אתגר משחק השקט

[דודה]

"עכשיו משחקים במשחק השקט!", הכריז המבוגר התורן שהשגיח עליכם, אי אז כשהייתם ילדים(?), כאשר הדציבלים שהקמתם איימו על שלמות עור התוף.

גם הדמויות באתגר הזה, משחקות במשחק השקט.

אחרי שבאתגר האחרון דיברנו פעמיים, אנחנו מאזנים עכשיו עם אתגר שתקני במיוחד.

כתבו קטע שאין בו דיאלוג בין הדמויות. יש מעשים, יש הבעות פנים, יש רגשות וזיכרונות, אבל אף מילה לא נאמרת בקול.

לקטע כזה יש סגוליות מיוחדת להיות משעמם, רדוד, על גבול המרדים, אך כאן בדיוק נעוץ האתגר-
אין דיבורים, ועדיין יש עלילה, רקע ושיא, מבנה של סיפור. לא רק תיאור סטטי של מצב או של דמות. תהליכים מתרחשים, קצוות נפתחים ונקשרים, מתח ורגש מתערבבים, עד הסוף- הטוב?- לבחירתכם, רק תזכרו שמי שמדבר- יוצא מהמשחק!

השתיקה תתמשך על פני 800 מילים מקסימום.

המשחק מתחיל עכשיו, יום רביעי, ט' באייר תשפ"ה, ויסתיים בע"ה ביום רביעי, אור לכ"ד אייר בשעה 22:00.

גילוי נאות: הרעיון לאתגר נולד בתוכי עוד לפני האתגר הקודם, אך מתוך מגוון הרעיונות שלפתי דווקא אותו בגלל ההקשר המנוגד לדיאלוג הכפול שכתבנו ממש עכשיו.

אז בלי מילה נוספת- מת-חי-לים!
ומי שבכל זאת רוצה לדבר- מוזמן לנספח.

 

[ללמוד לכתוב]

זה התחיל כמו כל יום רגיל. יצאתי מביתי, ופסעתי בנחת אל עבר מקום עבודתי. האוויר היה צלול לחלוטין, וציפורים צייצו
מכל עבר - הכל היה פסטורלי ורגוע.
נס שבעבודה שלי אין צורך לדבר - חשבתי לעצמי, אחרי שבהוראת רופא אף אוזן גרון נאסר עלי לדבר במשך שבוע עקב צרידות כרונית.
ואז ראיתי אותו.
אותו הכוונה לילד צעיר, נראה כבן שבע או שמונה. הוא הלך בפסיעות איטיות, עיניו נראו לי כבויות מעט.
ואז ראיתי, שהילד מסתכל לשתי הצדדים, ולאחר שראה שאף אחד לא רואה (כמובן חוץ ממני...) הוא התכופף אל השקיות שנשרו למדרכה, והתחיל לחטט בהם.
ואז זרחו פניו. הוא יישר את גבו, כשבידיו אחוזה פרוסת לחם עבשה. צעדיו נעשו קלילים יותר, ועיניו הוארו.
ליבי נכמר לראות דבר כזה, אך לא היה בידי לברר איך לעזור למסכן הקטן, כי הרי לא יכולתי לדבר. אבל החלטתי לנסות בכל זאת.
ניגשתי אליו, וכתבתי לו על פתק 'ילד, אתה רוצה שאני אקנה לך משהו לאכול'?. הילד התלהב וכתב על הפתק 'כן! אני רוצה פיצה!'. למרות שבדרך כלל אני לא עושה את זה - בין משום שאני לא חושב שפיצה היא תחליף לאוכל, ובין משום שאני לא רוצה להרגיל ילדים לקבל דברים מאנשים זרים - החלטתי באופן חריג לקנות לו.
אחרי שהילד אכל ושבע, חשבתי לעצמי פתאום - למה הילד ענה לי בכתיבה? למה הוא לא ענה לי בדיבור?
מרוב סקרנות החלטתי להמשיך ללכת אחרי הילד, לראות לאיפה הוא הולך.
אחרי צעידה ארוכה, הוא נכנס אל בנין גדול. אחרי מבט חטוף על הבנין הבנתי.
על הבנין נתלה שלט גדול 'בית ספר לאילמים'.

 

[צביה ר.]

ועדיין יש עלילה, רקע ושיא, מבנה של סיפור.

לא יודעת אם הקטע עומד בקריטריונים, ובכל זאת...


ציפי עשתה את עצמה ישנה.
הבנתי אותה.
כנראה שגם אני במקומה הייתי מתנהגת אליי ככה.

התלבטתי רגע או שניים אם "להעיר" אותה, להגיד מזל-טוב מנומס ואיך הקטנצ'יק, כמה הוא שוקל ואיזה בונבון שהוא ועוד מהסוג הזה - או להניח את המובייל היוקרתי שקניתי על השידה ולפנות את השטח מנוכחותי. לתת לה להרפות את גבה שהתקשח ברגע שנכנסתי.

בחרתי באפשרות שלישית – התיישבתי על כסא הפלסטיק שעמד לצד מיטתה והמתנתי.
המתנתי שתתעורר. המתנתי שנדבר. המתנתי שישבר הקרח המקפיא הזה בינינו. הוא קר לי מידי, וחורף. מחכה לגשם.

המחלקה היתה רועשת. המון דיבורים, צחקוקים, בלונים. תכלת. ורוד.
ובינינו שקט וקרח ואפור. המובייל שותק על השידה, וציפי ישנה.

הבטתי בה וחשבתי לעצמי כמה זה מדהים שחיים חדשים באים לעולם ואיזה פלא שזה. ושמחתי בשבילה, ורציתי כל כך שתתן לי הזדמנות לבקש סליחה, להמיס קרח.

היא נתנה.
פקחה פתאום עיניים והתבוננה בי. ראיתי כמה היא פגועה, כמה היא מחכה שאגיד משהו.
לא יכולתי. קרח הקפיא לי את מיתרי הקול.
במקום זה קמתי פתאום וחיבקתי אותה חזק, חיממתי. וקרח הפך לגשם.

חיים חדשים באו לעולם.

ואיזה פלא שזה.

 

[ת.עקבי]

השמש כבר סיימה לקפוח מעל ראשינו, העבירה את שרביטה אל ירח וצבאו. הגלים רגעו מעט, הניחו לסירת ההצלה.

אני מעיף מבט אל דוד. מלחלח שפתיים. רוצה לשאול אותו להרגשתו, להבין האם יהיה ביכולתו עוד כוח לנסות ולחתור.

הוא משיב לי מבט עייף, כנראה בבואה לשלי, ועוצם עיניים בניסיון לשמור על עוד רגעי חיים.

שלוש יממות חלפו כבר. האוכל, אם אפשר לקרוא כך לחתיכת כיכר עבשה שנמצאה בפאתי תא האחסון, אזל עם שקיעת היום הראשון. המים, שהקיפו אותנו בשפע מסנוור, לא יכלו לספק לנו רוויה, איימו לעשות ההפך.

אילו הייתה לנו קערה וצלוחית, יכולנו למלא בראשונה מים, לכסותה ולהמתין לשמש שתעשה את שלה. תצבור על התחתית אדים. טל תחייה.

אילו. מלבד לבגדינו, תפיליי, צמד משוטים ופנס עגמומי המקובע לראש הסירה – אין לנו דבר נוסף. בקרוב, וליתר דיוק – אם לא נאותר עוד הלילה, כל אלה יהיו חסרי טעם.

ענן מכסה לפתע על ירח, משקיע אותנו באפילה גמורה, אולי חושב להזדהות עם הרגשתי.

אני לא רוצה למות. לא ברעב. לא בצמא. האחרון כוסס במעמקיי, עושק ממני עוד ועוד לחלוחית. הרעב כבר חבר קרוב, מגרד קיבה.

עיניי נעצמות וריאותיי שואבות אוויר מלוח, חריף. ושוב, כמו שעשיתי אינספור פעם מאז נטרפה היאכטה אל הגלים – אני מבטיח לעצמי שאשנה כיוון, ושהתפילין, שהעניק לי אבא בצוואתו, לא יתלוו אליי רק כמזכרת.

הבטחתי לא זוכה לנס. רעשי פרופלור לא נשמעים ממרחק, מחרישים אוזניים בהיקרבם. גשם לא פוצח בתעופה ישירה מטה, למלא את פי. דגים אינם מקפצים אל הסירה ברוב שמחה, צלויים היטב, אכילים.

אסור היה לי לחשוב עליהם, על הדגים. גם לא על הגשם. מעט הרוק שמצליח פי להפיק שואב ממני עוד לחות. אני מנענע ראש, מטביע מחשבות בחושך המכסה אותנו, מופר באורו הקלוש של הפנס, שנע לצדדים.

גווי נמתח. הפנס הרי מקובע, מכוון אל הים, אורו אינו אמור לנוע עלינו.

זוזזז! אני כמעט צורח על דוד שמוט הגוף. כמעט. פי צחיח מכדי לאפשר למילים לבקוע דרכו.

ידיי תופסות בפנס. כף ידי נפרשת מעליו, מכסה על אורו לשנייה בודדת. מסתירה ומכסה בטירוף, מאותתת במורס.

'‧‧‧ – – – ‧‧‧'

'‧‧‧ – – – ‧‧‧'

'‧‧‧ – – – ‧‧‧'

האור הקלוש מתחזק, מאיץ את פעימות ליבי. וכשרעש מנוע מצטרף פתאום אל רחש הגלים, קולטות עיניי את השדר החוזר.

'.-. --- --. . .-.'

'.-. . ... -.-. ..- . / --- -. / - .... . / .-- .- -.--'

*

מילון מורס:

'‧‧‧ – – – ‧‧‧' – S.O.S

'.-. --- --. . .-.' - ROGER

'.-. . ... -.-. ..- . / --- -. / - .... . / .-- .- -.--' - RESCUE ON THE WAY

 

[7שבע7]

הידיים לפעמים מתנהלות מעצמן.
מפשיטות את העור, מניחות אותו בצד - יהיה לו השימוש שלו - מסדרות את הבשר בקדרה, מבעירות את האש מתחתיה.
הוא עומד לצדה, שותק את תמיהותיו, צועק בעיניו את חששותיו. היא מתעלמת, מתרכזת במלאכתה. מעולם לא נדרשה להכין שתי מנות שלמות בזמן כה קצר. את מה שהיה לה לומר כבר אמרה, את מה שתצטרך עוד לבאר תשאיר לאחר מכן. שרק ייקח כבר את הבשר וייכנס אליו, לקבל את מה שמגיע לו.
היא יודעת שלו זה מגיע, גם עם האיש שלה חושב אחרת. שנים שתקה כשנדמה היה לה שהוא מעדיף את הבכור על פני הצעיר, ששותק כעת לצדה, שנים מיקדה את כל לבה באהבה הקבועה שהעניקה לצעיר שלה חרף זאת. מעולם לא דיברה, לא אמרה, לא העירה. אבל כעת הזמן למעשים.
הבועות מתנפצות על המים, מלחכות את הבשר. עוד מעט הוא יהיה מוכן, עוד מעט תוכל לתת אותו בידיו, כדי שיביא את המטעמים האמתיים, מטעמי העולם הבא. מהר, לפני שאחיו יחזור.
ומהר, לפני שאחיו יחזור, היא לוקחת את העור הצמרירי, מלבישה אותו על חלקות גופו. הוא נראה מוזר, כל כך לא הוא, אבל אין ברירה, זו הדרך היחידה, והוא הרי לא יראה את המוזרוּת, רק יחוש את מגע השיער.
ומה עם הקול? אולי את הקול יזהה?
לרגע רוצה לומר לו שישתוק גם אצל אביו, שלא יסגיר עצמו בקולו.
אבל היא שותקת. ממשיכה לשתוק. אפשר לנהל בשתיקה את העניינים מאחורי הקלעים, אבל לא הכול נתון בידיה.

הבשר נתון כבר בידיו השעירות, היא דוחפת אותו קלות החוצה, נשארת בפנים, מקשיבה במתח.
התצליח תוכניתה?
התתגשם נבואתה?
האם יהיה שכר לשתיקתה?

יושבת על הכר, ידיה חסרות מעש, פיה המורגל בשתיקה לא מעז למלמל.
וצעקה - זעקה גדולה ומרה - מנסרת את החלל, מרעידה את לבה השותק לרסיסים.
והיא יודעת: יש לפעמים שהברכה באה בשתיקה. במעשים.

 

[איוליס]

אם הייתי יכול לדבר, הייתי אומר לה שאני אוהב אותה.
הייתי מספר לה כמה היא עוזרת לי, כמה הלב שלי פתוח, והרגשות מסודרים בפנים, בזכותה.
אולי גם הייתי מבקש, שתעזור לי עוד, שאני עדיין פוחד, הרבה.
נראה לי שהיא מרגישה את זה, לאחרונה אני מחייך יותר כשאני מגיע אליה, אני גם יותר משתתף, כשאנחנו מציירים ביחד, או מורחים את הגואש על הדף.
היא גם מרגישה את הפחד שלי, לא מבקשת ממני לדבר, לא נבהלת מהמבטים המפוחדים שלי, רק מספרת לי סיפורים מעניינים, ומסתפקת בחיוך או שניים שאני מחזיר.
אני חושב שזה בסדר ככה, לשתוק, זה עדיף, כי מילים הן מסוכנות, על מילים אי אפשר לשלוט, אי אפשר להחזיר אותן חזרה.
אני פוחד מאנשים, ממילים, מרעשים, מכל מה שיכול לפגוע בי.
נראה לי שבגלל זה אני מגיע אליה, אל אלישבע התרפיסטית, שתעזור לי פחות לפחד,
יותר להאמין באנשים, שיוכלו לעזור לי.
היום אלישבע ניסתה משהו חדש, היא הביאה לי לנגן בגיטרה, נתנה לי להעביר את היד על המיתרים, להרגיש אותם, לשמוע צלילים שאני מפיק.
זו הייתה חוויה מיוחדת, פתאום שמעתי את עצמי, צלילים יצאו ממני, אני ניגנתי אותם.
אחר כך ניסיתי את החלילית, צריך לנשוף, ויוצא צלילים חלקים כאלה.
אני חושב שזה כאילו אני מדבר, כי זה ממש יוצא לי מהפה.
אלישבע אמרה שזה נקרה התקדמות,
אולי יום אחד אני אתקדם באמת,
ואצליח לומר מילה אחת,
תודה.
בעצם שני מילים.
תודה, אלישבע.
מקווה שזה בכללים אפילו לא הספקתי לעבור על זה

 

[my-m]

499 מילים (ספור), ואין סוף של מילים...



עוד יום כזה, דומה לאתמול, לשלשום ולכל התקופה האחרונה.
תקופה? כבר כמעט שנה אולי טיפה יותר שאני בבוץ הזה
אני? בבוץ? הזה?
כן, זה התשובה, מנסה לבלוע אותה בשקט בלי להיחנק
לא תמיד מצליח.
כלפי חוץ? אני אברך חסידי מושלם לגמרי! עונה על ההגדרה "בסדר גמור" עם חתימה!
אפילו החברים הטובים שלי מוצאים בי אוזן קשבת ולב למענה לכל הבעיות שלהם
אילו היו יודעים מי אני... ואיפה אני... ובאיזה בוץ אני...
כנראה שהיו מנדים אותי בכלל, אולי לא היו מצרפים אותי למניין?
לא, אין קשר! אני לא מחלל במסתרים...
אבל אולי זה כן לחלל?
לא יודע כבר
לפעמים נמאס לי לחשוב מידי, לא רוצה להגיע לעומק, לקרקעית, זה מתיש אותי
אז אני נשאר ככה.
ממשיך לצפות על המסך המרצד, מעביר תמונות ומראות, חוזר הביתה אחרי תפילת "מעריב" רגילה.
עם כל שמונת הבגדים, אף אחד לא חושב ולא חולם בטח גם לא אשתי.
אני הרב שלה בבית לכל שאלה של הלכה והשקפה.
אז שאני אפול? אין מצב!
בטח לא מבחינתה.
אז אני מעדיף להישאר במקום הזה.
סוגר את המחשב בטריקה שקטה, גומר "להקליד" את "החומר הלימודי" להיום, וצועד לבית.
הלב כבד, המחשבות רחוקות, ואני מרגיש מלוכלך לגמרי.

בוקר.
מתעורר שוב, היצר פועל בכל המרץ.
קם למחשב לבדוק "כמה דברים חשובים" שולח עוד מייל.
הבטן שלי מתהפכת מבפנים, לא יודע איך עוצרים את זה בכלל.
יוצא לתפילה, מתעטף בטלית, מסתיר את עצמי מכולם, מתבייש מרבונו של עולם, דמעה אחת נושרת,
מנגב אותה מהר בטלית ממשיך להתנועע.
גומר את התפילה "צדיק שכמוני" צועד חזרה הביתה, סנדוויץ' מחכה לי על השיש, חיוך מודבק עליו.
לוקח אותו ויוצא לכולל.
ושם, בתוך בית מדרש, פותח שוב את המחשב להקליד עוד "חומר"... להקליד עוד הודעה... אני מרגיש שבוי בניסיון הנורא הזה! כמעט בלי שליטה...
קם באמצע, יוצא לחדר צדדי, נכנס.
ופתאום בלי שליטה, מתחיל לבכות...
בוכה בלי הגבלה, מפחד מהקולות של עצמי, משתתק, מנסה לבלום את כדור השלג הלא צפוי הזה.
לא ממש מצליח, יוצא, שותף פנים, יוצא מהכולל הולך לתחנה.
קו 402, עולה עליו, לא מאמין על עצמי, זה הרגליים שלי!
יושב מביט מהחלון במבט אטום, אחרי כמה שניות שוב דמעה אחת יורדת ואחריה עוד כמה.
מניח שקית על המושב שלצידי, אנשים עוברים לידי מציצים עלי ועל השקית, מבטי תקוע בחלון,
מי ששם לב, עוד חולפת על פניו מבט תדהמה, ככה גבר דומע, ניגודיות הזויה.
אני לא מבין רמזים,
הוא ממשיך הלאה.
האוטובוס הגיע, יורד ממנו, צועד לתחנה, לוקח רכבת, יורד בעירייה.
הולך ברגל, מופתע מעצמי, לא שואל שאלות.
מגיע לקיר ההוא, למקום בו היו אנשים מגיעים עם כבשים ופרים לבקש מחילה,
מקום בו הלבבות היו נפתחים וחוזרים בתשובה,
מקום בו היה מקום לכל מה שהלב רוצה ורצה, לכל מה שצריך להרגיש.
עומד שם ממול, נשען על הקיר.
ולא מפסיק לבכות...
רועד מבכי, לא יוצאות לי מילים,
לא תפילה,
לא תהילים,
הכול יוצא מהעיניים, ישירות מהלב,
לאט לאט נרגע.
מחפש כיסא, מתיישב, קורא כמה פסוקים, לרגע מתחבר, נמצא במקומות עליונים.
פוסע לאחוריי, חוזר למקום ממנו הגעתי לפני כמה שעות, מאותו בוץ.
מנסה גם שם להיזכר שוב ברגש וברגשות.
מקווה לשמר אולי דמעה אחת שתצוץ לי בלילות תנקה לי את הראות,
שאדע להיכן אני צריך לפנות.

 

[אינפרא]

היא מולה, לא יודעת מה להגיד וכיצד.
מתחת לפני המים רוחשות מילים, אך למעלה, קול דממה.
המילים שעכשיו לא יודעות כיצד לצאת ולהבהיר את הרחש, יצאו היטב ללא מחשבה. הנידו את מיתרי הקול.
הברות שלמות חתוכות מדויק, אך מושחזות כמו שרק מילים יכולות, ופוגעות בעומק.
היא נפגעה.
היא לא התכוונה, זה יצא ככה, בלי לחשוב, אך חרטה על חץ שתקוע עמוק לא יכולה להועיל.
אפשר להתנצל, אפשר להכחיש, אפשר להתעלם. היא בחרה באפשרות הראשונה.
אך המילים שהיא תלתה בהם כל כך הרבה תקוות נמוגות כעשן, והיא עומדת ככה, מנסה להוציא את מה שסוער בליבה פנימה.
החרטה הכנה, ההשתדלות, הקבלה והתקווה, כל אלו נדות הלוך ושוב בליבה הצבוט מייסורי מצפון, אך כיצד תעביר זאת למילים כובשות שיותירו מרפא ללב המדמם? השבור?
כיצד תוכל להביא מרפא שהיא אובדת עצות, ובליבה אין שום נוחם?
הכיצד?

שתיקה משמעותה הודאה, אך איפה ההתנצלות המצופה? הרי מה יוכל עוד לעטוף את החור אם לא מילים של חרטה ותקווה? אבל היא שותקת.
שתיקה שמנסה להעביר את ייסוריה ולבטיה, את חרדותיה ואת תקוותיה, היא מקווה שהצליחה.
צל של חיוך מרפרף על פניה של העומדת מולה.
האם זה נקלט? האם זה חדר?
היא מקווה שכן, אך היושב במרומים יודע היטב מה חושבת העומדת מולה, וכמה ניחמה את ליבה הדואב.
כי מבט מיוסר אחד ששולחת לעברה, שובר מחסומים רבים משיכלו מילים להפיק.

 

[הדר 310]

כמה חיכיתי לה.
ויותר משחיכיתי, כאבתי.

כמה זמן לא דיברנו. אפילו לא שיחת טלפון קצרה, מתאמצת.
כעס ואהבה נאבקו על ליבי, ידעתי שהיא בסך הכל ילדה. ילדה אהובה של אבא.

לשם שינוי היה לי הרבה זמן למחשבות בין ביקור רופא ללקיחת מדדים. השגרה העמוסה שייצרתי לעצמי עזבה אותי בדלת הכניסה האוטומטית של בית החולים. כאן אין לי איך למלא את הריק, את השאלות שאני מעביר יום יום הלאה יחד עם המוצרים בקופה. את הימים שאני סופר יחד עם העודף.

המחשבות האלה לא היטיבו איתי.
היא יודעת שאבא שלה מאושפז. אז למה היא לא מתקשרת? אפילו עכשיו?? ילדה בת 15 היא כבר נערה, ולנערה אמורה להיות טיפת רגישות, מעט הכרת הטוב! אולי היא שכחה אותי? עסוקה במבחנים? בחברות? אהיי.
היא טובה. אני מכיר אותה. אין בה שמץ רוע.

בין דמדומים לערות חלמתי שהיא באה לכאן, נכנסה עם החיוך הרחב שלה, הניחה לי על השידה מיץ תפוזים סחוט. על הפקק הירוק היא הפכה כוסות והתיישבה לידי על הכיסא.
ישבנו שנינו, אני עם הפיג'מה של בית החולים, חיוור ומחורר מצינורות. והיא - עם הצמה הארוכה שלה, והחיוך הזה, כולה אומרת חיים.
שתקנו יחד, לא היה צריך מילה.
איך הכאב נמס מולה, הגעגוע מתמלא.

אבל אז התעוררתי.
המשכתי לחכות לה, והיא לא באה.

שתקתי.

לבד.

חיכיתי.

גם כשהמדדים צנחו,
חיכיתי.

שהרגשתי שזה הסוף, כוח לדבר כבר לא היה בי.
התרכזתי והעברתי בראשי את המילים:
"מחול לך, מחול לך, מחול לך"

 

[מֶנַחֵם]

הפעם הוא התחיל.

הייתי שקט דווקא, שכבתי במיטה חסר מעש, מזיז חפץ פלסטי כלשהו חסר צורה מוגדרת, נהנה מההרעשה במין הנאה תינוקית. חיכיתי להירדם, ת'אמת.

אבל אז הוא הגיע. זחוח קצת. בטוח בעצמו.

הוא אפילו לא חשב פעמיים כשניגש אלי, ובמבט פטרוני של אחד שיודע - פשוט 'סחב' אותי מהמיטה, הניף אותי למעלה, למטה, במין סרקסטיות לא נשלטת - והטיל אותי בחזרה, בעדינות יחסית יש לומר, על מיטתי.

וזהו. המשיך לעיסוקיו.

נתקפתי הלם.
מה אמורה להיות החוצפה הזו?!
מה אני, לולב?!

הפעם לא אשתוק לו.
כשהוא התקרב אלי בפעם השניה, כמה דקות אחר כך, שפמו היה מנוקד בטיפות קפה, הוא התכופף כדי לראות אם נרגעתי מההתקפה האחרונה שלו עלי.
עשיתי את עצמי כישן, הוא התקרב עוד קצת.

ואז, בבת אחת, הסתובבתי אליו,
שלחתי את ידי אל זקנו העבות,
משכתי את השערות הכואבות ביותר, קבוצה של כעשרים שערות נתלשה מהשורש בידי,
הוא צרח מכאבים.

אבל אין לי ברירה. זו היתה פעולת תגמול של הגנה עצמית.
די. נמאס לי.
אז מה אם אני בן חודשיים ולא יודע לדבר?

 

[אוראל סולטן]

הם כולם יושבים במעגל, כאילו התבקשו להפוך לפסלים. או לאבנים. או לחיות מתות. אני על השטיח האפור עם הקווים הירוקים, אחד הקווים בדיוק חותך את האף של הדובי המצויר עליו. אני עוקב אחרי הקו הזה. אצבעי כבר מזמן יצאה לטייל, אולי היא גם שכחה אנו אמורים לא לזוז. אבל אז אני קולט את זה: עין. של הגננת. היא רואה אותי.

אני מקפיא את היד.

הרגל שלי קופצת לבד. מה הקטע שלה? אולי יש לה מוח משלה. אני מחזיק אותה. השעון הגדול ליד הדלת עושה 'טיק'. השעון הזה מכה בי כמו בפטיש. כל 'טיק' זה צעקה בראש. למה בכלל יש 'משחק השקט'? זה לא משחק. זה עונש עם שם מגניב.

הבטן שלי מתחילה לזמזם, הידיים מגרדות לי, אצבע אחת בורחת ומתחילה למשוך חוט מהשטיח. אני עוצר אותה. נושם עמוק. טעות. האף שלי רועד. עקצוץ. אני מתעטש פנימה. נראה לי שהעיניים שלי יצאו קצת. הגננת שוב מסתכלת.

אני בולע את עצמי. אם לא אדבר, אולי אתפוצץ.

ואז, צפצוף.

השעון. סוף-סוף. אבל אף אחד לא זז. רגע אחרי זה, אורי עושה 'פווווו' ארוך והגן כולו מתפוצץ מצחוק.

אני שוכב שם. שותק. מנצח.


מהיומן, גיל 11:

היום היה שוב שיעור ספורט. שוב רועי זרק לי כדור ישר בפרצוף. שוב אמרו שאני קופץ כמו קנגרו מקולקל. לא דיברתי. רק לקחתי את הכדור ובעטתי הכי חזק שיכולתי. זה פגע בקיר. לא ברועי. אבל חזק. הרגשתי את כל הגוף רוטט.

אחר כך נתי הדביק לי פתקים לגב. אני לא יודע מה היה כתוב. כולם צחקו. ניסיתי לשבת בשקט. ניסיתי לא לקפוץ, לא לצרוח, לא לתת לאגרוף שלי לברוח לבד. הצלחתי לי. עד הצהריים.

בצהריים הייתי לבד. אבל לפחות לא הרבצתי. זה נחשב לניצחון?


אחרי בית הספר.

הדלת נטרקת. התיק נזרק על הרצפה. הידיים שלי מושכות בשיער. משהו בפנים רותח. אולי לבה. אולי סתם הבאסה הרגילה. אני עומד מול המראה. מביט בי. לא בוכה. פשוט לא.

צעד חרישי במסדרון. יד חמה נוחתת על כתפי. אני לא מסתובב. היד הזו - של אבא - לא לוחצת, רק נחה.

הוא שם בידי מחברת. כרית עור רכה, קצת סדוקה. אני מזהה את הכתב. זה לא שלי.

אני פותח.


מהיומן, גיל 14.

כיתה ח'. שוב לא עברתי את המבחן. שוב כולם צחקו כשניסיתי לדבר. המורה אמר שאני לא מרוכז. אני צריך 'להשתדל יותר'.

בצבא הייתי הנהג הכי גרוע שיש. הם לא הבינו איך אני מצליח לפספס את היציאה כל פעם. אני ידעתי - פשוט הראש שלי בורח למקומות אחרים. הראש שלי חכם, רק שהוא לא שומע פקודות.

ניסיתי להיות איש מסודר. לבשתי חליפה. הגעתי בזמן. החזקתי משרד. חצי שעה. ואז ברחתי לבית קפה וכתבתי שם שירים על עפרונות שמנסים להיות מטוסים.

הייתי בטוח שאף פעם אני לא אהיה אבא טוב. כי אבא טוב לא שוכח יום הולדת של עצמו. אבל אז ראיתי אותך, בפעם הראשונה. כל הרגשות שלי נדרכו. לא רציתי לפספס אותך. גם לא לרגע.

אני לא מושלם. לא מושלג. אבל אני נלחם כל יום להישאר. עם כל הלבה שבי. ועם כל הפיצות.


בבית.

אני מחזיק עט. זה מרגיש נכון. אני מוסיף שורה אחרונה. שקטה:

גם אני נלחם. לא תמיד מנצח. אבל תמיד מנסה.

אני יוצא החוצה. השמש עושה קו זהב על הפנים של אבא. הוא לא שואל כלום. רק מביט בי. אני מביט בו.

אנחנו מחייכים.

 

[הטעם המושלם]

שוב טריקת דלת.
מה יהיה עם הטריקות האלו? מתי ילמדו פה בבית הזה שלוקח בדיוק עוד חצי רגע לסגור את הדלת כמו בני אדם מהיישוב?

סובבתי את הראש כדי לראות מיהו הטורק התורן, גם שלום לא חינכו אותם לומר.
מיהם ההורים שגידלו אותם רק תגידו לי, מי? חייבת לתפוס שיחה עם האמא שם, גיחכתי לי.
בעודי מחפשת ביומן תור לפגישה זוגית או אישית עם האמא- אולי בין שטיפת הכוסות לצלחות של ארוחת ערב, עקבות הטורק/ פורץ נעלמו אי שם למעמקי הגולות לחפש את ההיא הכי שווה. לא לעכשיו, מה פתאום? למחר, אבל כשקמים שלוש דקות לפני ההסעה אין זמן לזוטות שכאלו.

הטורק, כך מסתבר, בעל חוש ריח לא רע. הריח את המאכלים השנואים עליו ביותר. היום ליתר דיוק.
אתמול היו אלו פתיתים וקציצות. הקציצות טובות רק בתנור, ואבוי- היו אלו מטוגנות במחבת. אסון ברמה בינלאומית. מכיון שהעזו ליגוע בקצה קצהו של סיר הפתיתים, אכל הגבר מלפפון.
אל תדאגו, במתמידים מבאיסים אותם בממתקים בכמות מסחרית. רעב הוא לא נשאר, מה גם שהמלפפון מאזן מעט את כמויות החטיפים.
היום למדתי לקח, ארוחת הצהריים מורכבת מקציצות דג בתנור, ופירה. מה שלא לקחתי בחשבון שהטעם משתנה לפי שיח החברים בכיתה. אתמול אכלו בריא. זהו גם טעמו של המלפפון.
היום דיברו על עוף. רק עוף. חלילה לא בשר או דג.

נס שיש לי שבעה ילדים. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם טורקים, וכולם אוכלים.
אחד אהוב, ברור, טורק ו- אינו אוכל.
מה הייתי עושה בלעדיו? מכינה כל יום את אותם מאכלים. ממילא מילה טובה תצא רק מפיו של בעלי.
הלה יאמר מילה טובה גם על מרק ירקות ממוחזר מירקות בני חודשיים.
מילה רעה תצא מכולם גם על מנות גורמה וסעודות של 2 מנות עיקריות+ מרק ומנה אחרונה.
בא זה הבררן וחייב אותי לנסות לקלוע לטעמו. לא שזה הולך, אבל לפחות בזכותו כולנו אוכלים אוכל נורמאלי.
אני ממילא תמיד בדיאטה ממחר.

 

[NeWord]

היא ישבה באוטובוס, ספסל לפני החמישייה, במושב הפנימי ליד החלון, מביטה החוצה, כמו כל יום בחזור מהסמינר.

היא ישבה והביטה בעוברים ושבים, ובנוסעים שעלו בתחנה.

לפתע היא ראתה פרצוף מוכר. שרירי גבה התקשחו ברגע, ידיה אחזו בעצמה ברצועת התיק, ומבטה עקב בחרדה שקטה אחרי הנוסע שעלה בנינוחות אל האוטובוס, וחיפש מקום לשבת.

מבטיהם הצטלבו.

עיניו אורו, הוא פסע צעד לכיוונה.

היא מיהרה להסב את פניה חזרה אל עבר החלון, ומשכה את כתפיה בתנועה סרבנית, מתמרדת.

כתפיו שחו, הוא השפיל את מבטו ונשך את שפתו התחתונה בכאב.

הלב שלה פעם בחזקה, אהבה ושנאה נלחמו בו, הרעידו אותה. היא פזלה לכיוונו.

הוא עדיין עמד, האוטובוס היה מלא.

והיא עדיין חייבת לקום לכבודו. אז היא קמה בתנועה הפגנתית, שישים לב שהיא קמה רק בגללו, לא בשבילו, ופסעה לצידו השני של האוטובוס, הכי רחוק שאפשר.

והוא ראה את זה, והלב שלו התכווץ עד כדי כאב, ונשאר לעמוד. לא מוכן לפרגן לה את הניצחון הזה, את ההשפלה הזו.

לא כך זכר אותה.

הוא זכר אותה קטנה כל כך, אפרוח קטן בין ידיו המגוננות, רגעים ספורים לאחר לידתה. זכר לילות שבת יפים כשהיא עמדה על הכיסא ושרה 'שלום עליכם' בקול מתוק וצווחני. הוא זכר את היום הראשון שלה בבית הספר, איך היא נראתה גדולה כל כך בתלבושת תכולה מגוהצת.

ילדה של אבא הוא קרא לה תמיד.

היום היא כבר לא ילדה.

היום היא כבר לא של אבא.

הנסיעה התארכה, והיא הגניבה מבטים מפוחדים לכיוונו, רק שלא ייגש אליה, שלא יפנה ולא יאמר מילה.

ולכן הוא לא הבין למה כאשר הוא ירד מהאוטובוס, והדלתות כמעט ונסגרו, היא לחצה בפראות על לחצן ה'עצור', רצה לכיוונו ופרצה בבכי היסטרי.

 

[המאושר!]

הרחוב מלא באנשים; אין רכבים, אין אופנועים, אך ורק רוכבי אופניים מנסים לנווט בין ההמון.

כולם מרוגשים עד לאין קץ, עוד מעט קט יצא ראש קהילתנו הנערך והנערץ, להתחיל את האירוע המרגש והמשמח - אירוע של פעם בשנה.


כולם מרוגשים, חוץ ממני. כולם מדברים ומשוחחים אחד עם השני, חוץ ממני העומד לבד, בודד, מרגיש 'כאילו' בניכר.

'מה קורה לי' – אני שואל את עצמי, ' היכן היכולת החברתית המצוינת שלי, כשצריך אותה?' – אני רוטן על עצמי בתסכול, 'להיכן נעלמו כל חברי, שאפילו לא מסתכלים לכיווני?' – אני מאשים את חבריי בכעס.

אבל כצפוי, כלום לא משתנה. מדקה לדקה – אני יותר מתכנס אל תוך עצמי, ממחשבה למחשבה – אני יותר מתעצבן על נפשי, ומהאשמה להאשמה – כל כולי מתמלא כעס על חברי קהילתי.

'זהו', אני מתחיל להסיק מסקנות. 'עלי לעזוב את הקהילה הזו – ה'שטחית', מיידית. אכן, האירוע הוא אירוע גדול וקדוש. אבל, וכי מבינים ומשיגים הם, כל חברי הקהילה, את גודל יקרת האירוע? וכי שמחים הם בשמחה האמיתית של היום הזה, או סתם מהריגוש?'


אני מוציא את פלפוני מהכיס, עושה את עצמי כמרים – מתווכח עם הרוח, על כך שרק היום העברתי לו את הכסף, תוך כדי שאני בורח מהמקום ונס על נפשי – הישר אל ביתי.


אני נכנס הביתה, מוריד את החליפה, מתיישב על הספה בעצבנות – כי רק עליה באפשרותי להסתלבט ו-מתחיל לנשום.

עוד נשימה ועוד נשימה, הנשימות מתחילות להסתדר, הן נהיות עמוקות יותר ויותר, מתחילות להעמיק בעמקי נפשי ובנבכי רגשותיה עוד ועוד – עד שכאילו משום מקום, אני שומע בתוכי קול שמתחיל לדבר אלי:

אכן, יכול להיות שרוב ככל אנשי קהילתך שטחיים הם – כמו רוב אנשי העולם.

וגם, יכול להיות שבשמחה שלהם, מעורבב קצת או הרבה שמחה מעצם הריגוש של ה'עקשן'.

אבל כולם – מי בקצת מי בהרבה שמחים בשמחתו של רשב"י, שהוא להם כאבא. כן, אפילו אם הם בעצמם אינם יודעים זאת – 'מזלייהו חזי'.

ואם אינך יכול להסתדר עם הרעש והצלצולים, קום 'עתה', לך למקום אחר – שקט ורגוע. חגוג ושמח משם בשמחת נשמתך השמחה בשמחתו של רשב"י, אפילו אם רק על ידי העמקה בעומק חידושיו, והידלקות באור תורתו.


מי יודע – אולי היה זה קולו של רשב"י בעצמו, שנגלה אלי ביום שמחתו. לא כדי להוכיח או לגעור, אלא כדי ללמד אותי זכות – על חברי, ואולי אפילו על עצמי.

 

[מדינאית]

אני במתח. לא נושם עוד רגע. גולש לי לפרק הבא. ומסיים אותו.
אני במתח. לא נושם עוד רגע. גולש לי לפרק הבא. ומסיים אותו.
וחוזר חלילה.
ואני יודע שזה ככה. אבל מה אני יעשה. אין מצב אני עוצר עכשיו.
השעות עוברות. אחת ועוד אחת. בווםם. אני נבהל. מרים את עיני סופסוף מהגוש המלבני הזה שסוחט לי את העיניים.
היא מסתכלת עלי. מבט קשה, מאוכזב. והולכת.
אני מתהפך לצד השני. לא מאמין על עצמי שדברים צריכים ליפול בבית כדי שאני ישים לב שמישהו חי כאן מסביבי.
אבל הי, משה סוף סוף מחובר. מענין אם הוא הגיב לתמונות ששלחתי לו. כן איזה קטע הוא ראה אותם...כותב שהוא נקרע מצחוק.
חבל שאני לא איתם עכשיו. תאמת, מחניק אותי כבר להיות כאן בבית ולראות את כל העולם חוגג. נהנה מטייל. מכייף. הם רווקים- אין להם עול.
דייי!!! הם מחייגים וידאו- אבל אין מצב אני עונה. היא בטח חושבת שנרדמתי מהשקט בשעה האחרונה מאז שעזבה תחדר.
עזוב נו, אתה גם סתם תקנא. חושב לעצמי. תפתח תפרק החדש- זה יגרום לך להירדם בטוח.
בוקר. אני על שעתיים שינה. סחוט.
נו--- מה הוא בוכה עכשיו מה? למה הוא לא יכול לקום בנחת?
הולך להחליף לו טיטול. עוד רגע נרדם עליו.
והפעם, כשאני מגיע לעבודה באיחור עייף, הוא מחכה לי.
הגב של הבוס המתרחק מהעמדה שלי, המכתב במעטפה המבשר את מה שחששתי.
מפוטר.
וכאילו הוא גוער בי המכתב. שאני חי בסרט. שאני חושב שאני יכול לאחר, לנמנם כל היום כאילו זה קייטנה פה. טוב זה לא.
וכשאני מגיע הביתה, מוקדם, אני מבין שהיא לא ציפתה לי.
כי עיניה היו נפוחות, ותוך כדי מלמול אפילו יצאו מהם דמעות. המבט שלה בסידור אמר הכל.
את כל מה שהיא אמרה לי ללא הפסקה ולא שמעתי, היא סיפרה לו, ביקשה ממנו, עלי.
וגם כל מה שהיא לא יכלה להגיד לי, כי לא הייתי שם כדי לשמוע, היא התחננה אליו, שישמע, שאני יתעורר.
בשבילי, בשבילה, בשבלינו.
היא סיימה את התפילה, שותקת. לא שואלת, לא רוצה לדמיין.
בוווום. היא נבהלת. מרימה את העיניים שלה סוף סוף אלי, ואז מורידה אותם אליו.
רואה אותו שבור. מנופץ. היא מעכלת- הוא כבר לא קיים.
עכשיו זה רק אני, רק היא,
ונפיק ביחד את הסרט הכי טוב בעולם.

 

[שמואל אגסי]

תל אביב. 9 בספטמבר 1940
16:12 אחר הצהריים
פיצוץ עז.
מחריש אוזניים.
יוני משתטח על האספלט החם, ידיו מונחות בהידוק על ראשו ואוזניו.
סוס ערבי שחור עף באוויר כתוצאה מין ההדף העוצמתי. כרכתו הקלה נגררת אחריו.
סדרת פיצוצים. עוד אחד ועוד אחד, לא נגמר.
קריסת בניין, זכוכיות מתנפצות, להבות תופת, ועשן סמיך. ואחר, שקט, דממה. דם מה.
פניו של יוני, מכוסות הפיח, מורמות מהכביש היוקד. שקט.
איפה מיכל.
ערפילי עשן מכתרים את מוחו וחשיבתו מעורפלת. הוא נפרד ממיכל לפני חמש דקות. היא עלתה על האוטובוס.
הוא ראה את האוטובוס ממשיך אחרי הרמזור החדש, ההוא שהחליף את הכיכר הישנה, לאחר מכן נעלם מהעין.
שקט.
יוני מתרומם לעמידה זקופה, מנער ממנו את שכבת האבק והפיח. וברגל נוטפת דם, רץ אל מקור האש.
זו לא השכונה הישנה שהוא הכיר.
בשכונה שהוא הכיר, לא היו הריסות בניינים בכל מקום, לא היו גופות אנשים מוכרים פזורות בכל פינה, לא היו אוטובוסים ואוטומובילים מרוטשים, שוכבים הפוכים על הכביש.
בשכונה שהוא הכיר היה כביש.
בשכונה שהוא הכיר לא היה כזה שקט...
אין סירנות. אין זעקות פצועים, אין יללות ניצולים. אפילו סוסים פצועים לא משתוללים. כלום. שקט.
יוני דילג על מכונית הפוכה סוקר בעיניו הקרועות את השטח.
קו שבע, מתל אביב לחיפה. הקו של מיכל.
הוא עמד שם על גלגליו לשם שינוי. זגוגיותיו מנופצות, ושלט הנייר שעליו נכתב בכתב עברי "חיפה", מפויח לחלוטין.
ריח מחליא של אש מלחחת, אופף את האוויר. יוני דוחק מראשו את המחשבות. את מה ומי האש מלחכת.
הוא מתקדם לאט ומקיף את השלד השרוף. ואז מבחין בהם.
מאחורי תחנת האוטובוס החרבה, עומדים מספר אנשים. אחת מהם מחזיקה תינוק, אחד זקן עם קסקט משובץ, אחד שוטר בריטי עם רובה ארוך, ואחת עם פנים מוכרות מאוד.
מיכל.
הוא רץ לעברה, והיא מבחינה בו, הם רוצים לפצוח בבכי, אבל רעש אדיר מרעיד את הרקיע מעליהם.
טייסת 205 של חיל האוויר האיטלקי הפשיסטי, חזר לשמי תל אביב. שוב מתפוצצים בתים. שוב כרכרות וסוסים פורצים בדהרות בהולות, שוב חזר הרעש.
אבל הם, מאחורי התחנה, כבר שוב יחד, ושום דבר לא מעניין אותם.
לא הרעש ולא השקט שאחריו.

 

[איפה אתההה??]

יושב על הערסל הצבעוני, מנדנד רגליים.
עצי אורן ואלון ירוקים מתנועעים בקצב הרוח, הציפורים מזמרות ופכפוך הנחל וסיף נופך לשירתן.
פסטורלי, נכון?
עזרא מגביר את קצב נדנוד הרגליים, זוג האיברים היחיד בגופו שיכול לנוע. מגרד לו הצוואר, רוצה לשלוח יד להפסיק את העינוי אבל מי שקשר אותו עשה עבודה טובה.
איך הסתבך ככה? הוא רוצה לצרוח מעצבים. הופס, הפה שלו חסום בכדור צמרירי בטעם דוחה, מדיף ניחוח של גרביים מסריחות.
גרביים. דחפו לו גרביים לפה.
דמעות צצות בקצה עיניו, בתסכול מגביר את קצב נדנוד הרגליים, כמעט הופך את הערסל.
צפרדע קטנה מקרקרת מולו, קופצת אל הנחל ומתיזה עלי טיפות מים קרירות. בררר.. זה קר.
השמיים מתכסים גוון ורוד של שקיעה, גופו הקשור רועד מקור, רק דמעה אחת קטנטונת מחממת את לחיו. כמה היה רוצה כעת להחזיר את הגלגל שנתיים אחורה, מעדיף להישאר בחור אפרורי ושקט בישיבה צפונית נידחת לבחורים חלשים, כמה היה מוכן לתת כדי להישאר בחממה המגוננת ולא להיסחף אחרי הבחורים הצבעוניים והקולניים מהרחוב, הבחורים שבגללם הוא כבול אל ערסל צבעוני על שפת נחל עיון.
אח, אם זה לא היה עצוב אולי זה היה מצחיק, מגחך לעצמו. אני הולך להישאר כאן הלילה, או יותר נכון, לשבת קשור כאן הלילה, הוא מבין באיחור ונחרד.
רועד מקור, מפחד, מכעס, מנדנד רגליים בחוזקה עד ש... בום!!
הערסל הצבעוני לא עמד בכובד משקלו ונפל.
כשהגוף שוכב על האדמה והפה ריק מכל אזכור של גרביים, העולם נראה יפה יותר. פתאום עזרא מוצא את עצמו נהנה מהשמיים זרועי הכוכבים, מהשקט, מהטבע, עוצם עיניים ומקשיב לפכפוך הנחל ולקרקורי הצפרדעים.

צעדים מתקרבים מעירים אותו, עזרא פותח עין בעצלתיים, מושך עליו את הערסל הקרוע שמשמש לו כשמיכה ומתהפך לצד השני. איי, הטבע לא עושה לו הנחות ורגלו נקעת בסבך קוצני שמעיר אותו סופית.
'אליהו' הקריאה נתקעת בגרונו, מה עושה כאן הבחור הכי לא מקובל בחברה בישיבת "עוז וגבורה"? יתכן שהוא השתנה, חושב עזרא לעצמו, אדם יכול לעבור הרבה שינויים בשנתיים, תראה אותך.
אבל אליהו לא השתנה, שתקן היה ושתקן נשאר. בשתיקה הוא מביא לעזרא כוס חד פעמית והולך הלוך ושוב למלא אותה בנחל עד שמסיים עזרא ליטול את ידיו שמונה פעמים, לסירוגין. כמו בימים הטובים ההם בישיבה, מחייך עזרא חיוך קטן לעצמו.
בשתיקה הוא מסייע לעזרא לקום, משחרר את ידיו שנשארו חצי קשורות מעלילות אמש.
בשתיקה הוא מושיט לעזרא את הכריך שהכין לעצמו, אבל עזרא מסמן בראשו לשלילה, יש משהו שהוא צריך לעשות קודם לכן.
בשתיקה מסתלק אליהו בין העצים, נותן לעזרא זמן להתייחד עם בוראו, לטהר את עצמו בנחל מכל מה שעבר עליו, בפרט בשנתיים האחרונות.
אחרי שעה קלה הוא חוזר ומשום מה עזרא מרגיש קרוב אליו יותר מכל מה שהיה ביניהם בשנה וחצי בה למדו יחד.
אין לו מילים להביע את הערכתו אז הוא רק מביט באליהו בעיניים ירוקות מלאות במילה אחת - תודה.

 

[צופה מהצד]

אנחנו יורדים מהאוטו בשתיקה ......
יוצאים אל הפארק
אוף !!!! כל כך קשה לנו למצוא זמן לצאת זה יוצא ממש פעם בכמה שבועות
אז עכשיו עד שהתארגנו והשגנו בייבי סיטר והשעה כבר מאוחרת ובכל זאת לא רצינו לוותר
אז למה ?!? למה הוא היה חייב שוב להעלות את הנושא הזה ?
אנחנו הולכים מהר ובשקט
רוח קרירה דופקת לי על הפנים .... זה היה יכול להיות ערב נהדר
אבל עכשיו רק דמעות ממלאות אותו ..... רואה עולם מבעד לדוק ומושכת באף .... כי אפילו עם טישו לא התארגנתי
אני לא אומר מילה .... לא אתן לו להסביר לי למה הוא צודק ...
הפארק כמעט ריק ובכל זאת מביך כשאנשים חולפים על פנינו מה הם חושבים ? על הזוג המוזר שהולך ביחד ולחוד העיניים תקועות בריצפה ושקט שמפריד ומרחיק ...
השקט הזה מעמיק את קול צעדינו כבר סיימנו הקפה אחת
מתחילה להירגע .... אם אני רוצה שהוא יתחשב בי ... שיבין את הזווית שלי
אני חייבת לנסות להבין גם את זו שלו
ולא אני לא מסכימה איתו אבל אני יכולה להבין שהוא לא עשה את זה בשביל לעצבן
זה היה מדאגה .... דאגה מעצבנת עד להקפיץ אבל אפשר להבין אותה קצת יותר כשנרגעים
פעם שלישית מול העץ הגדול שבכניסה הוא לא אומר מילה וזה מכעיס אותי עוד יותר
אבל איך אני יכולה לשפוט אותו בשקט על חוסר מילים
זה קשה לי ממש להגיע למסקנה הזאת
אבל נראה לי שהפעם אני זאת שצריכה להתנצל
המילים כבר עומדות לי על קצה הלשון
אני מסוגלת לומר "סליחה. אני טעיתי !"
זה קשה אבל יש בי את האומץ להכיר בזה שזה מה שצריך לעשות
אני כבר לא יכולה לסבול את השקט הזה
וגם לא את עצמי על שגררתי את שתינו לסיטואציה המעצבנת הזאת כשעכשיו אני גם צריכה להתנצל שזה לא כיף בפני עצמו
זהו אני אומר את המילים זה אתגר שאני יכולה לעמוד בו
אבל ...... לא!! אני אשתוק ...... זה הרי אתגר השקט ......

 

[שירת הכוכבים]

השמש כבר החלה לנטות מערבה.
היא נראתה בין שני בניינים אפרוריים, צובעת את קצה האופק בכתום.
רוח קלה של לקראת ערב נשבה ברחוב, גורמת לו לחבוק קלות את עצמו.
מרדכי חשק את שפתיו בכוח, מתקדם לעבר החורשה. לא הרבה פעמים הוא הולך לשם, רק כשהוא מרגיש חייב. רק כשהוא מרגיש שכבר אין לו כוח לנשום יותר, ותכף הוא לא יעמוד בזה.
החורשה לא רחוקה מהבית בכלל. בקושי רחוב אחד. אבל הדרך, הדרך...
עיניו של מרדכי הושפלו אל המדרכה הישנה, המאובקת. כמה פעמים כבר עבר כאן? הוא לא זוכר.
בשנים האחרונות היו הפעמים ספורות. לפני שבע שנים הוא צעד כאן בתדירות גבוהה בהרבה יותר. כמעט כל יום.
מרדכי נעצר, העצים הראשונים של החורשה כבר עמדו מולו. הוא נשם עמוק, ונכנס פנימה.
על אחד מן הסלעים הסמוכים לצלע הגבעה הוא התיישב, קובר את פניו בכפות ידיו. כל כך הרבה פעמים היה כאן, פעם. התחנן. ביקש. כמעט דמע. שום דבר לא זז, רק הרבה כאבים, כעסים, ואכזבות.
מרדכי הסיר את כפות ידיו מפניו, ונשם אל קרבו את האוויר הנקי יחסית. בדיוק כאן הוא עמד, בדיוק כאן הוא צעק על מוישי שלו... בדיוק כאן הוא עמד, חיוור, כששמע את המילים האחרונות.
הוא קם מן הסלע באחת, זהו. אין לו מה לחפש כאן יותר. לפני שבע שנים היה לו מה לחפש כאן. מוישי תמיד היה מגיע לכאן כשהיה עצבני. תמיד הסתובב פה בחורשה, ניסה להירגע. תמיד הוא רדף אחריו לבסוף, ביקש שיחזור.
השמש כבר שקעה לה אל מעבר לצלע הגבעה. מרדכי הסתובב, מסוחרר מעט. הזיכרונות האלו לא עושים לו טוב. הוא פסע מעט, כמעט מעד על אבן. מישהו תפס בו ברגע האחרון.
מרדכי הרים את עיניו אל הגבר הצעיר שעמד שם, ונעץ את מבטו בעיניים החומות שמולו.
הם שתקו ביחד לרגע ארוך, בו ידו של הגבר אחזה עדיין בזרועו של מרדכי.
אחר הסיט הצעיר את מבטו, עזב את זרועו של מרדכי, ופנה ללכת משם.
מרדכי בהה בו לרגעים ארוכים, עוקב אחרי גבו המתרחק. מוישי. מוישי שלו. הוא חזר לכאן שוב, לחורשה הזו. אולי גם הוא התגעגע. כנראה שגם הוא התגעגע.
והוא... לא אמר לו כלום. לא הספיק. הוא היה צריך לצעוק, לומר משהו. לבקש שוב שיחזור הביתה, רק שיחזור הביתה. כבר לא אכפת לו משום דבר, שיעשה מוישי מה שהוא רוצה, רק שיחזור הביתה.
מוישי התרחק אל דמדומי הערב. האפילה שהחלה לרדת לקחה אותו אליה, מעלימה אותו לחלוטין מעיניו של אביו.
מרדכי השפיל את מבטו אל האדמה המכוסה בעלים. מוישי שלו היה כאן, והם לא דיברו בכלל. רק שתקו, ביחד.
הוא החל לצעוד בחזרה לכיוון הבית. החשיכה התעבתה עם כל רגע שחלף, עם כל פסיעה איטית נוספת.
פנס רחוב בודד קיבל את פניו כשצעד שוב על המדרכה הישנה, הפעם בדרכו לכיוון הנגדי. הוא הפיל אלומת אור עגולה על הרחוב, מאיר על תווי פנים מוכרים. מוכרים כל כך.
מרדכי עצר, דומם.
הגבר נע על מקומו, נתן בו עוד מבט אחד, ואחר חמק אל הרווח בין שני הבניינים, נעלם אל תוך החושך.

 

[דודה]

"שברו את הכלים ולא משחקים!!"

זה היה אתגר-אתגר.

לבחור מתוך 18 כותבים 3 זוכים, כאשר רבים-רבים מהם ראויים לכתר- זו לא משימה קלה. בכלל.

לבסוף, כצעד בדרך אל המוצא, הוחלט שההתייחסות העיקרית בשיפוט תהיה לדרישה שהובאה באתגר:

אין דיבורים, ועדיין יש עלילה, רקע ושיא, מבנה של סיפור. לא רק תיאור סטטי של מצב או של דמות. תהליכים מתרחשים, קצוות נפתחים ונקשרים, מתח ורגש מתערבבים...

בהתאם לכלל הזה, אני מתכבדת בזאת להודות לזוכה השלישי @מֶנַחֵם. כמי שאינה סובלת ישירות מההתקפות, אך מודעת היטב לזעקות הכאב הפתאומיות שנשמעות כאשר ההתקפה מתבצעת על באי הבית האחרים, צחקתי וצחקתי וקראתי שוב וצחקתי שוב. תודה!

לזוכה השני, @שמואל אגסי, על קטע מותח, מתואר היטב, שהחיה את ההיסטוריה וייבא אותה אל ההווה באופן חי (או להיפך...). ששוכחים לנשום תוך כדי קריאתו, ונושמים לרווחהההההה כשמגיעים לסוף הטוב.

ולזוכה הראשון(ה) @NeWord, על קטע מצמרר, נוגע ואנושי, כזה שמשתלב בטבעיות בנסיעת אוטובוס סתמית ביום שגרתי. הלבבות הפועמים בכאב, בגעגוע, אמרו היטב את דברם, גם אם הפה לא הפיק אפילו הברה אחת.

כאמור, תור המשחק עובר ל @NeWord , אנחנו מחכים לסיבוב הבא.

מבקשת סליחה מכל מי ששמו אינו מופיע למעלה. כאמור, הסיבה לכך אינה חיסרון בקטע שהעלה, אלא שיקול של מילוי הדרישות.

@ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן , תודה על הבמה באתגר הנוכחי, על האתגרים כולם ועל הקהילה.