- הוסף לסימניות
- #1
פרק א'
לֵאלי
הפעם הראשונה שהבנתי מה זו כמיהה, היתה בפגישה הראשונה שלי עם מלי.
היא הביטה בי במבט הרך שלה. הממיס. ושאלה: "את מחכה להיות אמא?"
הנהנתי. בכיתי.
פתאום הרגשתי את הכמיהה הזו, את הלב שמתכווץ ברצון חזק. עמוק.
עד עכשיו עלו בי רק רגשות של אכזבה או ציפיה.
כשהפנמתי שאולי יקח עוד זמן, היה מתאים לי להישבר או לשקוע.
אבל דווקא ליהודה היה קשה יותר ממני.
אני התגברתי. המשכתי הלאה. חיכיתי שוב, לא נכנעת לאכזבה.
ועכשיו, אחרי שהבנתי מה זו כמיהה, כשהרגשתי אותה, לא יכולה רק לצפות...
שמחתי שהלכתי למלי, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, לאישה המדויקת. הלכתי אליה כי הרגשתי שזהו. הרגשות מידי מציפים, האירועים מידי גדולים ואני כבר לא מצליחה להתמודד עם עצמי. לבד.
התירוץ היה הלימודים שלי, שדרשו זאת בתוקף, נגיד. כי אמא כמעט התעלפה כששמעה על זה.
למה סיפרתי לה? בעצמי לא יודעת.
"ואת בטח גומרת שם חבילות ממחטות" צחקה, אצבעותיה ממשיכות לתקתק במרץ על המקלדת.
לא רואה אותי.
עפעפתי. הרגשתי איך הלב שלי שוקע. פחדתי שלא אצליח להרים אותו, ויותר הוא לא יהיה.
לא עניתי. לא רציתי לומר דברים שאסור. שאתחרט שנאמרו.
פתאום נזכרתי בשעה, קפצתי. "אמא, סורי, אבל אני חייבת לזוז, יהודה עוד מעט מגיע ואני רוצה להספיק להכין לו אוכל."
אמא התרוממה מהכיסא, הודפת אותו לאחור. מביטה בי במבט חודר, חותך.
"לֵאלי, אל תגידי לאף אחד שאת הולכת לטיפול, אפילו לא לחמותך. אוקי?"
***
אסתר החלה להוריד את הסלטים, לאלי התלבטה אם לקום לעזור, בחרה בכן.
לקחה בידיה את צלחת הדגים, נכנסת למטבח. אסתר עמדה ליד השיש, מסדרת את הסלטים בקופסאות.
לאלי נעמדה מאחוריה, אוחזת בצלחת הדגים.
"אמא?" לחשה.
גם אחרי שנתיים וחצי, המילה הזאת לא זורמת לה בטבעיות. למרות הכל. אולי בגלל.
"אפשר לעזור לך?" הגישה לה לאלי את הדגים.
אסתר חייכה, לוקחת את הדגים ומגישה לה את הקופסא של הטחינה: "איזה כיף שיש לנו אתכם כל השבת!" היא ניסתה לתפוס את מבטה של לאלי, לא הצליחה.
"גם לנו." לאלי מיקדה את מבטה בקופסאות הסלטים, מעבירה יד על הפאה.
חמותה עצרה. מסתכלת עליה. רוצה לשאול, מפחדת להתערב.
לאלי ממשיכה בשקדנות להעביר את החצילים לקופסא. היא חשה במבט של חמותה, הבינה שהיא מתעניינת, אך אולי חוששת.
נכנעה: "סתם אין לי מצב רוח..."
חמותה טפחה לה על הגב "אל תדאגי, אחרי שבת שלמה איתנו, יהיה לך יותר מידי"
"לא הייתי צריכה לומר לך את זה?" לאלי נשכה את שפתיה, לא בטוחה שאמרה מה שכדאי.
"היית צריכה" קיבלה עוד טפיחה "את יכולה להגיד לי הכל. תמיד"
לאלי חייכה באהבה לאישה שגידלה לה בעל: "אז אפשר לספר לך משהו?"
אסתר נדרכה, הביטה בלאלי, מחכה.
"לא, זה לא מה שאת חושבת, הלוואי. בקרוב... רק רציתי לשתף אותך שהתחלתי ללכת למישהי, לטיפול."
אסתר חייכה "אני כל כך שמחה בשבילך! את נהנית?"
"מאוד."
לאלי יצאה מהמטבח. הרגישה איך הכל מתערבב בתוכה:
אמא שהיא לא, ושוויגער שהיא כן.
יש ואין. טוב ורע.
***
לֵאלי
אחרי הסעודה, ישבתי ופטפטתי עם חיה'לה ורותי, היה נחמד. היה קשה.
נחמד להיות איתן, לצחוק, לשמוע. להיות גיסה.
קשה לי להיות עם אחרים, לפעמים. צריכה את הלבד. להיות קשובה לעצמי, לבודד מה מרגישה.
למה כל דבר אצלי, תמיד, הוא גם וגם???
יהודה נכנס אל החדר, מתיישב על המיטה.
"לאלי"
מביט בי בְּרוֹך, מחכה לשמוע, רוצה לתת.
אוף. אוף אוף.
דמעות לכו! אסור בכלל לבכות בשבת.
יהודה מגיש לי טישיו. מחכה בסבלנות שאצליח לדבר.
"היה לי קצת עמוס." הגשתי לו חצי אמת.
עיניו סוקרות אותי. חומלות. מכירות. מחכות.
"זה בגלל שאני שמחה שלא הלכנו להורים שלי..."
שכחתי שאסור לבכות בשבת...
אני מכווצת במיטה, רועדת, בוכה.
לא יכולה עוד, מרימה אליו עיניים. רואה את המבט שלו, לא סר ממני. נמצא, מבין וחומל.
הלב שלי מתרכך. מרגיש עטוף יותר.
ההצפה שוכחת קצת, מעיקה פחות, נותנת מרווח נשימה.
אני מרגישה פתאום שאני יכולה לחייך את החיוך הרגיל שלי, הכובש. לתת ליהודה אישה כמו שאני יודעת ויכולה להיות. כמו שמגיע לו.
לֵאלי
הפעם הראשונה שהבנתי מה זו כמיהה, היתה בפגישה הראשונה שלי עם מלי.
היא הביטה בי במבט הרך שלה. הממיס. ושאלה: "את מחכה להיות אמא?"
הנהנתי. בכיתי.
פתאום הרגשתי את הכמיהה הזו, את הלב שמתכווץ ברצון חזק. עמוק.
עד עכשיו עלו בי רק רגשות של אכזבה או ציפיה.
כשהפנמתי שאולי יקח עוד זמן, היה מתאים לי להישבר או לשקוע.
אבל דווקא ליהודה היה קשה יותר ממני.
אני התגברתי. המשכתי הלאה. חיכיתי שוב, לא נכנעת לאכזבה.
ועכשיו, אחרי שהבנתי מה זו כמיהה, כשהרגשתי אותה, לא יכולה רק לצפות...
שמחתי שהלכתי למלי, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, לאישה המדויקת. הלכתי אליה כי הרגשתי שזהו. הרגשות מידי מציפים, האירועים מידי גדולים ואני כבר לא מצליחה להתמודד עם עצמי. לבד.
התירוץ היה הלימודים שלי, שדרשו זאת בתוקף, נגיד. כי אמא כמעט התעלפה כששמעה על זה.
למה סיפרתי לה? בעצמי לא יודעת.
"ואת בטח גומרת שם חבילות ממחטות" צחקה, אצבעותיה ממשיכות לתקתק במרץ על המקלדת.
לא רואה אותי.
עפעפתי. הרגשתי איך הלב שלי שוקע. פחדתי שלא אצליח להרים אותו, ויותר הוא לא יהיה.
לא עניתי. לא רציתי לומר דברים שאסור. שאתחרט שנאמרו.
פתאום נזכרתי בשעה, קפצתי. "אמא, סורי, אבל אני חייבת לזוז, יהודה עוד מעט מגיע ואני רוצה להספיק להכין לו אוכל."
אמא התרוממה מהכיסא, הודפת אותו לאחור. מביטה בי במבט חודר, חותך.
