הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
טור ראשון שלי בפורום...אשמח להשתפשף ולביקורות!
יש כאן חקירה עצומה: האם אני עייף ב'עצם', וממילא הכורסא היא רק 'כלי שרת' למנוחתי, או שמא הכורסא עצמה מחילה עליי 'שם' של פדלאה, וכל הווייתי כרגע היא מדין 'אביזרייהו דכורסא'?
בגיל 35, כשהכרס שלי כבר כמעט דורשת תעודת זהות בפני עצמה מרוב מסות של עונג שבת ויו"ט, ומפרצי השיער שלי נסוגו לאחור כמו קו העירוב אחרי סערה, הפכתי את השאלה הזו למפעל חיי. העמקת השקע הכורסא שלי היא לא סתם ישיבה. היא 'קביעות'. הכורסא בסלון קיבלה צורה כל כך ארגונומית ומדויקת של הגב שלי, שאם אני קם ממנה יש פה חשש דאורייתא של 'סותר', ואם אני מתיישב חזרה זה 'מכה בפטיש'. עדיף לא לזוז. 'שב ואל תעשה עדיף' כלל ברזל
שלא תטעו בי, חלילה. אני לא בור ועם הארץ. בישיבה קראו לי "האריה" מוח של ר' חיים, יכולות אנליטיות שיכולות לפרק רמב"ם לשמונה חתיכות ולהרכיב אותו חזרה הפוך. תנו לי סוגיא אני מוציא לכם ממנה מחרוזת פנינים. אני מסוגל לכתוב חבורות שיפארו כל 'קובץ תורני', להמציא פתרונות גאוניים למצוקת הדיור, או לנהל את המשא ומתן הקואליציוני של כל המפלגות החרדיות ביד אחת. אבל למה לי? הרי זה גופא העניין ברגע שהרעיון קיים ב'כוח', בשביל מה להוריד אותו ל'פועל' ולהרוס את כל היופי התיאורטי עם ביצוע מסורבל?
הבוקר, למשל, נקלעתי לדילמה אדירה. כוס הקולה עמדה על השולחן בסלון, מרחק של שתי אמות ומחצה (בשיעור רח"נ) ממקום רבצי. עלה בי צד לקום לקחת אותה. מיד התעוררה המערכה: האם הצמא הוא העדר הרטבת היבש דמעיקרא או שהוא יוצר חלות של יבשות חדשה שלא הייתה קודם... ואם אני רק מושיט יד, האם זה נחשב 'עקירה' ממקומי? בסוף, מתוך כובד הראש והלומדעס', פסקתי להחמיר על עצמי. השארתי אותה שם. להישאר צמא זה בסך הכל דין בגוף, אבל לקום עכשיו מהכורסא זה כבר חורבן של כל ה'מציאות' וביטול כלי מהכנו. נשארתי צמא....
וזה לא שאני סתם בוהה. שעמום של למדן ליטאי הוא עבודת פרך. חצי שעה הסתכלתי היום על מאוורר התקרה. נכנסתי לחקירה עמוקה , האם הכנפיים מסתובבות ויוצרות את הרוח, או שהקיום של הרוח הוא זה שמסובב את הכנפיים? בניתי פה 'צדדים' שלמים על גרמא וגרמי, וחילקתי בין 'כוח ראשון' ל'כוח שני'. בדיוק כשרציתי להגיע ל'נפקא מינה' למעשה, העיניים נעצמו לי. עייפות החומר, אתם יודעים. תורה מתשת.
בצהריים, מתחיל ה'בין הסדרים' האמיתי הילדים חוזרים מהחיידר. הבית הופך לסניף של יש חגיגה. אשתי עומדת מעליי, עם סיר של פתיתים ביד ומבט של משגיח שתפס בחור קורא עיתון בשירותים באמצע הסדר. "נו, מה עשית היום?" היא שואלת בדממה מקפיאה.
ואני, בנחת של ראש ישיבה מנוסה שכבר ראה עשרות מחזורים, מישיר אליה מבט עמוק: "רעייתי, את הרי מערבבת בין 'מעשה פעולה' לבין 'קיום פוטנציאל'. המוח שלי טוחן סוגיות! את חושבת שלשכב ולפתור את הבעיות המבניות של הכלכלה העולמית לא שורף קלוריות? אלמלא אני יושב כאן ומהרהר במערכות עמוקות, הקירות של הבית היו נופלים מחוסר יציבות!".
היא עושה תנועה של ביטול, נאנחת עמוקות, ופונה בדממה למטבח. היא פשוט לא מבינה איזו פצצת אינטלקט מבוזבזת, איזה כור גרעיני של גאונות עקרה, יושב לה ממש עכשיו, מתחת לשמיכת הפיקה בסלון.
אז כן, אני חכם מדי, למדן מדי, ובאופן כללי מוצלח מדי בשביל העולם הזה. יום אחד אני כנראה אשנה את ההיסטוריה. רק שבשביל זה צריך לקום, ובינתיים, לפי כל ה'סברות', כורסא שקועה בסטטוס קוו יציב לא מחליפים.
יש כאן חקירה עצומה: האם אני עייף ב'עצם', וממילא הכורסא היא רק 'כלי שרת' למנוחתי, או שמא הכורסא עצמה מחילה עליי 'שם' של פדלאה, וכל הווייתי כרגע היא מדין 'אביזרייהו דכורסא'?
בגיל 35, כשהכרס שלי כבר כמעט דורשת תעודת זהות בפני עצמה מרוב מסות של עונג שבת ויו"ט, ומפרצי השיער שלי נסוגו לאחור כמו קו העירוב אחרי סערה, הפכתי את השאלה הזו למפעל חיי. העמקת השקע הכורסא שלי היא לא סתם ישיבה. היא 'קביעות'. הכורסא בסלון קיבלה צורה כל כך ארגונומית ומדויקת של הגב שלי, שאם אני קם ממנה יש פה חשש דאורייתא של 'סותר', ואם אני מתיישב חזרה זה 'מכה בפטיש'. עדיף לא לזוז. 'שב ואל תעשה עדיף' כלל ברזל
שלא תטעו בי, חלילה. אני לא בור ועם הארץ. בישיבה קראו לי "האריה" מוח של ר' חיים, יכולות אנליטיות שיכולות לפרק רמב"ם לשמונה חתיכות ולהרכיב אותו חזרה הפוך. תנו לי סוגיא אני מוציא לכם ממנה מחרוזת פנינים. אני מסוגל לכתוב חבורות שיפארו כל 'קובץ תורני', להמציא פתרונות גאוניים למצוקת הדיור, או לנהל את המשא ומתן הקואליציוני של כל המפלגות החרדיות ביד אחת. אבל למה לי? הרי זה גופא העניין ברגע שהרעיון קיים ב'כוח', בשביל מה להוריד אותו ל'פועל' ולהרוס את כל היופי התיאורטי עם ביצוע מסורבל?
הבוקר, למשל, נקלעתי לדילמה אדירה. כוס הקולה עמדה על השולחן בסלון, מרחק של שתי אמות ומחצה (בשיעור רח"נ) ממקום רבצי. עלה בי צד לקום לקחת אותה. מיד התעוררה המערכה: האם הצמא הוא העדר הרטבת היבש דמעיקרא או שהוא יוצר חלות של יבשות חדשה שלא הייתה קודם... ואם אני רק מושיט יד, האם זה נחשב 'עקירה' ממקומי? בסוף, מתוך כובד הראש והלומדעס', פסקתי להחמיר על עצמי. השארתי אותה שם. להישאר צמא זה בסך הכל דין בגוף, אבל לקום עכשיו מהכורסא זה כבר חורבן של כל ה'מציאות' וביטול כלי מהכנו. נשארתי צמא....
וזה לא שאני סתם בוהה. שעמום של למדן ליטאי הוא עבודת פרך. חצי שעה הסתכלתי היום על מאוורר התקרה. נכנסתי לחקירה עמוקה , האם הכנפיים מסתובבות ויוצרות את הרוח, או שהקיום של הרוח הוא זה שמסובב את הכנפיים? בניתי פה 'צדדים' שלמים על גרמא וגרמי, וחילקתי בין 'כוח ראשון' ל'כוח שני'. בדיוק כשרציתי להגיע ל'נפקא מינה' למעשה, העיניים נעצמו לי. עייפות החומר, אתם יודעים. תורה מתשת.
בצהריים, מתחיל ה'בין הסדרים' האמיתי הילדים חוזרים מהחיידר. הבית הופך לסניף של יש חגיגה. אשתי עומדת מעליי, עם סיר של פתיתים ביד ומבט של משגיח שתפס בחור קורא עיתון בשירותים באמצע הסדר. "נו, מה עשית היום?" היא שואלת בדממה מקפיאה.
ואני, בנחת של ראש ישיבה מנוסה שכבר ראה עשרות מחזורים, מישיר אליה מבט עמוק: "רעייתי, את הרי מערבבת בין 'מעשה פעולה' לבין 'קיום פוטנציאל'. המוח שלי טוחן סוגיות! את חושבת שלשכב ולפתור את הבעיות המבניות של הכלכלה העולמית לא שורף קלוריות? אלמלא אני יושב כאן ומהרהר במערכות עמוקות, הקירות של הבית היו נופלים מחוסר יציבות!".
היא עושה תנועה של ביטול, נאנחת עמוקות, ופונה בדממה למטבח. היא פשוט לא מבינה איזו פצצת אינטלקט מבוזבזת, איזה כור גרעיני של גאונות עקרה, יושב לה ממש עכשיו, מתחת לשמיכת הפיקה בסלון.
אז כן, אני חכם מדי, למדן מדי, ובאופן כללי מוצלח מדי בשביל העולם הזה. יום אחד אני כנראה אשנה את ההיסטוריה. רק שבשביל זה צריך לקום, ובינתיים, לפי כל ה'סברות', כורסא שקועה בסטטוס קוו יציב לא מחליפים.
נערך לאחרונה ב:
במידה וטרם עלה אתגר עד השעה 02:00 בלילה, ניתן להעלות אתגר יצירות מופת במקום האתגר.
Reactions: ברוך בלייער, devMode, yes I am ועוד 26 משתמשים29 //