שיתוף - לביקורת אם לא בריתי?

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

אתם, שמדברים נגד לומדי התורה.
אתם, שהפכתם את לימוד התורה למעשה פלילי.
אתם, שהחלטתם לכלוא בחורי ישיבות על עוון ההשתמטות, כלשונכם.
אתם, שיצרתם משוואה שאומרת: כשיש מלחמה, כולם צריכים להתגייס לשורות הצבא, כי במלחמה צריך את כל הבנים מגויסים כדי להילחם.
אתם, שסברתכם היא שותפות בנטל.

אם היינו מקשיבים לכם, הרי שאז לא היו בתי המדרש מלאים בבחורים השוקדים על דברי התורה.
האם חשבתם שלבטל את התורה הזאת, הקיימת והנצחית, זה מה שיוביל את עם ישראל לשמירה והגנה?

אם תחשבו לרגע לכמה שמירה אנו נצרכים, הרי שצבא שלם לא יכול להגן מפני יום של חרון אף ה'.
האם כל מה שעברנו, החל מהשביעי לעשירי, אינו מצביע באופן הכי מדויק שיכול להיות על מהלך על-טבעי?
כי אם אויבינו היו מסכימים פה אחד על אותו היום ואותה השעה, הרי שלא היו עוזרים כל כלי המלחמה וכל החכמים וכל החיילות כולם.

ראינו כמה נזק יכול להיגרם מכמה טילים איראניים, ורק מי שהיה מחובר למצבת פיקוד העורף יודע על רמת ההכנות לקראת קטסטרופה שהייתה יכולה להתרחש חלילה.

אין חולק על כך שהצבא וחייליו עושים עבודת קודש מתוך מסירות נפש אדירה.
כל חייל שיוצא לקרב משאיר צוואה, ויודע שיש סיכוי שהיא אכן תתממש.
זו מסירות נפש שאין כמותה, וזו זכות אדירה של עם ישראל.

וכל חייל שליבו דופק ופועם בעוז לקראת משימה של סיכון חייו בשטח אויב, מבקש שני דברים:
האחד, שמירה והגנה עצומה מלמעלה,
והשני, שתהיה בידו הזכות לשרת ולהגן בגופו על עם ישראל.

ואם השמירה מלמעלה מגיעה רק בזכות קיום התורה, הרי שכל חייל מבקש בעומק ליבו, שיהיה מי שישקוד על התורה למענו ולמען השמירה על כל עם ישראל.

התורה מוטבעת בנפש כל יהודי, וכל יהודי מתחבר אליה, מי בגלוי ומי בסתר, ובליבו פועמת קדושת התורה.
ומי שיבוא וילעג ויקרא: "לכו תילחמו עם התורה", כעת צריך לקום ולעשות מעשה.

או במילים אחרות: לא מספיק ללמוד תורה, צריך להכניע את האויב עם טנקים.

לאותם אלו אני קוראת את הקריאה שלי:
אתם, שמאמינים שבכוח הצבא להכניע את האויב.
אתם, שחושבים שכולם צריכים להיות שם במלחמה הזאת, כולל לומדי התורה.
האם אתם חושבים שטנק לבד יכול לשמור על עם קטן, מוקף באויבים?

ומה הסיבה שיש שנאה כל כך עמוקה כלפי עם ישראל?
אולי תתבוננו בשורש של הדברים?
אולי תשכילו להבין שהצבא הוא שליח של בורא עולם לשמירה על עם ישראל.

ואם ניקח את חוד החנית, שהוא לימוד התורה הקדושה, לב ליבו של עם ישראל, כיצד תהיה שמירה על העם?
הלא קודשא בריך הוא, ואורייתא, וישראל, חד הוא, הם דבר אחד.

היה מן הראוי שכל לוחם ילך ויבקש מלומד תורה בתחנונים:
למד לזכותי.
למד למען השמירה עליי ועל כל העם.

היה מן הראוי שאנחנו, כעם, נבקש את לימוד התורה הזה, נכבד אותו, נייקר אותו, ונרומם אותו.

לימוד התורה, והשמירה האדירה שהוא מביא אתו, זה הבסיס של הקיום שלנו.
"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

אז כן, הרבה שליחים לו למקום, כדי להגן על עם ישראל: יש את לומדי התורה ויש את הלוחמים.
אבל האם אתם חושבים על כך שאתם מוותרים על השמירה הכי גבוהה שיכולה להיות, באמצעות דיבורכם?

הלא על הבל פה של לימוד התורה מתקיים העולם כולו, מתקיימים עם ישראל, וזו השמירה שתוביל אותנו לגאולת עולמים.

השומרים, ששומרים על הגחלת, למרות ועל אף.

ואם אתם, אלו שמבקרים את לומדי התורה, מוכנים ללחום בלי שמירה ובלי הגנה,
ואם מתי מעט שמעדיפים לחשוב שהכוח הפיזי הוא העיקר, ומוכנים להשפיל את לומדי התורה,
הרי ששפלותם היא רוממותם.

ואם הושפלנו על קיום העולם, ואם הושפלנו על עבודת השמירה, יבוא יום שנתרומם.
נוכל לראות אז את הכוח העצום, הכוח הרוחני.
נוכל לראות אותו במוחש.
נוכל לראות עננים של שמירה, שנוצרו כתוצאה מכוח לימוד התורה.

ואז כל מי שלא האמין, ואפילו נלחם בלימוד התורה, ובפרט בשעת מלחמה, יבין שכל המלחמה הייתה על התורה ועל לימודה.

ואם יש בכם חיבור של מסירות נפש בשביל עם ישראל, כדאי מאוד שתדברו במעלת לומדי התורה, והיה זה שכרכם.

לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ: (שיר השירים פרק א פסוק ג)
"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" -
שְׁמָנֶיךָ אותיות נשמה.
נשמת עם ישראל, אין כמותה.
היא מקבלת את כוחה מבורא עולם עצמו, כמו שנאמר: "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ"
הנשמה מקבלת מבורא עולם, ודי למתבונן.

כשרואים את מסירות הנפש של הלוחמים, אי אפשר שלא לראות את הקדושה האדירה, העל־טבעית, שכולה נמשכת מכוחו של בורא עולם.
וכששומעים את לימוד התורה הקדושה, אי אפשר שלא לחוש את הקדושה האדירה היוצאת מתוך המילים.

כל מי שמתבונן, יכול להרגיש זאת.
ודי למבין.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת עשה למען תורתך
ב"ה

אותי לימדו כמה כללים לחיים, שהולכים איתי לאורך כל הדרך:
  1. דברים בעלי ערך יקרים ונדירים יותר.
  2. דברים בעלי ערך קשים יותר להשגה.
  3. דברים בעלי ערך עולים ביוקר, וככל שהדבר בעל ערך גבוה יותר, כך תשלם עליו יותר.
  4. כדאי לגלות את ערכם של הדברים, לבנות "סדר עדיפויות" בחיים, ולחתור להשיג את הדברים היקרים ביותר.
אחר כך לימדו אותי מהו הדבר היקר ביותר בעולם:
  1. בורא העולם, והקשר הישיר עמו, זהו הדבר הגבוה ביותר שקיים.
    לימדו אותי שאפשר ליצור חיבור כאן, בעולם הזה, בדרכים רבות ולהגיע לקשר קרוב עם בורא העולם.
    הקו, הוא המקום הגבוה ביותר להשגה, הקיווי אל ה' יתברך: "קיויתי ה' קיוותה נפשי".
  2. לימדו אותי גם את הדרך להגיע לקשר עם הבורא, באמצעות התורה והמצוות, ובאמצעות התפילה.
ומאז אני מכוונת את ליבי לחבר את החוט המשולש: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל עמו, באהבה.

אני יודעת שלהגיע להישג דורש ממני כמה דברים:
ראשית, להכיר בדבר, כלומר להבין שיש כאן את הדבר היקר ביותר.
שנית, לנסות להשיג אותו.
ושלישית, להסכים לשלם את המחיר.

אלא שהמחיר יקר מאוד, כיאה לדבר היקר ביותר שקיים. איני מדברת רק על ויתורים חומריים כדי להשיג הישג רוחני, אלא על מעבר לכך, היכולת להתחבר דורשת מאמץ עצום.
לא קל להפוך את עולמך ורצונותיך לרצון רוחני.

גם אם יש בך רצון רוחני, לא תמיד תדע איך לתרגמו לחוויה רוחנית.
גם אם תרצה לעשות את רצון בוראך, לא תמיד תבין את הקשר שבין הרצון הרוחני למעשים רוחניים, חשובים ככל שיהיו.

כדי ליצור את החיבור עליך להעמיק בעניין, ללמוד אותו, לקרבו אל שכלך, לרצונך ולחווייתך.
ברגע שאתה מבין את התהליך, אתה לומד לרצות את הקשר, לומד לשמוע באוזניך את מילות התורה והתפילה, ולומד לאהוב את התורה והתפילה.

ואז אתה מרגיש חיבור עצום. אבל גם אז החיבור הזה חייב עבודה; הוא לא בא בקלות, אלא מתוך התרכזות, מתוך כוונה, מתוך מחשבה.
כמו שכל חיבור דורש חכמה, כך גם החיבור הרוחני דורש חכמה.

ההבנה הזאת היא מצד אחד כוח רוחני חזק, ומצד שני, דורשת ממך מאמץ אדיר.
כשאתה נוגע במאמץ הזה אתה מבין שזהו המחיר של החיבור והקשר לבורא עולם.

זהו מאמץ רוחני שמצד אחד מזין את הנפש ומקדם אותך, ומצד שני דורש השקעה רבה.

ואחת הדרכים להגיע למקום הרוחני היא דווקא באמצעות הכמיהה, ההתרפקות, הנינוחות, הקבלה, ההקשבה והמתינות.
וזהו בדיוק ההפך מן המאמץ.

