קראתם את הפרק הראשון? שידוך ראשון כושל - סיפור עכשווי קלאסי עם פאנץ' מעניין בן 800-900 מילים
שוב חזרתי לחדר הקטן שלי. סגור בין ארבעה קירות, כמו העולם שלי - צר, דחוק, ואין בו אוויר לנשימה. אני בן שלושים. בחור טוב, כך אומרים, עושה שטייגען, משתדל באמת. אז למה אני יושב כאן לבד, בעוד כל החברים שלי כבר מזמן חובקים ילדים?
לפעמים אני מסתכל סביבי ורואה אותם. הם צוחקים, מאושרים, כל אחד עם אשתו. ואיפה אני? כל פגישה רק מוסיפה עוד שכבה של תסכול. משהו תמיד לא מתאים: או שהיא לא מבינה את העולם שלי, או שאני לא מצליח לראות את עצמי משתלב בעולם שלה. אולי אני זה שמחפש יותר מדי? אולי אני דורש משהו שלא קיים בכלל?
החדר שלי שקט מדי בלילות. מלחמה פיצוצים יירוטים - חלפו לידי בלי רעש, אבל המחשבות על עצמי, על סביבתי הקרובה, קודחות בי ללא הפסקה.
אני חושב על ההורים שלי, על הציפיות שלהם ממני, על מה שהם לא אומרים בקול רם, אבל העיניים שלהם צועקות. "שלומי, מתי תביא לנו כלה? מתי כבר תתפשר?!". ואני רוצה לצעוק בחזרה, "אתם חושבים שאני לא רוצה?! אתם חושבים שסתם דחיתי את השידוך עם הרייכמנים והכוהנים. זה כיף לי?! ממש לא. אני נקרע מבפנים!".
קשה להם וגם לי לעשות סדר בהעדפה שלי - לשאת בחורה צעירה בגיל 23 מינוס. כזו שעשויה להיות פתוחה יותר, לאמץ את סגנון החיים והערכים שלי. וגם הלחץ החברתי שלא מרפה ממני, כמו רוב חבריי שנשאו צעירות, גם ממני קיימת ציפייה כזו.
פעם אבא היה מתעקש ואומר לי, שבחורה מבוגרת היא בשלה רגשית ונפשית, יש לה הבנה עמוקה יותר של החיים, מה שעשוי לתרום ליכולת להתמודד עם אתגרים רבים בחיי הנישואין. ואחותי רחלי הייתה מחרה אחריו, "שלומי, פער הגילאים הקטן יוצר קרבה אינטלקטואלית ורגשית בין בני הזוג". מנסים להוריד אותי מהעץ שטיפסתי אליו, שנים. אבל כיום הם כבר הפסיקו לנסות לשכנע אותי. כי הלב שלי ממאן לסגת מהדרישה הזו. לא יודע למה, אבל זו מין הרגשת רתיעה, שאני לא מסוגל לרמוס אותה. והיא בתורה רומסת אותי. כל יום, ובעיקר בלילה, והכרית שלי שהבליעה לתוכה טונות של דמעות וכאב, מעידה על כך, ונראה שהיא לא מתעייפת להמשיך לספוג את התסכול.
כיום אני לומד בישיבה למבוגרים על גבול בני ברק רמת גן. לא רחוק מהבית. בכל חדר יש שתי מיטות, אבל שכני לחדר התחתן לפני חודשיים. מאז אני לבד. בודד, וכאוב.
בשנה אשתקד, שמעון, חברי מילדות, עמו הייתי מגלגל שיחות נפש בפתיחות עצומה, הקים בית בישראל. לוויתי אותו בהכנות החתונה. שכרתי רכב מפואר על חשבוני לקחת אותו ביום שמחתו, וארגנתי עבורו סעודת שבע ברכות בבית הורי. שבועיים חלפו בלי שעל צג הפלאפון שלי הופיע השם שמעון. הוא לא התקשר. נשברתי, והחלטתי ליזום מעצמי שיחת בירור...
הוא הואיל בטובו לענות בפעם השלישית. ואז סינן לי, "שלומי, אני כבר חוזר אליך". מאז הטלפון דומם. לאחרונה פגשתי באקראי את אחיו שסיפר לי שהוא התאקלם בכולל שלו, ובקרוב ממש הוא עומד לחבוק בן או בת.
העולם מתקדם. ואני? נדמה שאני נשאר מאחור. מדשדש. והעולם שוכח אותי.
בכל אירוע משפחתי אני מקבל שפכטל על הראש. חרבות ננעצים בגופי. רווק בודד בין אחים ובני דודים נשואים, שחובקים בן, בת, וסבא ששואל בקולי קולות "שלומי, מתי תביא לנו נכד?". ואני מצטנף בפינה נבוך ואדום כמו סלק, מהנהן בראש, ומורח חיוך שקרי על שפתיי, ובלב פנימה כולי שותת דם.
בחנוכה ערכנו מפגש משפחתי מורחב. צפניה בן הדוד שלי, קטן ממני בחמש שנים, הגיע עם חבילה מכובדת.. שתי בנות ובן. התינוק פלט. וצפניה ביקש שהחזיק אותו לשנייה. שעה קלה קודם לכן, רחלי אחותי הושיטה לי תמונה. "קח שלומי זו תמונה שלך בחלאקה של דודי". דודי מזכיר שתי טיפות את רחלי כשהייתה קטנה, ילד חמוד ושובב. היום היא כבר שולחת בן לחיידר. ואנה אני בא.
טרם נפרדנו בני המשפחה. אבא טפח לי על השכם. "שלומי שמור על עצמך.. ותחשוב שוב על השידוך עם הכוהנים. שפיגלמן השדכן אומר שזו אחת בדור". אמא חייכה מהצד, ואז ניגשה אלי. העריפה עלי חיבוק הצמידה נשיקות על לחיי, ושתקה. רק היא יודעת מה עובר על הבן שלה. בלי מילים. לב של אמא.
חזרתי לדירה. והמוח שלי נע במערבולת מחשבות. ילדים, נשואין, ואין רווק אחד בתמונה, רק במציאות.
נזכרתי בקיבוץ ב', כשהייתי בן 22 והחברים התחילו אחד אחרי השני לפרוש כנפיים. אז עוד חשבתי שגורלי יהיה זהה לגורלם, אם לא החודש אז בחודש הבא.
אבל מה שאני הכי זוכר, זה את ההקדשות שחבריי החתנים כתבו לי בהזמנה. וככל שהגיל התקדם והשידוך בושש מלהגיע, השורות התארכו וההקדשה הפכה להיות מגילת התנצלות.
"שלומי היקר, פרחים מוגנים לא קוטפים"... ועוד קלישאות שניסו להרעיף עלי - בתקווה שאבלע אותם ואשכח ממצבי. אבל לא שכחתי. גם לא לרגע.
הריקודים בחתונות חברים היו חתיכת סיוט עבורי. ולא, אני יודע לרקוד טוב מאוד - כיאה למי שביקר בחתונות מעל הממוצע... אבל לא מול שורות שורות, כשחתן בעל לב טוב מחליט לשמח אותי בריקוד מיוחד לעיני כל העולם על מבטיהם המצמיתים. כמו אומרים: תראו את המסכן הזה. נשאר בחור רווק גם בגיל כזה..
בלילות, כשאני חוזר מחתונה של חבר, אני מתהפך מצד אל צד. מנסה להסיח דעתי מהכאב הלופת, ומעביר בראש חוויות שמחות, אבל איכשהו אני נתקע בשלב האחרון. והכרית סופגת בדממה עוד דמעה כאובה.
לפני כמה ימים הלכתי לר' ניסן המשגיח בישיבת המבוגרים. ר' ניסן הוא כמו חבר קרוב. אישיות עם לב רחב שיודע להכיל כל אדם, ובעיקר כל כאב. התיישבתי מולו כמו ילד שמחכה לתוכחה מאבא אוהב. הוא לא אכזב. "שלומי" הוא אמר, "אולי אתה צריך להוריד את הראש ולהפסיק לחפש שלמות שאין". המילים שלו חדרו בי כמו חץ שנון, אבל אולי זה מה שהייתי צריך לשמוע. ואז בא ישראל, בחור מהישיבה. תמיד היה לו משהו חכם להגיד, אבל הפעם זה היה שונה. "תצטרף אלינו", הוא אמר. "יש לנו קבוצה קטנה של בחורים מבוגרים שמדברים על מה שעובר עליהם".
בהתחלה היססתי, אבל הלכתי. ושם, בפעם הראשונה, הקשבתי לאחרים שדיברו על מה שגם אני מרגיש. על הכאב, על הפחד, על התחושה שאתה לא מספיק. ובחורים שנראו חזקים נפשית, נמסו מולי כמו גבינה צהובה.
ולמרות הכאב שעובר עליי ועל בני גילי הרווקים, יש בזה משהו תומך, מחזק, כשאחד משתף את השני.
ומאז אני מרגיש שמשהו בי מתחיל להשתנות. להפסיק להילחם. לא בעצמי, לא בעולם. פשוט להתחיל לשחרר. וכשפגשתי את חיה רבקה שיינדי, זה לא היה עוד ניסיון להצדיק את עצמי או להוכיח משהו. זה היה פשוט להכיר מישהי, כמו שהיא. בגיל שהיא. וכולי תקווה שבקרוב אבשר בשורה שתשמח אתכם - יחד עם המון אנשים, ושלומי אחד.
הנושאים החמים
...)
