ב.ד.ה. הסתלקותו לשמי מרום של כ"ק מרן האדמור מהרי"ד מלעלוב זצוק"ל

חסיד לעלוב כותב אל המהרי"ד מלעלוב:
מהרי"ד מלעלוב איננו!


איש הפלאים

מי שלא ראה לא יוכל להבין.

מהרי"ד היה דמות שלא מעלמא הדין. במשך שנים הוא עבד עלינו והסתיר את עצמו במילי דתמיהה ובמילי דבדיחותא. אבל מה שלא יכל להסתיר היתה הקדושה, היראת שמים, וכמובן הצורה הקדושה.

את חטאי אני מזכיר, כאשר הגעתי לטיש בפעם הראשונה, הרגשתי כמו אותו בעל עגלה שראה את הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע לוהט, וחשבו לשיכור... איזה בדיחות עסיסיות השמיע מהרי"ד, זה באמת היה משעשע. אבל לפתע היה פושט צורה ולובש צורה, מעלה את כל המדריגות הנפולות, ומלמד לכולנו שהעולם הזה הוא גורנישט. האש מתחילה לבעור, פניו יוקדות, עיניו בורקות ויורקות גיצי אש, כשהוא מתחיל "מה ידידות" או "י-ה אכסוף". זה היה מחזה מרעיד לבבות.

היה אצלו מה לראות.

יהודי עם כזו הדרת פנים, עיניים זוהרות, החכמה ניכרת על פניו המאירות, והקדושה בולטת בתבערת נשמתו. כמובן שאף אחד לא האמין לו שהוא כזה בדחן ועם הארץ עד כדי כך, אבל "מהו כן?" את זה לא יכלו לנחש...

ומיד אחרי האש הגדולה שוב הוא חוזר לבדיחותיו, או מתחקר אנשים שבאו להשתתף בטיש. איך קוראים לך? היית היום במקוה? כמה שעות ישנת בלילה? היכן קנית את המשקפיים? ועל התשובה השקטה והביישנית של הנחקר, הוא חוזר בקול בתמימות מעושה... לפעמים עוקץ, לפעמים מתבדח, ובדרך כלל גם מבקש סליחה על העקיצה.

מבטי התשנה כשהבחנתי שרבים מבדיחותיו או תנועותיו התמהוניות היו על בסיס קבוע, במשך עשרות בשנים ברציפות ובאורח קבע! אפילו יענקל מילר לא חזר על אותן בדיחות פעמים כל כך רבות כפי שעשה מרן מהרי"ד זצוק"ל... ברור שמשהו היה טמון מאחורי הבדיחות וההנהגות, טובא היה גניז בגביה ללא ספק.

למשל, תמיד כששאל "מה השעה?" היה ממתין שישיבו לו כשהוא בעצמו מסתכל על שעון ידו הדיגיטלית המהופכת על זרועו (אגב, אני לא מאמין שיש עוד איזה רבי עם שעון זול וטרנטה כזה...). כנראה ייחד יחודים.

עוד דוגמא: כשמתחילים איזה זמירות, הוא מכבד מאן דהוא ומכריז לדוגמא "משה - י"ה ריבון!" ואז הוא בעצמו מתחיל לשיר, ובגמר הזמר מעולם לא שכח להודות למי שהתכבד לשיר, כאילו ההוא מילא את תפקידו. הרגילים בשולחנותיו של מהרי"ד, מקסימום אחרי עשר טישים כבר לא הבינו מה כל כך מצחיק.

וכשהגיע ל"בית אהרן" ממנו היה מקריא תמיד בטיש, היה מהרי"ד נוטל את הספר ומתחיל לקרא בו דברי תורה. הוא היה שואל בתמימות מעושה: "איזה פרשה השבוע?" והיו משיבים לו... ואז שואל "אה? פרשת ויחי? באיזה חומש זה?" ומשיבים לו, והוא עונה אחריהם: "אה, כן, בראשית"... את השטיקל "בית אהרן" היה מקריא בהברה רוסית מעוררת גיחוך. היו צריכים להתאפק מצחוק, אבל הוא בעצמו לא צחק בכלל, אלא הקריא כך גם קטעים ארוכים כאילו הוא רוסי מובהק מבטן ומלידה... את הראשי תיבות בבית אהרן הוא לא ידע איך לפענח כמובן, מזל שהיה שם כאלו שבדרך כלל ידעו איך לעזור לו, אך לפעמים הוא נאלץ להסתדר לבד.