"לֵאלי, אל תגידי לאף אחד שאת הולכת לטיפול, אפילו לא לחמותך. אוקי?"
***
אסתר החלה להוריד את הסלטים, לאלי התלבטה אם לקום לעזור, בחרה בכן.
לקחה בידיה את צלחת הדגים, נכנסת למטבח. אסתר עמדה ליד השיש, מסדרת את הסלטים בקופסאות.
לאלי נעמדה מאחוריה, אוחזת בצלחת הדגים.
"אמא?" לחשה.
גם אחרי שנתיים וחצי, המילה הזאת לא זורמת לה בטבעיות. למרות הכל. אולי בגלל.
"אפשר לעזור לך?" הגישה לה לאלי את הדגים.
אסתר חייכה, לוקחת את הדגים ומגישה לה את הקופסא של הטחינה: "איזה כיף שיש לנו אתכם כל השבת!" היא ניסתה לתפוס את מבטה של לאלי, לא הצליחה.
"גם לנו." לאלי מיקדה את מבטה בקופסאות הסלטים, מעבירה יד על הפאה.
חמותה עצרה. מסתכלת עליה. רוצה לשאול, מפחדת להתערב.
לאלי ממשיכה בשקדנות להעביר את החצילים לקופסא. היא חשה במבט של חמותה, הבינה שהיא מתעניינת, אך אולי חוששת.
נכנעה: "סתם אין לי מצב רוח..."
חמותה טפחה לה על הגב "אל תדאגי, אחרי שבת שלמה איתנו, יהיה לך יותר מידי"
"לא הייתי צריכה לומר לך את זה?" לאלי נשכה את שפתיה, לא בטוחה שאמרה מה שכדאי.
"היית צריכה" קיבלה עוד טפיחה "את יכולה להגיד לי הכל. תמיד"
לאלי חייכה באהבה לאישה שגידלה לה בעל: "אז אפשר לספר לך משהו?"
אסתר נדרכה, הביטה בלאלי, מחכה.
"לא, זה לא מה שאת חושבת, הלוואי. בקרוב... רק רציתי לשתף אותך שהתחלתי ללכת למישהי, לטיפול."
אסתר חייכה "אני כל כך שמחה בשבילך! את נהנית?"
"מאוד."
לאלי יצאה מהמטבח. הרגישה איך הכל מתערבב בתוכה:
אמא שהיא לא, ושוויגער שהיא כן.
יש ואין. טוב ורע.
***
לֵאלי
אחרי הסעודה, ישבתי ופטפטתי עם חיה'לה ורותי, היה נחמד. היה קשה.
נחמד להיות איתן, לצחוק, לשמוע. להיות גיסה.
קשה לי להיות עם אחרים, לפעמים. צריכה את הלבד. להיות קשובה לעצמי, לבודד מה מרגישה.
למה כל דבר אצלי, תמיד, הוא גם וגם???
יהודה נכנס אל החדר, מתיישב על המיטה.
"לאלי"
מביט בי בְּרוֹך, מחכה לשמוע, רוצה לתת.
אוף. אוף אוף.
דמעות לכו! אסור בכלל לבכות בשבת.
יהודה מגיש לי טישיו. מחכה בסבלנות שאצליח לדבר.
"היה לי קצת עמוס." הגשתי לו חצי אמת.
עיניו סוקרות אותי. חומלות. מכירות. מחכות.
"זה בגלל שאני שמחה שלא הלכנו להורים שלי..."
שכחתי שאסור לבכות בשבת...
אני מכווצת במיטה, רועדת, בוכה.
לא יכולה עוד, מרימה אליו עיניים. רואה את המבט שלו, לא סר ממני. נמצא, מבין וחומל.
הלב שלי מתרכך. מרגיש עטוף יותר.
ההצפה שוכחת קצת, מעיקה פחות, נותנת מרווח נשימה.
אני מרגישה פתאום שאני יכולה לחייך את החיוך הרגיל שלי, הכובש. לתת ליהודה אישה כמו שאני יודעת ויכולה להיות. כמו שמגיע לו.
הנושאים החמים