סיפור בהמשכים שיתוף: איך מרגיש בחור ישיבה במגבית פורים. קריאייטיב - הכירו את זלמן: סדרת מתח (וצחוק) יומית.

גילוי נאות - קראתי לעת עתה רק את הפרק האחרון, לכן לא אוכל להגיב על העלילה, אלא רק על הכתיבה עצמה.
הכתיבה מעניינת, קולחת ומשעשעת.
אפיון הדמויות מעולה ממש!

אם אפשר שתי הארות:
- הפרק קצת ארוך מידי לדעתי. אפשר לצמצם ולתמצת חלק מהתיאורים, כך שיהיה יותר קצר וקליל. (ואולי זה גם יתאים יותר לקצב הפרסום שלהם. כשהפרקים קצרים, יותר נוח וכיף לקרוא אותם בתדירות גבוהה)
- יש עניינים דקדוקיים קלים שכדאי לשים לב אליהם כדי שהכתיבה תהיה מקצועית ומדוייקת יותר, כמו:
זכר ונקבה (שערות ואבנים הן נקבה, ולכן: רטיבותן ולא רטיבותם, נופלות ולא נופלים).
פעלים בגוף ראשון (אני אלך / אצא / אגיד).

תודה!!
אעלה את הפרק הבא בערב.
את מוזמנת להשלים פערים עד אז...
החל מהפרק הבא (אסטרטגיית הקמפיין המוזרה), העלילה רק הולכת ומסתבכת.

תודה על כל הלייקים ששלחתם..
אז עכשיו נשאיר את הפרק הבא על הקמפיין המוזר של ישיבת חכמנובי'ץ..
אגב, אני בישיבה שלי אחראי על הקמפיין וממש בעוד מספר דקות מתחיל הערב, יש עכשיו כמה דקות פנויות.. אם יעניין אתכם איזה קמפיין באיזה צורה אני עושה כאן, אולי נצרף תמונות. (רמז: לא כמו מה שתקראו....).


על המודעה המרכזית בחדר האוכל התגודדו כשמונים בחורים, ואך בקושי הצליח זַלמֶן לפלס לעצמו מעבר כל שהוא לעבר המודעה, עליה היה כתוב בגדול, כולנו בני איש אחד אנחנו כולנו אחים.

המודעה הייתה אלכסונית בצבע כתום אפור, והאותיות היו חצויות באלכסון, חציים בצבע אפור חציים בכתום, חוטפים אותנו לקמפיין שלהם, התלונן זַלמֶן על השימוש הציני בצבעם הקודר של משלחות החטופים. למטה בצד שמאל היה חלל ריק בצבע לבן כהה, לסימון כי כאן אמור להיות הסלוגן הסודי והמותח.

בשאר הישיבה נתלו מדבקות שונות עם כל מיני שארפים ובדיחות שאינם מצחיקות אפילו איש טיפש מאוד, כמו "קוראים לי וייזתא ואני מבקש שתאסוף", או "המן = שווה להיתלות על עץ, תאסוף כסף = לא נתלה אותך על העץ", או "תחשוב חכם בביזנס, תהיה חכם בֶּתֵּירֶה", או "חבר שלך זקוק לשכל, מה, לא תקנה לו?" או "לך יש כסף לקנות מסטיק, אבל לחבר שלך אין מה לעשות בשיעור", כאילו שזה דבר נאות ללעוס מסטיק למול עיני הרבן המוסר את השיעור.

כך שלל אמירות מוזרות ותמוהות היו דבוקות בכל מקום בישיבה, וחדי המוח ניסו להבין את העיקרון המסתתר מאחורי המדבקות, ונפולי השכל וקטני הדעת ביטלו את הדברים וטענו כי אנשים טיפשים ומנותקים מן המציאות יושבים בצוות הקמפיין. מה שבטוח הוא, כי הקמפיין זכה ללעג וקלס בכל מקום, והפך לשיחת היום הישיבה.