השילוב הזה, של רצון וקיווי, של התרכזות והשקעה מצד אחד, ומנגד התרפקות ונינוחות, הוא שילוב נדיר. זהו חיבור רוחני שמביא אותך אל המקום שאליו אתה שואף.

וברגע שאתה מגלה את הסוד הזה, אתה חי, אבל באמת.

וכל זאת לא כתבתי אלא כדי להסביר את עומק התורה הקדושה, שעליה עומד העולם.
עמוד התורה יקר עד מאוד, ובאמצעותו, החיבור שלנו אל ה' יתברך.

וכל זה איננו אלא פתיחה להבין מהו עמוד התורה, היקר מכל, שהוא חיינו ואורך ימינו.

כאשר נתבונן בעיניים רוחניות נוכל לראות כיצד התורה היא יסוד הקיום, יסוד היקום.
וכמו כל דבר יקר ערך בעולם הרוחני, כאשר נמצאים במצב של גלות, הדבר מוסתר, ולעיתים חלילה אף מבוזה.

ככל שערכו עולה, כן הכוח שכנגדו מנסה להשפילו.
וכאשר לומדי התורה מושפלים, הרי זו עדות לרום מעלתה. אנו רואים את ההשפלה, אך בעין רוחנית ניתן לראות דווקא את ערכה האדיר של התורה הקדושה.

ובגלות הזאת אנו רואים גם את הקושי להשיג את מעלתה הגדולה של התורה, וגם את בני התורה מושפלים.

ואתה, בורא עולמים, רואה ויודע את מסירותם של בני התורה למען שמך.
יש לך, בורא עולם, שמות רבים, ואנו שואלים: מהו שמך הקשור בתורה?
הלא הוא הסיום בברכת התורה: "המלמד תורה לעמו ישראל".

ובאותה ברכה אנו מבקשים: "ונהיה אנחנו וצאצאנו יודעי שמך".
אם כן, עשה למען שמך זה! עשה למען תורתך, למען יחלצון ידידך, הלא המה לומדי התורה הקדושה.

ואם הגענו ל"יהיו לרצון אמרי פינו" ואם הגענו אל הסוף,
אז בבקשה: כאשר לומדי התורה מושפלים,

הרם קרן ישראל עמך,
הרם קרן משיחך,
הרם קרנם של לומדי תורתך לשמה,
למען שמך הגדול והקדוש!

ואם התורה היא החיבור שלנו אליך, היא הקיווי שלנו אליך,
תן לכל אחד ואחד מעם ישראל להכיר בחיבור הזה, לייקר אותו, להבין את חכמתו ואת שורשו.
תן לבניך לרצות את התורה, לבחור בתורה.

מאחלת לכל בניי היקרים ולכל עם ישראל, המתחילים את "זמן אלול":

שתרגישו, אשריכם, תלמידי חכמים.
ושיהיו דברי תורה חביבים עליכם ביותר.
ושכל עם ישראל יזכו לטעום מן היין המשובח הזה, ליהנות, להתחבר ולהעריך.

והכי־הכי, לקוות.
לראות מהרה בתפארת עוזך.

ממני, אמא שאוהבת תורה,
אוהבת אותך, אבא,
ואוהבת את עמך.
ומקווה - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
  • תודה
Reactions: אוראל סולטן1 //
0 תגובות
שיתוף - לביקורת ואפק ית עמך
ב"ה

עם ישראל יקר,
הגיע הזמן שנפסיק להפגין נגד, ונתחיל להפגין בעד.
בעד לימוד התורה.
בעד קירוב לבבות, לא ריחוק לבבות.

נזכור: אנחנו "העגלה המלאה", נושאים על גבנו אחריות.
אחריות להמשך קיום לימוד התורה
ואחריות לתפילה לשלום עם ישראל.

במקום להשתמש במינוח של עצרת מחאה,
נבחר בלשון של עצרת תפילה המונית לשלום עם ישראל.
כל תפילה שלנו, כל פסוק של לימוד,
זה מגן אחד נוסף.
כי זה מה שאנחנו באמת רוצים,
בכוח התורה, תורת חיים,
להביא את עם ישראל למקום הראוי לו:
מקום של שמירה עליונה,
מקום של רוח,
מקום של השראת שכינה בתוכנו.

ומי אם לא אנחנו, ראויים לשאת את משא התפילה על עם ישראל,
ולקרוא בקול גדול, לבקש ולהתחנן על אחינו.

אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה,
לב מי לא דואב על אחינו ובשרנו הנתונים ביד צר?
הלא הם "נר ה' נשמת אדם" הנתונים במחשכי הקליפות.

תפילה לשמירה על אחינו המוסרים נפשם בשדה הקרב,
הלוחמים מלחמת אש.
תפילה לרפואת החיילים הפצועים.
ותפילה לשמירה על עולם התורה, אורו של בורא עולם.

בעולם אומרים: Time is money.
אנחנו אומרים: Time is life,
כל רגע של החטופים יקר,
וכל תפילה מקרבת את שעת גאולתם.

לאחינו השבויים נגמר הזמן, כל רגע הוא דקת חיים.
אם כל רגע של לימוד הוא רגע של חיים,
נעמוד כולנו בתפילה על אחינו הסובלים,
ביחד עם כוח התורה,
כוח התפילה ובכוח האחדות,
כי אין כוחנו אלא בפינו,

מתוך הבנת עומק נשמת עם ישראל עם אחד,
ומתוך הבנת עומק התורה,
נישא קול יחד בעד עמנו.

ובעַד עמך רחמים שאלי.

* אנחנו מאמינים שרוב עם ישראל בעד לימוד תורה, משום שהערך של מדינה יהודית מתבטא גם בלימוד התורה וגם בהגנה על העם והארץ.
המאבק האמיתי הוא רק מול המיעוט הפרוגרסיבי־שמאלני, שביד אחת פועל נגד המדינה וביד השנייה מפיץ נרטיבים שקריים על "הרעבת עזה".
כשאנו מציגים את חלקנו כחלק מהחיבור הגדול לעם ישראל, אנו מעוררים כבוד ואהדה.
וכשאנחנו נאבקים ברוב העם שנמצא איתנו באותו צד, אנו מעוררים אנטגוניזם מיותר.
שיתוף - לביקורת אהבת עולם
ב"ה

בדחילו ורחימו, דבריה של אם

אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

וגם אני.
כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

אני לא אם לחייל.
ילדיי לומדים בישיבות.
אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
ואולי כולנו בכלל כואבים?
ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
אני בוחרת היום לומר משהו.
לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

כי כך חונכתי:
שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

וככה גם גידלתי את ילדיי
לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
עולמות שמבקשים לעלות מעלה
חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
אנחנו טיפחנו נשמות,
הם חפרו מנהרות.
אנחנו פנינו אל על,
הם ירדו מטה.
אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
הם חיפשו עומק של הסתרה.

זה לא רק עימות פיזי
זו התנגשות מהותית בין עולמות:
עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

והגיעה השעה
ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
שדורשת כוחות נפש אדירים.
במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

והנה באחד הימים התבהר לי:
מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
מוסיף אור לאותה תורה.

לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
שהתורה שנלמדת בבית המדרש
שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

"אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

הגפן, היא לימוד התורה.
והרימונים, הם מעשי המצוות,
שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

ואם נקשיב זה לזה באמת
אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
נוכל להתחיל להתרפא.
ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

אולי לא כולם יבינו אותי.
אולי רבים יחלקו על דבריי.
ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

אבל יהיו כאלה שיאמרו:
"ניכרים דברי אמת."

אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
אולי הם רבים וטובים,
ואולי רק צריך להסיט את המסך
המסך שיש בעולם,
זה שמסתיר את הלבבות,
מחשיך את האור,
ומעלים את האמת הפשוטה:
שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

ואולי נתחיל לראות,
שכל אחד ואחד מעם ישראל,
בשלב כלשהו של קיומו
אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
מסר נפש.

ואולי בכי השכינה על צער הגלות
הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
ותרשו לי,
תרשו לי לקחת בו חלק.
מתוך שותפות פנימית.
ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
בצורה נשגבת וראויה.

ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
באמת.
שיתוף - לביקורת צדק צדק תרדוף
ב"ה

ממשלה נבחרת, סמכות מושאלת

מאמר דעה


במדינה דמוקרטית, הציבור בוחר ממשלה, אבל בישראל, נדמה שגוף אחד שאינו נבחר קובע את כללי המשחק: היועצת המשפטית לממשלה. מה שהתחיל כתפקיד מייעץ, הפך עם השנים לתפקיד של בלימה, פסילה והכוונה. והכל בשם החוק.

הטענה המובילה: "צריך לשמור על שלטון החוק, על איזונים ובלמים".
אבל מי שיתעמק במנגנון יגלה שמדובר לא באיזון, אלא בריכוז כוח מוחלט בידי דרג אחד, בלתי נבחר, בלתי ניתן להחלפה, ובלתי ניתן לריסון.

הכשל המערכתי, לפי ההיגיון המשפטי עצמו:

חוות דעת של היועמ"ש מחייבת, אבל הוא לא מחוקק, לא שופט, ולא נבחר ציבור.

זה הופך את "היועץ" לגוף שפועל כרשות רביעית, בלי שום בסיס חוקתי שמסדיר את סמכותו המחייבת.

שופטי בג"ץ פוסלים חוקים – אך אין חוקה.
הם משתמשים ב"חוקי יסוד" שנחקקו כהסדרים זמניים בשנות ה־90, ומכריזים עליהם כעל על־חוקתיים, למרות שאין לכך עיגון פורמלי.

בג"ץ פוסל חוקים שמגבילים את כוחו שלו, בטענה שהם פוגעים ב"דמוקרטיה".
כלומר: בית המשפט קובע את גבולות סמכותו לפי דעתו, ואז מונע כל שינוי, אפילו כשזה נעשה באמצעות חוק יסוד.

היועמ"שית טוענת שהיא "שומרת על החוק" – אבל בפועל היא מחליטה מה החוק אומר.
כך נוצר מצב שבו פרשנות אחת בלבד נחשבת חוקית, וכל פרשנות אחרת, לא סבירה, לא תקפה, ולא ניתנת למימוש.

דוגמאות מהשטח:
  • עצירת מינוי זיני, בשם "ניגוד עניינים", מבלי להוכיחו משפטית.
  • בלימת הרפורמה המשפטית, תוך הצגת עמדת המדינה נגד עמדת הממשלה.
  • סיכול ועדות חקירה, כשהן נוגעות לגופי אכיפה.
  • עיכוב מינויים חוקיים, בשם "אי סבירות", מבלי מבחן פורמלי.

אם הכלי הוא משפטי, נבחן אותו משפטית:
  • אין חוק שמקנה ליועמ"שית סמכות לפסול מדיניות.
  • אין חוקה שמכוחה ניתן לפסול חוקי יסוד.
  • אין פרשנות אחת מוסמכת לחוק, ודאי לא כזו שאוסרת כל פרשנות חלופית.
  • אין איזון, אם צד אחד מחזיק בכוח לשפוט, לבלום, לפרש ולהפעיל מדיניות, בלי אחריות ציבורית
ומה נשאר?

שיטה שבה נבחרי ציבור מתמנים, אבל לא יכולים למנות.
שבה ממשלה נבחרת, אבל לא יכולה למשול.
שבה מתקיימת "דמוקרטיה חוקתית", בלי חוקה, בלי בחירה, ובלי יכולת לשנות דבר.

וכאשר יועץ מונע ממשלה לבצע מדיניות, עוצר מינויים, קובע מה "סביר" ומה לא, הוא פועל כסמכות עליונה.
כך הפכה היועמ"שית ממפרשת החוק, למי שמנסחת אותו מחדש בפועל.
זוהי סמכות שאין לה מקור בחוק, ואין עליה בקרה, רק פרשנות עצמית וצידוק מוסרי.
וזהו בדיוק ההיפך מדמוקרטיה.

והנזק? כפול:

מצד אחד, שיתוק של ממשלה נבחרת:

  • ממשלה לא יכולה למנות את מי שהיא בוטחת בו.
  • רפורמות נבלמות לפני שהתחילו.
  • עמדת המדינה בבתי המשפט מוכתבת על ידי גוף שנמצא מעל לדרג הנבחר.
מצד שני, שחיקה יסודית בעקרון הריבונות של העם:
  • הציבור שואל: אם אין טעם בבחירות, למה להצביע?
  • ואם אין דרך לשנות כלום, מי באמת שולט כאן?
כשסמכות הופכת לשלטון, בלי אחריות ובלי איזון, זה כבר לא "שומר סף".

זה מושל בפועל.

עיוות הממשל בישראל איננו תוצאה של טעות תמימה, אלא תוצר של מהלך עקבי, מכוון ומתוחכם מצד גורמים במערכת המשפט והפקידות הבכירה. במשך שנים נבנתה שכבת כוח שאינה נבחרת, אך שולטת בפועל, באמצעות פרשנות מרחיבה, שלילת ריבונות המחוקק, והפיכת יועצים משפטיים לבעלי סמכות מכרעת. מדובר באסטרטגיה של ריכוז כוח מחוץ להישג ידם של האזרחים, באופן שמנטרל את עקרון הבחירה החופשית. תפקידנו כציבור הוא להצביע על העיוות הזה, להתריע עליו בבהירות, ולעמוד מולו בעקשנות, כדי לשקם את יסודות השלטון הדמוקרטי בישראל.

בשם שמירה על החוק, נמנעת אפשרות לשנות את החוק.
בשם הדמוקרטיה, נחסמת דרכה של ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות

ומי שאינו מוכן לוותר על דמוקרטיה אמיתית, חייב לשאול:
איך הגענו למצב שבו יועץ אחד, מונע מעם שלם לקבוע את דרכו?

ואם אי־אפשר לשנות האם זה לא מודה, למעשה, שיש כאן כשל שלטוני עמוק?

ואם לא ניתן לשנות, זו כבר לא רק בעיה משפטית. זו הודאה שקטה בכך שהשלטון עבר לידי מי שאיש לא בחר, ואיש לא יכול להחליף, וגם לא לבקר.
שיתוף - לביקורת חזית כפולה
ב"ה

חזית ביטחונית, וחזית משפטית

(לפעמים עצם הפרסום הוא המסר, ברגע שהדברים נאמרו באמת, הם כבר בדרך למקום הנכון.)

יש לי שאלות קשות.
אני שואלת שוב ושוב, ועדיין לא מצאתי תשובה אחת שתיישב את הלב.
לא תשובה משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
רק תחושת אי־צדק שמעמיקה, ככל שאני מנסה להבין.

איך ייתכן שמי שאינם בשלטון, הם אלו שמסוגלים לשבש אותו?

איך קורה, שמערכת שלטונית נבחרת בקולות רוב העם, אך מוצאת את עצמה נרדפת על ידי שלוחות שאינן נבחרות, אך חזקות דיו כדי לשתק מהלך מדיני, משפטי וביטחוני?

מהיכן שואבת האופוזיציה לשעבר, שאיבדה את אמון הציבור, את הכוח להמשיך ולהחזיק בידיה את ההגה מאחורי הקלעים? האם מדובר בהמשך לגיטימי של ביקורת, או בתופעה עמוקה בהרבה, שבה מוסדות שאינם כפופים לבחירה דמוקרטית קובעים בפועל את סדר היום של מדינה שלמה?

ואיך מתאפשר כל זה, תחת הכותרת הרחבה והאלסטית כל כך של "עניין ציבורי"?
האם אפשר עוד לקרוא ל"עניין ציבורי" דבר שציבור בוחר אחר בחר בו שוב ושוב, למרות, ואולי בגלל, מה שמייחסים לו?

וכיצד ייתכן, שבמדינות מערביות רבות העבירות המיוחסות לראש הממשלה אינן נחשבות כלל לפליליות, ואילו אצלנו, הן משמשות עילה לטלטל מדינה, לעצור מהלכים אסטרטגיים, ולפרק הנהגה נבחרת?

כמה אפשר לטלטל ראש ממשלה שנמצא בעיצומה של מלחמה על חיי אזרחי ישראל?
כמה אפשר לדרוש ממנו לחלק את זמנו בין חדרי החקירה לאיומים בטחוניים, ובו בזמן לדרוש ממנו לתפקד כמבוגר האחראי של המערכת?

ואיפה אותם כללים שנועדו להסדיר מדינה במצבי חירום?
האם אין מנגנונים חוקיים שמכירים בכך שמלחמה משנה את פני השלטון, ומצריכה אחריות מערכתית, לא חיכוך פנימי?

ואולי חשוב מכול,
למה הגורמים המשפטיים מתעקשים לפעול כאילו שום דבר לא השתנה?
איך הם מסוגלים לנתק את עצמם מהנסיבות, מההקשר, מההיסטוריה ומהאחריות הלאומית?
האם בעיניהם צדק הוא ערך מוחלט, שמנותק מכל מציאות? או שמא זוהי עיוורון שמתחפש לנייטרליות?

ומתי, אם בכלל, תתעורר תחושת האחריות הלאומית, לא לשם שמירה על החוק כנוסח, אלא לשם שמירה על העם?

יש כאן אבסורד שקשה להכיל.
ראש ממשלה נבחר, בעיצומה של מלחמה, מתייצב מדי שבוע באולם בית המשפט, בעוד אויבים מבחוץ מאיימים והעם מצפה להנהגה.
והמערכת, במקום להתכנס לאחריות, ממשיכה לדרוש ממנו לפצל את עצמו: להיות גם לוחם, גם נאשם, גם קורבן, גם מנהיג.

מול המציאות הזו, יש מי שעדיין חוזרים על מנטרות ריקות, כאילו אין מלחמה, כאילו אין עם, כאילו החוק מתקיים ברִיק.
הם מדברים על "שוויון בפני החוק", בזמן שהם משתמשים בו ככלי פוליטי.
הם מדברים על "טוהר מידות", בזמן שהם מבזים את מוסר האחריות.
הם מבקשים צדק, אבל מונעים אותו מהציבור.

ובשלב הזה, כבר אי אפשר שלא לראות:
העמדה הזו לא רק מנותקת, היא מגוחכת.
היא ממשיכה להיאחז בציפורניים בטיעונים שהתפוררו, בשם עקרונות שהושחתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות עצמה.

האבסורד כל כך גדול, עד שהוא שוחק את מי שממשיך לטעון אותו.
הוא הופך את הצד השני לנלעג, כי הוא חושף לא את עמדתו, אלא את ניתוקו.

יש נקודה שצריך לומר ביושר:
הכוח של מערכת המשפט לא תמיד מצדיק את התואר "מערכת שופטת".
כשהמערכת הזו אינה יודעת לרסן את עצמה, כשהיא פועלת מתוך עיוורון הקונספט ולא מתוך ראיית האדם, היא כבר לא מגִנה על הצדק, היא חותרת תחתיו.

במקום להיות משקל מאזֵן, היא הופכת לגורם שמטה את הכף.
במקום לתקן עיוותים, היא יוצרת אותם.
ואז, כשהביקורת גוברת, מנפנפים במילה "צדק" כאילו היא כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה –
אבל הכלב הזה כבר שינן את הפקודות, שכח את המצפן, והוא נובח לא כי יש סכנה – אלא כי לימדו אותו.

צדק אמיתי לא נולד מתוך עודף סמכות, אלא מתוך גבולות.
וכשאין גבולות למערכת המשפט, אין גבול גם לעוול שהיא עלולה להסב.

כשיש עוול שצועק, לא די לגנות אותו, צריך לבחון מחדש את הפרמטרים שאִפשרו לו להתקיים.
כי לעיתים, העוול אינו תקלה, אלא תוצאה של מבנה מעוות.
ואז, המאבק האמיתי אינו רק על צדק, אלא על חשיפת מוקדי כוח שתפסו לעצמם מקום לא הוגן בתוך משמרת הצדק.
ואת זה, מוכרחים לומר בקול.

פעם, גם כשלא הסכמת עם המחאה, יכולת לפחות להעריך את עומק הטיעון.
הייתה אידיאולוגיה. הייתה השקפת עולם. הייתה תחושת אחריות.
היום? נותר רק קומץ קולני של מפגינים אלימים, שמרעישים בשם הדמוקרטיה, אך פועלים נגדה.
מי ששולח אותם מתעלם במפגיע מזעקת העם, מתעלם מהבחירה הדמוקרטית, מתעלם מהשכל הישר.
והציבור, כבר לא מתרשם. לא מהחסימות. לא מהתחפושות. לא מההיסטריה.
כשאין דרך, אין עומק. כשאין אמת, נשאר רק הרעש, והאלימות שהולכת ומתפשטת סביבו.

והנה העובדות.
בלי סיסמאות, בלי פרשנויות מוגזמות, רק התבוננות ישירה במציאות:
מהם החשדות? מה המשקל האמיתי שלהם? מה נחשב לעבירה, ומה לא?
ומה קורה במדינות אחרות, כשמנהיג נמצא בעיצומה של מלחמה?

למען הבהירות, הנה פירוט החשדות, אך חשוב להדגיש: אף אחד מהם אינו כולל מעשה פלילי מובהק כפי שמקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות.

1. מהן החשדות נגד נתניהו?

על פי מקורות מוסמכים, נתניהו עומד למשפט בשלוש פרשיות עיקריות :
  • תיק 1000 – קבלת טובות הנאה: קבב ובקבוקי שמפניה בשווי כ‑700,000 ש״ח ממילצ'ן ופאקר, allegedly בקשר להטבות לעסקים שלהם.
  • תיק 2000 – הטבות לתקשורת: הסכם עם עורכי Yedioth Ahronoth לכאורה – בתמורה לכיסוי אוהד.
  • תיק 4000 – הפרת אמון ושוחד: הטבות רגולטוריות לחברת בזק ואז כיסוי תקשורתי חיובי.
ביחד, החשדות מחזיקים קיימים פלילית (שוחד, מרמה והפרת אמונים), ונאשמים כי המדינה הושפעה לטובתו האישית או של מקורביו.

2. מה משמעות המשפט בזמן מלחמה?

  • בית המשפט הישראלי עצמו עיכב את הדיונים השבוע, בעקבות בקשות הנוגעות לשיקולי בטחון ודיפלומטיה
  • זאת למרות שארה״ב ועוד מדינות רגישות מורידות משמעותית את תביעת מנהיגים בזמן מלחמה, נוהגים להתפשר עם מצב חירום על מגבלות משפטיות מסוימות .
  • הדיון סביב "גישור פלילי", שהוצע גם על ידי שופטים בכירים (כמו אהרן ברק), מודגם כדרך חוקית לאפשר למשפט להתנהל בלי לקרוע את השלטון במקביל למלחמה .

3. האם עוד מדינות נדרשות לתצהיר מנהיגים בזמן משברים?

  • בארה״ב ובליטיגציה בינלאומית, גם במלחמות העולם ובמלחמת האזרחים, מערכת המשפט ניגשה במשנה זהירות לפגיעה בזכויות במהלך חירום .
  • בתי דין בינלאומיים אף דנו בעבר באיזונים בין שלטון עריצי ובין הגנה על משפט הוגן, אך לא ניווטו הפגנת כוח בזהירות כפי שדורשים מחזיקים באינטרס לאומי.

4. שלילת יתר של סמכויות בזמן מלחמה

  • התערבות הצבא והממשל מלווה לרוב בהגבלות זמניות על זכויות, אך לרוב זה מותיר את המנהיג בתוך מערכת גמישה, לא תקיפה.
  • נכונות לפתוח משפט מנהיג בזמן מלחמה, בלי התאמות או פשרות, מהווה חריגה מכללי המשחק המקובלים בגזרה משטרית או דמוקרטית.

5. מה אומרות חוויות מארה"ב על ניהול שלטון ומשפט בזמן חירום?

  • תקדימים שופטים אמריקאים קיבלו חלק לחלוטין את המצב, וזאת מתוך הבנה שמצב מלחמה דורש איזונים מותאמים ולא הקשחת יתר של סמכות שיפוטית .
  • זו מדיניות שהתבססה אחרי וורלד וור 1 ו־2, החשיבה היא שעל מערכת המשפט לא להקריב את המנהיגות בטלות כהגנה על צדק שהיא מטילה עליו.

מסקנה ואינטרפרטציה

המצב בישראל מוסיף עומס כפול:
ראש ממשלה בוחר, מנהיג סיכונים ביטחוניים, נדרש למלחמה ולו בזמן שהוא עצמאי במשפט.
זאת בזמן שמדינות ושלטונות אחרים בחרו בפתרונות גמישים: גישור, מעצורים משפטיים זמניים, ודיאלוג מוסדי.

