בס"ד
שונאת קניות, שונאת. אבל הארון הראה לי שלא אוכל להתחמק מהן לעוד הרבה זמן.
שונאת להזיע בהחלפה בין בגד לבגד, שונאת שהמוכרת אכפתית מדי ואומרת לאוזני כל הנוכחות בחנות איפה הבגד מחמיא לי ואיפה לא, בואי, הוא לא מחמיא בשום מקום, אז די.
שונאת להתלבט בין כל האפשרויות שמזכירות לי את אותו הדבר, אוהל. חבל על עוגמת הנפש של כולנו, יעיל יותר לקחת גליל אל-בד ולהדק בצדדים.
ובעיקר אני שונאת את מי שמביטה אלי חזרה מהמראה, לא משנה מה תעשה, מה תלבש או איך תתאפר, היא תמשיך להראות כמו שק תפוחי אדמה ארוז בצלופן.
אז שוב נסענו לחנות הזו, לא במרכז המסחרי, איפה שכל בת נורמלית קונה, בחנות קטנה וצפופה מדי, עם בגדים גדולים מדי, שככל הנראה אני הבחורה היחידה שדרכה בה אי פעם.
"אבל תנסי את הוורודה, מִימִי, היא תאיר אותך!", אמא מתחננת בניסיון נוסף.
אבל אני לא רוצה להאיר, רוצה חושך, שאף אחר לא יסתכל, מַדֵי הסוואה.
כרגיל, לא מצאתי כמעט כלום, בחרתי את השמלה הכי נוחה וכמה שפחות מושכת תשומת לב.
עמדנו בתחנה, אמא עם דמעות תסכול בעיניים, אני עוד עם סומק בלחיי מכל ההחלפות. כבר אין לי כוח לחשוב על הקושי שאני מסבה לה.
האוטובוס הגיע, אמא עלתה בדלת הקדמית, אני באחורית, היא צריכה שקט, ובעיקר אני.
"סליחה, את יכולה אולי לפנות מקום", אישה צעירה עומדת מעלי, פאה חומה קצרה וחלקה, ידה השמאלית תלויה באוויר בדחייה.
למה תמיד לכל חסרות הרגישות האלו יש את אותו כל מתנשא, מזלזל, מוכיח אותך על עצם קיומך.
לא, אני לא יכולה לפנות, תאמיני לי, הייתי רוצה.
"זה בסדר, אני תכף יורדת", מבריקה לעברה חיוך מזויף.
למעשה יש לי עוד נסיעה ארוכה, אבל אני מעדיפה להעביר אותה בעמידה מאשר בניסיונות הצטמקות לא מוצלחים רק כדי לא לגלוש לטריטוריה של הגברת בשחור.
מחזיקה את שקית הנייר הבודדת קרוב לרצפה, נותנת לכוח המשיכה לעזור לי לסחוב אותה. לפחות יש יתרון בלא למצוא הרבה בגדים, הרבה יותר קל לסחוב שקית אחת, למרות שכל בגד שלי שוקל פי ארבע מבגד נורמלי.
נכנסנו הבייתה, זרקתי את השקית עם האוהל החדש בכניסה, מצרפת אליו את הנעליים שלי. אמא נכנסה לחדר שינה לנוח, אני הלכתי למקרר.
התסכול ממלא את כל כולי, אני חייבת להרגיע אותו, חייבת. רעב לא אנושי מילא את כל איברי.
חצי קופסת חמוצים פתוחה, שני יוגורטים, תפוחים אדומים, תפוחים ירוקים, ארוחת הצהריים של אתמול, שוב דבר מזמין.
פתחתי את המקפיא, מקווה למצוא משהו לפרוק בו את תסכולי. קופסת גלידה של ריבת חלב לכדה את עיני, אם היא לא מכילה את הקציצות מיום שלישי, זה יהיה מעולה.
היא לא. קופסה חדשה, מלאה ריבת החלב מעטרת בזהב את גלי הגלידה, זה כל מה שחיפשתי.
עכשיו היא ריקה.
זרקתי אותה לפח, מכסה אותה בניירות וצלחות חד פעמיות, לסלק עדויות.
איכס, אני כל כך דוחה, אוכלת כמו בהמה, למה כמו בעצם?
מי ירצה אותי ככה. אם הייתי בחור, הייתי יכולה לצחוק על זה שזה ש"ס ופוסקים, אבל אצלי זה לא נושא לבדיחה. אני יכולה לראות את ההזמנה לחתונה בעיני רוחי, בן פלוני לפילוני.
דמותי השתקפה אלי מהמראה בחדר, דמעות זלגו לחיי התפוחות, אלו שהופכות את עיני לשני חריצים כמעט בלתי נראים.
אני חייבת להיפטר מזה, חייבת.
רצה לשירותים, דוחפת שתי אצבעות לגרון, נותנת למעיים לעשות את שלהן.
שונאת קניות, שונאת! אבל הארון הראה לי שלא אוכל להתחמק מהן לעוד הרבה זמן.
"מימי, אין פה בגדים במידה שלך, צריך לעבור לסניף של הילדות", אמא השלימה לבסוף.
כבר שעה שהיא מחפשת והופכת בין כל האפשרויות, מנסה למצוא בגד אחד לרפואה, להוכיח שאני עדיין נורמלית.
הקלה ממלאת אותי, אם עברתי לסניף של הילדות, זה אומר שאין לי עוד כל כך הרבה לרדת.
בדרך עברנו ליד "פיצה בזק", הבטן שלי התחילה להשמיע קולות נהימה.
בהמה, לא יכולה שלא לחשוב על אוכל אפילו לרגע אחד.
"אולי נעצור לארוחה?", אמא מתחננת.
"אני בשרית", אני מסננת בלחש.
"אבל כמעט לא נגעת בארוחה הצהריים", רק כמעט, אבל ביס אחד מהקציצה מספיק כדי לעצור ממני לאכול פצצות שומן כמו פיצה, אסור לי.
חבל שאת דואגת, אמא, אני רוצה לומר לה. כל ארוחה היא רעל בשבילי, אני חייבת להמשיך לרזות.
"אני לא רעבה...", אני מפטירה לבסוף.
"מימי", היא אומרת בלחש, נכנסת לפיצה בכל זאת.
"שמעת מה הרופא אמר, לגובה מאה שבעים את נמצאת כמו במצב שאחרי השואה, אם לא תעלי לשבוע הבא לארבעים קילו בחזרה, יאשפזו אותך", קשה לה להוציא את המילים מהפה, אבל אמא תמיד גיבורה, עושה את מה שצריך.
"אני קונה לך עכשיו בקבוק קולה, ומנת צ'יפס ואת גומרת את הכול עד הפרור האחרון", לא אכפת לה שכל האנשים סביבנו שומעים, הדם שלי עולה לאוזניים.
"וכדאי לך שאני אכריח אותך, לפני שרופא במחלקה יכניס לך את זה לוורידים בעל כורחך".
התאשפזתי, הצ'יפס היה יותר מדי.
למרות ההפחדות של אמא, אני עוד לא בשלב האוכל בוורידים. מיטל מנסה לשכנע אותי לעשות את זה בעצמי.
היא לא מנסה לשכנע אותי שאני רזה, כמו שכולם סביבי מנסים, לכן אני אוהבת אותה.
"תסתכלי על הנערה בתמונה שמולך", היא אומרת לי.
"היא מדהימה, היא חכמה, היא אמיצה, היא לוחמת, ולא משנה איך הגוף שלה נראה. היא יפה ככה, כל כך יפה שהיא לא מסכימה להאמין לזה", אני מסתכלת, מטילה ספק במילותיה.
המראה שבידה מקרינה את עיני שגדלו כל כך, או שאלו הפנים שקטנו.
המילים שלה היו כמו סם ממכר, טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
"העולם צריך אותה, יש לה ילדים לגדל..", היא מצטרדת.
"ואולי... עוד מעט היא כבר לא תוכל לעשות את זה", דמעות מטשטשות את שדה הראייה שלי, הופכות את הנערה לכתם מטושטש ומכוער.
"את תעזרי לה?", היא מפצירה.
כל כך רוצה,
אולי,
אולי גם אני ראויה לאהבה.
עוד מעט, רק עוד קצת.
הנושאים החמים