כך גם נתלו מדבקות מיוחדות לכל חדר וחדר, עם משפטים טיפשיים ומוזרים, כמו "חדר 1 – מספר 1 בֶּבִּיטֹּוחֶן, ולכן יביאו 1 מיליון", "חדר 2 – שני פסיחים שמביאים הרבה כסף – ועוד שתי פסיכופתים = 4 מיליון", "חדר 3 – שלושה משוגעים – יושבים במיטות ולא מביאים כסף ומפדחים בטלפונים", וכך במקום לשים פתקים עם משוב חיובי בכל חדר וחדר, נתלו פתקים מוזרים ומזעזעים בכל חדרי הישיבה, ובחורי החמד נחרדו למראה הפתקים, וכמעט שחתמו על עצומה כנגד ארגון הת"ת להופכו לארגון טרור.

על פתק ענק שנתלה בחדר האוכל נכתב בענק שואפים ל 1,000,000 ₪ זה מציאותי ומינימלי. וכל הבחורים תמהו בליבם, כיצד יתכן שעם כזה קמפיין תמוה יצליחו לעלות במאתיים אלף יותר מן השנה שעברה. הדבר המעניין הנוסף שהיה בכל המודעות שנתלו, שבצד שמאל למטה, היה חלל לבן ריק.

כאמור הפתקים היו בצבע אפור כתום, חצויים באלכסון, כאשר בחצי העליון הימני שורר הצבע האפור ובחצי התחתון השמאלי מולֶך הצבע הכתום, בצבע הכתום בצד שמאל למטה היה חלל לבן בוהק ריק, לזכר שכאן צריך להיות הסלוגן המפתיע שעדיין לא התגלה. כמובן שהדבר הפך לשיחת היום בישיבה, וסימני שאלה חמורים ומטרידים נצנצו בראשו של כל בחור מתחיל. איזה קמפיין מטומטם, כעסו הבחורים בליבם, וקיללו בשקט את אסטרטג הת"ת יוסף קמפנוביץ'.

התלונות לא איחרו להגיע אל יעקב יו"ר הת"ת האגדי, שמיהר להבטיח לקרוא לשיחת בירור דחופה את קמפנוביץ', גם לשאר עובדי הת"ת הזוטרים והבכירים כאחד הגיעו התלונות הקשות על הקמפיין המוזר והתמוה, הזוטרים שביניהם הלכו לדרגים הגבוהים והתלוננו, ואלו הסכימו עם תלונתם בלא לומר דבר.

בקבינט המצומצם ישבו לפגישה מצומצמת יעקב יו"ר הת"ת האגדי, האסטרטג יוסף קמפנוביץ', יו"ר מערך לוגיסטי וטכני של טרום ימי הפורים ושלבים ראשוניים מר דוד לוגסטוני, שלא היה בסכסוך כלל מעולם עם קמפנוביץ', ואף עזר לו בכל עת, יו"ר מערך יח"צ מר מתתיהו יחצנוביץ', ועוד כמה בכירים בת"ת, והרימו כוסית.

"זה עובד מעבר לכל תכנון", אמר יו"ר הת"ת ליוסף וטפח על שכמו בהנאה גלויה, גם לוגסטוני ויחצנוביץ' היו מרוצים מאוד, וכל שיחת טלפון זעומה שקיבלו, גרמה לעוד ועוד שמחה וצחוק להתפרץ מפיהם.

קמפנוביץ' הזיז את ידו לעבר הויסקי ואמר "סוף סוף אני מרגיש קצת פורים, קצת ונהפוכו לא מזיק לאף אחד". "מעניין אם מישהו יעלה על זה", אמר יחצנוביץ'. "אין סיכוי", טען קמפנוביץ', "יש לחבר'ה רק יומיים". עייפים אך מרוצים הלכו לישון ראשי הת"ת, מסמנים לעצמם וִי גדול על השלב הראשון במערכה.

מחר בעזרת ה' הפרק הבא.

אהבתם? יש ביקורת? שתפו אותי!!

ברוך ה' כנס פתיחת הקמפיין אתמול בישיבה שלנו, (שניזון הרבה מהתכנים השוברים שגרה כפי שאתם רואים, אך בכל זאת שונה מאוד...), הצליח מעל ומעבר לכל תכנון, כולל יעדים אישיים וכו', ועכשיו אנחנו חוזרים לקמפיין המוזר של ישיבת חכמנובי'ץ, שעושה קמפיין הרבה יותר מוזר משלנו, עקב רצונה הכביר להגיע לסכום שובר שגרה של מליון ש"ח.

המשכנו, והפעם על הויכוח הסוער בחדרו של זלמן על הצורך של הת"ת, ועל פתיחת הנרגילה הדרמטית של ליל שישי.