העובדה שישראל ממשיכה במשפט הזה דווקא עכשיו מעלה שאלות קשות:
  • האם מעגלי הכוח המשפטי שלנו מודעים לאיזון הנדרש בזמן חירום?
  • האם אינם פועלים מתוך ניתוק מהמציאות הלאומית?
  • ומתי, אם בכלל, נחזור ולזכור שמשפט ותביעה אינם מטרה, אלא אמצעי ליצור צדק, גם אם לא מוחלט?
הטיעון לקידום "צדק" באמצעות המשך ניהול משפט נתניהו, בטל מעיקרו.
לא משום שנתניהו מעל החוק, אלא מפני שהשימוש בחוק נעשה כאן בניגוד למהות החוק עצמו.

כאשר מנהיג נבחר, המצוי בעיצומה של מלחמה קיומית, נדרש להתייצב תדיר בבית המשפט, תוך פגיעה ישירה ביכולתו למשול, אין זה קידום צדק.
זה שיבוש צדק.

המשפט לא מנותק מהקשר. הוא פועל בתוך מציאות.
והמציאות הזו ברורה: אין כאן סכנה של בריחה, אין שיבוש הליכים, ואין דחיפות אמיתית.
יש רק אובססיה מוסדית שמתחזה לחובה מוסרית.

לכן, ההתעקשות להמשיך את ההליך אינה אקט של טוהר – אלא אובדן שיקול דעת במסווה של נאמנות לערכים.

הטענה לפגיעה בטוהר המידות מחייבת לבחון את המשקל הממשי של הרווח הנטען, מול הנזק הממשי שמסב ניהול המשפט, לשלטון עצמו.

הבה נשווה.

לפי כתב האישום, נתניהו "לכאורה" פעל כדי לשפר את תדמיתו בתקשורת או קיבל טובות הנאה בדמות סיגרים ושמפניה, כל זאת בלי ראיה חד־משמעית לפעולה שלטונית בתמורה.

עכשיו נשאל ברצינות:
מה הוא היה יכול להשיג בפועל?
כתבה מפרגנת? כיסוי נוח במהדורת ערב? מערכת יחסים תקשורתית חמה עם אתר מסוים?
האם זהו רווח אישי ממשי שמצדיק רדיפה שלטונית כה חסרת פרופורציה?
לכאורה, הרווח של נתניהו, תדמית חיובית או סיקור אוהד, מוצג כפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.
אבל כדי שטענה כזו תעמוד, יש להוכיח שהרווח הזה השפיע בפועל על מהות הבחירה הציבורית.

אלא שזה בדיוק מה שלא קרה.
הסיקור לא היה אוהד, ולאורך מרבית הזמן, אף היה עוין.
ובכל זאת, הציבור בחר בו. שוב. ושוב.
לא בגלל כתבה, אלא למרות הקמפיין. לא בזכות תקשורת, אלא למרות ההטיה.

כך שהתיאוריה כאילו סיקור חיובי שיבש את רצון העם, אינה רק מופרכת, אלא הפוכה מהמציאות.
ולכן, גם אם יוכח רווח, הוא לא היה רווח פוליטי אפקטיבי.
ואם אין רווח אמיתי, אין גם עילה לפגיעה באמון הציבורי.

הטענה הזו, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, עושה בדיוק את ההפך:
היא מבקשת לערער על בחירת העם, בטענה שהוא הוטעה, בזמן שהוא דווקא הבחין, שקל, ובחר.

ובנוסף, במקום שהחוק ישמש מגן לדמוקרטיה, נעשה בו שימוש כדי לחתור תחת הכרעת הרוב.
זהו מצב שבו הכלי שנועד להבטיח שלטון תקין, מופנה נגד עצם רצון הציבור.
וכך, גם אם נניח שהטענות המשפטיות מבוססות, ההליך כולו סוטה ממטרתו:
החוק כבר לא משרת את הצדק, הוא פועל נגדו.
זו הפיכת היוצרות, שבה אמצעי הפך למטרה, ומשפט הפך לכלי פוליטי במסווה של טוהר מידות.

ומנגד, מה עומד היום על כף המאזניים?
ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה.
אחריות לשלום אזרחי ישראל.
ניהול קואליציה סבוכה.
מאבק בזירה הבינלאומית.
מערכה אסטרטגית מול איראן.
קידום הסכמי אזוריים.
איחוי השסע החברתי.

אז האם ניהול משפט סביב תדמיתו בתקשורת או מתנות אישיות, תוך כדי פגיעה שיטתית ביכולת ההנהגה, באמת נועד לשמור על איכות השלטון?

או שמא מדובר בפגיעה חמורה הרבה יותר בעצם תפקודו של השלטון, בשם טענות שאפילו אם יוכחו, אינן נוגעות למהות הכוח השלטוני, אלא לשוליים שלו?

ועד שההליך יוכרע בערכאות, לצד השאלות הקשות, זכות הציבור לדעת, אם בכלל נשארה לו זכות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה