שיתוף - לביקורת למות מצחוק

[הדוויג]

המראה היה נוראי.
מחלקת הקורונה הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
אבא. אבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה.
"אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.
"אבא! אבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך".
הוא ניסה שוב למלמל משהו
"מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו.
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "לך. עם. מסיכה."

"עזווווב אותך שטויות", טפחתי על גבו בעליצות, "סתאאם עושים פאניקה מהקורונה הזאת. מסיכות שמה מסיכות. נראה לך יש לי כוח לשים את הדבר החונק הזה על הפרצוף? יהיה בסדר אבא'לה. תפסיקו לעשות פאניקה. שמע קטע, עשינו היום שמחת בית השואבה גדולה, הלך צחוקים אש. פתאום הגיעו שוטרים, יענקל צעק שיש שוטרים וכולנו התחמקנו להם מתחת לאף. היית צריך לראות איך הם היו המומים, היו נראים מַזה טמבלים... חחח חחחח.
איזה צחוקים. אני לא נושם".

 

[ראש לשועלים]

המראה היה נוראי.
מחלקת הקורונה הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
אבא. אבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה.
"אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.

"אבא, חג היום", ספקתי כף אל כף בעליצות מדומה. "חג. אבל לא קל לשמוח ולשמח. התאמצנו בכל זאת, ויצרנו שמחת בית השואבה יש מאין. בלי תקציב, בלי תזמורת מסודרת. אבל עם אש בלבבות" עיניו של אבא נדלקו בזיק חרישי אבל קיים. יכולתי לשער באלו חוויות הוא נזכר, וההשוואה הבלתי נמנעת בינן לבין המראה העגום כיווצה את ליבי והשחירה עוד את המצב הקודר. "לרגעים אפשר היה לחשוב שחזרנו שנה או שנתיים אחורה, אבא. השמחה היתה כל כך עוצמתית. אנשים רקדו את ליבם, ויצקו את מצוקת שבעת החודשים האחרונים אל מדורת השירה וההתרוממות, זו שאיכלה לשעה גם את 'ההנחיות'" הוספתי ברמז של ציניות, עליה התחרטתי מיד. אבל חיוך חיוור נרשם גם מעם הצינורות והצפצופים.

"ויאמר כל אשר נשמה באפו" גנח לבסוף קול חלוש מהסדין. "מי שיכול עדיין לנשום. שמסוגל עדיין" עפעפי עיניו כמעט ונעצמו. "לך ותשמח גם בשבילי" היו מילותיו האחרונות, לפני שנכנס האח הערבי וגירש אותי כמעט במכות.

 

[מוישה]

המראה היה נוראי.
מחלקת הקורונה הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
אבא. אבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה.
"אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.
"אבא! אבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך".
הוא ניסה שוב למלמל משהו
"מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו.
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "לך. עם. מסיכה."

"עזווווב אותך שטויות", טפחתי על גבו בעליצות, "סתאאם עושים פאניקה מהקורונה הזאת. מסיכות שמה מסיכות. נראה לך יש לי כוח לשים את הדבר החונק הזה על הפרצוף? יהיה בסדר אבא'לה. תפסיקו לעשות פאניקה. שמע קטע, עשינו היום שמחת בית השואבה גדולה, הלך צחוקים אש. פתאום הגיעו שוטרים, יענקל צעק שיש שוטרים וכולנו התחמקנו להם מתחת לאף. היית צריך לראות איך הם היו המומים, היו נראים מַזה טמבלים... חחח חחחח.
איזה צחוקים. אני לא נושם".

נהדר. והווי זנב לאריות כמוך ולא וכו'.

 

[הנף מקלדת]

המראה היה נוראי.
מחלקת הקורונה הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
אבא. אבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה.
"אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.
"אבא! אבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך".
הוא ניסה שוב למלמל משהו
"מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו.
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "לך. עם. מסיכה."

"עזווווב אותך שטויות", טפחתי על גבו בעליצות, "סתאאם עושים פאניקה מהקורונה הזאת. מסיכות שמה מסיכות. נראה לך יש לי כוח לשים את הדבר החונק הזה על הפרצוף? יהיה בסדר אבא'לה. תפסיקו לעשות פאניקה. שמע קטע, עשינו היום שמחת בית השואבה גדולה, הלך צחוקים אש. פתאום הגיעו שוטרים, יענקל צעק שיש שוטרים וכולנו התחמקנו להם מתחת לאף. היית צריך לראות איך הם היו המומים, היו נראים מַזה טמבלים... חחח חחחח.
איזה צחוקים. אני לא נושם".