זַלמֶן, שסימני שאלה מרצדים במוחו הגיע להחלטה, משהו פה לא מסתדר, זה לא הגיוני, אני יעלה על הקומבינה הזו. את החלטתו זו שיתף עם נַפְתֻּולִי שמשך במכנסיו ובאפו ברוב שעמום, אז הבין זַלמֶן כי נַפְתֻּולִי אינו האיש הנכון לעזרה בגילוי הסוד האפל. כך החליט זַלמֶן שהזמן המתאים לפתיחת נידון עמוק זה, הוא ביישוב הדעת ליד נרגילה טובה המשולבת עם צלחת צ'ולנט משובחת ופחית קוקה קולה זירו (עיין לעיל).

היות וכך לא השתהה זַלמֶן יתר על המידה, ופרש את תוכניתו החשאית באוזני חברי החדר. "בכדי שיהיה לנו יישוב הדעת מלא, אנחנו צריכים להיות מאורגנים לפני הנרגילה", טען שמעון, והלך להתקלח. שאר חברי החדר התארגנו או התקלחו או התפג'מו, כל אחד לפי עניינו, למשל, ראובן טען בתקיפות, שמסורת בידיו מדורי דורות שבליל שישי לא מתקלחים וכן נהגו. אילו היית נוהג את המנהג הזה רק בליל שישי היינו במצב טוב יותר, אמר לו שמעון בגסות ובחוסר טקט.

אווירה פורימית נכנסה לתוך נעליו של זַלמֶן, וכך הם התרוממו להם תוך כדי ארגון נחמד של הבגדים היישר אל פניו של ראובן, על ראובן משום מה לא נחה האווירה הפורימית הלז, ולכן עטה הוא ארשת פנים חמורה וכעוסה. אמנם נעליו של ראובן כן היו באווירה פורימית מהנה ונחמדה, ולכך התרוממו להם הנעליים כמעט מאליהם היישר לעבר אפו של זַלמֶן, אך ראובן לא הרפה, ואחד אחרי השני נזרקו כל הנעליים ששכנו במנוחה בחדר, היישר אל אפו ופרצופו של זַלמֶן הנדהם, אפו התקמט, ופניו קיבלו גוון שחור משהו.

משהרים ראובן את נעל הבלנסטון של דודי, חש זַלמֶן כי המצב לא יכול להימשך כך, וכך מסיבת הפיג'מות הנחמדה והפורימית הפכה למלחמת נעליים קשה וכואבת, זַלמֶן תפס בנעלו של חיים שנזעק לפתע – "לא בשלי", "לא בשלי", אך תחושת הנקם ונעל הבלנסטון המונפת באיום מולו, גרמו לזַלמֶן שלא לשעות לצעקותיו של חיים.

זַלמֶן רץ במהירות לעבר ראובן בתנוחה כפופה מפחד הבלנסטון, והצליח להפתיע אותו מאחור, ראובן הסתובב, אך זַלמֶן בתנוחה מהירה העיף מידיו את הבלנסטון והחל לחבוט בו בכל כוחו בנעל, היישר על קרקפתו החבוטה של ראובן, "עוד מילה אחת אתה גם חוטף", צעק בכעס לעבר חיים שכעס על השימוש במנעלו.

לפתע באחת ההכאות, אולי החזקה שביניהם, נחצתה הנעל לשנים, ועפה לקצה החדר, או אז התעורר ראובן לחיים, וניסה לנקום את נקמתו, גם חיים נהיה עצבני מאוד, והתפרץ עליו בכעס גדול, "מה יש לך, הנעל הייתה ישנה כבר, עכשיו תוכל לקנות חדש, תרגיע ואל תבכה כמו איזה ילד קטן", התעצבן זַלמֶן. אך ראובן וחיים הקיפו אותו מכל כיוון וניסו להכות אותו באכזריות. רק בקושי הצליח זַלמֶן המבויש לברוח מהחדר לעבר השירותים, שם התחבא במשך זמן ממושך.

