הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #101
22.
לוי פרץ בצחוק רועם ובלתי נעים, ואילו כל שריריו של אבנר נדרכו.
"לא הבנתי", חיים נע קדימה, "אתה תופס מה?"
"נאצים", הסביר טרפון ברוגע. "אנחנו מנסים לתפוס הרבה נאצים".
חיים שמע נהמה מאחוריו. אבנר עמד שם, פניו אדומות. חיים לא ראה אותו זועם כך מעולם: "אתה חושב שזה מצחיק?" איבריו רעדו בלי שליטה, הוא חצה במהירות את השטח בינו אל הכיסא של טרפון, והרכין אליו פנים: "זו נראית לך בדיחה, ילד?" קולו התעוות.
בתזמון מושלם כבתה הנורה פעם נוספת. באפלולית רכנה צלליתו המאיימת של אבנר גבוה מעל לטרפון. הילד השלישי נצמד באימה לקיר, ואילו הנמוך החל להתייפח חרש.
"עזוב אותו", חיים ניסה לתפוס בכתפו של אבנר, אבנר שחרר אותה בזעם וחיים נרתע. "הוא רק ילד, אלו שטויות של ילדים".
"זה לא שטויות, הרב חיים", טרפון הצליח לשמור על שליטה עצמית גבוהה, כיאה ל'טרפון האמיץ'. "אנחנו באמת תופסים נאצים".
אבנר הכה באגרופו על השולחן. הנורה רעדה, מקק התרוצץ באימה, ויפחותיו של הנמוך גברו.
"אתם. תופסים. נאצים?" אבנר השתולל, לא הייתה שום דרך אחרת להגדיר את מעשיו. הוא משך כל מילה ומילה, וליווה אותה בתנועות ידיים נסערות.
הנורה שבה לדלוק, לוי התקרב לחיים: "ההורים שלו ניצולי שואה, הוא סיפר לי שזה תמיד דרבן אותו בחיים. אני חושב שזה השפיע מאוד על הילדות שלו", הסביר לו חרש, "וכמו שאנחנו יודעים, גם ככה הוא בתקופה מאוד לא מאוזנת. זה מפרק אותו".
חיים הרהר לרגע: "תוציא אותו", ביקש בלחישה. "תוציא אותו ותנסה להרגיע אותו, אני אנסה לטפל כאן בילדים".
למרבה המזל הכיר לוי בחומרת האירוע וגילה אחריות. הוא ניגש אל אבנר וביקש ממנו באדיבות תקיפה לצאת עמו מהצריף. "אתה לא שולט בעצמך", לחש לו, "תן לחיים לנסות לחנך פה את הילדים".
הוא הניח יד על כתפו של אבנר והוביל אותו החוצה, לאחר שההתפרצות שקטה נראה אבנר שמוט ומעורר רחמים.
שקט השתרר אחרי שיצאו, הילד הנמוך ניסה להירגע, וגם טרפון והילד השלישי נראו המומים. חיים לחש תפילה חרש, מקווה שיצליח לדבר אל ליבם.
הוא נשם עמוקות: "מה אתם יודעים על נאצים, ילדים?"
"הם רשעים!" קרא הילד השלישי בהתעוררות.
חיים חייך חיוך עקום. "זה נכון".
"הם עשו את השואה". לחשש הנמוך, משיכת אף קולנית צורפה לסוף המשפט.
חיים הסתכל על מקק האומלל, ותהה לעצמו האם הילדים אכן צודקים ובזווית ראייה מסוימת ניתן לראות בו יצור יפה: "ומה זו השואה, אתם יודעים?"
"היטלר ואייכמן יימח שמם הרגו יהודים!" הכריז השלישי בצהלה.
"הם גם התעללו בהם", הוסיף טרפון, קולו בוגר.
חיים התלבט כמחצית הדקה לפני ששאל: "אתם יודעים מה זה אומר?"
שני הילדים שתקו, טרפון הוא זה שענה: "הם הרביצו ליהודים. היו להם מחנות שהיה בהם יהודים, ואלו שלא הצליחו להבריח אותם, הנאצים התנהגו אליהם רע והרגו אותם. לכן אנחנו צריכים לתפוס אותם".
מכל בחינה אחרת התשובה לא הייתה מספקת, אבל למטרתו של חיים היא הספיקה. הוא התקרב אל הכיסא עליו ישב טרפון והיישר אליו את מבטו, אבל את דבריו כיוון גם אל השניים האחרים: "זה נשמע לכם כמו נושא כיף או נחמד, משהו שילדים חביבים כמוכם אמורים להתעסק בו, לשחק אתו?"
טרפון הרהר עמוקות בשאלה, עיניו היו מרוכזות בתקרה. חיים חש סיפוק מכך שהצליח להבהיר את עצמו באופן משביע רצון.
