הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יש רגעים בחיים שבהם אתה יושב מול לקוח, הקפה מתקרר לאט על השולחן, והמילים שאתה עומד לומר עלולות לפוצץ לך את התקציב החודשי. זה בדיוק מה שקורה לי כשאני מבין שהדבר שהכי יעזור ללקוח שלי לקדם את העסק שלו זה לא פרסום - אלא "הפניית לקוחות" מפה לאוזן.
הקול הקטן בראש מתחיל לצעוק: "תגיד לו שהוא צריך קמפיין בדיגיטל! תמציא לו משהו עם אינפלואנסרים! תכין לו פרזנטציה עם גרפים יפים!" אבל אז מתעורר הקול השני, הזה שלא לימדו אותי עליו בקורס הפרסום: להיות אמיתי וכנה. לא עדכנו אותי שאני יאלץ להחזיק מאגרים של "כנות" אצלי במשרד. איפה זה כתוב בתיאור התפקיד?
המורה שלנו תמיד אמר: "זכרו - אתם לא רק פרסומאים, אתם סוכני שינוי תרבותי." הוא שכח להזכיר שלפעמים השינוי הכי גדול הוא לא ליצור פרסומת בכלל.
אז אני יושב מול יעקב, יועץ המשכנתאות שמשרדו הקטן בקומה מינוס של הבניין הישן בחזון איש, מרוהט כיסאות עור מתקלפים וארון תיקים מתכת אפור. העיניים שלו - כחולות ומעט עייפות מאחורי המשקפיים - מלאות תקווה ונחישות שקשה לא להתרגש ממנה. הוא מחזיק בתיק עור חום שנים, מלא בתיקים מוכנים להפקדה בבנק, מלא מרץ, ומוכן להשקיע בקמפיין ארצי שיהפוך אותו ל"יועץ המשכנתאות המוביל במגזר"
הוא מדבר על סקיצות, על אינצ'ים, על ראיון בעיתון משפחה כאילו זה איזה כלי קסם שיפתח בפניו שערים לאוצרות הלקוחות הפוטנציאליים. הקול שלו נרגש, כמעט רועד, כשהוא מסביר לי איך הוא רואה את עצמו מופיע בעמוד הראשון של "יתד נאמן" בשלישי.
אבל אני יודע משהו שיעקב לא יודע: הוא כבר יועץ המשכנתאות ידוע ולעוס. הלקוחות שלו מלאים הכרת הטוב, מספרים לחברים שלהם איך הוא הצליח להשיג להם ריבית טובה יותר מכל בנק, איך הוא היה זמין בטלפון גם רגע לפני סוף זמן ביעור חמץ כשהם פחדו שהעסקה תיפול.
הבעיה היחידה שלו זה שהוא לא מבין שהפרסום הכי טוב עבורו זה לבקש מהלקוחות המרוצים שלו להפנות אליו את החברים והמשפחה.
הלב נגד הארנק - הדביל הקטן על הכתף הימנית לוחש לי: "תגיד לו שהוא צריך קמפיין חוצות! תמציא לו משהו עם 'קהל מותאם'! תכין לו אסטרטגיה של בריף בן 50 עמודים על משכנתאות לזוצי"ם!"
המלאך על הכתף השמאלית (שלא שילמתי עליו בלימודים) אומר: "תגיד לו את האמת. שיתמקד בשירות, שיטפח את הלקוחות הקיימים, שיבנה מערכת הפניות אסטרטגית."
ואז באמצע הקרב הזה, אני נזכר בחשבון הבנק שלי. בילדים שרוצים להירשם לקייטנה השכונתית. בהלוואה על הדירה.
אני נושם עמוק, מביט ביעקב בעיניים, ואומר לו את המילים הכי קשות שפרסומאי יכול לומר: "תקשיב יעקב, אל תפרסם יותר מדי. תבנה במקום זאת מערך הפניות מקצועית."
השקט שנוצר במשרד הוא כמו השקט שנוצר בבית כנסת אחרי שמכריזים "יעלה ויבוא". יעקב מביט בי כאילו זה עתה אמרתי לו שהבנק פשט את הרגל.
"איך זה, אתה פרסומאי ואתה אומר לי לא לפרסם?!" הוא שואל, והקול שלו מלא בבלבול קיומי.
אני מסביר לו שפרסום זה לא תמיד הפתרון. לפעמים הפתרון הוא "חבר מביא חבר" – מפה לאוזן. לעצור לרגע, ולחשוב, איך גורמים ללקוחות המרוצים להמליץ עליו לאחרים.
"אבל איך זה עובד?" הוא שואל, בצליל בקולו מזכירה לי את הבלבול של בעלי עסקים, כשהם מגלים שהפתרון הכי טוב הוא הכי פשוט.
"זה עובד כמו אפקט הדומינו, כל לקוח מרוצה יביא לך עוד שניים," אני עונה.
העובדה היא שחלק גדול של העסקים הקטנים, בתחומים שונים, לא צריכים פרסום מסובך. הם צריכים:
מחשבה, השקעה, מערכת הפניות חכמה, וקצת סבלנות.
אבל איך אני אסביר את זה לאשתי? "החודש הרווחתי פחות כי הייתי כנה עם הלקוחות"?
= = =
בסופו של יום, דוד משה הטמיע בעסק שלו במערכת הפניות חכמה. הוא התקשר להודות לי, ואפילו הציע לי משכנתא חינם (אבל אני לא צריך משכנתא - אז מה עושים?).
האמת? אני עדיין לא יודע איך לנהל את המאגר הזה של כנות שאני מחזיק במשרד. אין לזה מדריך הפעלה, אין לזה מחיר קטלוגי. אבל יש לו משהו שאף טכניקת פרסום לא יכולה לתת - יכולת להסתכל על עצמי במראה בלי לרצות להתחבא.
זו זכותי וחובתי המקצועית. גם אם זה "על חשבוני" לטווח הקצר. גם אם זה אומר שאני צריך ללמוד מחדש איך להיות פרסומאי - פרסומאי שלפעמים אומר "לא לפרסם".
נערך לאחרונה ב:
Reactions: חוי!, ש. נ. א., נהר זורם ומשתמש 1 נוסף4 //