בחדר השירותים הספיק זַלמֶן לכעוס מאוד על חיים. מילא ראובן, הגזים אבל אפשר להבין אותו, מתוסכל מהנעל שחטף בפנים, אבל חיים איזה עצבים, ועל כזאת נעל מרופטת. הלואי לי תקרע הנעל ואוכל לקנות חדש. לאחר שעה ארוכה ומשעממת יצא זַלמֶן את חדר השירותים לכיוון החדר, שם ציפו לו החבר'ה כעוסים אך רגועים.

ראובן אמר לו "אני מקווה שלמדת את הלקח", זַלמֶן הגיב, "אני חושב בדיוק מה שאתה אומר אבל ההפך, כל אחד ילמד את הלקח שלו", בעוד ראובן מתרצה במועט, חיים הקשיח פניו כאילו נעשה לו איזה רצח אופי, "תרגיע", קצף זַלמֶן, "כאילו שהרגתי אותך, אתה בלי פרופורציות אתה", הטיח בו בכעס.

אבל חיים במקום להגיב התקרב אליו באיום, וזַלמֶן צעד שלושה פסיעות אחורה, "לא כדאי לך להתחיל איתי" הזהיר חיים, והיה נראה כמו אחד שלא כדאי להתחיל אתו בזמן הקרוב. "איזה שרוט", הרהר זַלמֶן בזעם.

מעמד פתיחת הנרגילה קצת יישב את ההדורים, זה התחיל בהערה צינית של חיים, "אתה יכול להבעיר את הגחלים שלך בחוץ?", כאילו רק זַלמֶן הולך להנות מהנרגילה, והמשיך בוויכוח על סוג הטבק ועוד זוטות שכאלו, הנתונים לוויכוח בפיות בחורים משועממים שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של ויכוחים על טיב טבק כזה או אחר בנרגילה.

במחווה של רגע למען השלום, החליט זלמנינו לתת לחיים את המעמד החשוב של פתיחת הנרגילה. דבר שלא קרה מעולם, עקב כך שזַלמֶן מתעקש מדי שבוע לעשות את פתיחת הנרגילה לבד, בהסבירו שיש לו שיטות מיוחדות שקיבל מסבא שלו ז"ל, וכן שיש לו הבנות מיוחדות בעניין הפתיחה וכו', להגנת חברי החדר יש לומר שמעולם הם לא התכוונו לוותר, ופעם אחר פעם הם מתווכחים עם זַלמֶן על חשיבות הקבלה ההיא מסבא ז"ל ועל חשיבות החסד שיש בנתינה לשאר חברי החדר לעשות את פתיחת הנרגילה.

אך זַלמֶן, שעקשן הוא על דברים חשובים, לעולם לא יוותר על דבר כה חשוב, וכך כל שבוע לאחר חצי שעה של וויכוחים ולעיתים מעט אלימות המסכנת את גורלה של הנרגילה כולה, מתיישב זַלמֶן בתנוחה מזרחית חשובה על הרצפה, כפי הקבלה מסבא ז"ל, ופותח את הנרגילה ברוב חשיבות.

אמנם, השבוע, לאור המצב החם בחדר, הבין זַלמֶן בהברקה גאונית קצרה, שההתעקשות יכולה להביא לסיבה הוגנת ותירוץ מושלם לחיים וראובן לעשות בו לינ'ץ סופני ומסוכן, ולכן לאחר שני דקות של ויכוח, ולאחר שידו של חיים התנופפה כמה פעמים בצורה חסרת שליטה לעבר אזור מקומו של זַלמֶן ואך בנס לא עשתה דבר ונמנע קרב ארוך ומסוכן, החליט זַלמֶן להעניק את פתיחת הנרגילה לחיים, בעודו אף משחד אותו בדברים בנדיבות בלתי רגילה.

"חברים שלי סיפרו לי שהפתיחות שלך חזקות ואחרי כל פתיחה שלך לוקח כמה דקות להוציא את העשן, מרוב כמות וריבוי העשן האדיר שנגרם מהפתיחה שלך", החמיא זַלמֶן לחיים שמיד באותו רגע שכח מהמריבות הקודמות, ואף נתן לחיצת יד אדירה לזלמנינו המובך. כך לאט לאט אך עקבי נרגעו הרוחות, וזַלמֶן החל מזהה מגמה חיובית שתאפשר לו סיעור מוחות כללי, להבין את מטרת המודעות התמוהות.

לאחר כשלושת רבעי שעה קמים ראובן ושמעון באחת ומודיעים על כך שהם יוצאים לזיץ' שעורך נפתלי קמפה בירושלים, כך שתוכניותיו של זלמנינו נגנזות, ולא עוד, אלא שהוא נותר לבדו עם חיים, מה שגורם לו לצד גדול לסגור את הנרגילה קודם זמנה.

לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה פותח חיים את פיו ואומר "אולי הגזמתי, הגיע הזמן להפסיק לריב", אך זַלמֶן לא שולט בעצמו "מה הסיפור שלך, זה נראה כאילו מישהו הרג אותך, הלואי מישהו היה הורס את הנעליים שלי", אמר זַלמֶן והצביע על נעליו שידעו ימים טובים יותר.

שתיקה מביכה השתררה בחדר, וחיים נעץ את מבטו ברצפה, "תראה", אמר לבסוף, "גם הרגיז אותי ההתנגדות שלך למגבית, וכשהרסת לי את הנעל זה היה יותר מדי בשבילי". זַלמֶן נעץ בחיים מבט מבולבל ושאל, "למה אכפת לך שאני מתנגד למגבית המטומטמת הזאת?", חיים הסיט את עיניו לצדדים בניסיון התחמקות נואש, לרגע היה נראה שהוא מתחרט על דבריו האחרונים, מבט מסכן נראה בפניו.

זַלמֶן שחכם היה, לא נמלט מעיניו מבטו האומלל של חיים, אך הוא לא חשב שזה זמן מתאים לענייני טקט כלשהם. באופן כללי אין זַלמֶן נוהג להקפיד על ענייני הטקט ודומיהם, כל שכן בעת מסקרנת ומעניינת זו, אל לזַלמֶן להתייחס למרעין בישין אלו.

"מה אכפת לך ומה אתה מסתיר ממני", שאל זַלמֶן בקול חשדן ונעל את דלת החדר למניעת ניסיונות בריחה או חדירה, העלולות להעלים ממנו את המידע הסודי. זַלמֶן הרגיש שקיים מידע מודיעיני כל שהוא אצל חיים, והחליט להניח את ידו על המידע, בכל דרך שרק תהיה, בנחישות ובחכמה.

"אם אתה זוכר", נכנע חיים, "באזור חנוכה התחתנה אחותי, החתונה מאוד לחצה את ההורים שלי בכסף, בפרט שאבי לקח הלוואה גדולה שעליו להחזירה בתקופה הקרובה. בתקופה האחרונה חזרתי לבית, וביקשתי מאמא לקנות חליפה חדשה, וגם שתי חולצות, כפי שאתה יודע, החליפה שלי כבר ישנה וגם חסר לי חולצות", "אבל יש לך חליפה חדשה", הזדעק זַלמֶן, "חכה רגע בסבלנות ותפסיק לנקץ כל הזמן", רגז חיים, "אמא כנראה הייתה קצת עייפה או לחוצה, והיא הסתכלה עלי וגערה בי, "חיים, שמתי לב שאתה מדבר כל הזמן על כסף, הגיע הזמן להתחשב, אנחנו בקושי מצליחים לעמוד בכל ההוצאות, הגיע הזמן שגם אתה תתחשב". אבא הסתכל עלי בחוסר נעימות ואמר לי, "קצת חסר לנו כסף עכשיו, אבל בוא נשב ונראה מה אפשר לקנות", אבל אני כבר הלכתי מהמטבח".

"ציפיתי שאבא יבוא לחדר ויציע לי כסף לקנות חליפה, אבל זה לא קרה. ומאז לא ביקשתי מאבא לא חליפה וגם לא דמי כיס, אני חושב שאבא ואמא התחרטו על האירוע הלא נעים הזה, אבל לא היה להם בכל מקרה כסף להביא לי, ככה שהם לא דיברו איתי על החליפה מאז".

"למעשה, לפני שבועיים, לאחר לבטים וספיקות רבים, ניגשתי ליו"ר הת"ת האגדי וסיפרתי לו את הסיפור הזה, הוא עמד וחשב וגם הסתכל עלי בחוסר נעימות, נגמר כל הכסף בקופה של הת"ת, שייך לחכות עד אחרי פורים? שאל בהיסוס למראה פני המתכרכמות. אני לא עניתי, והוא המשיך לחשוב, תסכים לי לערב את המשגיח? הוא שאל. למחרת בבוקר הוא הגיע אלי עם מעטפה, תדע שהמשגיח מאוד התאמץ אתמול להשיג לך הלוואה, אמר, זה בשביל חליפה וחולצות וגם לדמי כיס עד סוף הזמן, אמר לי והלך".