"אני חושב שאין הבדל" ענה טרפון אחר כך, דבורו היה אטי ומהורהר. "אנחנו תפסנו הרבה ערבים ורעים, ונתפוס גם נאצים. ואנחנו לא משחקים".
"זה לא דומה", התסכול לפת את חיים בקרס משוננת. "זה בכלל לא דומה. אתה יכול לרדוף אחרי כל מיני אויבים מג.. כל מיני, נו.. אנשים מצחיקים וחביבים, אבל הנאצים זה כבר סיפור אחר.." הוא התקשה להתנסח והכיר בכך. לא רצה ללעוג לטרפון ולמבצעיו, אבל לא יכול היה לשרטט את ההבדל מבלי לעשות זאת. לבסוף בחר בקו שונה לגמרי ממה שפתח בו: "אתה יודע מתי השואה הייתה?" הוא סימן בתנועת יד לטרפון להשיב.
"פעם", ענה במקומו השלישי.
"איך אתם יכולים לתפוס נאצים אם השואה הייתה פעם?" עורר חיים את הנקודה.
בתגובה טרפון גיחך מידית, גיחוך ילדותי וקולני: "ברור שאין שואה. אבל יש עוד נאצים. חלק ברחו אחרי השואה ועדיין מנסים להרוג יהודים, אנחנו נתפוס אותם, בעזרת השם".
אני כנראה באמת לא מתאים, חלפה מחשבה מיואשת במוחו של חיים. הוא הבחין בברז דולף מעט על הקיר בקצה הצריף, ערמת כוסות עמדה לצדו. הוא ניגש אליו ומילא כוס במים עד תומה. כשהכוס בידו פנה אל הפתח: "אנחנו עוד נדבר אל זה", הודיע בתקיפות לטרפון, ומיהר לצאת משם, חש שהוא נמלט על נפשו.
אבנר ישב בחוץ על גדר מזדמנת, לוי עמד על ידו ושניהם דממו. חיים הגיש לו את הכוס, הוא החזיק אותה ביד רועדת מבלי לקרב לפיו. מרבית המים נשפכו אבל אבנר לא נע.
ליבו של חיים נכמר. "הם ילדים, אבנר. רק ילדים".
אבנר הרים אליו זוג עיניים פצועות: "אני יודע שהם ילדים, חיים. מבחינתי, זאת בדיוק הבעיה".
לוי פרץ בצחוק רועם ובלתי נעים, ואילו כל שריריו של אבנר נדרכו.
"לא הבנתי", חיים נע קדימה, "אתה תופס מה?"
"נאצים", הסביר טרפון ברוגע. "אנחנו מנסים לתפוס הרבה נאצים".
חיים שמע נהמה מאחוריו. אבנר עמד שם, פניו אדומות. חיים לא ראה אותו זועם כך מעולם: "אתה חושב שזה מצחיק?" איבריו רעדו בלי שליטה, הוא חצה במהירות את השטח בינו אל הכיסא של טרפון, והרכין אליו פנים: "זו נראית לך בדיחה, ילד?" קולו התעוות.
בתזמון מושלם כבתה הנורה פעם נוספת. באפלולית רכנה צלליתו המאיימת של אבנר גבוה מעל לטרפון. הילד השלישי נצמד באימה לקיר, ואילו הנמוך החל להתייפח חרש.
"עזוב אותו", חיים ניסה לתפוס בכתפו של אבנר, אבנר שחרר אותה בזעם וחיים נרתע. "הוא רק ילד, אלו שטויות של ילדים".
"זה לא שטויות, הרב חיים", טרפון הצליח לשמור על שליטה עצמית גבוהה, כיאה ל'טרפון האמיץ'. "אנחנו באמת תופסים נאצים".
אבנר הכה באגרופו על השולחן. הנורה רעדה, מקק התרוצץ באימה, ויפחותיו של הנמוך גברו.
"אתם. תופסים. נאצים?" אבנר השתולל, לא הייתה שום דרך אחרת להגדיר את מעשיו. הוא משך כל מילה ומילה, וליווה אותה בתנועות ידיים נסערות.
הנורה שבה לדלוק, לוי התקרב לחיים: "ההורים שלו ניצולי שואה, הוא סיפר לי שזה תמיד דרבן אותו בחיים. אני חושב שזה השפיע מאוד על הילדות שלו", הסביר לו חרש, "וכמו שאנחנו יודעים, גם ככה הוא בתקופה מאוד לא מאוזנת. זה מפרק אותו".
חיים הרהר לרגע: "תוציא אותו", ביקש בלחישה. "תוציא אותו ותנסה להרגיע אותו, אני אנסה לטפל כאן בילדים".
למרבה המזל הכיר לוי בחומרת האירוע וגילה אחריות. הוא ניגש אל אבנר וביקש ממנו באדיבות תקיפה לצאת עמו מהצריף. "אתה לא שולט בעצמך", לחש לו, "תן לחיים לנסות לחנך פה את הילדים".
הוא הניח יד על כתפו של אבנר והוביל אותו החוצה, לאחר שההתפרצות שקטה נראה אבנר שמוט ומעורר רחמים.
שקט השתרר אחרי שיצאו, הילד הנמוך ניסה להירגע, וגם טרפון והילד השלישי נראו המומים. חיים לחש תפילה חרש, מקווה שיצליח לדבר אל ליבם.
הוא נשם עמוקות: "מה אתם יודעים על נאצים, ילדים?"
"הם רשעים!" קרא הילד השלישי בהתעוררות.
חיים חייך חיוך עקום. "זה נכון".
"הם עשו את השואה". לחשש הנמוך, משיכת אף קולנית צורפה לסוף המשפט.
חיים הסתכל על מקק האומלל, ותהה לעצמו האם הילדים אכן צודקים ובזווית ראייה מסוימת ניתן לראות בו יצור יפה: "ומה זו השואה, אתם יודעים?"
"היטלר ואייכמן יימח שמם הרגו יהודים!" הכריז השלישי בצהלה.
"הם גם התעללו בהם", הוסיף טרפון, קולו בוגר.
חיים התלבט כמחצית הדקה לפני ששאל: "אתם יודעים מה זה אומר?"
שני הילדים שתקו, טרפון הוא זה שענה: "הם הרביצו ליהודים. היו להם מחנות שהיה בהם יהודים, ואלו שלא הצליחו להבריח אותם, הנאצים התנהגו אליהם רע והרגו אותם. לכן אנחנו צריכים לתפוס אותם".
מכל בחינה אחרת התשובה לא הייתה מספקת, אבל למטרתו של חיים היא הספיקה. הוא התקרב אל הכיסא עליו ישב טרפון והיישר אליו את מבטו, אבל את דבריו כיוון גם אל השניים האחרים: "זה נשמע לכם כמו נושא כיף או נחמד, משהו שילדים חביבים כמוכם אמורים להתעסק בו, לשחק אתו?"
טרפון הרהר עמוקות בשאלה, עיניו היו מרוכזות בתקרה. חיים חש סיפוק מכך שהצליח להבהיר את עצמו באופן משביע רצון.
"אני חושב שאין הבדל" ענה טרפון אחר כך, דבורו היה אטי ומהורהר. "אנחנו תפסנו הרבה ערבים ורעים, ונתפוס גם נאצים. ואנחנו לא משחקים".
"זה לא דומה", התסכול לפת את חיים בקרס משוננת. "זה בכלל לא דומה. אתה יכול לרדוף אחרי כל מיני אויבים מג.. כל מיני, נו.. אנשים מצחיקים וחביבים, אבל הנאצים זה כבר סיפור אחר.." הוא התקשה להתנסח והכיר בכך. לא רצה ללעוג לטרפון ולמבצעיו, אבל לא יכול היה לשרטט את ההבדל מבלי לעשות זאת. לבסוף בחר בקו שונה לגמרי ממה שפתח בו: "אתה יודע מתי השואה הייתה?" הוא סימן בתנועת יד לטרפון להשיב.
"פעם", ענה במקומו השלישי.
"איך אתם יכולים לתפוס נאצים אם השואה הייתה פעם?" עורר חיים את הנקודה.
בתגובה טרפון גיחך מידית, גיחוך ילדותי וקולני: "ברור שאין שואה. אבל יש עוד נאצים. חלק ברחו אחרי השואה ועדיין מנסים להרוג יהודים, אנחנו נתפוס אותם, בעזרת השם".
אני כנראה באמת לא מתאים, חלפה מחשבה מיואשת במוחו של חיים. הוא הבחין בברז דולף מעט על הקיר בקצה הצריף, ערמת כוסות עמדה לצדו. הוא ניגש אליו ומילא כוס במים עד תומה. כשהכוס בידו פנה אל הפתח: "אנחנו עוד נדבר אל זה", הודיע בתקיפות לטרפון, ומיהר לצאת משם, חש שהוא נמלט על נפשו.
אבנר ישב בחוץ על גדר מזדמנת, לוי עמד על ידו ושניהם דממו. חיים הגיש לו את הכוס, הוא החזיק אותה ביד רועדת מבלי לקרב לפיו. מרבית המים נשפכו אבל אבנר לא נע.
ליבו של חיים נכמר. "הם ילדים, אבנר. רק ילדים".
אבנר הרים אליו זוג עיניים פצועות: "אני יודע שהם ילדים, חיים. מבחינתי, זאת בדיוק הבעיה".
נערך לאחרונה ב:
