אתגר אתגר דו שבועי - מה הסיפור שלך?

  • פותח הנושא RU1
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

אתגר דו שבועי - מה הסיפור שלך?
אז כהמשך לאתגר של @אלישבע קיי החלטתי לקחת את המרכיב הבא שמרכיב סיפור טוב, עלילה.

באיזשהו מקום, כמו שלתחום הבמה יש את השילוש המקודש – משחק, שירה וריקוד, לספרות יש את השילוש שלה – דמות, עלילה ו(סגנון) כתיבה.

עלילה טובה, היא כזו שיודעת לשנות את הדמות מבפנים, לא רק את התנאים החיצוניים שלה, להעמיד אותה מול נקודת החולשה הכי חזקה, לדחוף אותה אל הקצה, ולהוציא אותה משם טובה מאי פעם.

לקרוא על חטיפה של סוחר נשק זה נחמד, לקרוא על טוני, חריף שנון, מיליונר ואגואיסט חסר תקנה שמגלגל עסקאות של עשרות אלפי ראשי נפץ בכל חודש, בלי שידגדג לו את קצה הגבה מה קורה איתם בסוף, שביום אחד מגלה את עצמו שבוי במחנה פליטים, כשאחד מהטילים ששיווק בעצמו מתקרב אליו במהירות שיא זה משהו אחר.

אז באתגר הפעם, תיבנו דמות, מעניינת, מקורית, מאופיינת כמו שצריך, תנו לקורא להבין מה הפגם הכי גדול שלה, ועם הפגם הזה, תיקחו אותה אל הקצה, אל טוויסט בעלילה שמשנה את התנאים החיצוניים שלה ומעמיד אותה מול הנקודה הכי פגיעה שלה, תוציאו אותה משם טובה יותר, בנויה, אבל שומרת על תווי האופי הבסיסיים.

תתפרעו, תחשבו מה הסיוט הכי גדול של הדמות, ותעשו את זה, בלי רחמים.

הניקוד יחולק בצורה הבאה (בעז"ה בטבלת אקסל, אז תדייקו)

1. 30% על דמות מאופיינית, מקורית, מסקרנת ותפורה היטב עם חוזקות ברורות וחולשות ברורות.

2. 50% על עלילה חכמה, מתאימה לדמות ולסגנון שלוקחת אותו בדרך הגיונית אל הטוויסט.

3. 15% על סגנון כתיבה.

4. 5% על פיסוק וכתיב תקין.

ואם כבר ניתנה לי הבמה, אשמח אם לפחות באתגר הזה תהיינה כמה שיותר תגובות על היצירות שמעלים, תאירו, תעירו, גם אם לא אהבתם משהו בסיפור, תכתבו, הכותב מחכה למשוב, כל משוב.

כתיבה האי לא עבודה טכנית, זו אומנות שמגיעה מהנפש, בואו ניתן לאנשים בקהילה כאן חשק להמשיך לעשות את זה.

אז אומנם מבחינה מקצועית לא אוכל לתת על זה נקודות, אבל תוכלו לנקד את עצמכם בניקוד הכי גבוה שיש.

אז למען הסדר הטוב, שלבי האתגר:

1. בניית דמות עם חוזקות וחולשות.

2. להעמיד אותה מול טוויסט שמשנה את התנאים החיצוניים והפנימיים שלה.

3. להוציא אותה משם שונה אבל שומרת על עצמה, לא להפוך אותה ל"מלאך".

האתגר ינעל ביום שלישי, כ"ה חשוון, בחצות.

בהצלחה!

לנספח
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
*סליחה מראש על האורך...*

הדבר שאני הכי מפחד ממנו זה שייקחו לי את אבא.

כן, למרות מי שהוא היום, למרות מה שהוא.

עדיין, אבא הוא אבא, גם אם הוא גוי.

טוב, גם אם הוא בערך גוי.

...

קוראים לי דניאל פוזן, בשבילכם דני.

נולדתי ביום רגיל, בשנה רגילה, להורים רגילים.

או שבעצם לא כל כך...

כי כשהייתי בגיל עשר אבא שלי החליט להתנצר.

...

אני לא אספר לכם את הסיפור המלא, הוא ארוך מידי. אבל אני אנסה לקצר במה שאפשר:

אז אבא שלי התנצר,

והיום הוא מנצח על תזמורת בשם SR52EAS או משהו כזה. הרכב מוכר בעולם הגדול, תבדקו.
בינינו אל תבדקו, אין הרכב כזה, המצאתי אותו לצורך הסיפור...

אחרי ניסיונות רבים של שכנועים חוזרים ונשנים להחזיר אותו לחיק המשפחה, החלטנו שאם הוא לא מקשיב, אין טעם להסביר לו.

ובכל זאת, כיוון שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, החלטנו לעשות משהו קטן שיזכיר לו אותנו ואת יהדותו.

כל שישי, אמא הייתה אופה שתי חלות גדולות לכבוד שבת קודש ומביאה אותם לי. אני הלכתי ושמתי אותם בפתח ביתו החדש של אבא.

כך בכל שישי, הייתי נוסע וחוזר באוטובוס, כדי שאוכל להגיע אליו.

ואז, ביום שישי אחד, זה קרה.

...

(סליחה מראש על השפה הקלוקלות, פשוט אני אמריקאי.).

הלו, אני אדמונד, ואני ידיד קרוב של משפחת פוזן ושל האב ג'יקוב. כיוון שאני מכיר את ששני הצדדים אני גם לרוב משמש כמתווך ביניהם.

יום שישי אחד, עליתי כרגיל אל הקו בו אני חוזר אל ביתי. נפנפתי לדניאל פוזן - שישב מקדימה - והתישבתי על מקומי.

לפתע, במהלך הנסיעה, הגיח זקן ליד הנהג, והוציא אקדח מכיסו. הוא צעק באנגלית: "אתם שבויים בידי!"

ראיתי את דני קם, והולך עם ספר בידו. רציתי לצעוק עליו שיזהר, אבל פחדתי שהמחבל ירה עלי. לפתע דני נתן מכה למחבל עם ספר. המחבל התעצבן, והפיל את דני.

פחדתי, ולקחתי את הפטיש האדום מהאוטובוס, ושברתי את החלון. הספקתי לראות את המחבל מכוון את אקדחו על דני. יצאתי מהחלון, ולפתע שמעתי קול רועם.

בטח דני מת, חשבתי לעצמי, איזה מעציב.

מיד רצתי אל המופע של ג'יקוב, להודיע לו את הבשורה המרה...

...

מספר דקות לפני כן, באוטובוס. דניאל:

ישבתי באוטובוס ולמדתי את מסכת בב"ק לרגל המבחן שיערך בראשון.

לפתע, במהלך הנסיעה, הגיח זקן ליד הנהג, והוציא אקדח מכיסו. הוא צעק באנגלית: "אתם שבויים בידי!"

רעיון פתאומי עלה במוחי. קמתי מהאוטובוס, הולך לכיוון הנהג תוך כדי שאני עושה את עצמי קורא. היססתי לרגע, אך כשהייתי מספיק סמוך לזקן, הטחתי את הגמרא בכוח בראשו.

הזקן פער את פיו בהלם לשנייה, אבל מיד לאחר מכן אסף את עשתונותיו והפיל אותי על הרצפה. נתתי לו מכה בשארית כוחותי, הפעם על היד עם האקדח. האקדח נפל והוא התכופף להרימו.

לפתע, דלת האוטובוס נפרצה, ומספר חיילים חמושים חדרו אליו, עוצרים את המחבל.

בדיעבד התברר, שבזמן שנאבקתי במחבל המחופש לזקן, הנהג ניצל את ההזדמנות והתקשר למשטרה.

לאחר המקרה, הגעתי לאמי וסיפרתי לה על מה שקרה. היא התקשרה למשטרה וביקשה שלא יספרו את המקרה, בגלל שיכול להיות ששאר מחבלי החוליה ירצו לפגוע בי. ולבסוף – באמת לא התפרסם המקרה, אלא שאז...

...

בינתיים, במופע. אדמונד:

"למה אתה נראה מדוכדך?" שאל אותי ג'יקוב מייד כשראה אותי.

לא הייתה לי ברירה, סיפרתי לו הכל.

כשסימתי לספר, הבחנתי שעיניו של ג'יקוב מאדימות מבכי. "אין מה לעשות, צריך להיות גבר", אמרתי לו.

ג'יקוב הנהן חלושות, עולה על הבמה ונפרד ממני לשלום.

...

כעבור מספר דקות. אדמונד:

לאחר מספר שירים ופזמונים, אחד מהנגנים צעד לפתע אל עבר קדמת הבמה. "מרגע זה, אתם שבויים כאן!" זעק לפתע.
פאניקה שררה באולם.

לפתע, ג'יקוב שעמד מאחוריו, לקח את אחת הגיטרות וזרק אותה בעוצמה אל עבר האיש. הבחור התחמק במהרה, מתקרב אל ג'יקוב.

ירייה חדה פילחה את האוויר והגיעה, בדיוק רב, אל גופו של ג'יקוב.

...

"די!" חשבתי לעצמי, "אני לא יכול לסבול את הצער שהמשפחה הזאת עוברת ביום אחד!" מצמצתי בעיני, ואז הבחנתי שחודר אור ממקום מסוים לידי.

הרמתי את ראשי הכפוף לצד, ואז שמתי לב שיש שם חלון. בחסות ההמולה התקרבתי בלאט אל עבר החלון, אך לפתע שמתי לב שהוא סגור. "מה אעשה?" שאלתי את עצמי, ונותרתי ללא מענה.

לפתע שמתי לב, לפטיש חרום כמו שהיה באוטובוס. ניצלתי רגע של הסחת דעת, לקחתי את הפטיש, ושברתי את החלון. ברחתי מהבניין כל עוד נפשי בי.

לאחר שהתרחקתי כמות מספקת מהבניין, ישבתי בצד על ספסל להירגע, ולחשוב מה לעשות. "דבר ראשון", חשבתי לעצמי, "צריך להודיע לפוזן מה קרה."

קמתי מהספסל, ולפתע שמעתי קול רעש מחריד מאזור האולם. עליתי בזהירות על עץ שהיה באזור כדי לראות מה קרה.

"האולם", חשבתי לעצמי (שוב), "הוא התפוצץ."

מיד ללא כל מחשבה, רצתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה, המובילה לבית משפחת פוזן המסכנה.

כעבור מספר דקות כבר דפקתי בדלתם. "מהר, תפתחו לי!" צעקתי תוך כדי שהמשכתי לדפוק.

...

רחל פוזן (אמא של דניאל):

באותה עת גיהצתי במגהץ חולצה לשלומי, שלפתע נשמעו דפיקות בדלת. "אולי זה דני", הרהרתי לעצמי, "רק שלא קרה לו משהו."

פתחתי את הדלת. בחוץ עמד אדמונד. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בתדהמה מערובת בחשש.

אדמונד התנשם. "א... אני... בעלך... הוא... הוא היה בהופעה, ותוך כדי האולם...האולם... בא מחבל... שירה... בבעלך... כדור רובה. ואז... האולם התפוצץ".

החוורתי כולי. "ואיך אתה ניצלת?" שאלתי.

"ברחתי דרך החלון". ענה האיש. "טוב אני ממהר, אשתי בטח דואגת לי."

אדמונד סגר את הדלת, מותיר אותי לבד, בוכה.

...

דניאל:

הגעתי לביתי, ופתחתי את הדלת במרוצה. "אמא?" קראתי. אמי ישבה על יד השולחן הגדול, כולה בוכה ודומעת. "אמא, מה קרה?" שאלתי.

"אוי, דניאלוש שלי, זה לא מגיע לך, פשוט לא מגיע לך כל הסבל הזה". אמי חיבקה אותי אליה ונתנה לי ליטוף.

"מה קרה אמא?", שאלתי, "עדיין לא הבנתי?!"

"מישהו", אמרה אמא בצער, "מישהו הגיע לכאן כולו מתנשף, וסיפר ש ... ש... שאבא..."

"אבא?" שאלתי.

"אבא, כן הוא... אבא מת על ידי כדור ממחבל..."

את זה כבר לא יכולתי לסבול, בכיתי בקול גדול, והלכתי לכיוון חדרי. פתחתי את אלבומי התמונות, והסתכלתי על תמונותיו של אבא.

לאחר מספר דקות, סגרתי בעדינות את האלבומים. ושכבתי על המיטה, בוכה.

מקווה שאתעורר ליום חדש, יום רגוע, בלי כוויות.

בגוף ובנפש.


(חלק מקוצר מסיפור בהמשכים ישן שלי, מי שרוצה שאפרסם את הסיפור המלא כאן בפרוג, שיודיע לי בנספח.).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
מאז שהוא נולד, היה משה מודל מושלם של ילד טוב.
כשהיה תינוק הוא לא התעורר בלילות, לא סבל מגזים, חייך לכל עובר ושב, ופיזר 'חכמות' לכל עבר.
אמו המאושרת רוותה ממנו רוב נחת, וכשחברותיה סיפרו לה על הלילות הלבנים שתינוקם נותן להם - היא נזהרה שלא להשוויץ במשה שלה מחשש לעין הרע.
עברו הימים, חלפו השבועות, משה שלנו גדל וגדל, ובשעה טובה נכנס לגן דבורה.
בצהרי היום באה האם הגאה לאסוף אותו הביתה.
"אף פעם לא ראיתי ילד טוב ונוח כזה" אמרה לה הגננת דבורה בהתפעלות.
האמא הסמיקה בגאווה, ומתחת לשפמה (שלא קיים) אמרה כל מיני לחשים שמקובלים אצלה מבית סבתא ע"ה שדוחים עין הרע ביעילות.
וזה המשיך והמשיך, גם במכינה וגם בחיידר, גם בישיבה קטנה וגם בישיבה גדולה.
הכל אצלו היה מושלם.
כולם גמרו עליו את ההלל, וגם מי שחיפש בנרות ובפנסים לא מצא אצלו חיסרון ממשי.
אבל זה היה רק מעל לפני השטח.
מתחת לפני השטח הסתתר משהו, שמשה עמל להסתיר בקנאות.
הוא סבל מתסמונת שנקראת חרדה חברתית.
התסמונת מתאפיינת בפחד נוראי מזה שמישהו יידע שיש לו חיסרון או פגם כל שהוא.
רק ההורים שלו ידעו מזה, כי כל פעם שהיה אירוע חברתי שדרש ממנו משהו לא שגרתי - למשל מסירת 'חבורה' או מבחן פומבי - הוא היה חוזר כולו מבועת מהחשבה שמא ייכשל, ולפעמים אף קיבל מזה התקף חרדה.
ששששש, בסוד בסוד אגלה לכם, שהיתה תקופה שמשה אפילו לקח כדורים כדי לטפל בחרדה, אבל אל תספרו את זה לאף אחד! אתם יודעים - עוד מעט שידוכים וזה.
אבל זה לא עזר, ואחרי עוד הרבה נסיונות והמון שיטות טיפוליות - שהמאפיין המשותף שלהם היה שהם התהדרו בלפחות שלש אותיות לועזיות כלשהם, הגיע משה כמעט אל המנוחה ואל הנחלה.
מטפל מנוסה הציע לו לתעל את הפחד למקום חיובי - לאנרגיה שתגרום לו להשתפר בכל מה שהוא יכול, במקום שהפחד יגרום לו להתייאש ולהתדרדר.
משה לא היה בטוח בהתחלה שהוא מבין מה זה אומר "לתעל", אבל כשהבין הוא החל ליישם אותה, וכלפי חוץ היה נראה שהבעיה נפתרה.
אבל רק משה ידע את האמת.
בפנים בפנים, עמוק בתוכו, החרדה הסתתרה חיה ונושמת ולפעמים אפילו בועטת.
ומשה ידע עוד משהו.
שהוא סובל מאופידיופוביה.
אל תנסו לומר בעצמכם את המילה הזאת - חבל על הכסף שתצטרכו לשלם לרופא שיניים.
מה זה אומר המילה הזאת? זה אומר שכל פעם שמשה דמיין שאולי הוא ראה קצה קטן של נחש הוא חטף בו במקום התקף חרדה איום.
אבל הוא לא סיפר את זה לאף אחד, כי כל פעם שהוא רצה לספר את זה למישהו - החרדה החברתית עצרה אותו.
בכל אופן, תסכימו איתי ששני הדברים האלה הם מזעריים ביחס לרשימת המעלות הארוכה שלו.
עברו להם החודשים, והגיע בין הזמנים אב.
הישיבה הגדולה יצאה לקעמפ, שלדברי מארגניו "עוד שנים רבות יספרו עליו בהתפעמות".
ביום הראשון של הקעמפ משה נהנה עד הגג.
התוכניות היו באמת על רמה, האתרים שביקרו בהם היו מרתקים, בקיצור - פשוט מושלם.
אבל אז הגיע הלילה, וכל הישיבה התכנסה לאולם הגדול לתוכנית שהוגדרה כ"הפתעה".
ראש הישיבה עלה לדוכן הנואמים (שהורכב מסטנדר ומפת אלבד) והתחיל לדבר.
"כולנו יודעים את הכלל, שאין מושלם בעולם.
זה נראה כמו חוק טבע, ולכאורה שום דבר לא חורג מהכלל הזה.
אבל בישיבה שלנו יש בחור, שנראה שהחוק הזה פסח מעליו.
כולנו רוצים לדעת מה הסוד שלו, ולכן אני מזמין את משה לעלות לכאן ולהסביר לנו איך הוא עושה את זה".
מחיאות כפיים סוערות הרעידו את האולם.
כולם ציפו במתח לשמוע את הסוד הגדול של משה.
אבל משה החוויר כולו, ובתוך תוכו התחיל להרגיש שמתפתחת אצלו התקף חרדה.
כולם דחקו בו לעלות לדוכן, ובחוסר ברירה וברגליים כושלות הוא פסע אל עבר הבמה, תוך שהוא מנסה לעשות את כל התרגילים שלימדו אותו המוני המטפלים לאורך השנים.
הוא עלה על הבמה, ניגש לדוכן, אבל הוא הרגיש שלשונו הפסיקה לעבוד.
ואז הוא ראה את זה.
מתחת לסטנדר שכב לו בשלווה נחש קטן.
החרדה השניה שלו התעוררה בעוצמה, והשתלבה להפליא עם החרדה החברתית.
התקף חרדה עוצמתי במיוחד תקף אותו לעיני כולם.
הוא נפל על הרצפה והתחיל לפרכס, תוך כדי שהוא מחזיק את ליבו.
אמבולנס שהוזעק למקום הגיע בקולי קולות, וממנו פרצו כמה פרמדיקים.
אחרי כמה בדיקות פשוטות, הם הודיעו לראש הישיבה שזה פשוט התקף חרדה, וזה יעבור לכל היותר בתוך כמה שעות.
ראש הישיבה ביקש מכמה בחורים להכניס אותו לחדר שקט, וכעבור שעתיים משה החל להירגע.
חבריו הטובים באו לבקר אותו, ומשה נדהם לגלות ששום דבר לא פחת מההערכה שלהם כלפיו.
גם למחרת כשכבר יצא להסתובב בחוץ, הוא ראה את אותו הדבר.
למרבה הפלא, כשראש הישיבה שאל אותו אם הוא יסכים לדבר הערב ולחשוף את הסוד שלו, משה היה מופתע לגלות
שהוא הרבה פחות מפחד.
התברר שהמפגש החזיתי שלו עם החרדה, וההבנה שלו שזה רק בראש שלו - הצליחה לעשות משהו שאף אחד לא הצליח לפניו.
באותו ערב עלה משה לדבר, וסיפר לכולם על החרדה ממנו סבל, ואיך ההוא תיעל אותה לאנרגיה שתגרום לו לרצות להצליח כמה שיותר.
מאותו יום ואילך, החרדה החברתית שלו הלכה ופחתה, ואפילו שמדי פעם הוא כמעט חטף התקף חרדה בגלל קצה של זנב של משהו שנראה כמו נחש, אבל החרדה החברתית כבר לא העיקה עליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
רוג'ר

בסיפורים, לדריכת האקדח נלווית צעקה נוסח "הרימו ידיים".

אבל ללא ספק, הצליל המתכתי שמאחוריו היה אקדח שנדרך זה עתה. ולא, לא נלווה אליו אף צעקה.

