הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שוב לא ספרו אותה.
עברה לראש אחרון, דקות לפני עלות השחר. אבל גם הוא, הבהב לאט בדיוק כשמנה את הכבשה שלפניה, נכנס לעולם החלומות. שולח אותה החוצה.
לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, חזרה להצטנף בפינת הדיר. פועה בשקט.
שוב עבר לילה שלם, עמדה מאחורי עשרות כבשים, אולי מאות. אנשים התקשו להירדם, ספרו אותן.
ילדים שכבו במיטת אמם, מנו בקול. עד שהגיעו אליה, נרדמו.
או סתם, התבלבלו. כל הכבשים נראו להם אותו דבר, לא שמו לב שעקפו אחת. לא ספרו אותה.
יצאה עם כל הכבשים למרעה. הסתכלה עליהן מהצד.
צודקים, בני האדם העייפים. הן כל כך דומות.
לבנות
צמריריות
צועדות בעדר אחד.
למה שישימו לב, יתנו מספר?
לעסה עשב יחד עם כל הכבשים.
שתתה מים יחד איתן.
הסתכלה בנהר.
כל הכבשים השתקפו שם, לוגמות מים. גם היא.
לבנה כמוהן.
צמרירית כמוהן.
עוד כבשה.
בלילה, בדרכה לעולם טרום חלומות, הרגישה משהו נשפך עליה,
הסתכלה למעלה, על גדר של מרפסת היה דלי הפוך, מטפטף שאריות צבע.
לא הצליחה להבחין בחושך מה הצבע של הנוזל הדביק, מיהרה הלאה.
הצטרפה לעדר של כבשים מרדימות, התבוננו בה במבט מוזר, תמה.
נבוכה. לא הבינה מה מושך אליה מבטים.
נכנסה במהירות לראש מנודד שינה, צעדה בתורה, כבשה 93, מחכה שיירדם. בלי לספור אותה.
אחד. ספר אותה מיד. על אף היותה בסוף העדר.
הופתעה. רצה בשמחה לראש ער אחר. גם הוא ספר אותה ראשונה.
עזבה עולם טרום חלומות, הלכה לנהר, הביטה בה. כבשה שחורה.
נבהלה מאד. נכנסה במהירות למים, לשטוף ממנה צבע שחור.
אחר כך חזרה לאנשים עייפים, סופרים.
שוב הייתה כבשה רגילה. לא נספרה אפילו פעם אחת עד עלות השחר.
למחרת בלילה, עשתה עקוף.
עברה דרך מפעל הצבע שבקצה המושב, נדחפה מדלת אחורית, מצאה עולם קסום.
בריכות בריכות של צבע, בכל הגוונים, עמדו מולה.
צעדה, מסוחררת, לעבר בריכה שחורה.
נעמדה על שפתה, התלבטה לרגע, עצמה עיניים, קפצה.
הצבע היה סמיך, ולא נעים. טיפסה במהירות חזרה. מאושרת לדמיין את מראה.
פסעה בגמלוניות לעבר עולם טרום חלומות, מסתכלת בשמחה על עקבות שחורים שיוצרים מסלול אחריה.
נעמדה בעדר שנכנס לראש ילדותי ומתוק, כבשים פעו סביבה בתמיהה.
התעלמה.
אחד. ספרה הילדונת את הכבשה הראשונה בתור.
שתיי---
לרגע הפסיקה הילדה לספור, הכבשים נעצרו על מקומם.
שתיים. ספרה אותה הילדה, על אף שהיו שבעים כבשים לפניה, בערך.
שתיים. התנגן בראשה המספר.
יצאה בעליזות מראשה של הילדה, נכנסה לראש בוגר.
שוב נספרה. שלישית.
דקות לפני עלות השחר עברה לראש אחרון, הוא הבחין בה ראשונה.
אחד. הוא ספר.
לא פגשה אפילו הבהוב אחד באותו לילה. אף אחד לא נכנס לעולם החלומות לפני שספר אותה.
לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, צעדה לכוון הדיר. הצמר היה כבד לה וסמיך.
ומשמח.
בדרך לדיר עשתה עקוף, עברה דרך הנהר.
הסתכלה על עצמה. שחורה. נספרת.
ירדה לתוך הנהר, השתכשכה דקותיים במים, להשיל מעליה את השחור הזה, לפני שהיא חוזרת לעוד יום בדיר.
יצאה מהנהר, התעלמה מעקבות צבע שחור שלא הסכימו להיפרד מהצמר.
יצאה למרעה עם כל הכבשים
לעסה איתן עשב,
לגמה איתן מים,
הביטה בנהר.
המון כבשים. והיא.
לבנה, צמרירית, שאריות שחורות על צמר.
כל אותו היום הלכה יחד עם כולן. לבד.
בלילה, השתחלה שוב לעולם קסום של צבע, חזרה להיות כבשה שחורה, יחידה.
נספרת.
כולם ספרו אותה.
ראשונה, שניה, שלישית.
אף אחד לא פספס, לא דילג.
בעלות השחר שטפה צבע שוב, הביטה על עצמה.
כבשה צמרירית, כבר לא כל כך לבנה, הצמר שלה נדבק, התקשה.
התעלמה מצמר קשה, סבוך.
ספרו אותה הלילה.
גם לילה לאחר מכן ספרו אותה, וגם לילה אחר כך.
כבר לא הצליחה להסתיר שאריות צבע שחור, הפך לחלק ממנה.
עשה לה צמר לבן לאפור, מלוכלך.
ואז הגיע יום הגז.
היום הכי אהוב בשנה. הכי שמח.
יום בו מגיע הרועה, עובר כבשה כבשה, מלטף, משיל מעליה ערמות של צמר מעיק.
הופך אותן לצעיפים חמים, לבגדים לתינוק קטן.
כל כך אוהבת את יום הגז. כל כך מחכה.
הרי רק בשביל זה היא כבשה. לתת מעצמה לאחר. להפוך צמר לבגד.
חכתה בסבלנות שיגיע תורה, התקרבה בשמחה לרועה.
הוא העביר עליה יד בחיבה.
נעצר.
הסתכל על צמר אפור. קשה. סבוך.
"אני מצטער" הוא לחש לה.
"הצמר שלך נהרס, אין לי מה לעשות איתו".
עבר לכבשה הבאה.
עמדה בצד. כבשה שחורה, נספרת.
חסרת תועלת.
לא מגשימה מטרה.
מלכי.
עברה לראש אחרון, דקות לפני עלות השחר. אבל גם הוא, הבהב לאט בדיוק כשמנה את הכבשה שלפניה, נכנס לעולם החלומות. שולח אותה החוצה.
לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, חזרה להצטנף בפינת הדיר. פועה בשקט.
שוב עבר לילה שלם, עמדה מאחורי עשרות כבשים, אולי מאות. אנשים התקשו להירדם, ספרו אותן.
ילדים שכבו במיטת אמם, מנו בקול. עד שהגיעו אליה, נרדמו.
או סתם, התבלבלו. כל הכבשים נראו להם אותו דבר, לא שמו לב שעקפו אחת. לא ספרו אותה.
יצאה עם כל הכבשים למרעה. הסתכלה עליהן מהצד.
צודקים, בני האדם העייפים. הן כל כך דומות.
לבנות
צמריריות
צועדות בעדר אחד.
למה שישימו לב, יתנו מספר?
לעסה עשב יחד עם כל הכבשים.
שתתה מים יחד איתן.
הסתכלה בנהר.
כל הכבשים השתקפו שם, לוגמות מים. גם היא.
לבנה כמוהן.
צמרירית כמוהן.
עוד כבשה.
בלילה, בדרכה לעולם טרום חלומות, הרגישה משהו נשפך עליה,
הסתכלה למעלה, על גדר של מרפסת היה דלי הפוך, מטפטף שאריות צבע.
לא הצליחה להבחין בחושך מה הצבע של הנוזל הדביק, מיהרה הלאה.
הצטרפה לעדר של כבשים מרדימות, התבוננו בה במבט מוזר, תמה.
נבוכה. לא הבינה מה מושך אליה מבטים.
נכנסה במהירות לראש מנודד שינה, צעדה בתורה, כבשה 93, מחכה שיירדם. בלי לספור אותה.
אחד. ספר אותה מיד. על אף היותה בסוף העדר.
הופתעה. רצה בשמחה לראש ער אחר. גם הוא ספר אותה ראשונה.
עזבה עולם טרום חלומות, הלכה לנהר, הביטה בה. כבשה שחורה.
נבהלה מאד. נכנסה במהירות למים, לשטוף ממנה צבע שחור.
אחר כך חזרה לאנשים עייפים, סופרים.
שוב הייתה כבשה רגילה. לא נספרה אפילו פעם אחת עד עלות השחר.
למחרת בלילה, עשתה עקוף.
עברה דרך מפעל הצבע שבקצה המושב, נדחפה מדלת אחורית, מצאה עולם קסום.
בריכות בריכות של צבע, בכל הגוונים, עמדו מולה.
צעדה, מסוחררת, לעבר בריכה שחורה.
נעמדה על שפתה, התלבטה לרגע, עצמה עיניים, קפצה.
הצבע היה סמיך, ולא נעים. טיפסה במהירות חזרה. מאושרת לדמיין את מראה.
פסעה בגמלוניות לעבר עולם טרום חלומות, מסתכלת בשמחה על עקבות שחורים שיוצרים מסלול אחריה.
נעמדה בעדר שנכנס לראש ילדותי ומתוק, כבשים פעו סביבה בתמיהה.
התעלמה.
אחד. ספרה הילדונת את הכבשה הראשונה בתור.
שתיי---
לרגע הפסיקה הילדה לספור, הכבשים נעצרו על מקומם.
שתיים. ספרה אותה הילדה, על אף שהיו שבעים כבשים לפניה, בערך.
שתיים. התנגן בראשה המספר.
יצאה בעליזות מראשה של הילדה, נכנסה לראש בוגר.
שוב נספרה. שלישית.
דקות לפני עלות השחר עברה לראש אחרון, הוא הבחין בה ראשונה.
אחד. הוא ספר.
לא פגשה אפילו הבהוב אחד באותו לילה. אף אחד לא נכנס לעולם החלומות לפני שספר אותה.
לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, צעדה לכוון הדיר. הצמר היה כבד לה וסמיך.
ומשמח.
בדרך לדיר עשתה עקוף, עברה דרך הנהר.
הסתכלה על עצמה. שחורה. נספרת.
ירדה לתוך הנהר, השתכשכה דקותיים במים, להשיל מעליה את השחור הזה, לפני שהיא חוזרת לעוד יום בדיר.
יצאה מהנהר, התעלמה מעקבות צבע שחור שלא הסכימו להיפרד מהצמר.
יצאה למרעה עם כל הכבשים
לעסה איתן עשב,
לגמה איתן מים,
הביטה בנהר.
המון כבשים. והיא.
לבנה, צמרירית, שאריות שחורות על צמר.
כל אותו היום הלכה יחד עם כולן. לבד.
בלילה, השתחלה שוב לעולם קסום של צבע, חזרה להיות כבשה שחורה, יחידה.
נספרת.
כולם ספרו אותה.
ראשונה, שניה, שלישית.
אף אחד לא פספס, לא דילג.
בעלות השחר שטפה צבע שוב, הביטה על עצמה.
כבשה צמרירית, כבר לא כל כך לבנה, הצמר שלה נדבק, התקשה.
התעלמה מצמר קשה, סבוך.
ספרו אותה הלילה.
גם לילה לאחר מכן ספרו אותה, וגם לילה אחר כך.
כבר לא הצליחה להסתיר שאריות צבע שחור, הפך לחלק ממנה.
עשה לה צמר לבן לאפור, מלוכלך.
ואז הגיע יום הגז.
היום הכי אהוב בשנה. הכי שמח.
יום בו מגיע הרועה, עובר כבשה כבשה, מלטף, משיל מעליה ערמות של צמר מעיק.
הופך אותן לצעיפים חמים, לבגדים לתינוק קטן.
כל כך אוהבת את יום הגז. כל כך מחכה.
הרי רק בשביל זה היא כבשה. לתת מעצמה לאחר. להפוך צמר לבגד.
חכתה בסבלנות שיגיע תורה, התקרבה בשמחה לרועה.
הוא העביר עליה יד בחיבה.
נעצר.
הסתכל על צמר אפור. קשה. סבוך.
"אני מצטער" הוא לחש לה.
"הצמר שלך נהרס, אין לי מה לעשות איתו".
עבר לכבשה הבאה.
עמדה בצד. כבשה שחורה, נספרת.
חסרת תועלת.
לא מגשימה מטרה.
מלכי.
Reactions: השנונה..., עט נובע 2, מוטי 200 ועוד 7 משתמשים10 //