אתגר והנמשל--- אתגר דו שבועי

[דודה]

---ושוב הושלכנו מעולם של כולל, עבודה ולימודים, וארוחת ערב, ומה צריך לקנות, ליקום מקביל של אזעקות, התראות, טילים, יירוטים, זירות נפילה, נפגעים, אך הרבה יותר מאלו- חסדי ה' וניסים עצומים.

וכשחושבים על כך – אם חושבים – מי שמצליח לחשוב בתוך הכאוס הזה – מגלים שהמלחמה הזו היא רק משל.

כתבו קטע בו תבחרו במושג כלשהו המתקשר למלחמה הנוכחית, ותציגו אותו כמטאפורה לתופעה כלשהי בחיים השגרתיים, אלו שאנחנו כל כך מתגעגעים אליהם...

מה בחיי היומיום מסמל את האזעקה?

את מי מייצג הטיל?

האם יש מה שמצליח ליירט אותו?

מה או מי מהווה מרחב מוגן בשבילכם בזירה האנושית?

והפיצוץ? ההדף? איראן? הגרעין? המתקפה?

שימו לב, מטרת האתגר אינה לכתוב על לחימה באופן כללי, אלא לבחור מושג אחד מתוך עולם של מלחמה ולהקביל אותו לתופעה כלשהי מחיי השגרה.

אורך הקטע: עד 800 מילים.
האתגר יינעל בע"ה בעוד שבועיים, ביום שני י"א תמוז.

נספח

צאו לדרך, שמרו על עצמכם!

 

[אינפרא]

האזעקה מייללת באוזני. רצה למרחב המוגן - כלומר להכנת בקבוק במהירות לפני שהתינוק יתעורר סופית.
האזעקה אינה משתתקת ונותנת לי להמשיך לישון, אלא גורמת לי לקום בעיניים עייפות שכמהות להיסגר. איפה הבקבוק הכחול?
הבקבוק מסרב להתגלות, ולאחר חיפושים נואשים שכוללים חיפוש במרפסת השכנים, כי מי יודע - אולי מרוב עצבנות שאימו מוצאת לבסוף מדי לילה את הבקבוק ונותנת לעפעפיה תנומה החליט לזרוק בשאט נפש.
אפס. הבקבוק אינו נמצא בשום מקום.

למה לא נותנים לישון? למה רק בלילה מתחיל קונצרט של אזעקות אמת? למה???

חשה את עצמי כמטה ליפול מפני הטילים המשוננים של העייפות המצטברת, אך האזעקה והאחריות אינן נותנות מנוחה.
מאלתרת במהירות בקבוק ורוד עוד משנות ילדותה המוקדמות של ביתי, שוטפת היטב, הקומקום רותח. מכינה במהירות, ואז מגישה לבני מחמדי את הבקבוק המושלם.
האזעקה משתתקת, כמה בומים קטנים נשמעים בתוכי, נפל הבקבוק בעיניו?
הוא מוצץ בתשוקה, התחליף הושלם.
אך לאחר שנרגעות הרוחות ובני נם בשלווה צד את עיני בקבוק חשוד.
קומקום מלא מאשר את החשד.
החלפתי בין בקבוק הקולה למטרנה.

אל תשפטו אם עייפה בבקשה.

 

[7שבע7]

ארגון משמרות המהפכה מודיע: תקפנו את הכור בסלון
בזירה נצפה הרס רב, הכולל חלקיקי צעצועים מפוזרים, ניירות מכווצ'צ'ים של ציורים מותחלים, ניירות רטובים של ציורים גמורים שמישהו חשב שהם לא יפים, טושים, טושים חסרי פקקים, צבעים, צבעים שבורים, צבעי גואש, צבעי גואש פתוחים שתוכנם זולג מהשולחן אל הרצפה, מכחולים, מברשת שיניים ששימשה כמכחול, משחת שיניים שמישהו חשב שהיא צבע גואש, מי פה שמישהו הרטיב בהם את הציורים הגמורים הנ"ל, מי סבון שהרטיבו גם את הציורים וגם את הספה, מֵכל של סבון ידיים, מֵכל ריק של סבון כלים, צלחת שמישהו ניסה להדיח מחוץ לכיור, המון צלחות ומזלגות וכפיות וכוסות שאף אחד לא חשב להדיח, כמה צלחות עם שאריות מזון עליהן, שאריות מזון נוספות מפוזרות על הרצפה והשולחן והספה והכיסאות, תכריך מדבקות צבעוניות מודבק בערמה על אחד הכיסאות, על כיסא אחר ערמה של סוודרים של כמה שחשבו שעכשיו חורף ("אמא, קר לנו עם המזגן!!"), כמה סוודרים גם על הרצפה לצד פיג'מה חלקית, גרביונים קרועים, גרב בלא זוג, מכנסיים שהילד מחפש כבר יומיים וחולצה שפעם הייתה בצבע ורוד ועכשיו היא בגווני ורוד־כתום־ירוק שתואם לשלוליות הגואש שזלגו, קליפות בננה בצבעים הנ"ל, שקיות קניות ושקיות אשפה מעורבבות זו בזו, כדורגל גדול ומחורר, שברי זכוכית שחוררו את הכדור, שרידים של פמוט הקריסטל שהורישה סבתא רבתא, שהתנפץ בגלל הכדור הנ"ל, שהתחורר בגלל הזכוכיות הנ"ל, וכמובן - חלקיקי זכוכיות טבולים בצבעי גואש בגווני כתום וירוק מעורבבים באי־חן.

תגובת דוברת צה"ל (צער הגידול לבנים):
"הן אם כלביאה תקום ובכריעה תתכופף" -
המראות הקשים לא ישברו את רוחנו. יחד ננצח את המהפכה!





למען האמת - רציתי לכתוב דווקא משהו רציני ומרגש. אבל מסתבר שבימים אלה ההומור מרגש עוד יותר...

 

[ימים טובים יבואו]

בום. טראח.
"כשנכנסים אומרים שלום, ארי.."
"שלום" ארי לא מסתכל ימין ושמאל. זורק את הילקוט בכניסה לסלון, את הנעליים בקצה המסדרון, ונופל על הספה.
אני מתלבטת אם להעיר או להתעלם, וכבר מגיע הרסיס הבא..
דודי, שיושב לידו, זוכה למנה הגונה של מה שמתקרא "אלימות", היות והוא: נגע בהוד מעלתו - התקרב להוד מעלתו - נשם על הוד מעלתו, או משהו אחר..
נכון, אני יודעת שלארי יש הפרעה של ויסות חושי, אבל לפעמים כל כך קשה להבין את זה ולהתמודד עם זה..
"ארי," אני פונה בשקט. "אם לא נעימ לך, אולי תעבור לספה השנייה?" אני מציעה בקול הכי נעים שהצלחתי להפיק.
הוא פונה אל הספה השנייה באנחה של קשיש בן מאה.
אוקיי, עכשיו הצלחתי ליירט.
אני פונה אל המטבח.
לפתע את תוך סיר המרק שאני מבשלת נכנסת מין מטפחת כתומה מוזרה.
"ארי! מה זה?" יוצאת לי צעקה.
"אמא! זה לא אני! הוא התחיל! הוא הציק לי!!" ארי מילל.
"מה יהיה איתכם" יצא לי בטעות, משילוב של כעס - יאוש - חוסר אונים.
ארי הסתכל עליי בהלם.
"אמא, לא... אל תהיי כמו כל הרעים.." הוא התחנן.
תפסתי את עצמי, נבהלתי.
"מה מתוק, מי זה כל הרעים? מה הם עושים לך?"
"הם.. הם.. אומרים שאין לי תקווה. ומה יהיה עם היצור הזה, ומה יצא מכזה הי- פר- אקטיבי. אבל.. לא.." וכאן קולו נשבר, והוא התחיל לבכות.
ניגשתי אליו, ליטפתי אותו.
"לא, ארי שלי. זה יצא לי בטעות. כן, לפעמים גם אימהות אומרות שטויות. ואתה - ילד מקסים. ילד טוב. אני בטוחה שאתה תגדל ותהיה בן אדם מוצלח מאוד - מאוד" אמרתי, והסתכלתי לו בעיניים.
הוא הסתכל עליי, קצת בחוסר אמון, אבל אחרי זה יכולתי לראות שהוא נרגע, ובעיניים שלו היה משהו כמו.. תקווה.

כן, ההיפראקטיביות שלו לא תשתלט עליו. ארי הוא ילד טוב. יש לו כמה טילים שמפריעים לו בפנים, אבל ביחד אנחנו נצליח ליירט אותם.

 

[מימיי]

.

 

[הדר 310]

בום. בום. זבנג.

"אמאאאאאא"
"הוא הרביץ לי!"
"לא נכון! הוא התחיל כי אמרתי לו שאני לא רוצה לשחק איתו ואני צריך ללכת לחבר ואז הוא אמר ש......בלה בלה בלה..... ואני לא יכול ש.... בלה בלה בלה....."
"לא נכון!"
"כן נכון!"
"לא נכון"
"בוא הנה אני יראה לך מה זה!!!"

טפיפות רגליים וצעקות רקע.
דלת שירותים נטרקת.

"הא! נכנסתי למרחב המוגן!
החדר היחיד בבית שאפשר לנעול!
נראה אותך נוגע בי!!"

 

[מדינאית]

הידית זזה? היא זזה! הדלת נפתחת!!!
אזעקה. סירנות. צ'קלקות. בומים בלב. בקיצור מה לא.
אני מחביא את זה מהר. אם הוא יגלה את זה, יהיה פה פיצוצים.
אוהו פיצוצים.
"מה נשמע אבא! מתי הגעת? לא שמתי לב!"
חיוך מעושה, ידיים עסוקות לפתע למחסה ב...ב.. בלדפדף לעמוד הבא בספר! כן! איזה מזל ששמתי אותו לידי! זה נראה טבעי לגמרי!!תקשיבו, זה היה תרגיל הטעיה של נבחרת קומנדו...
"בסדר ברוך ה' צדיק" הוא עונה בקול של...איך נאמר בעדינות...
מינימום סוכן שב"כ שעולה על חפ"ק של חיזבאללה.
הוא לא נראה משוכנע. לא רוצה להגיד "חשדן", בא נלך עם "לא קנה את זה"...
"מה...איך אתה? איך היה בישיבה?"
יאללה, הפעלת אש למטרת הסוואה:
"ברוך ה'! למדנו על...והמשגיח החמיא לי על....ואפילו הספקתי..."
ברגעי הלחץ האלו, יוצא לי כל התחמושת. אני מצליח לירות לו סיפורים שלא ידעתי שקיימים לי במאגר.
העיקר להעביר נושא.
הפעם לא הייתי צריך להגיע לתכנית ב'- בלבול והסחה באמצעות גיבוב עובדות מופרכות למחצה. אם יש למישהו פתרון חילופי- נא לשלוח לי בוואטסאפ, בדיסקרטיות כמובן.
המו"מ הקשוח הזה על שיחה קולחת באילוץ נמשך כמה דקות, ואז סוף סוף, הדלת נסגרת.
-
אוף.
למה ככה?
למה?
אני שבוי.
שבוי במלתעותיו של אויב אכזר וממכר, אויב חלקלק ומתוחכם שמרחיק אותי מהכל- מהמשפחה, מהלימוד, מהאני האמיתי שלי, של מה שאני רוצה להיות.
הם לא יודעים עלי כלום. אני כמו איזה סוכן סמוי עם חיים כפולים שגורמים לכל האוהבים והדואגים שלי להיות כתמימים חסרי דעת.
אני מעודד את עצמי, משכנע את עצמי שהמקום המוגן היחיד באמת זה בית של תורה. נקי מהכל. שם אין מתקפות פתע של נסיונות כאלו.
אני מזכיר לעצמי שכל רגע של נפילה- זה פגיעה ישירה, עמוק בתוך הנשמה.
ויום יום אני נלחם.
ויום יום אני מפסיד.
ויום יום אני מנצח.
דקה לפה, דקה לשם, כל התגברות קטנה זה נצחון!
אבל תתפללו עלי. כי הניצחון יגיע רק שאני יחסל אותו, מה שנקרא- אתם יודעים- "ישבור לו תצורה", ורק כשאני ירתיע אותו מספיק מלנסות להתקרב אלי.
רק אז אני ידע, שאני לוחם אמיתי, לא עם תחמושת או קסדה, אלא עם חיוך "מאושר" אחד, וכמה דפי גמרא...