רק תחושה עמומה ולא נעימה בגבו התחתון.

ברכיו הפכו לג'לי וליבו התחרה עם תופי המטאל שהשכנים שלו תמיד אוהבים להדליק באמצע הלילה.

"תמשיך לצעוד", נהם בעל האקדח לתוך אוזנו, הודף אותו הלאה. "ובלי פרצופים של- 'הי, 'סתכלו עלי, חוטפים אותי!"

לא שהיה למי לעשות אותם, תום גרר את רגליו בקושי קדימה תוך כדי מחשבות משתוללות, מייאשות. הרחוב ריק לחלוטין, למעט כמה אנשים שעיניהם לכודות במסכים כמו... כמוהו, למשל.

אולי כדאי לו להסתכל על השמיים. יכול להיות שזו הפעם האחרונה שהוא רואה אותם.

האיש מאחוריו דחף אותו בגסות אל תוך סמטה מלוכלכת שהתפצלה מהרחוב הצדדי בו הלכו, ואחר כך לעוד סמטה ועוד אחת. לבסוף, ידו הכבדה של בעל האקדח עצרה אותו כשעמדו מול דלת מרוססת גרפיטי.

עיניו של תום נפערו למול המילים המרוססות, וגל בחילה גאה בו. לכאן הביאו אותו?

"רד", בעט בו האיש מאחור, ותום הבחין שהדלת נפתחה על גרם מדרגות רעוע וזרוע עטיפות. הוא מוכן להמר על כך שהם שיכנו פעם סמים בתוכם.

הדרך למטה לא הייתה קלה, ואת חמש המדרגות האחרונות הוא התגלגל.

"חבר'ה. תראו מה הבאתי כאן בהליכה התמימה שלי הבוקר". הפושע ירד באדנות, מפנה מדרכו את הקורבן שלו בנעלו. "דג שמן", צחק בגסות אל שני גברים מקועקעים ושריריים שישבו בצד השני של המרתף על כיסאות גבוהים.

"אה", הגיב הכהה מבניהם. מעביר יד אחת על הבלורית האדירה שלו, השניה נותרת לצידו קפואה.

השני כחכח בגרונו. "קוּל", הגיב בסוף. הם לא העזו להישיר מבט למפקד שלהם.

האיש, מטר תשעים גובה, הביט בהם ארוכות ואחר התכופף אל השבוי שלו. "מכאן לא יוצאים כל כך מהר, וויטסמן", סינן בארסיות והפך אותו, תנועותיו אגרסיביות. במיומנות הוא קשר את ידיו מאחורי גבו, כשאקדחו עדיין בידיו.

"מה לעזאזל זז לכם במוח?" הוא חצה את החדר אחרי ששני הגנגסטרים החליפו מבטים מיואשים. נראה שהשם וויטסמן לא מצא חן בעיניהם. "זה האיש שאנחנו מחפשים שנים!" הוא הכניס את האקדח לכיסו בנקישה, זועף כדבעי. "הוא יודע הכל על –"

חמישה גברים חבושים כובע גרב ולבושים שחור מכף רגל ועד ראש, למעט הכפפות הלבנות, צצו בחדר.

"הכל על מה, רוג'ר יקירנו?" המפקד התקרב בצעדים איטיים ומלגלגים כשאקדחו דרוך ומכוון לחזהו.

"מה..." החל רוג'ר, מעיף מבט מהיר על פיקודיו. הם משכו בכתפיהם בחוסר אונים.

חורק שיניים, הוא פרק מחגורתו את האקדח, מעיף אותו על רצפת הבטון. איכשהו עוד שלושה אקדחים מצאו את עצמם על הרצפה, שני סכינים מוכתמים מדם וחוט מתכת דק באורך שני מטר.

"כמה אנשים הרגת עם זה?" מפקד החוטפים שיחק בחוט בין אצבעותיו, משועשע. "הרבה, הא? אולי ננסה אותו עליך? לקורבנות שלך, נתת הזדמנות לבקשה אחרונה? להתחשב בך?"

מבטיהם התמודדו, רוג'ר אטום הבעה ולא נכנע.

המפקד מדד אותו ארוכות, ולבסוף הסתובב אל אנשיו. "די עם זה, הסיפור המטומטם לקח לנו מדיי הרבה זמן מהבוקר. קחו את צמד הליצנים הקשורים לכיסאות שלהם ואת הגנגסטר ה-אמור-להיות-מפחיד הזה, וזרקו אותם באחד החדרים. ואל תשכחו את ה 'וויטסמן'", קולו מושחז וציפורניו מעוקלות כשהוא מביט ברוג'ר הנכבל. "אני רואה שהגענו ביום מאוד מיוחד בשבילך, המפקד. תהיה בטוח שאני רוצה לדעת הכל עליו".

רוג'ר חייך חיוך דקיק, והובל הלאה.



דממה נפלה על המרתף המצחין. הקור היה מקפיא, והשעות עברו ללא סימן. שעון לא היה עליהם, והשובים לא טרחו להכניס להם מים או מזון לפני שעזבו.

"זמן לא מוצלח להיקלע לידיים שלנו, הא?" רוג'ר התכרבל בתוך החולצה הדקה שלו, מקלל את החוטפים שהסירו מעליו את המעיל שלו. תום הרים מבט שאימה הייתה המרכיב העקרי שבו. "איך אומרים? תתמודד עם זה. לפחות יש לנו ארוחת בוקר אם החבר'ה לא יחזרו. תגידו", הוא פנה בחדות אל הפקודים שלו, שישבו על יד הקיר רועדים מקור, "דם אנושי מרווה צימאון?"

שפתותיהם הכחולות התהדקו. אפילו בשבילם זה היה קצת יותר מידי.

תום הצטנף בתוך עצמו, נצמד אל הקיר המוכתם. החדר נראה נורא, למרות שהיו בו רק קירות. כל החפצים שהיו בתוכו הוצאו מן הסתם על ידי החוטפים.

כשיום המחרת הגיע והחוטפים לא טרחו להופיע, הדאגה החלה לצוף.

הם היו רעבים. וצמאים.

והם קמו ליום השלישי, ועוד לא היה סימן לפושעים.

"הם רוצים להרוג אותנו או מה?" נבח כהה העור וחבט את ראשו בתסכול בקיר. "חשבתי הם רוצים מידע!"

רוג'ר משך בכתפיו. "כנראה נקלעו לקרב או איזה שוטר חכם ארז אותם יפה בכלא. עכשיו אני יודע שזה נשמע מקסים", קולו נהיה זועף כשעיניו של הגנגסטר הבהיר נדלקו, "אבל זה אומר שנמות פה מרעב".

הפנסים בעיניים המימיות נכבו.

"יש לי אוכל בשבילנו", תום היסס לפני שאמר את זה. היסס מאוד. אבל הפושעים הללו גם אנשים, והוא לא יכול לראות אותם גוועים לנגד עיניו. "טבליות תזונה. יש לי קצת בעיות במערכת העיכול..."

"הבעיות שלך לא מעניינות אף אחד!" רוג'ר נבח, ולמרות שהוא היה כבול, הוא היה מאיים מתמיד. "תגיד לי איפה הכדורים שלך!"

תום נשם עמוקות. "רוג'ר, כולנו כאן בצרה יחד. אני רוצה לחלוק איתכם את מה שיש לי, אבל זה יהיה בכבוד".

מבטיהם התמודדו לכמה רגעים, עד שרוג'ר נד. "מהם התנאים שלך?" נהם.

חיוך רועד עלה על שפתיו של רוג'ר. "נחלוק אותם. שווה בשווה. ואל תאכלו מהם, רק מתי שאתם מרגישים שתאבדו את ההכרה מרעב. אי אפשר לדעת כמה זמן נשאר כאן".



קולות רועמים הקיצו אותם באחת משנתם.

איש מתוכם, מן הסתם, לא חשב שישמח לשמוע את חוטפיו מתקרבים אל הדלת. לא רק שמח, מאושר.

הדלת נפתחה בחריקה, איש חדש עומד בפתח. "תוציאו את הוויטסמן הזה", הורה בקול קר. שני גנגסטרים עברו לצידו, ניגשים אל תום ומעמידים אותו בכוח. הם גררו אותו החוצה, מלווה במבטיהם של רוג'ר ופקודיו.

המפקד החדש נשען על המשקוף בנונשלנטיות. "הוא חשוב לך, הוויטסמן. הא?"

שריר רטט בלחיו של רוג'ר, מסגיר יותר משרצה.

בום!

"ואין יותר וויטסמן", ניגן המפקד, חיוך ענק על שפתיו.

"אררררררררררררר", הלם רוג'ר באגרופו על רצפת הבטון. "ארררררררררררררררר!" הוא היכה שוב ושוב לפניו, משתולל, לא מאמין.

הגנגסטרים הכבולים קמצו את ידיהם.

"כן, קפטן מוכשר", המפקד נהנה מכל רגע. "מפקד הכוח ששלחתי לכאן התלהב מהמידע שאולי יוכל לגלות. אבל אתה יודע מה?" הוא קרב אליו, מתכופף. "לי – לא – אכפת!" צעק אל תוך פניו, מתיז מיליון רסיסי רוק.

רוג'ר נעץ בו עיניים רטובות משנאה. ולא רק.

המפקד נסוג אחורה. "היה לנו עיכוב קטן בדרך אליכם, כך שאני משער שאתם מורעבים למוות. קח את זה, קפטן", לעג צרוף בקולו. היה אפשר למכור אותו בקילוגרמים. "זה בשבילך. בתאבון".

אחד מאנשיו זרק אליו חבילה קטנה עם אוכל ומים. "נתראה עוד מעט", ניצוץ בעיניו השחורות.



רוג'ר נעמד כשהחבילה בידיו, מתנודד מעט. "אני רוצה לכבד את זכרו של ידידנו המנוח", אמר בקול צרוד במקצת. "אני לא אדם רך, בכלל לא. ולא מתקרב לאדם טוב בכלל. אבל תום לימד אותי משהו, שאני לא אשכח".

שני פקודיו הנהנו בראשם, עצב ממלא את החדר.

אצבעות ידיו הכבולות פתחו את החבילה במאמץ וחילקו את הלחמנייה לשלוש. "הוא לימד אותי לתת לאחרים, גם כשלעצמך אין מספיק. אני לא אדם טוב, גם לא אהיה כזה. אבל כל יום, לזכרו של תום וויטסמן המנוח, אקדיש מעשה אחד של טוב לב לאדם סביבי. יהי זכרו ברוך".

משתנק, הוא העביר פיסת לחמנייה לפקודיו, ואחר חלק את המים. שווה בשווה.



החוטפים באו לקחת אותם לחקירה לא הרבה זמן אחר כך. והם לקחו איתם רק את השניים הנמוכים יותר בדרגתם, משאירים את רוג'ר לבד בתא.

קולט ברגע אחד את התוכנית שלהם.

הם ניסו לבודד אותו מפקודיו. לגרום להם לשנוא אותו על כך שמנע מהם את האוכל שקיבל.

שיהיה להם בהצלחה להשתמש בזה נגדו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
בום, טראחחחח!
מה הפעם? נאנחתי לי בשקט ונגשתי לראות מה עולל הפעם העולל הקטן. כולו בן שנתיים! כמה מרץ יש לו!
מוישי! הצרחה כמעט בלתי נמנעת, השובבון התלהב מהרעיון של סלט זכוכיות ברוטב דגים ומנסה לטעום מהתפריט הדש.
בעודי מנקה את זירת הפשע מוישי מייבב לו בעלבון לדקה וחצי, ושוב שקט חשוד. הא, הפעם זה "רק" צלחת שאריות מהפח.

כשסוף סוף משתרר השקט המיוחל ומוישי שקוע לו עמוק בעולם החלומות, אני מספרת למנחם את עלילות היום החולף.
על כוס קפה וחביתה הכל נראה אחרת. כשביד כוס קפה ולא מכשירי עינויים בדמות מטאטא וכף אשפה או מגב וסמרטוט- אפשר אפילו לצחוק.
"מה יהיה?" אני שואלת ברצינות גמורה את מנחם, "נגמר לי הכוח! פשוט נגמר! אחרי כזה יום- אין לי אפילו את הכוח לתת לו חיבוק של לילה טוב! מה יצא ממנו ככה? גם שובב וגם אפילו חיבוקי אחד קטן אין לאמא שלו כוח לתת לו!"
"היה לך משהו טוב היום? או רק רדיפה אחרי הנזקים שמוישי מחולל?" מנחם לא פסיכולוג, אבל שלוש שנות נישואין ושנתיים עם מוישי- בכל זאת עושות משהו לבנאדם.
"האמת?" אני משחזרת "היה כזה רגע היום בבוקר, אחרי שהוא הפך את הפח בדקה לאוטובוס, שאני כמעט בכיתי. מוישי הגיע ואמר לי- טובה אמא. זה היה כל כך מתוק". אני עוצמת עיניים. מתענגת על הזכרון של הרגע המתוק.

נתתי לו אז חיבוק ענק. אבל ל הזיכרון הזה לבד מגיע לו עוד אחד.
עוד חיבוק אחד ונשיקה מאמא אוהבת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
די ארוך... מתנצל מראש,
למי שרוצה קצת רקע על הסיפור יש בסוף, אני הייתי מעדיף לקרוא בלי.
צי-האנג
למרות שלא היה מי שלא פחד מהמכשפים האדומים. הוא לא פחד מהם.
הוא ידע את הסוד המשפחתי שלהם, הוא ידע שהם לא יוכלו לו. יש לו את המתנה, את השם ש אַ-פָּא מֶנְ-גְ'יָאוּ נתן להם. הוא ידע שהמתנה תוכל לעצור כל מי שרק יתקרב אליו וינסה לעצור אותו.

הם התקרבו יותר והוא הרהר בשם, מנסה אותו על הברותיו השונות. כל כך רחוק ממה שהוא הכיר וידע, כל כך שונה מאיך שמקובל לדבר, בקושי נשמע כמו מילה הגיונית, לא יודע למה הוא קרוי "שם". הוא כיוון לצורת השם שמפעילה את המגן, בטוח בעוצמתו, ממשיך ללכת.

הקיוואההה.
הם צרחו מאחריו, הוא חייך, מחכה להלם והאכזבה שהם ינחלו בעוד רגע. הקללה נחתה סביבו, לא הצליחה לעבור את המגן הבלתי נראה שהוא יצר. הוא ידע שהם מתחילים לפחד, זו הסיבה שרוב המכשפים לא השתמשו בקללה הזו, הקיוואההה, היה ידוע, חוזרת לבעליה אם היא לא מצליחה להשפיע על המען.
לא ידוע לו על עוד מישהו שהצליח לעצור כזו קללה חזקה.

רק אבא ידע.
אבא קיבל את המתנה מיו-קה-שאן שקיבל אותה ישר מאַ-בּוּ-לַה-חַאן. כששיגר אותו לכאן, נתן לו את המתנה הזו, המתנה הכי יקרה שאדם יכול לקבל אי פעם. שם כשפים, השם. ההגיות שיכולות להפעיל הכל, לשנות את העולם. לבנות אותו מחדש. שם כשפים, לא איזה כישוף בודד עם יכולות מוגבלת. שם כשפים.

יו קה שאן, סבא, נתן להם הוראה מאוד ברורה, לא להשתמש בשם סתם, "זה ניתן לנו להגנה מאַ-בּוּ-לַה-חַאן" הוא היה אומר את השם שלו מצחיק, אב-לה-חהם. הח' בקושי נשמעת, הוא היה מנסה ללמד גם אותנו את ההברה, ללא הצלחה. " לא משתמשים בו סתם"

שם כשפים, הוא הרהר בו שוב, מעלה אותו מירכתי מוחו. פותח לעצמו דרך מהירה הביתה. אם סבא היה יודע שהוא משתמש בשם כדי להגיע הביתה מהר יותר, הוא היה אוכל אותו לארוחת צהריים. אבל הוא למד להשתמש בשם עצמו כדי להסתיר את ההשתמשות שלו בו, סבא היה עוקב אחרי כל הנכדים הבוגרים, אלו שהוכנסו בסוד המשפחה, לראות שהם לא משתמשים בו לחינם.

הוא נכנס הביתה, "האן-הא" בירך את מא-מא, "האן-הא" בירך גם את נַאי-נַאי שעמדה מאחוריה, אין הרבה נשים שמסתדרות כל כך טוב עם החמות שלהם כמו מא-מא שלו
"סבא מחכה לך, הוא בחדר הפנימי" אומרת לו נאי-נאי, מחייכת כתמיד, אבל הוא חשש. אולי סבא ראה את השימוש האסור?
אין טעם לדחות את זה. "הא-גוֹנְג, האן-הא" בירך את סבא לשלום. יושב כהרגלו על הכרית העגולה, האדומה. יושב בפינת החדר המרגיע, הצבעוני מאוד. סבא לא נראה כועס, כבר סימן טוב.
"האן-הא, איפה היית? שה-אן צ'י-אנג, נכדי הבכור, אתה קרוי על שמי, נושא את כוחי. תהיה ראוי לו" סבא יודע או לא?
הוא החליט להמר על זה, סבא לא יודע. סבא לא יפעיל את השם סתם, כדי לבדוק אם הוא דובר אמת.
"שיחקתי עם חברים" הוא עונה, עיניו מושפלות. כיאה. "נהנינו מהשמש"
סבא נאנח, מביט בו בעיניו החמות "היא אינה אלוהות, למרות כל מה שיגידו לך..."
הוא מסדיר את פעולת הלב, מתיישב בנחת, סבא לא יודע. "ברור, סבא, רק נהנו קצת"

למחרת הוא מעלה את הימור, מנסה את שימושיו השונים של השם, מרים אבנים, טוחן אותם, משנה אותם לזהב, כל האגדות, כל היכולות טמונות בו.
הוא מכוון לשם שמביע את הידע, רוצה להקיף את כל גדולתו של השם. שם כשפים. מי היה מאמין שיש דבר כזה? כל הכשפים כולם מרוכזים בשם אחד, בתמצות גאוני.
הוא משתדל לא לשכוח לקשור את השם תמיד גם להסתרה, שאף אחד לא ידע מה הוא עושה.

הוא יהיה הכשף הראשי. אף אחד לא יוכל לו.





עשר שנים מאוחר יותר:

אני מביט על הגבעה הנשקפת מתחתי, עוד כפר של אנשים נבערים מדעת. עמק מפריד ביננו, אבל אני צופה עליהם מלמעלה, משן אבן שיוצאת מראש הצוק עליו אני עומד.
הנוף עוצר נשימה, יהיו כאלו שיגידו. כל כך רגוע ושלו, יענו להם.
אני מרגיש רק עוצמה.

היום אני כבר לא שאן-צי-האנג, חוזק ההר. אבי, קרא לי כך כדי לתת כבוד לסבא, יו-קה-שאן, ראש ההר. היום אני כבר לא חלק ממנו.
צי-האנג. קראתי לעצמי היום, שם שמביע חוזק. בלי החלק של ההר ש'ירשתי' מסבא, אני. אני לבד.

אני מכוון את השם לכיוונם. מחכה לראות בעוד רגע את המכתש הנורא, את האש הגדולה. במשך השנים פיתחתי יותר ויותר את היכולות שלי, את הגבולות שלי ושל הכישוף כולו. אולי אני לא ה'כשף הראשי' אבל אין אחד שלא מפחד ממני. צי-האנג, הם לוחשים באימה, צי-האנג, הם משתמשים רק בשם שלי כדי להפחיד.

יום יגיע ואני אקשור את שמי לכישוף, בעבותות. לא יהיה אפשרות להשתמש בכישוף בלעדי, בלי אישור שלי, בלי הסכמה וכפיפה למרותי.

הכפר הזה, שיני נסגרות, אני מצמצם את העיניים לחרכים צרים. הכפר הזה, לא פחד, לא נע ולא זע ממני, אני הזהרתי אותם. זו אשמתם הבלעדית.

אני מושיט את ידי אל הכפר ולוחש " ליֵה-חוֹ-אוּ" מדגיש את האו בסוף, מכוון לשם ולהטיה וההטעמה הנכונה. חוט של אש יוצא מכף ידי, מורגל ויודע את מלאכתו. דוהר במורד הצוק, ועולה אל הגבעה, מקיף את הכפר מצדדיו. עולה לאט לאט, סביב, בונה חומת אש, עוד מעט האש תתחבר והפיצוץ יקרה. אין לו ברירה אחרת.

אני מביט על הכפר, רואה אותו בפעם האחרונה, עיני נוצצות מהאש שהולכת ומתפשטת, כמעט מקיפה אותו לגמרי, בונה מעליו כיפה עגולה, אני עוצם את עיני, לא מסוגל להסתכל. מחכה לרעש שתמיד מגיע עכשיו. כמו רעש של רעם שלא מתגלגל, כמו רעש של סוף.

והוא לא מגיע.

אני פותח את עיני בהפתעה, ומגלה שהכפר שלם, האש שיריתי לכיוונו נסוגה. מתחילה לחזור לכיווני, אני מנסה לתפוס את החוט, מנסה לעצור את האש.

ואני לא מצליח. זה מתחיל להלחיץ. מה קורה כאן? מי זה? יש כאן מישהו יותר חזק ממני? יותר חזק מצי-האנג? מהאיש החזק ביקום? אני לא מצליח להגיע לשם, כאילו שכחתי אותו, מנסה לשלוף אותו מהמוח שלי, אבל ללא הצלחה.

האש מגיעה עד אליי, עולה, ומתפוצצת. אני נופל על הרצפה מההדף. המום.

איש זקן ולבן ניגש אליי, מושיט לי את ידו "קום על רגלך שאן-צי-האנג, עמוד, נכדו של יו-קה-שאן"

'מי זה? מי יודע את שמי האמיתי? אולי לכן הוא הצליח לעצור אותי. ניתק את קשר שמי מהשם.'

אני מושיט לו את ידי, שונא להרגיש כל כך חסר אונים.

ידו מחוספסת "אל תדאג" הוא מחייך "לא נסגיר אותך לסבך .בוא תאכל מרק"

סיומו של המשפט מפתיע אותי אפילו יותר מתחילתו, אבל אני מגיע, הולך אחריו כמו ילד טוב.

"פינג הא" הוא מכריז בקולו העמוק כשנכנס הביתה. בולע חיוך מתחת לשפם, כשרואה את פרצופי כולם מסתכלים עלי מבועתים.

הוא צוחק, אבל אין בצחוק הזה השפלה, אני מרגיש כאילו חלק מהמשפחה "הוא לא יעשה כלום. נכון? שאן-צי-האנג?"

אני מהנהן, נכנס אחריו למטבח. מתיישב להוראתו, ומחכה למוצא פיו.

"קודם תאכל" הוא מגיש לי בעצמו צלחת, הניחוחות מזכירים לי את ביתו של סבא. איך הוא קשור לסבא, למען השם.

אחרי הצלחת השלישית הוא שואל אם שבעתי, וכשאני מבטיח לו שכן, הוא מתחיל לדבר.

"אני זימרן, אחיו הקטן של סביך הגדול, בא אספר לך למה זכית לכזו הכנסת אורחים. האמת, ילדי רצו לאזוק אותך, או אולי אפילו לתת לך להתמודד לבד עם תוצאות מעשיך, אבל אני התנגדתי, לא זה החינוך שקיבלנו מהאבא הגדול שלנו, מאב-המון-גויים, שאתם קוראים לו אַ-פָּא מֶנְ-גְ'יָאוּ. לא זה החינוך שראינו בבית. אבלהם היה גדול מכניסי האורחים בדורו, ועד היום לא קם לו מתחרה.

ביום השלישי ליום שבו הוא מל את עצמו, הוא יצא להכניס אורחים.

גם הבית שלי יהיה פתוח לרווחה, גם אני קיבלתי את חינוכו של אבא.

ועכשיו בוא אני אסביר לך מהו השם, ואיך להשתמש בו.

השם הזה שקיבלנו במתנה, הוא לא סתם מתנה, אתה צריך לדעת שיש בורא לעולם, ובורא העולם נטע בתוכו כוחות שונים. יש כוחות קדושה, כוחות טובים, ויש כוחות טומאה וכישוף, כוחות טמאים. הקל היחיד, בורא עולם, אלוקי אברהם, לא רוצה שנשתמש בכוחות הטומאה בעולם, אך מכיוון שאבא שלח אותנו לכאן, לארצות המזרח, בחוכמתו הרבה. וידע שיש כאן הרבה כאלו שמשתמשים בכישוף, נתן לנו את ההגנה הכי חזקה שאפשר לקבל נגד הכישוף, את שמו של הכישוף עצמו.

אבי, לימד אתנו שאסור לנו להשתמש בשם סתם, לא כדי להשתמש בו לצרכינו סתם, ובטח שלא לתקוף, הוא אמר לנו "אלוקי השמים אוסר גם עליכם, בני הפילגש, להשתמש בכישוף לחינם, כל מה שהותר לכם הוא להגנה בלבד."
הכישוף הוא כלי, כמו סכין, כמו אש, אתה בוחר איך להשתמש בו.

את ההחלטה האם אתה יכול להישאר עם הכלי ולשמור עליו או לא אני משאיר לך, אך דע לך, אם יום אחד יתברר שאתה ממשיך להשתמש בו לחינם, רע ומר יהיה סופך, אנחנו ננקוט בכל האמצעים לעצור את הדבר הזה."

ובדבריו אלו הוא קם והלך, משאיר אותי לבד עם הריחות של נאי-נאי.

לא היה לי ספקות כבר, הרי כבר כמה שנים אני יודע שסבא יהיה מאוכזב ממני. אני חוזר אל משפחתי, ואל בית אבי. לא עוד.

כתוב שאברהם אבינו נתן לבני קטורה כששילחם למזרח שם טומאה, ומסבירים שמכיוון שהיה שם הרבה מכשפים רצה לתת להם כלים להתגונן.
כל הזכויות שמורות, אולי יום אחד זה יגדל להיות ספר

אַ-פָּא מֶנְ-גְ'יָאוּ- אב המון גויים. עיוות בלשני
אַ-בּוּ-לַה-חַאן-(אב-לה-חאם) אברהם- עיוות לשוני.
יו-קה-שאן- יוקשן- עיוות לשוני.
האן-הא, פינג-הא- צורות שונות לברכת שלום- סינית עתיקה
ליֵה-חוֹ-אוּ- אש עוצמתית- סינית עתיקה.
הא-גונג-אב אבי- סינית עתיקה
נאי-נאי- אם אבי- סינית עתיקה
מאמא- אמי- סינית עתיקה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
נקרא לו קוראס וניתן לו שיער זהוב ופרוע, פנים שזופות ושרוטות ועיניים שחורות מהסוג העז. הוא יהיה בן... רבע לתשע-עשרה. פרח פיראטים מוכשר שיגדל באוניית שודדים תחת עינו הפקוחה, המחבבת-משום-מה-את-הילדון, של גאנו האיום.

נבנה לו אופי קלאסי של פרח פיראטים: סייפנות כשרונית, זריזות רגליים וחוצפה בוטה. מחוספס, עוקצני וקשוח כלפי חוץ. את החרדות והצער הוא ילמד לשרוף עם סיגר, או להטביע בים, או אפילו בספל רום, אם הצער כבד מכדי לשקוע במים.

נלמד את נער החסות של רב-השודדים כי כוח ועורמה הם העיקר, אנוכיות היא תכונה בריאה, קנאה היא סימן למצוינות ורחמים הם תקלה של הנפש. בנוסף לזה נפתח בו, ילד אוניות וקרבות, אומץ ועזות, דעתנות ומנהיגות. יהיה גם רגש לויאליות חזק לכנופיית הפיראטים - הרי היא משפחתו משחר זכרונותיו.

ואז ננחית את הקרב.

הזירה תהיה אוניה כבדה בשלל ורבת נוסעים. קוראס, בין החלוצים הנועזים, ייפצע וייאלץ לסגת. באופן טבעי, בתמימות נערית קצת, הוא יפנה לסגנו של גאנו, ההוא שמשתדל לחייך אליו רחב ככל האפשר.

כאן תהיה התפנית: הסגן הקנאי יטיל אותו למים. קוראס לא יישבר, עדיין. הרי כבר כיבינו לו את הרגשות יחד עם הסיגרים וכוסות הרום. הוא פשוט ישרוד את הפציעה בשארית כוחותיו עד שגאנו ישים לב למצב וידאג להצלת בן-טיפוחיו.

כאן נגדיל את עזותו של הסגן, כי מיד כשיעלה קוראס על הסיפון וישצוף כלפי הסגן הבוגדני, ימהר האחרון להאשים אותו בכל דרך אפשרית. יקבל גיבוי גם משני חבריו הקרובים של הסגן וקוראס יואשם בבגידה. כלומר, ייחשד, בבגידה.

כאן אופיו המרדני וחסר הפחד של הנער יעמוד לו לרועץ. הוא ייגרר לתגרה שתרסק את שארית מעמדו וייזרק למשך זמן לא ידוע, חשוד, נבגד ומושפל, לתא השבויים.

מסכן. כן.

נעביר את הפיראט הכלוא ימים ארוכים וכואבים (ובהתחלה הוא מתקבל בחשדנות אפילו בין השבויים, האומלל). עורו השזוף יחוויר, כתפיו המרדניות, היציבות, ישתוחחו. חוסר האונים וההשפלה יפרקו את יסודות עולמו הקודם.

אבל לא נשאיר אותו ליפול לתהום לבדו. בתא השבויים יהיה לוז, כלומר, המזוקן האפור. המנהיג הלא-רשמי של קבוצת השבויים, האחד שישאל לשמו ולסיפורו, שידאג גם לטיפול בנער בעת הצורך (הוא חלה עקב זיהום בפצע פתוח אחד).

רק אחר כך, קוראס ילמד מלוז ואנשיו. ילמד כי לא רק כוח ושקרים, אלא גם אמת ורכות הם כלי תקשורת יעילים. ייווכח לראות כי נתינה וחברות אמת מסוגלות לשרוד אפילו עינויי שודדים. יגלה כי יש מי שמעריך רחמים וחמלה, ורואה בהם, לא יאומן, סימן לעוצמה.

נוציא אותו מהתא אחרי... עשרה, שנים-עשר ימים. הנער יישלף חזרה אל הסיפון במפתיע. הפעם בטפיחות שכם וחבטות חיבה, בהתנצלויות מלוא הפה. מה יסתבר? הסגן ושני עוזריו נתפסו באמצע תכנון הפיכה! הם כלואים בעצמם, מחכים למשפטם החמור. גאנו האיום ישמח יותר מכולם. כטוב ליבו בהתפייסות, יציע לנערו החביב בקשה. כל בקשה שתהיה, מלבד הכס, כמובן.

כאן נציין את השינוי שנבט בפרח הפיראטים הצעיר. הוא לא ידרוש להינקם משלושת הבוגדים במו ידיו ולא ישריין לעצמו סגנות נוחה ונוצצת. הוא גם לא יחליט שעליו לעזוב, עדיין. הוא רק יבקש את כל השבויים לעצמו, יתעלם מאכזבתו הזועפת של גאנו האיום ויוריד אותם על חוף מזדמן.

נעביר את קןראס שבועיים קדימה על ציר הזמן.

נצייר אישון ליל חסר ירח, שבו יוריד נער בן תשע-עשרה, זהוב שיער ושחור מבט, סירה אל הים.

נכון שרב היה לו לאב, שהאוניה היתה חייו המוכרים ומרכז עולמו, אבל הוא פרח פיראטים קשוח. את כאבו יטביע בים, את פחדיו יגמד לחצי ספל רום. (אבל רק חצי, כי יהיה עליו להיות מפוכח בלילה כזה). בזריזות ובכישרון הוא יחתור בסירונת עד לחוף הקרוב.

ואז נאפשר לו להתחיל, כמעט מחדש: עדיין קצת מחוספס וקשוח כלפי חוץ. עדיין יודע לשרוף את רגשותיו, כשצריך, בסיגר או להטיל אותם לקרקעית של ספל רום. אבל בעיקר, הוא ילמד. לאורך חייו החדשים הוא ילמד להתפייס מחדש עם ליבו וערכיו.

ויום אחד נביא לכפר שלו נער. אולי הנכד של לוז, אולי סתם פרחח שגדל שם. וקוראס, אפור זקן וטוב מבט, ילמד אותו להיות חזק באמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
הצלצול עוד לא הגיע, לצערי. ובכל זאת יש לי צלצולים באזניים.
באמת לא התכוונתי, אבל חייב שזה יקרה לי, כמו שתמיד. כמו שמאז שאני זוכר.
וגם היום בבוקר לא החלטתי להיות התלמיד המצטיין, פשוט אף פעם אני לא מחליט כזה דבר.

אז מה? -
קוראים לי אלי, ואני, כמו שאומרים, מופרע קשב. אפשר להשאיר רק את המופרע, הקשב זה לא מה שמשנה.
אימת הרב'ס, שובב הכיתה, מרביצן החיידר, וגם בבית עדיף לא לדבר.
היו לי כבר מליון שיחות עם הרבה, מליון קבלות לעתיד, אין עונש שלא עברתי-
האמת יש-
כשהרב'ה אמר לי לכתוב אלף פעם "לא ארביץ יותר" כתבתי עשר פעמים בערך והתייאשתי,
מה שטוב, שגם הרב'ה התייאש מלחכות, אז הוא רק העיף אותי הביתה במקום.

אני לא זוכר אם אי פעם רציתי להיות טוב יותר, מה שבטוח שאתה לא יכול כל הזמן לרצות משהו שאין לך סיכוי לעמוד בו, נכון? לכן אני לא רוצה להיות בחור שפוי כמו כולם.
והאמת, שיש לי מעמד די נחמד עם החברים, כי בסוף הם נהנים שיש מישהו שמכייף להם ת'חיים. וגם אם הם לא אומרים את זה, אפשר לראות עליהם שהם נהנים מהגיוון.

וזה בעצם מה שקרה היום, לא יכלתי לחכות להפסקה, ושיחקתי חמש אבנים על השלחן. ראיתי שלרב'ה לא כזה אכפת מהרעש של האבנים ושיחקתי עם עצמי ממש ברוגע, אבל מתישהו , לא זוכר מתי, האבנים טיילו לי בידיים והגיעו מתחת לכיפה של צבי, לא יודע איך הוא לא שם לב שהרמתי לו את הכיפה בשקט.
טוב אתם צריכים להכיר את צבי, מצד אחד כזה ילד טוב בשיעורים ובכיתה בכלל, אבל מצד שני כזה מפונק, שד' ישמור. אז הוא צרח ממש כאילו שמתי לו נחש מתחת לכיפה. והרב'ה כמובן היה ממש נגדי ומיד ראיתי שאין לי אפילו מה לנסות להתנצל.

אז לא התנצלתי, וקצת צחקתי על מה שעשיתי, וכמובן חטפתי צעקות מהרב'ה ועונש לצאת הרגע מהכיתה ולחזור עם אישור מהמנהל ומההורים ביחד. ועכשיו אני כאן. מצולצל באזניים, ומחכה לצלצול הגואל-

אבל משום מה אני לא רגוע, אני מסתובב בחצר משועמם, בועט בחצץ, מטפס על עץ ואין מי שיצעק עלי לרדת, שותה קצת מים ושופך הרבה על הרצפה וקצת על החולצה, קורע לגזרים דף-
רגע, מה זה הדף הזה?
אני חושב שאני קצת מכיר את הדף הזה, זאת אומרת את הכתב,
יש לו זוויות כאלו, האות ג' והאות צ' ממש מוכרות לי, ו-הי! הוא נכתב מדי יום על הלוח בכיתה! עם כל מיני רשימות והכתבות שהרבה מזמן התייאש מלהכריח אותי לקרוא או להעתיק.

אני חושב לעזוב את הדף שיפול לאיפה שנשפכו המים מקודם. אבל המילים "התראה" ו"ניתוק" קופצות לי מול העיניים. ומתחת, בכתב של הרבה, רשימות של מספרים, ומינוסים.

משהו אחר נכנס לי בין החדרים של המח, ואני פתאום מתחיל לחשוב אחרת על הרב'ה הזה. אני לא רגיל לזה, אבל במקום להרגיש שאני לא אוהב אותו ושהוא לא מזיז לי ושינסה לריב איתי, אני מתחיל לחשוב שאני מרחם עליו קצת.
משהו בצבע קצת אחר יוצא לי מהמחשבות הרגילות שלי על הרבה והעולם, ואני מתאמץ להמציא רעיון איך לעזור לו.

הבעיה היא שכל הילדים בכיתה לא חושבים שאני יודע לעזור למישהו, בטח שלא לרב'ה, כן?

והאמת, שגם אני לא ידעתי שאני יודע לרצות לעזור למישהו. בטח שלא לרב'ה.

אני מסתכל על עצמי בחשדנות, בודק אם מותר לי לרצות את זה. אני בודק אם יש לי משהו כזה בתוכו שקוראים לו "עוזר לאחרים".

ופתאום אני מרגיש שאני ממש מוצא אותו.
בהפסקה, אני הולך לתכנן את זה. אולי אפילו עם צבי בעצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בס"ד
מכחול של קימה

אחח. שוב זה קרה. למה הם לא מתחשבים בה? יכולה רק לדמיין את התגובות שיגיעו בימים הקרובים, שיציפו אותה.
והן לא יהיו טובות.
בכלל לא.

אוף! כשהתחילה את דרכה בעיתון, לא דמיינה את תוצאותיו. היא פותחת את המייל, אימייל חדש. שופכת דיו דיגיטלי, כותבת עצבים, מוחקת. כותבת שוב. 'שליחה', המייל נשלח ליעדו.

בערב מצלצל הנייד. רותי העורכת, כך מודיע הצג. היא מרימה. "למה את לא עונה למייל? תגידי, ככה לכתוב ולהיעלם מהרדאר? באמת אני שואלת!" הופה! הצליחה להרגיז את העורכת המהוללה! איזה יופי.

"סליחה, לא ישבתי על המייל מאז" היא מתנצלת, "אבל יכולת להתקשר, לא?" נזהרת לא לעבור את הגבול.
"זה מה שעשיתי, באמת! טוב נו, לא משנה" העורכת מתקרקעת, "בכל אופן - את רצינית במה שכתבת? את יודעת שאת לא דייקת בכמה פרטים, אנו עושים ככל שביכולתנו, וזה לא מעט".

"יודעת, יודעת. אבל הפעם הגבול נחצה. הקוראים יאכלו אותי בלי מלח! ככה לטעות?" עצביה ניעורו "עד עכשיו הבלגתי בהבנה, בסדר, קורה, בני אדם טועים. אבל עכשיו? אחרי הטעויות המחרידות האלה - איני יכולה עוד לשתוק", התפלספה בפשטות. "אה, וזה סופי" הוסיפה מהר. החלטתה כבר התקבלה.

טוב", נאנחה העורכת, "ננסה לתקן וללמוד מהשינויים, שיהיה לך הצלחה בדרך החדשה". שוין, ימצאו מישהו אחר, היא בטוחה. למרות התגובות הנלהבות שהגיעו עליה ועל מדוריה.

"תודה לך, יום טוב".

השיחה נותקה, ועל הצג הופיעה, שלא במפתיע, שיחה נוספת. תמר. "הלו?"
"כן, עדינה?" היא הייתה מסוייגת, "לגבי הסיפור שלך בעיתון, אה.."

"אני יודעת", היא קוטעת אותה, "היו שם שגיאות רבות, אבל הן לא באשמתי, רוצה לדבר עם העורכת?"
. . .

בבוקר היא שוב על המחשב, קוראת שוב את המייל הנזעם ששלחה אתמול, מסכימה שוב עם כל מילה. היא מרוצה מההחלטה ובטוחה שזה ישתלם לה. נזכרת שוב בשיחות הרבות שהדפה אמש. נאנחת.
רואה גם את ההודעות המופתעות של העורכת. מכתב פרידה. מרגש.

מנחם מסכים איתה, "את צריכה לעשות מה שטוב לך, אם העניין של העריכה מפריעה לך - זכותך לעזוב!"
מעולה. והיא עזבה. בימים הקרובים יגיעו הצעות חדשות. דרך חדשה לפניה. היא בטוחה בכך.
. . .

אבל ההצעות לא הגיעו. יבש מעיין הרדיפה אחריה. ימים חלפו, ושבועות, אבל משום מה אבדו הבקשות. הסופרת המוערכת, זאת שקיבלה אינספור פניות מכל המגזינים המכבדים את עצמם, זאת שהעורכים כולם כבר ידעו שאין להתעסק איתה, היא רוצה עבודה מושלמת, זאת שהזדעזעה מכל טעות וגרמה כאב ראש לא קטן לאלו שערכו את כתביה - מצאה עצמה לבד.

את מנחם זה לא הדאיג. "את צריכה אולי לחשוב על כיוון אחר, לא להמתין לשווא לאלו שמחפשים אותך, לא לחכות באפס מעש שירדפו אחרייך" אמר יום אחד בארוחת הערב, "תתחילי לשלוח בקשות ותראי שזה היה רק זמני. כשייזכרו בך, הם יקפצו על המציאה. אני בטוח".

טוב, היא שמעה לעצתו והחלה שוב לפרסם, לשלוח בקשות, להציע את עצמה בתור כותבת ועורכת.

זה הוכיח את עצמו. למחרת הגיעה הצעה מפתה של מגזין מכובד מאד החפץ בעורכת למוספי החג שלו. היא הלכה על זה. שולחת אישור. דוגמאות. הצעת מחיר, פירוט.

היא לקחה את המשימה. החומרים זרמו אליה והיא החלה לעבוד. דף אחר דף, מילה במילה. העריכה שלה מהנוקשות הן, והיא הוכיחה את העובדה הזו, באינספור מחיקות. תיקונים, טיוטות. המקלדת שלה עבדה על פול מרץ והתקתוקים דפקו בקצב.

בסוף עמדו לפניה קבצים מלאים. על הכל היא עברה. שיפרה. שיפצה. זה השתלם לה. היא הביטה במעשי ידיה ותחושת סיפוק מילאה אותה. רפרפה בקבצים, מדמיינת אותם מודפסים. עם הריח הכה אהוב עליה, דפים של עמל שיראו אור ויביאו פידבקים.

. . .
לזה היא לא ציפתה. מיד במוצאי חג ראשון היא קיבלה את השיחה הראשונה, והיא הייתה רחוקה מלהיות טובה.
האיש הנזעם מעבר לקו גרם לה לרוץ אל המחשב. לפתוח מייל.

השולח הוא 'מערכת מגזין עתיד' והתוכן לא מלהיב. בלשון המעטה. את הצרחות שהתבטאו במילים, ניתן היה לשמוע ולהתחרש. אחרי גל האשמות וגידופים הגיעה ההודעה הלקונית כי היא מועפת אחר כבוד. המגזין לא רוצה יותר שום קשר עמה.

חיוורת, היא פתחה שוב קבצים, מדפדפת כאחוזת טירוף. עוברת שוב על התוכן הערוך. מילה במילה. הכל מושלם! היא לוקחת נשימת הרגעה. אנחת הקלה בוקעת מגרונה. מה לא טוב בזה, למען ה'? איפה היא טעתה?

רגע! פותחת שוב מייל. נזכרת במשהו. 'נשלח', היא נכנסת. רואה את מה ששלחה למגזין. אלוקים!! היא שלחה לדפוס את התוכן הלא ערוך! לא! זה לא קורה לה! זיעה קרה שוטפת את גופה, מעבירה בה צמרמורת. איך, לכל הרוחות, זה קרה לה? איך??

. . .

בבית זה מגיע. גל בכי עובר בה, נוטל עמו כאב ותסכול. היא בוכה את נשמתה אל מול הטישויים שמנחם מגיש לה. הדמעות זולגות בחופשיות, היא מתייפחת. מנחם לצידה, שותק. תומך. נותן לה לפרוק. הבכי עושה לה טוב. רגשות קשות נפלטות החוצה, בדמעות ספוגות כעס עצמי ומרירות אינסופית.

היא מצאה עצמה בשפל הכי גדול שאליו בן אנוש מסוגל להגיע. הבניין שהקימה בעשר אצבעותיה, המגדל העצום שבנתה ביזע, קרס אל תוך עצמו, מקריס גם אותה אל תוך עצמה. העריכה המוקפדת המפורסמת שלה, חזרה אליה בבומרנג כואב ושורף שלא נותן מנוחה.

הדמעות מיטיבות עמה. היא מרגישה את זה. מוציאה מעצמה אשמה. מתמלאת רצון עז לתקן, להתחיל מחדש. להיבנות מהנפילה, לקום מהכישלון. להתרומם מהקושי.
. . .
והיא הצליחה. זה לקח אמנם זמן, ואכזבות. אבל היא התמידה. כשבעלה מעניק לה תמיכה וגב, כשהרצון שלה עז מתמיד. שולחת התנצלות עמוקה לרותי, בתוספת בקשה. מצרפת גם סיפור כאוב, על רצון לצפצף על כולם, על תחושת ביטחון מזויפת, על נפילה וכישלון מחפירים. ובעיקר על קימה והתאוששות. על לקיחת אחריות.

על למידה מהטעויות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
"אהה!!" אלברט מטיח את המטלית בקיר, המטלית צונחת מעדנות ארצה.
היא לא נחבטה מספיק חזק וזה רק מעצבן אותו יותר.
"אוווף!!" הוא לוחש בקול רועם שמהדהד בין קירות העץ של חדר התחזוקה.
"אני אפילו לא יכול צעוק!" סערות מתערבלות בראותיו, סופות שצורחות מבפנים, דורשות ממנו להשתולל ולעמוד על רצונותיו, לזעוק את חוסר הצדק וההגיון.
אבל כמו תמיד, הוא נאלץ לחשוק שיניים.
לבלוע רוק.
לנשום עמו-ק.
"אהרר!" הוא נוהם. "נמאס לי כבר! כל היום לשתוק-" הוא חובט בארון העץ המגולף, "ולשתוק-" חבטה "ולהבליג-" חבטה "ולשתוק - איי!" אלברט נושך את שפתיו ומשפשף במרץ את פרקי אצעותיו המסכנות.
"והנה, העזתי קצת להתעצבן - קיבלתי שריטה! אוף!"

במרירות הוא קורס על רצפת האבן המהוקצעת וחופן את פניו בידיו.
העבודה בארמון קשה נורא. היא דורשת ממנו המון, המון, המון.
צריך כל בוקר לקום מוקדם, להעלים ביסודיות כל קרדיית אבק בלתי נראית, להעביר מטליות לחות על כל המעקות והסורגים הפנימיים שבאגף 'שלו'. לוודא שהוד רוממותם לא ידרכו חלילה על אבן חצץ ולו זעירה כשן תינוק, ועוד עשרות משימות מתישות למכביר.
וההיררכיה המעצבנת. זה לא שאין לו כבוד, דווקא יש לו, והרבה. אבל כל היום שלו מנוהל ב'לך לשם', ו'תרוץ לפה'. כשלא נקי מאשימים אותו. כשמאורגן מעטרים את שר המשרתים בזר תהילה.
והעניין המהותי הינו, שהוא יודע שלעולם לא היה מחליף את משרתו באף עבודה אחרת.
לעבוד מחוץ לארמון? מה פתאום, הוא פשוט-עם?
אמנם הינו סך הכל משרת העוסק בניקיון, אך בכל זאת, הוא עושה זאת בביתו של מלך! מוכשרי העיירה שבה היה גר כילד לא זכו לקרבה כמותו. וכשהוא יוצא מדי סוף שבוע לבלות, התגים מנקרי העיניים שמעטרים את דש אפודתו שווים כל רגע של עבודה, קשה ודורשת ככל שתהיה.
ובל נשכח את ההגנה שיש עליו, הבגדים היפים, והכסף האהוב שהוא חוסך בקלות.
וזה מה שהכי מעצבן!!
שהוא לא יכול אפילו להתלונן!!
ואם הוא רק יעז, עלולים לגלגל אותו מכל המדרגות!
אנחה מתוסכלת בוקעת מחזהו. אווווף.

חריקה קלה, מישהו מנסה להיכנס.
אלברט מזנק על רגליו בבהלה וממהר להסיר מהדלת את הכיסא הכבד שהניח קודם לכן.

"ברטי!" זקנקן לבן ומטופח מקפצץ פנימה. זה פטריק, הכירו. שר המשרתים והייצור הכי נודניק בממלכה. "חיפשתי אותך במעבר האצילים. לא היית שם, או שדמיינתי סיב סגול במרצפת שתחת החלון?"

"צהריים טובים, סר." אלברט מצדיע, כשסומק מכסה את לחייו. "עדיין לא הגעתי לזה. אני מיד יוצא."

שר המשרתים סוקר אותו במבט סתום כשהוא יוצא מהחדרון בחיפזון, נעלם אל המסדרון, וחוזר במבוכה "שכחתי -"

"- את המטלית." משלים אותו השר בביקורת, ואלברט בורח משם כשבידו סוף כל סוף המטלית.

נכון שזה מעצבן? שהוא צריך ככה לתזז, לרוץ מפה לשם ולהזיע, בעת שהגננים לדוגמה - גוזמים עלים בניחותא, נהנים מהאוויר הצח.

מדרגות, ימינה, שמאלה, בלה בלה. או, הנה המסדרון בו עוברים האצילים, והסיב הסגול של האציל משמו שאוהב להישען על החלון לפני פגישותיו עם המלך.

בתנועות מהירות הוא מבריק ומצחצח, ואז מרשה לעצמו לעמוד לרגע מול הנוף המפעים המשתרע תחת החלון.

אולי בכלל לא כדאי לו לשרת בארמון? אולי... אולי הוא יכול להיות אומן? או עגלון, או חוקר! והוא ילך ויטייל בעולם!
הו, כמה מאושר יהיה אז!
אבל לא. זמנו בטל, הוא כבר מבוגר בשביל לשנות את מסלול חייו.--???

אלברט נושם מלא ראות אוויר צלול, ועוצם את עיניו לרגע, נותן לחלומות לפעום בו בעדינות.
ואז פוקח אותן - למסדרון האפלולי שאך אור הנרות מרצד בו, ושהנוף היחיד זהו מה שנשקף מהחלון, ולרוב אין לו זמן גם לא לזה.
הוא כולא בהצלחה את האנחה שמאיימת להתפרץ, ולמזלו, שכן קול נקישות אחידות וקצובות חודר לפתע לתודעתו, אוי לא! אציל כנראה מגיע, ואסור לו להיות פה! משרתים הם עם בלתי נראה בארמון!
מה פטריק אמר לו פעם על מקרי חירום כאלה? עיניו מתרוצצות סביב בבהלה, והוא נצמד אל הקיר.
בין הצללים הוא עומד דום, זקוף, ראשו המזיע מישיר קדימה. המטלית שלו כבר תחובה בקסדה של בובת השריון שלידו, והוא מתפלל בליבו שאף שומר ראש לא יבחין בה.
שורת שומרים ראשונה. שורה שניה. המלך. שור-
המלך!
עיניו נפערות באימה. לא, לא, לא! הוא לא אמור להיות כאן!!
הם יערפו את ראשו!!
מבטו של המלך נודד, ואישוניו מתרכזות באלברט המפוחד. מחייך אליו חיוך קטן.
הוא חייך אליו! אלברט מרגיש איך הרעד בגופו מתגבר והוא מתאפק שלא לנוע. המלך - חייך - אליו!!
להשיב בחיוך? לא להשיב? להתעלם? מה עושים?! פטריק לא הכין אותו לזה! אמא שלו לא הכינה אותו לזה!
אמא!! אני רוצה את אמא!! הוא כמעט פורץ בבכי.
השיירה מתקדמת. פספס את המומנטום, ואולי מוטב שכך.
נקישות אחרונות. הדלתות נסגרות בדממה.
אלברט מניח לידיו להישמט, והן נענות ברצון וברפיון, ורוטטות כמו זקנו של שר המשרתים.
הוא מוחה את מצחו הרטוב, וניגש חרש אל קסדת השריון, שולף מתוכה את המטלית.
"משרת!"
"אמאלה!" אלברט מנתר בבהלה ושריון המתכת מתפרק לעשרות חלקים על הרצפה.
החייל סוקר אותו ואת ההרס בפנים חתומות. "הוד מלכותו בקש למסור לך את זה." הוא מגיש לו חבילה קשיחה.
אלברט בולע את רוקו. הוא נוטל את החבילה, ממתין שהחייל יעלם בשנית מאחורי הדלת וקורע את העטיפה.
ספר.
ספר?
לא. זה אלבום.
גלויות נוף מאויירות בו. הוא מתבונן בהם בתדהמה. בערגה.
בסוף האלבום כמה עמודים ריקים.
זה בשבילי, הוא מבין.
מאיפה המלך יודע?
אם ככה... זה אומר...
אני לא אוכל באמת לנטוש את הארמון...
אני חייב להמשיך בעבודה כאן, כנראה. המלך רומז לי - הישאר, מצה את אהבתך לטבע פה. באלבום. אני צריך אותך בארמון.
אוווף.
אוף? כן! עדיין אוף. יותר מעדיין. אוף הכי גדול.
עכשיו אני עוד יותר מחוייב.
אבל האמת, שמשהו נרגע לי פתאום בלב. פתאום אני יודע שמעריכים אותי, ולפחות המלך.
והוא גם יודע כמה גדול הקושי שלי. אני לא כמו פטריק, שנולד עם אהבה לנקיון הארמון, או וויליאם, שלא יותר מדי חושב או רוצה, או אדי, שמגנן לו בחוץ באור השמש.
קשה לי, ומעצבן לי.
אבל כנראה שאני עושה את מה שנכון,
והי, אני לא לבד.
הנה, קיבלתי ד"ש, ומתנה.


וזה כל מה שחשב לעצמו אלברט, ואחרי שגמר לחשוב הוא תחב את האלבום בכיס סינרו הרחב, נאנח מעומק ליבו, בקול, והתכופף כדי לאסוף את שברי השריון.
אולי בזמנו הפנוי הוא יתחיל ללמוד ציור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
בס"ד
קודם כל אני רוצה להודות לכל המשתתפים באתגר, לא עשיתם לי חיים קלים.
תודה רבה לכל המגיבים והמשתפים!
בחרתי את הזוכים על פי סך הנקודות, למרות שבכל אחד בלט תחום אחר.
במקום השלישי:
@חני גרשון
עלילה טובה, מתח בנוי, שפה ותשומת לב לפרטים מעבר לנקודה העיקרית שהועברה בסיפור.
קצת הפריע לי שלא הכרתי את הדמות לעומק לפני ולכן לא הרגשתי את השינוי שלה.
במקום השני:
@מוריופ
סגנון כתיבה שטרם נראה, שוחחת איתנו, הקוראים באמצעות הסיפור וזה היה מיוחד!
דמות מעניינת, מיקום מגוון, רק קצת הרגשתי שדיברת על השינוי, במקום לתת לנו לחוות אותו.
במקום הראשון:
@אניגמאמין
על עלילה, שפה, תחקיר שהשביח את כל הסיפור.
השינוי היה טיפה דרסטי מדי, אבל הרקע והתיאור עידנו אותו לסיום יפה.
בהצלחה בכתיבת האתגר הבא!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

ברוכים הבאים לאתגר החדש - שיר של יום.

כחובבת מושבעת של סוגת השירה, לא יכולתי שלא להקדיש לה את האתגר הזה.

משערת שברגע זה ממש איבדתי חלק מכם - אלו שאינם נמנים על חובבי הז'אנר - אבל לפני שאתם הולכים מכאן, אבקש שתקדישו עוד רגע לנסות לטעום, לבחון ולשקול יציאה מאזור הנוחות, כי זו מהותו של אתגר. הוא מאתגר.
בטוחה שכשתצלחו אותו - הסיפוק יהיה גדול, ואולי אולי אפילו תגלו שזה ממש טעים : )

אז קדימה, בואו נתחיל לשורר : )

הקהילה המדהימה שלנו מלאה בקטעים ובסיפורים שנכתבו בכישרון רב על פי כללי הכתיבה - אפיון דמות, דמויות ראשיות ומשניות, חלוקה לפסקאות, בניית עלילה, ועוד...
קחו סיפור אחד כזה המתאר אנקדוטה או רגע מחיי היומיום (שלכם או של אחרים), או לחילופין קטע הומור, סאטירה, או כל קטע אחר שאינו שיר. נערו ממנו את כל כללי הכתיבה הרגילה, השאירו לכם רק את תמצית ליבו ורעיונו - והפכו אותה לשיר.
מדגישה - לא שיר ערטילאי אפוף סוד ומסתורין - אלא שיר שמתאר רגע יומיומי, מחשבה, רגש. כזה שהקורא יוכל להבין ולהזדהות.

הבחירה היא שלכם האם להתמקד במאורעות הטכניים, בזווית הרגשית, או זו המחשבתית. האם השיר ייכתב בגוף ראשון, שני או שלישי, אולי רק יתאר מצב. האם הוא יהיה מחורז או לא. מה יהיה המשלב הלשוני שלו. האם הוא ישעשע, ירגש, או יעורר מחשבה...

כמעט הכל נתון לבחירה ולשיקול הדעת שלכם, רק שימו לב למגבלות הבאות:
- אורך השיר לא יעלה על 30 שורות ולא יפחת מ-6.
- חובה לצרף קישור לקטע עליו מתבסס השיר.

בנספח אפשר לפטפט, לשורר, להאיר ולהעיר...

היום יום ראשון בשבת שבו נפתח האתגר, ויינעל אי"ה ביום ראשון כ"ו בסיוון.

בהצלחה רבה!
זוכרים את הימים שבהם מכתב היה הרבה יותר מאותיות קרות על מסך ולחיצה קלילה על 'שלח'?
גם אתם מתגעגעים למריחות הדיו הכחול על דף שורות מה'אמצע של המחברת'? לקרעי המעטפה הפזורים (כי למי יש סבלנות לפתוח את הלשונית כמו שצריך), ולהתרגשות כשעוד בול הצטרף לאוסף?

טוב, זה לא ממש קשור לאתגר. סתם כדי לבדוק בני כמה אתם ;)

ועכשיו למה שבהחלט קשור:

באתגר הפעם עליכם לכתוב מכתב.

מי המוען? מי הנמען? מה הנושא? – בחירה חופשית שלכם.
זה יכול להיות מכתב אישי לחבר/ה, מכתב מהנהלת בית הספר להורים, מכתב מוועד הבית לשכנים, מילד להורים או להפך, מחברת החשמל לסרבני תשלום, מכתב פיטורין ממעסיק לעובד, ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם, והיא טובה.

רגע, עוד לא סיימנו.

סיימתם לכתוב? הכנסתם למעטפה? הדבקתם בול? שלחתם? חיכיתם נצח שדואר ישראל ייזכר מה תפקידו בעולמו? הנמען הנרגש / הנבוך / הכועס / המשועשע קיבל סופסוף את מכתבכם?

מצויין.
עכשיו הגיע הזמן להחזיר תשובה.

כתבו מכתב תשובה, ו- שימו לב - עליכם לכתוב אותו בסגנון או ז'אנר שונה מזה שבו כתבתם את המכתב הראשון.

אם המכתב הראשון היה רשמי ופורמלי, מכתב התשובה יהיה משתפך ורגשני.
אם הראשון היה קליל ומצחיק, מכתב התשובה יהיה נוגע ללב.
אם הראשון היה סוג של סיפור או מונולוג, מכתב התשובה יהיה שיר.
אם הראשון נכתב במשלב מליצי, התשובה תהיה עממית.

אלו רק דוגמאות. סומכת על היצירתיות שלכם שתפתיע עם סגנונות מעניינים ושונים.

לסיכום 'מברקי' – עליכם לכתוב שני מכתבים: מכתב פניה ומכתב תשובה, כל אחד מהם בסגנון שונה.

כמה דגשים:

  • המבנה – מבנה מובהק של מכתב (פניה אל הנמען, גוף נוכח, חתימת המוען).
  • סגנון כתיבה תואם מוען ותואם תוכן.
  • כדי להקל על העומס בתיבת הדואר – אורכם של שני המכתבים יחד לא יעלה על 750 מילים.

- האתגר יינעל אי"ה בעוד שבועיים, יום חמישי כ"ו בטבת.

בהצלחה רבה!
מחכה לתיבה מתפקעת : )

תגובות, שאלות, ומכתבים למערכת –
בנספח.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה