שיתוף - לביקורת סטטיסטיקות של ילדים!

[כותב השורות]

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!