 

[איפה אתההה??]

זה יהיה שקר אם אכחיש ואומר שלא שמתי לב כשהכול התחיל.
את האמת, שמתי לב הרבה לפני שהתחילו לראות משהו מבחוץ. בכל זאת אנחנו תאומים.
כן מנשה ואני תאומים, בכלל לא זהים, לא באופי ולא ביופי, אבל החברים הכי טובים כבר שנים.
כבר מה'חיידר' הבנתי שמנשה הוא יותר מממני. חכם יותר, מתפלל יותר בדבקות (לפחות למראה עיניי), חברותי יותר, ועם זאת גם יותר סקרן, מרדן ופורץ גבולות. בניגוד אלי, ילד טוב ירושלים שכמותי.

אני זוכר, בכיתה ד', ערב אחד כשהיינו ב'מתמידים' הרב אמר לא לצאת כי יש בחוץ הפגנה. חצי דקה אחר כך תפסתי את מנשה מתגנב מהחלון האחורי "מנשה, הרב אמר לא..."
"ששש.." הוא לחש "זה לא מסוכן, אני רק יוצא לראות"
בלית ברירה משכתי בכתפי. נשארתי בפנים.

"מנשה, למה אתה הולך לשם? אבא לא מרשה!"
הסצנה: הפסקת צהרים בישיבה קטנה, מנשה מתכנן ללכת אחרי מנחה לראות את המרכז קניות החדש שנפתח בשכונה.
"נו אפי, אל תהיה כזה כבד. זה לא מסוכן, אני רק הולך לראות"
ושוב, כמו תמיד, נשארתי בפנים. ילד טוב ירושלים שכמותי.

גדלנו, ובתור צמד-חמד המשכנו לאותה ישיבה גדולה.
מנשה הסקרן 'רק הלך לראות' את החנות החדשה והחשודה שנפתחה ברחוב ממול, את החבר'ה עם הבגדים הצבעוניים שישבו בגינה, את המסלול החדש של הרכבת הקלה ואת שוק הפשפשים בתל - אביב. לא שוכח להפטיר לעברי לפני כל יציאה "אפי את זה שמפסיד. זה בכלל לא מסוכן, אני רק הולך לראות מה יש שם"
רגע לפני שהוא ניסה לראות איך נראה טלפון חכם מבפנים עצרתי אותו. "מנש" קראתי לו בשם החיבה השמור לזמנים מיוחדים "תקשיב רגע, שמעת קצת חדשות על המלחמה עם איראן, נכון?"
"כן, כן" הוא הניף בידו בביטול "אתה רוצה להגיד לי להתחזק לזכות החיילים והפצועים. אבל אני לא עושה שום דבר אסור, סתם מעניין אותי לראות"
"תסתכל לי בעיניים רגע אחד. אתה יודע כמה אנשים נפגעו כי יצאו מהמקלט לא בכוונה להסתכן, רק עניין אותם לראות?"

 

[מימיי]

אמא שלו רוצה לבוא לשבת.
אלו המילים היחידות שהראש שלי עסוק בהן מאז יום שלישי.
כבר יום וחצי שאני מסתובבת כמו כטב''מ בבית, מטייסת לי בין ארון מצעים למגירת הצעצועים, אפילו האבק שהיה מעל המזגן זכה לפינוי מפנק.
אבל הרשימה עוד ארוכה.
צריך גם לקנות, לבשל, לאפות, לעבוד, לנשום-ל--אוף!!
חבל שהיא לא הודיעה לי כבר בראשון על התוכנית הזדונית, להתריע בשלישי זה כבר מאוחר מידי.

בחמישי בבוקר הוא הטיל את הפצצה.
היא רוצה לבוא כבר מהערב, לטייל קצת בעיר. להנות. מה הבעיה?!
גם כן הוא.
מידי מקבל אותה.
טוב, שתבוא כבר מהערב, שתהנה בעיר. העיקר לא כאן.

אייי, איזה רעיונות יש בראש של אמא'שלו.

 

[סני]

מֶרְחָב מוּגָן



בַּהַתְחָלָה עוֹד קָרָאנוּ לוֹ בִּשְׁמוֹ הָרִשְׁמִי;

מָקוֹם שֶׁנִּבְנָה לְפִי תֶּקֶן.

קִירוֹת בֵּטוֹן, דֶּלֶת אֲטוּמָה, חַלּוֹן שֶׁלֹּא נִפְתַּח עַד הַסּוֹף.

עַיִן אַחַת לַשָּׁמַיִם, שְׁתִיקָה לְכָל הַשְּׁאָר.



אֲבָל לְאַט, בְּלִי שֶׁשַּׂמְנוּ לֵב,

הִתְחַלְנוּ לִקְרֹא לוֹ בְּלָשׁוֹן עֲדִינָה יוֹתֵר — ״מֶרְחָב מוּגָן״,

כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁמְּכַסֶּה אֶת הָעֵינַיִם כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת.



וְשָׁם, בְּתוֹךְ הַקֻּבִּיָּה הַהֲדוּקָה הַזּוֹ,

נִסִּינוּ לִנְשֹׁם.

הַיְּלָדִים אוֹחֲזִים בַּשְּׂמִיכָה, מְבַקְּשִׁים מַיִם,

וְהָאִמָּהוֹת מְבַקְּשׁוֹת שֶׁקֶט — לֹא בִּשְׁבִיל הַפַּחַד,

אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתְּפִלָּה שֶׁנִּלְחֶשֶׁת בֵּין הַדַּקּוֹת.



אֲבָל בַּחוּץ — בַּחוּץ קוֹרֶה הַהֶפֶךְ:

הַמֶּרְחָב הוּא אֵין-סוֹף פָּתוּחַ

שֶׁבּוֹ הַכֹּל נוֹגֵעַ בְּךָ

וְאֵין בּוֹ גְּרַם הֲגַנָּה.

וְלִפְעָמִים, אֲנַחְנוּ בּוֹחֲרִים לְהִסְתַּגֵּר דַּוְקָא מִמֶּנּוּ.



כִּי גַּם בַּשִּׁגְרָה אֲנַחְנוּ בּוֹרְחִים לְמֶרְחָבִים מוּגַנִּים.

לְמֶיְלִים שֶׁלֹּא נִפְתַּח,

לְטֵלֵפוֹנִים שֶׁלֹּא עָנִינוּ,

לְבוּעוֹת שֶׁבָּהֶן מֻתָּר לָנוּ לֹא לְהַרְגִּישׁ.



נִכְנָסִים פְּנִימָה, לְתוֹךְ עַצְמֵנוּ,

כְּמוֹ לְמִקְלָט רִגְשִׁי.

וְלִפְעָמִים גַּם שָׁם נִשְׁמָעִים פִּיצוּצִים —

לֹא שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁל מִלִּים.

טִיל הוּא לֹא תָּמִיד מַשֶּׁהוּ שֶׁנּוֹרָה מֵהַשָּׁמַיִם,

לִפְעָמִים הוּא מִלָּה חַדָּה בַּאֲרוּחַת עֶרֶב,

שֶׁנֶּאֱמֶרֶת בְּלִי לַחֲשֹׁב.

וְלִפְעָמִים, מִישֶׁהוּ מַסְפִּיק אוֹהֵב

כְּדֵי לְיָרֵט אוֹתָהּ בַּזְּמַן.



אָז אֵיפֹה בֶּאֱמֶת הַמֶּרְחָב הַמּוּגָן?

הַאִם זֶה מָקוֹם?

אוֹ אוּלַי מַבָּט, שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁבַּר?

חִבּוּק בְּלִי שְׁאֵלָה,

קָפֶה שֶׁנִּשְׁאַר חַם עַל הַשֻּׁלְחָן.



וְהַהֶדֶף?

הַהֶדֶף תָּמִיד מַגִּיעַ,

גַּם כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִבִּפְנִים.

כְּאֵב מִתְגַּלְגֵּל בֵּין קִירוֹת הַלֵּב,

מְדַמֶּה לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא בָּטוּחַ,

אַךְ מוֹצֵא אֶת דַּרְכּוֹ אֶל הַנְּשִׁימָה.

הַנְּשִׁימָה — אוֹתָהּ פְּעֻלָּה שְׁקֵטָה שֶׁל חַיִּים

שֶׁאוֹתָהּ לוֹמְדִים מֵחָדָשׁ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּשְׁמַעַת אַזְעָקָה,

אוֹ שְׁתִיקָה.



כִּי כָּל מִלְחָמָה הִיא גַּם מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

וְהַמֶּרְחָב הַמּוּגָן?

הוּא לֹא הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ מַפְסִיקִים לְפַחֵד.

אֶלָּא הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מֻתָּר לָנוּ לְהוֹדוֹת,

שֶׁאֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים.



וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ שָׁם, עִם הַפַּחַד, עִם הַדֹּפֶק,

עִם הַשָּׁעוֹן שֶׁהוֹלֵךְ לְאַט מִדַּי,

אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים מַהִי שִׁגְרָה אֲמִתִּית —

לֹא זוֹ שֶׁחוֹזְרִים אֵלֶיהָ,

אֶלָּא זוֹ שֶׁבּוֹנִים לַמְרוֹת הַכֹּל.



כִּי בַּסּוֹף, גַּם כְּשֶׁהַכֹּל דּוֹמֵם,

הַפִּיצוּץ הָאֲמִתִּי הוּא הַהַכָּרָה —

שֶׁהַמָּקוֹם הֲכִי מוּגָן,

הוּא לֵב פָּתוּחַ.

 

[איוליס]

חני הייתה המרחב המוגן של חיי.

עיניה חלונות בהירים, אטומים, משם סודות מעולם לא יצאו, וליבה דלת, שנפתחה תמיד עבורי, ונטרקה מיד, מותירה את שנינו מוגנות מהירי שבחוץ, מהאזעקות, הלחץ, והכאב.

כלומר, מותירה אותי מוגנת, חני הייתה עטופה תמיד, משפחה מושלמת, אימא, שמכניסה פתקים אוהבים לסנדוויץ''', ואבא חזק, שפותח עבורה חשבון בנק, ומסדר את העניינים הטכניים בחייה.

אני הייתי ניצולה, עיניים שראו הרבה מידי, ולב שספג חיצים משוחים ברעל.

בזמני אזעקות, ירי טילים, וחדירת מחבלים, הצטנפתי לי בצד החדר, ידי מכסות ראשי, תחת השמיכה, מחכה לרגע שאוכל לברוח, למרחב אחר, מוגן יותר, שישפוך על ראשי מילים טובות, אולי, אחת מהן תיכנס ללב הפצוע, תרגיע מעט כאב.

לא ידעתי ליירט את הטילים, להתכונן אליהם מראש, לשלוח טיל אחר, מורעל יותר, שיפיג את הרעל, לא ידעתי לחייך חיוך מקסים, להציע קפה בקול בוטח, ולהעביר נושא באלגנטיות.

הורדתי ראשי, וחיכיתי שהגל יעבור, כדי לצאת למרחב שלי, לבדוק שם, מה נפגע הפעם, במה פגע הטיל שנשלח אלי, על איזו נקודה דרך.

חני מעולם לא ידעה על הממ"ד שהיוותה לי, בעיניה המכילות, השותקות, במין הסכמה בשתיקה קבלה אותי לביתה, בכל פעם שהייתי זקוקה למגן, מעולם לא שאלה שאלות, לא תמהה, אני בטוחה שהבינה מעט מן המתרחש, ראתה את ידי הסדוקות, ואת החיוך המזויף, הענק, שעטיתי על עצמי, אך היא מרחב מושלם שכמותה, הביטה בעיניים נבונות, וצעדה עימי בשביל חיי המתפתל, מחזיקה את ידי במלחמות, עוזרת לי להמשיך לחיות.
כשהיא אינה יודעת דבר.
אך נותנת הכל.

 

[אוראל סולטן]

האזעקה, בחיים הרגילים, לא צופרת. היא לא בוקעת מהרמקולים של פיקוד העורף, ולא קורעת את השמיים באדום מהבהב.

היא נכנסת דרך המסך. דרך הטלפון. דרך ההודעה ההיא מהגננת: “היום הייתה נפילה רגשית אצל נועם, נשך את חבריו, נצטרך לדבר”.

האזעקה היא כשאתה מקבל מייל ממנהל הבנק עם "שלום רב" אבל אין "תודה רבה" בסוף. כשיש חמש שיחות שלא נענו מהבית תוך שלוש דקות. כשהילד שותק יותר מדי. כשהבת שלך שואלת אם הקב"ה באמת שומע תפילות של ילדות בכיתה ב’.

אזעקה זה כשהמזכירה של קופת חולים מתקשרת ואומרת לך: "שלום, אנחנו רק רוצים לעדכן שהתור שלך לבדיקת דם שהיה ביום ראשון נדחה." ואתה אומר: "נדחה? לא קיבלתי בכלל." והיא אומרת: "נכון, כי גם התור ההוא נדחה."

אזעקה היא לא רעש. היא שתיקה.

היא השתיקה הזאת בין שיחת טלפון לבין ה"אל תנתק, רק רציתי לעדכן".

והיא הכי חזקה כשאתה במיטה, בעשר וחצי בלילה, אחרי עוד יום שאתה לא יודע איך עברת, ואתה אומר לעצמך "הכל בסדר" בקול רם, רק כדי לשמוע אם זה נשמע אמין.

וזה לא.

והטיל לא מגיע מאיראן, הוא מגיע מבפנים. הוא קטן, חד, בלתי נראה, והוא מתפצל מיד אחרי השיגור. חרטום שלו ננעץ לך בבטן: “שוב שכחת לאסוף את הילד מהחוג”. הזנב שלו סוטה ימינה: “למה הוא כבר לא מספר לי על היום בגן”. וגוף המתכת הכבד שלו מתיישב לך על החזה: “ומה אם מחר תיכשל. שוב."

וזה לא טיל אחד. זו מתקפה. בלתי פוסקת. כי כל החיים האלה שאתה חי, לא משנה באיזה שלב, ובאיזו שכונה, ואיזה כיפה אתה חובש או לא, כל החיים האלה הם שדה פתוח, רגיש לרוחות, שבו השמיים לפעמים נופלים גם בלי התרעה.

ויש יירוטים.

כן. לפעמים.

לפעמים זו מילה טובה בזמן הנכון. חיוך מחבר בטעות. לחיצה על “השאר שיחה” במקום "עזוב קבוצת הורים". לחם טרי מהמאפייה. ילד שמחבק בלי סיבה.

אבל רוב הזמן זה לא יירוט. זה רק הפסקה. דחיית פיצוץ. כמו להחזיק גפרור דולק ולהגיד לעצמך: "אני אכבה אותו בעוד רגע. רק עוד רגע".

אז אני יושב, מחזיק את הראש, וכל הגוף שלי צועק: "יירטו אותי עכשיו מישהו!"

אבל אין כיפת ברזל לחיים.

וליבי אזעקה.

.​

הכי גרוע זה כשהאזעקה לא מגיעה בכלל. כי זה אומר שהיא תגיע. רק מאוחר יותר. כמו ריבית דריבית של החיים. זו ההבנה שכרגע שקט מדי, וכנראה מישהו שכח משהו איפשהו, וזה רק עניין של זמן עד שגפרור שוב ייכנס לפה הלא נכון.

והמרחב המוגן זה לא תמיד הבית. זה לא תמיד האנשים. לפעמים אתה הולך הכי עמוק שאתה יכול פנימה, מוצא את המקום שבתוך עצמך שאתה עוד מאמין בו. גם אם הוא קטן. גם אם הוא מהבהב בקושי.

אני יודע, זה נשמע דרמטי. כמעט מצחיק לחשוב על כך שמאז שחזרתי ללמוד בכולל, לא חוויתי מתקפה מסודרת יותר מהמטלות בבית. אבל זה בדיוק זה. זו בדיוק המטאפורה.

כי כשיש אזעקה אמיתית אתה רץ. אבל כשהאזעקה היא החיים אתה לומד ללכת איתה. ללמוד לצעוד למרות הבהלה.

ולפעמים, בלילה, כשיש שקט, ולא הצופר, לא הילדים, ולא הראש זועקים סוף-סוף, אני מדמיין את כל האזעקות שבפנים פתאום קופאות.

כי ניסים לא קורים רק במלחמה.

לפעמים, כשאתה שותק, זה עצמו הנס.

לפעמים, כשאתה שותק, אתה מגלה את כוחה של אמונה.

לפעמים, כשאתה שותק, אתה מגלה שניצני תפילה צומחים בתוך ליבך.

לפעמים, כשאתה שותק, אתה מגלה שנס שאתה בכלל חי, ונושם, וחושב, ופועל.

לפעמים, הנס נגלה, ולפעמים נסתר, אך תמיד הוא נמצא בתוך ליבך.

ולפעמים הנס הוא שהילד פתאום נרדם עליך באמצע המשפט. בלי רעש. בלי בכי.

רק שקט.

ואתה אומר תודה. ומקווה רק שהשקט הזה לא יפרוץ אזעקה חדשה.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

הדף.

הוא לא דמיין את הגלים. לא חשב, לא שיער.
הוא לא ידע את המרחק. לא חישבן. בן תמותה הוא בסך הכל, לא כל יכול. הוא לא ידע שהבן של אוסטינגר מהבניין הפינתי, היתום, המסכן, יעבור בדיוק לפניו.
הוא לא ידע גם שגברת בן-חיים תעבור עם העגלה המפורסמת שלה, בדיוק אז. הוא לא.
הוא הטיל את הפצצה אבל לא שיער מה ההדף.
הוא העיף את שמעון שיינברג מהישיבה, הוא באמת עבר כל גבול, תודו.
מי מביא חתול לתוך השיעור? מי? אז הוא כעס קצת, וצעק הרבה, והעיף אותו מהישיבה כמו טיל.
כמו טיל הוא שיגר אותו. העדיף, באיזהשו מקום, שהוא לא יחזור אף פעם.
את הדמעות שעלו לו לשימען בזווית עיניו הוא לא ראה. או לא רצה לראות.
באמת, מאיפה לו לדעת מה קרה בבית שיינברג אתמול בלילה? וכי נביא הוא?
ושימען הלך לו. נפול פנים. נבוב לוחות. להוסיף עוד אנחה על הגב של אבא.
ושימען לא שמע את הצפירה של המכונית כשעבר את הכביש. נהג הרכב סטה כדי לא לפגוע בו, ופגע במדרכה בנער צעיר ומסכן ובאישה מבוגרת.
ואחר כך הוא חשב שאולי, אם הוא לא היה מסלק את שיינברג מהישיבה, גברת בן-חיים והמסכן היתום עוד היו איתנו היום.
אבל הרב שלו ענה לו פשוט, שאמנם הוא לא ידע, ולא חישבן את ההדף.
אבל הוא?
הוא תמיד יודע.

 

[אייסקפה הפוך]

תמיד חיכיתי לשמוע את זה ממנו.
את בסדר. את יכולה לצאת מהמרחב המוגן.

כשעשיתי משהו לא בסדר, כשפגעתי, זלזלתי, האשמתי או התנגדתי.
הוא הפעיל את האזעקה.
מה עשית???
איך יכולת?!
תתחרטי, עכשיו! לפני שלא תוכלי יותר!!
נכנסתי לממ"ד.
נעלתי את הדלת.
אטמתי את האוזניים, וזה לא עזר.
לא יכולתי לברוח, ממני.

פעם ישבתי המון זמן במרחב המוגן.
ההתרעה שאני יכולה לצאת לא הגיעה.
לא התחרטתי. סגרתי יציאות. חירום.
לאט לאט הגעתי למקום שלא כיף לי.
אני לא אוהבת להיות הרבה זמן בממ"ד.
לנשום אותו.
הוא מחניק אותי.

אז הרגלתי את עצמי לפעול אחרת.
כן התחרטתי, וחזרתי בי.
הזמנים בהם שהיתי במרחב המוגן שלי - התקצרו.

מאז שהחלטתי לתקוף ראשונה, הכל השתנה.
נגמרו הכניסות לממ"ד, נגמרו גם התרעות היציאה.
הרוע נכנע, וניצחתי.
אני כבר שונה.
ברוך השם, המלחמה נגמרה.

 

[הטעם המושלם]

אין לי מרחב מוגן בבית הספר.
פשוט אין.
איך זה יכול להיות? בטח תשאלו, הרי בית הספר שלך חדש, הכל לפי התקנים.
תקנים? הצחקתם את הסבתא שלי, נוחה עדן.
הכל פרוץ.
חלונות אטומים? מאיפה הבאתם את המושג הארכאי הזה? חלונות פתוחים תדיר לעולם הרחב והגדול.

פרוזדורים וחדרי מדרגות פנימיים? אפילו הסבא של הסבא של המנהלת לא חלם בחלומו האחרון עלי אדמות על ההמצאה הגאונית הזאת. מרחבי למידה פתוחים בכל רחבי בית הספר.

בידוק בטחוני ובטיחותי בכניסה ויציאה?את השומר לא פיטרו. לא מינו מלכתחילה. כניסות ויציאות חופשיות ללא הגבלה או בידוק כלשהו.

כן. כזה הוא בית ספרי.

בית ספר חדיש ומשוכלל.

בית ספר מתקדם ועדכני.

בית ספר נאור ואינטליגנט.

בית ספר פתוח ומסוכן.

בית ספר פרוץ ומאפשר.

בית ספר ללא סינונים.

במשפט אחד- בית ספר באינטרנט הפרוץ.

בשתי מילים- מקום סכנה.

במילה אחת- תתרחקו.

בשבילי ובשביל עוד מאוד תלמידים שנפלו במלחמה הזאת- מאוחר מידי.

בשבילכם- אולי עדיין לא.

 

[הספרן]

היא מגיעה בלי אזהרה.

לא תמיד צורחת. לפעמים היא רק לוחשת. לפעמים היא מתגנבת מאחורי הגב, אצבעותיה הקרות נוגעות בשכמות ואז - בום. אתה נשאב לתוכה. היא לא בודקת אם זה זמן מתאים, אם אתה בעבודה, בכולל, באמצע סעודה משפחתית או בדיוק נכנסת למכולת. היא לא שואלת. היא רק באה.

חרדה.

האזעקה היא החרדה שלי.

ברגע אחד השגרה קופאת. אני יכול לנהל שיחה נעימה עם חבר, לצחוק עם הילדים, לשבת בכולל מרוכז בסוגיה סבוכה - ואז זה קורה. צלצול טלפון תמים, מבט חטוף בחדשות, תחושת דקירה קטנה בחזה. ואז היא מתפרצת. בפנים. לא נשמעת בחוץ, אבל מי שקרוב - מרגיש.

הגוף מגיב ראשון: דופק מואץ, ידיים קרות, נשימה שמתחילה לרוץ קדימה כאילו היא בורחת ממשהו. ממישהו.

הראש מצטרף מיד לחגיגה ושולף ממעמקי הבונקר (סליחה התאים האפורים..) את ה"אולי?".
משהו קורה. מה קורה? אולי קרה משהו לילדים? אולי יש בעיה עם העבודה? אולי משהו בגוף לא תקין? אולי… ??

והשגרה? היא בורחת כמו אנשים ברחוב פתוח, מחפשים מחסה.
ואני? מנסה לזחול פנימה - פנימה אל מרחב מוגן.

אצלי, המרחב המוגן לא בצורת ממ"ד ולא מקלט. לא בנוי מבטון ולא מפלדה. הוא עשוי רק קולות קולות. לפעמים יותר משבע קולות...
קול של "מומחה" שאומר: "זוהי רק מחשבה, והיא לא אתה". קול של חבר שאומר: "אני איתך אתה לא נלחם לבד". קול פנימי, חלש אך עקשן, שלמד לומר: "היית פה כבר. שרדת. זה יעבור, יא חביבי".

אבל לפעמים אין זמן. לפעמים אין מרחב. לפעמים כל המערכת שוב נתפסת במקום חשוף, והחרדה - כמו טיל - כבר בדרך.

ואז בא היירוט מנטרל אותה באחת.

הנשק הסודי. הנשימה שלמדתי להפעיל.

נשימה עמוקה, אחת. לעצום עיניים. להזכיר לעצמי: זו רק אזעקה. עוד לא נפל טיל. זו רק אזעקה.

ולצד הנשימה - אמונה.

לא אמונה מופשטת, תיאורטית. אלא אמונה פשוטה, של יהודי שזוכר: אין עוד מלבדו. שכל קול, כל רעד בלב, כל תחושת חנק - אינה מקרית. שהקב"ה לא עזב, גם כשהלב דופק כמו תוף קרב. שהוא זה ששולח את האזעקה, והוא גם זה שמניח את היד המרגיעה על הלב.

היו ימים שהייתי מחכה שהכול ייגמר. שתחזור השגרה. בלי אזעקות. אבל למדתי שאין דבר כזה. גם בשגרה יש מלחמות. לפעמים קטנות. לפעמים פנימיות. ודווקא האזעקה, אותה חרדה מציקה, היא שהובילה אותי להקשיב. לעצמי. למה שמתחולל בתוכי.

לפני שבוע, בעת אזעקה אמתית, יוסי ילדי בן השלוש - רץ אליי, מבוהל. החזקתי אותו. והוא לחש לי: "אבא, אתה המרחב המוגן שלי".

ואני חייכתי. כי הבנתי, לא הכל תלוי בי. יש בעל הבית לעולם הזה. יש מי שמוליך את ההווה, ומנווט גם את הרעד הזה שבתוכי. אבל בעיקר הבנתי שהוא המרחב המוגן שלי.

ובאזעקה הבאה שתפסה אותי חשוף, בקע בי קול אחר, רך יותר - קול של אמונה - "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה".

 

[שמואל אגסי]

תמיד כשראיתי אותו הולך ברחוב, עולה לי הכינוי הזה בראש.
שקט, חרישי, לא מעורר תשומת לב, מתמרן בשקט בין גדודי המשוחחים, כאילו אין לו מה לתרום.
כאילו הוא לא יודע כל, מאסטר על, כאילו לא כל מה שקורה, שלא קשור אליו, זה רק הכנה לקראת מה שיש לו להוסיף.

כשאנשים מחפשים חדשות פיקנטיות, איזו כותרת שתהבהב באדום, הם נצמדים בדרך כלל לאלו המוכרים, לבעלי החדשות החמות, לבעלי הנראות הנורמלית והמוכרת. והוא, שרק מידות גופו יש בהם לעורר רתיעה, ובכל זאת לא נקלט אצלם ברדאר...
זו הסיבה שהכינוי הזה דבק בו, בעסקן הצללים השכונתי הזה.
חמקן.
חמקן, אבל משתמש בחמקנותו כדי לתת את כל מה שיש לו.
כשיש דברים שאף אחד לא מסוגל לשאת, וגם אם מישהו מסוגל, יהיה זה אגב רחמים עצמיים קולניים, או לחלופין התפארות ראוותנית ורועשת, הוא יעשה את זה, בשקט מופתי ובזריזות, הוא ייתן את כל מה שהוא יכול.
והוא יכול. כמה שהוא יכול.
הוא דייקן מאוד. הוא עוצמתי מאוד. כל פעולה שלו נעשית במקצועיות רבה, ובמסירות שאין אח לה. זה גורם לי להעניק לו עוד כינוי. כינוי שאולי יגדיר טוב ממני למה הוא מסוגל.
מפציץ.

 

[מיהי]

כשהאזעקות החלו, הוא כבר ידע – זה עומד להיות לילה ארוך.
והוא אכן היה כזה.
האש נפתחה בשתיים ושלוש דקות בדיוק, והצרחות איימו להוציאו מדעתו.
וכעת... סוף סוף קצת רוגע.
הוא הרשה לעצמו להתנשם בשקט, ולהתרווח בהחבא על מושבו.
המשרד כמעט דמם, רק קולות תיקתוק עדינים, והד קולן של המזכירות מהלובי נישא.
אחח. איזה לילה.
מבט עורג לכוס הקפה המרוקנת בשלישית לבוקר, פיהוק רחב, התמתחות ו - קדימה לעבודה.
עבודה. אללי.
מיילים, דו"חות, קשקשת, קשקשת.
הוא הניח את ראשו רק לרגע על כפות ידיו, יגע ולאה.
מטחים כבדים כמו ניתכו בקרקעית מוחו וניצוצותיהם ניתזו בעפעפיו, אזניו צלצלו והוא חש כי רקותיו כמעט ולא עומדות בעומס, עוד רגע קט ויתפקעו.
פקח את עיניו הטרוטות והשיבן למסך ההולך ומטשטש, הולך ומתרחק.
חייב. להתרכז. חייב.
חשק את שיניו.
לענות לההוא, לסגור את התיק של העמותה ההיא, להשיב לבוס העצבני.
רבע שעה חלפה.
רבע. שעה.
אנחה איומה כמעט ופרצה מפיו. הוא כלא אותה בשפתיים אטומות. אין לדעת מי רואה ומי שומע אותו.
הוא מצמץ בכוח, עפעפיו איימו להיכנע - אך לא! לעולם לא נתיאש! הוא הכריז להן והצהרתו הדהדה בחדרי ליבו.
הן התעלמו ונחתו ברכות אכזרית.
אין מנוס, הנשק האחרון. שלח אגרופים, שפשף במרץ.
עפעפיו פערו עיניים מרושתות בדם, אבל לפחות עיניים!
אצבעותיו החלשות נקשו בכבדות על המקלדת,
ובשארית כוחותיו הוא שלח אצבע רועדת ולחץ על "שלח".
המסך הבהב "הודעה נשלחה", ואז הכול החל להתערפל.
המסך התרחק, האותיות ריצדו במחול מפוזר,
מאז אינו זוכר דבר.
***
קול חריקה קרע את תרדמתו העמוקה באחת, הוא נרעד לרגע, ואחר שקע שנית ברך-רך הזה שתחתיו.
"נוח? נוח!!" באוזניים מצטללות שמע קול מוכר קורא בשמו.
"תקומי את להכין דייסה..." מלמל לעבר הדמות המטושטשת, והתכסה טוב יותר במעילו. "אני כבר הכנתי לו לפני שעה."
זרוע אימתנית טלטלה את כתפו.
"לשפוך עליו מים?" קול נוסף נשמע מעליו, התינוק שלהם כבר למד לדבר?
"אני כל כך עומד לעשות את זה!" חזר שוב קולו של הראשון
רק רגע, זה לא הקול של אשתו!
הוא פקח עיניים מבועתות,
המנכ"ל עמד שם במבט זועם.
"אני... אה..." נוח מלמל, ולעלע בגורנו היבש,
"אני חייב... לקחת יום חופש" הוא העיף מבט חטוף בפניו של המנכ"ל,
"ויש מצב שאני משאיר את הילד אצלך."
נטל את תיקו והסתלק.

***

בכיור מיותם המתינו בקבוק דיסה וספל קפה שחור.

 

[דודה]

הפסקת אש!
האתגר ננעל.
תוצאות בשעות הקרובות בע"ה.

 

[דודה]

יום אחד אחרי פתיחת האתגר, כבר הוכרז על הפסקת אש. התרעות, אזעקות, ריצות למקלט, כבר כמעט נשכחו מליבנו (להוציא אזכורים סמליים של אויבינו הח'ותים) אחרי שבועיים של חזרה לשגרה.

אך בכל זאת, אתם לא שכחתם. 16 כותבים מוכשרים זיהו את המלחמות שהשגרה מלאה בהן, תיארו אותם על הדף בצורה אומנותית, והכניסו אותי למלחמה פנימית- במי לבחור? במי?

בסוף גבר ההכרח על הקושי בבחירת הזוכים, והרי אני מתכבדת להודיעכם כי הזוכים הם:

במקום השלישי-

@הטעם המושלם - על קטע עוצמתי, מדהים בפשטותו, באמיתתו הנוקבת. ההקבלה המתמשכת בין המרחב המוגן שאיננו, בבית הספר מול בית הספר של החיים- מוסיפה עומק רב לנמשל.

@שמואל אגסי - על קטע מדויק, תיאורי, חי. כזה שכל מי שקרא, קישר באופן אוטומטי לדמויות מחייו. הבחירה במושג הייחודי, גם היא מיטיבה לבטא את הקשר בין המשל לנמשל, שהפעם לא הצליח לחמוק מאיתנו.

במקום השני-

@סני - על קטע שהוא לא על החיים, הוא מהחיים. חצוב ממש מבשרם. איזו אבחנה נוקבת ומדויקת, איזו הגשה עדינה וקסומה. כמו ציפור קטנה וענוגה שנוקשת בעדינות על חלון הלב ואומרת: אני פה, שימו לב אלי...

במקום הראשון-

@7שבע7 – על תמלול תמונת המצב המדויקת בסלון ביתם של ילדים יהודיים עליזים ונמרצים, ב"ה, בנוי בצורה לוגית-היררכית מרשימה. על האופטימיות השזורה בו, על אף ולמרות התקיפה. הקטע, אגב, נראה כגזור מתוך הספר "אימא של הבלגן", שהוא, כידוע, ספר חובה לכל דוברת צה"ל (ע"ע בקטע המקור).

תודה לכל המשתתפים, המגיבים והמפרגנים.

אנחנו עם כלביא, צועדים מחיל אל חיל- לאתגר הבא! @7שבע7 , מחכים!