את נר ההבדלה במוצאי שבת הוא תחב לכמה אנשים לתוך האף, ובחלוקת הסיגריות במוצאי שבת הוא נתן לאנשים את הקופסה הריקה, או שואל אותם אם הם כבר בני 18. מהרי"ד שימש כדמות לסיפורי בדים, כל מי שרצה היה יכול להמציא עליו מה שרצה. הבדיחות אצלו היו בלי סוף, אבל מי שהיה לו שכל גם קיבל אצלו הרבה חיזוק ויראת שמים.

כן הרגישו שם קדושה. ראו שהוא משכמו ולמעלה, והיה ברור שכל הבדיחותא זה כדי להסתיר משהו, אבל לא נדע מה. בכל העולם אנשים מספרים אחריו בערגה. אלפים מעידים שהיה להם הרהור תשובה אצלו. האיש היה בבחינת "תעלומה ואין פותר לה".

המתמיד של הישיבה

לא יאומן כי יסופר, אך מהרי"ד היה ידוע בבחרותו כמתמיד עצום וכאחד העילויים בישיבה, כך על פי עדותן של חבריו לספסלי הישיבה! חותנו בזיווג ראשון האב"ד דיפו זצ"ל לקחו בתור תלמיד חכם והיה משתעשע עמו בלימוד, ואף מזכיר אותו בספרו בכבוד רב ומביא שאלת תלמיד חכם שהקשה לו בסוגיא דחנוכה. אחרים יספרו על שקידותו והתמדתו בתורה במשך עשרות בשנים יומם ולילה אחרי נישואיו, כשלמעשה כל ימיו אין לו בעולמו אלא ארבע אמות של תורה.

כולם יודעים כמה הקפיד אביו הרה"ק רבי משה מרדכי זי"ע שבניו יגדלו תלמידי חכמים, ומהרי"ד היה ידוע כלמדן ושקדן, אך ברבות הימים הסתיר עצמו במעטה של בדיחותא.

למעשה מהרי"ד היה מזכיר הרבה מאמרי חז"ל, רק שעשה עצמו כאילו אינו זוכר בדיוק מה והיכן כתוב, והיו צריכים לסייע לו... היה ברור לכל שהוא משחק כאילו הוא בור ועם הארץ, אך לא הצליחו לעמוד על טיבו ולדעת מה הוא מנסה להסתיר ומה הוא כן יודע. יצויין שרבנים ותלמידי חכמים ידועים מצאו מקום להסתופף בצילו.

דברי התורה שהיה משמיע היו פולחים לבבות. הוא דיבר על תשובה, על ענווה וביטול. ראו שהוא חי עם הדברים שהוא אומר, אלו לא היו סתם דיבורים מן השפה ולחוץ.

עובד ה' בסילודין

מי שהכיר יותר מקרוב ידע שהבדיחות זה רק בפני הקהל, אבל ברוב הזמן היה מהרי"ד סגור בביתו ועובד את ה' בינו לבין קונו בלי שום קונצים. כל הבדיחותא היה רק כלפי חוץ. אם בבית פנימה עסקינן, הנה מדובר אדם מיושב לגמרי בעל שיקול הדעת עם ניחוח זקנים. הוא היה לפעמים עסיסי ושופך שמחה, אבל מתון ומחושב לגמרי. הקים משפחה עם בנים וחתנים חשובים נכדים ונינים, אנשים מיושבים המנהלים אורח חיים כמו כל אדם בריא ונורמלי. ויראת הכבוד שרכשו לו בני הבית יעיד על כך.

לא יאומן כי יסופר איך היה התפלל כל יום בביתו שעות. באיזה מתיקות, כמונה מעות, בביטול גמור בלי שום סממנים חיצוניים. הוא פשוט עמד מבויש לפני קונו, מפציר ומתחנן אליו. וכל זה אחרי עבודת הטהרה שארכה שעות ממש, כשאחרי נקיות הגוף בכל החומרות היה טובל במקווה טהרה משך זמן ממושך.

גינוני הטהרה שלו היו שלא מעלמא הדין. גם כשהיה מעל גיל שמונים ראו אותו לפעמים טובל בחורף במים קרים טבילות רבות, כשפניו לוהטות כאילו אלו מים רותחים. את שיניו היה מנקה בדייקנות שלא יהיה חציצה במקוה, חסידים מספרים שעוד בחיי אביו העדיף לסבול יסורים נוראים ומנע מלטפל בשיניו כי לא רצה להכנס לשאלה של חציצה.

בעל יסורים וצהלתו בפניו

המספידים ציינו גם את יסוריו הקשים שסבל כל ימי חייו, ואי אפשר לפורטם כי רבים הם בגוף ובנפש סבל בל יתואר. הוא שיכל באופן טראגי את אשת נעוריו אחרי לידת בתו הראשונה, כשהיא ניספה בשריפה והוא בעצמו נשרף קשות וסבל בעקבות כך במשך חודשים יסורים מחרידים. היו לו חבילין דמעיקין ידועים שאין מן הכבוד לפרסמן, חוץ מיסורי הגוף שהיה חולה מעיים כידוע. צהלתו בפניו ושמחתו הפנימית למרות כל יסוריו, העידה עליו שהוא קדוש וטהור. מה שהטריד אותו היו צרותיהם של יהודים אחרים, עליהם התפלל רבות ודאג לשלומם ואף קיבל על עצמו יסורים במקומם!

וענוה גדולה מכולם

סיפורי מופת וישועות רבים יסופרו אודותיו. פה ושם שמעו מקורביו ממנו אודות אביו רבי משה מרדכי זי"ע שהתגלה אליו, רבות ראו את כוחו כ"צדיק גודר והקב"ה מקיים". ובכל זאת היה שפל רוח מאוד, ואינו מחזיק טובא לנפשיה.

הוא היה אומר בשם זקינו רבי דוד מלעלוב זי"ע שכוונת המקוה הוא לרדת ולרדת וכשמגיעים למטה געבט מען זיך א בייג (מתכופפים למטה). והוא היה מוסיף על זה, כשכשם שאפילו אם שערה אחת יוצאת מן המים אזי לא עלתה לו טבילתו, כך אפילו פנייה אחת מעכבת.

ואם תשאלו מה זה ענווה? הנה רבי זקן בירושלים שכל העולם הכירו ורבים מאוד נהרו לשולחנותיו, היה בוודאי יכול להקים לעצמו מקווה פרטית במעט השתדלות. אם אינני טועה, די בהרמת טלפון לגביר אחד בארה"ב, והמקווה היתה נבנית. ולמעשה לא חסרות מקוואות פרטיות בירושלים, קשה להאמין שלא הצליחו לסדר עבורו כניסה יומית במקווה כזו. ובכל זאת, הוא הלך כל יום למקוה ב"אור הצפון" כאחד האדם, גם לעת זקנותו, מתרחץ וטובל בין אנשים לרבות חסידיו בפשטות שאין כמותה.

גם בבית מדרשו, לפעמים יצא מחדרו ומסדר את הקפה לבאי בית המדרש, או מסדר ספרים. ניתן לראות גם אצל בניו שלא ירשו שם מידה של שררה כדרך בנים של אדמורי"ם, אלא כל כולם עסוקים לשמש את הציבור ולדאוג לטובת אחרים.

ויותר מכך. בטיש ראו כולם את חכמתו וכוחו בהתנצחות, הוא ידע להדוף על כל דבר בפיקחות נפלאה. אך לא מעט פעמים היו אנשים שפגשוהו ברחוב, או אפילו בבית מדרשו מבלי להבין מי עומד לפניהם, וחושבים עצמם לחכמים בזה שעוצקים אותו או מדברים אליו בצורה לא מכובדת, והוא אינו מתחמק ואינו מקפיד אלא משיב ומכבד ואף מאריך בשיחה עם אותו שוטה. זוהי ענווה אמיתית!

ואל תחשבו שהוא היה קטנוני כזה עד שהוא מסוגל להכנס לשיחה עם אנשים המדברים הבלים. לא כך היו פני הדברים. אלא מדבר עם אנשים ומוחו משוטט בעליונים. ראו בחוש שהוא בעל מעוף ואינו נמצא באמת בקטנותו של זולתו. הוא רק מתייחס אל אנשים מחמת מידותיו התרומיות, אך אינו באמת שם.

גם בעבודת ה', הוא לא הראה בחוץ עבודות גדולות. היה אומר שאין לו כח, זה ארוך מדי וכדו'. אבל בחדרו פנימה היה עסוק שעות ארוכות בתפלותיו.