לגופה של כתיבה ולא לגופתו של הרוג קורונה.

המעבר בין הקטעים עוצמתי ומשובח, אהבתי.

 

[קומפיוטרית]

חזק, אהבתי.
ו.. שאפו על הכותרת.

 

[אי פה אי שם]

המראה היה נוראי.
מחלקת תשושי הנפש הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
אבא. אבא הגדול והחזק מוטל קשור במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל תזוזה.
"אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.
"אבא! אבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך".
הוא ניסה שוב למלמל משהו
"מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו.
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "תמשיכו. לחיות. תמיד."

"איך אתה מדבר", טפחתי על גבו בחרדה, "אנשים בלחץ מהקורונה הזאת. מסיכות שמה מסיכות. נראה לך יש לי כוח לסמוך על הדבר הזה כמגן על הפרצוף? זה לא עוזר. יהיה אסון אבא'לה. צריך לעשות פאניקה. שמע סיפור, עשו היום שמחת בית השואבה גדולה, היה מפחיד אש. פתאום הגיעו שוטרים, יענקל צעק להם שיתפסו אותם מסביב. הם חשבו להתחמק להם מתחת לאף. היית צריך לראות איך הם היו המומים, היו נראים מַזה טמבלים... חסססססססס.
איזה לחץ. אני לא נושם".

התייעצות - נכנסתי ממש לפחדים מכל המחקרים על נזקי הקורנה!

בתור אחת ששמרה מאד מאד כל התקופה לא שלחתי ילדים למוסדות ובסוף דווקא אני נדבקתי אין לי מושג מאיפה! אבל אני קוראת את כל המחקרים של היום על נכויות וכל מני מרעין בישין שנגרמים לגוף אני ממש בפחד!

www.prog.co.il

 

[ראש לשועלים]

נהדר. והווי זנב לאריות כמוך ולא וכו'.

הארי שבחבורה, לא אתה אמרת.

 

[הפצחן]

המראה היה נוראי.
מחלקת הקורונה הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
אבא. אבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה.
"אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.
"אבא! אבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך".
הוא ניסה שוב למלמל משהו
"מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו.
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "לך. עם. מסיכה."

"ברווווררר", תקעתי בו עיניים נדהמות, "מי מעז לזלזל במגפה הזאת? עם כפפות אני הולך! יש סכנה, גדולי הדור פסקו לסגור את בתי הכנסת, 'ונשמרתם'! אצלנו בבית כנסת אין בכלל שמחת בית השואבה, כולם רוקדים סביב השולחן של הסלון כמו טמבלים, ומהר רצים לסוכה לנשנש ביסקויטים, חחח חחחח.
איזה צחוקים. אני לא נושם".

 

[אוריצפת]

מודה: הניגודיות ("במעבר חד") הכניסה אותי לפאניקה טוטאלית.

 

[רוחי בלבוחי]

חזק!!
הסטייה החדה מטלטלת וטובה.

 

[Natan Galant]

המראה היה נוראי.
מחלקת הקורונה הייתה נראית כמו מסיבת פורים יוקרתית. מסכות צבעוניות ורעשנים משתלשלים מהתקרה, ובמקביל - אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
סבא. סבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה. מעל מיטתו וסביבו המון משלוחי מנות ענקיים, ואפילו רמקולים קטנים שמשמיעים נעימות פורים בווליום נמוך.
"סבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן ומדבקות צבעוניות. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו, טיפת זיעה צבעונית נטפה ממני והעניקה גוון חי ללחיו השקועות.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות, שפתיו יבשות כחרס.
"סבא! סבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך". מחיתי מעיני דמעה, שנזלה על פניי, מטפטפת את דרכה לרצפה, מצטרפת לחברותיה, יוצרת שלולית קטנה ומזעזעת.

הוא ניסה שוב למלמל משהו.
"מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו, מסמן למסריטן וכל צוות ההפקה להתמקד בנו בקלוז-אפ.
הוא אזר כוח ואמר לי בשקט, מילותיו סדוקות וכואבות, עיניו גחלים לוחשות: "חזקי, אתה הנכד שלי. שמעתי שעזבת את הישיבה ונהית כתב באחד מאתרי החדשות החרדיים, אבל לא יכולתי להאמין שהגעת לכזו דיוטא תחתונה; איך יכולת להזמין את התקשורת לראות אותי במצבי, תחת הכותרת: ביוזמת ארגוני החסד, מסיבת פורים ליהודי גוסס על ערש דווי, מבוגר, צפו בשידור החי".

 

[פינגווין]

יפה
אתגר כתיבה חדש...

 

[פינגווין]

המראה היה נוראי.
המחלקה הייתה נראית כמו מסיבת פורים יוקרתית. מסכות צבעוניות ורעשנים משתלשלים מהתקרה, ובמקביל - אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
סבא. סבא הגדול והחזק מוטל בכיסא בית החולים חלוש ושדוף. מעל מיטתי וסביבי המון משלוחי מנות ענקיים, ואפילו רמקולים קטנים שמשמיעים נעימות פורים בווליום נמוך.
"סבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן ותויות צבעוניות. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" שאל. הבטתי אליו, טיפת זיעה צבעונית נטפה ממנו והעניקה גוון חי ללחיו השקועות.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. והוא בלם את פיו באפיסת כוחות, שפתיו יבשות כחרס.
"סבא! סבא!" זעקתי "אני צריך אותך, אל תלך". מחיתי מעיני דמעה, שנזלה על פניי, מטפטפת את דרכה לרצפה, מצטרפת לחברותיה, יוצרת שלולית קטנה ומזעזעת.
הוא ניסה שוב למלמל משהו
"מה רצית לומר?" הטיתי את אוזני אל פיו.
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "לך. עם. מסיכה."

"עזווווב אותך שטויות", רעמתי מול קהל ההמונים בעליצות, "סתאאם עושים פאניקה מהמאניה דיפרסיה הזאת. שימו מסיכות שימו מסיכות. ויהיה לך כוח לקום עם חיוך גדול כזה על הפרצוף! יהיה בסדר חבר'ה, תפסיקו לעשות פאניקה. שמעו קטע, עשינו היום שמחת בית השואבה גדולה, הלך צחוקים אש. פתאום הגיעו כמה עצובים, יענקל צעק שיש 'מדוכאים' וכולנו תפסנו אותם מתחת לאף והכנסנו למעגל. היית צריך לראות איך הם היו המומים, היו נראים מַזה במרה שחורה... חחח חחחח.
איזה צחוקים. אני לא נושם".

 

[הפצחן]

@הדוויג איפה אתה והפרצופים הכועסים שלך?

 

[אוריצפת]

איפה הוא, אנחנו עוד יכולים לשער.
הפרצופים - זה כבר קשה.

 

[הנף מקלדת]

המראה היה נוראי.
בית המדרש היה נראה כמו חדר מתים. שקט מדכא ריחף בהיכל הגדול
יענקב ישרואל, יענקי המתמיד, מקומו עדיין ריק. על הסטנדר בפינה עוד פתוחה מסכת גיטין על העמוד האשון. לאמור תכף אשוב.
"יענקי איפה אתה?" התקשרתי אליו מיד, "איפה כולם?"
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. קולות מוזיקה רעשנית האפילו על קולו העדין.
"יענקי! יענקי!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, תחזור". אין ישיבה בלעדיך.
שוב הוא מילמל משהו מבעד לטלפון.
"מה רצית לומר?"
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים, "לא חוזר לישיבה"

"אההה סבבה", חזר לי הצבע לפנים. "סתם עושים פאניקה מעולם הישיבות. עוד בחור פחות בחור. נראה לך יש לי כח באמת להשגיח עליכם. יהיה בסדר יענקוש. תעשו חיים בעבודה החדשה. שמע קטע, עשינו היום 'שיחת פתיחת הזמן', רק המנקים הגיעו. וגם הם בחורים שיצאו לעבוד והלכו לחברת ניקיון. הלך צחוקים אש. פתאום הגיעו שוטרים, ביקשנו מהם שישלימו לקדיש. היית צריך לראות איך הם התבאסו שאין את מי לתפוס. היינו נראים מַזה טמבלים... חחח חחחח.
איזה צחוקים. אני לא נושם".

 

[Natan Galant]

מטורף מה שנעשה כאן.
נראה שהדוויג הצית פה אש גדולה

 

[הנף מקלדת]

עלי באמת להתנצל בפני @הדוויג, שרכבתי בגסות על היצירה הגאונית שרק הוא ברוב כישרונו יודע להפיק.

וכמי שדפדף באשכולות הנבחרים מההיסטוריה של הפורום, בזכותו של הדוויג שבאינדקסיו תלויים האשכולות. הבנתי שבעבר זה היה תחביב פופלארי, להתלבש על יצירותיהם של אחרים.