחות מצוי בגילאים האלה.
עברו מאז כמה שנים, ואם אתם רוצים אני מוכנה עדיין לספר לכל מי שמעוניין, על סבא שלי.
על חוכמתו, מעשיו הטובים, עלילותיו (מה שהותר לפרסום), על שמחת החיים שלו, על לפיד הריחוף, ועל הפטנטים כמובן, והתחבולות המשוכללות.
וגם על שלושת נשיו! רחל, שירה, ו...
ג'ודי.
הנושאים החמים
Reactions: אביגיל מרים, מעוז צור, $Aִִ$ ועוד 340 משתמשים343 //