רבים זוכרים את ליל שמחת תורה בשנים האחרונות שבו עמד באמצע קריאת שמע דבוק בקונו. הוא נתקע בתיבות "הכנף פתיל תכלת", ולא המשיך. אחרי המתנה, בלית ברירה, המשיכו הקהל את התפלה. אחרי שמונה עשרה רצו להתחיל את ההקפות כנהוג, אך מהרי"ד עדיין עומד על עמדו באמצע קריאת שמע. כולם עמדו סביבו וניסו להבין מה הולך כאן, וכעבור זמן רב החל רוב הציבור לעבור לבתי מדרשות אחרים כדי להספיק הקפות ולחזור הביתה לסעודת החג. כך עמד מהרי"ד בלא תנועה על רגליו הדקות והחלשות במשך שעתיים וחצי!

כשבנו שיבלחט"א שאל אותו מה היה שם, היתה התשובה: "גארנישט, איך האב זיך פשוט פארטומלט!..." ותו לא מידי. כשהבן יודע לגלות שבבית מתעכב הרבי כמעט באורח קבע בקריאת שמע, רואים אותו הרבה פעמים מהורהר במשך חצי שעה בקרי"ש. רק החידוש הוא שזה קרה כעת ברבים...

השקפתו

ראוי לציין שאם כי מהרי"ד היה מכבד כל יהודי וכל אדמו"ר, אך בהשקפה היתה דעתו נחרצת כנגד המדינה וגם כנגד דרכי המפלגות. "חבר כנסת" היה אצלו דבר מוקצה, וכשיצא שכזה נפגש עמו אזי היה מוחה בידו. לאחד שהתרברב אצלו בטיש שהוא נכד של חבר כנסת פלוני, אמר מהרי"ד "מה? חבר כנסת? פו!.." ואחר כך ביקש ממנו מחילה כדרכו, אולם הפטיר ואמר לו "אבל דע לך שחבר כנסת זה לא יחוס!"

מהרי"ד בעצמו היה הולך להפגנות כנגד חילולי שבת, וכן הלך בערוב ימיו להפגנות כנגד מזימת רכבת הקלה בשכונות החרדיות בירושלים, ושלח את בניו לעצרת מחאה כנגד פשרות בעניני גיוס, וגם המליץ ללמוד בתלמודי תורה על טהרת הקודש המתנזרים מתקציבי השלטונות.

דביקות בעולמות עליונים

בשנים האחרונות היה יושב בחדרו שעות רבות מהורהר ואחוז שרעפים, דבוק בקונו ומשוטט במוחו, רחוק מעיני הבריות. בעניני עבודת ה' שלו לא התערבה שום בריה, אפילו מבניו הוא היה מתחמק.

דמותו של מהרי"ד היתה כשל צדיקי קמאי. שנים רבות ישב והגה על התורה ועל העבודה יומם ולילה, ובזקנותו היה כבר בעולמות אחרים לגמרי. מאתנו הוא צחק. הוא פשוט עבד עלינו. מי שהגיע אליו לטישן היה יכול לבחור אם הוא רוצה לקחת אתו את הבדיחות וההצגות, או את היראה והאש הגדולה ואת דברי התורה שהיה אומר מנהמת ליבו.

אך את גופו הטהור הוא לא יכל להסתיר. את צורת קדשו ואת זיו החכמה לא ניתן היה להעלים. כולם ראו בחוש שאיש קדוש עובר עלינו.

הסתלקותו באורח פלאי

ולא יאומן כי יסופר. מהרי"ד שחלק נכבד מחייו הקדיש להוסיף טהרה על טהרתו, כשהכל ראו לעת זקנותו כי קדוש יאמר לו וכי כל גופו מזוכך, התבטא והשמיע כמה פעמים שהוא רוצה להסתלק או במקוה או מיד לאחר המקוה. ואכן "רצון יראיו יעשה" ובדיוק כך היתה הסתלקותו הפתאומית! אחרי שטיהר עצמו בסילודין כשהוא נכנס למקוה לבדו ואין איש עמו, במלא ישוב הדעת, הסתלק בפתע פתאום במקווה ועלתה נשמתו בטהרה כפשוטו וכמשמעו.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

הצדיק אבד
יהי זכרו ברוך ויהי מליץ טוב על עמ"י