"אני חוזר לחדר פותח את המעטפה ומגלה כאלף שקלים בתוכה, באותו רגע פתאום נכנסה שלווה בליבי, ידעתי שאני בידיים טובות, וגם אם יש לי בעיות, יש לי למי לפנות. עוד באותו יום נסעתי לעיר וקניתי את כל מה שהייתי צריך". אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה חיים המשיך לדבר, "התחלתי להירדם בלילה מהר יותר, גם שמתי לב שהלימוד שלי זורם יותר, פתאום אני רגוע, יש עם מי לדבר, יש מי שדואג לי, אני לא לבד.

אחרי שבוע, בא אלי ראש הת"ת ובדק שהכל בסדר, אל תתבייש לפנות הוא אמר לי. ואז אתה בא, מדבר נגד הת"ת, מי יעזור לי אם לא הת"ת, ואז הרסת לי את הנעל, ואני חושב מה אני עושה, כבר פניתי החודש לראש הת"ת, לא נעים לי כל הסיפור הזה, ואם בגללך לא יאספו, מה יהיה איתי", סיים חיים בטון עצוב.

האמת היא, שזַלמֶן העדיף שלא להיות בארץ הקודש באותו רגע. אולי ישנו איזה חור באדמה שאפשר להיכנס אליו עד יעבור זעם, הציע זַלמֶן ללחייו הסמוקות והם הסמיקו יותר לסימן הסכמה, אך חור כזה לא היה בנמצא, וזַלמֶן התבייש להסתכל על פניו של חיים, דממה מעיקה שררה בחדר. "תמחל לי, חיים?" שאל זַלמֶן לבסוף, והושיט את ידו לעבר חיים, לחיצה חלשה ובלתי מחייבת לחצה את ידו, וחוסר נעימות שרר בחדר, וכך, מתוך אווירת שיתוף בשילוב אווירה טעונה, התארגנו חיים וזַלמֶן לשנת הלילה.

שני בחורים משועממים דפקו על דלת החדר, וכך נזכר זַלמֶן שהדלת נעולה, "רוצים לשמוע בדיחה?", שאל את המשועממים שרחרחו בפתח החדר וחיפשו אחר משהו מעניין, המשועממים הנהנו בחיוב, וזַלמֶן הסביר "שני משועממים נשאלו ע"י בחור, למה אתם לא הולכים לישון, אז הם ענו לו שאין להם כוח", הבדיחה הייתה טפלה ואף אחד לא צחק. המשועממים גם לא העלו בדעתם שהיה כאן רמז כל שהוא.

"כמה זקנים היו נמצאים כל הזמן אצל הרופא ומבקשים תרופות לכל תחלואיהם, פעם אחת איזה זקנה לא הגיעה, כאשר למחרת שאלוה כל רעותיה, מדוע לא הגעת אתמול אל הרופא, היא ענתה להם שלא הרגישה טוב". גם בדיחה זאת לא הייתה מצחיקה, ואף אחד לא צחק.

שני המשועממים המשיכו לבהות בתקרת החדר בלא לעשות דבר, עד שזַלמֶן סגר עליהם באלגנטיות ראויה לשמה את דלת החדר. על אף שהבדיחה לא הייתה מצחיקה, ואף אחד לא צחק, האווירה בחדר נהייתה יותר משוחררת וזַלמֶן הלך לישון בשלווה וברוגע.

בפרק הבא נגיע לשבת ת"ת, ולכלל אירועי שבת זכור, כולל הויסקי היקר, והטיש בליל שבת וכו', (זה כמה פרקים, כפי שאתם מבינים), נתחיל כמובן בעצם תוכניות השבת והתנהלות השבת בישיבתו של זלמן.

אהבתם???? תגיבו!! אשמח לביקורת. כל פרק שונה קצת בתוכן, אפילו שהכל הומוריסטי. למש, הפרק האחרון אמור יותר לפנות ללב המגבית, ויותר לרגש.

אולי גם אתם בחורים שאוספים לת"ת - ואם זה הזיז לכם משהו בלב לגבי המגביות שמעבר למסך – דיינו.
כמובן שיהיו פרקים נוספים בכיוון הזה ככל שנכנסים לתוכו יותר. וכמובן, תגיבו!

באה שבת באה מנוחה, הסעודה לקחה זמן רב, שירים מרגשים התנגנו להם. פעם זה לא היה ככה, שח זַלמֶן לבן שיחו הצעיר, היה סעודה במשך ארבעים דקות, האוכל היה על הפנים, עד שהמשגיח היה באיזה ישיבה מוזרה, מליאה בבחורים תימהוניים, מוזרים מוזרים אבל רוקדים כל הזמן, ומאז הכל השתנה, סיים זַלמֶן את הנוסטלגיה שעוברת כבר דורי דורות בישיבה.

תוך כדי הדברים גמלה בזַלמֶן החלטה היסטורית ודרמטית, אני חייב להיות בישיבה המוזרה ההיא, החליט זמנינו בהחלטה של רגע. אם המשגיח היה שם, גם לי מותר, אמר לעצמו, וקיבל על עצמו מיד לאחר הסעודה, בזמן פיצוח הפיצוחים להתחיל לברר היכן ממוקמת הישיבה הדיבית, בכדי לבקר שם מיד במוצאי שבת קודש. צריך גם לבוא עם עניבה, הרהר זַלמֶן בליבו, אם בישיבה המוזרה הזאת רוקדים כל הזמן, בוודאי שהם כל העת עם בגדי שבת ועם עניבה, חתם זַלמֶן לליבו הנרגש והחליט לברר גם את הנקודה הזו.

אחר הדברים האלה יצא זַלמֶן את חדר האוכל לכיוון בית המדרש, שם החל במנהג פיצוח הפיצוחים המקובל בישיבתנו הקדושה. וויכוח קשה בעניין הת"ת, התגלע בינו לבין יוסי צקצקוביץ' מוועד רביעי. הכל התחיל בזלזול מוחץ של זַלמֶן בהנהלת הת"ת, "כולם מטומטמים", טען זַלמֶן מפי מקור מוסמך, "מה אתה יודע", התערב יוסי. "מה אתה יודע", התריס זַלמֶן, "לך תראה את המודעות תבין", הסביר זַלמֶן בהסבר שיש בו מעט זלזול. "עזוב אותך, הם עושים הרבה דברים טובים", אמר יוסי. "אני חושב שיש שם יותר שחיתות מדברים טובים", הודיע זַלמֶן. "סתום, סתום", אמר יוסי, "האינטרסים מציצים לך מהחולצה". אפו של יוסי התחדד והזדקף, עיניו הצטמצמו בכעס.

זַלמֶן, שכידוע לנו, אינו יודע מתי היא ההזדמנות הטובה לצאת בכבוד מהוויכוח, התבונן בחולצתו לוודא שאין יוצא ממנה שום אינטרס או משהו דומה, לאחר מכן גיחך על יוסי ושאל "כמה יעקב שילם לך?, איזה יח"צ אתם עושים, לחשוב שגם את השחיתות הזאת מממן הת"ת" הסיק זַלמֶן בעצבות.

"חתכת מושחת, דואג רק לעצמו, מתי תחשוב קצת על החברים שלך", עמד יוסי וצעק במרכז בית המדרש, דבריו לוו בדפיקות נחרצות על הסטנדר, הסטנדר נשבר ויוסי נפל, דבר זה היה חשוב מאוד, עקב כך שעור ידו האדמומי של יוסי חישב להקרע מעוצמת הפיצוצים על הסטנדר, נפילת יוסי ושברי הסטנדר חסכו מיוסי עלות מוגדלת של טיפול יסודי בעור היד. יוסי התרומם וזרק גליל טישוי על ראשו של זַלמֶן.

שקט השתרר בבית המדרש, אך יוסי לא שם לב לשום דבר, "אתה מוריד את המורל, בגלל הטענות שלך לא יהיה כסף לחברים שלך!", "את הקמעפ אתה תקבל בכל מקרה, הכסף לחברים שלך שבאמת צריכים אותו, לא יגיע להם בגלל רוע הלב שלך!!! בושה!!! בושה!!! בושה!!! מושחת!!!" צעק יוסי והתיישב על הכיסא הקרוב.

זַלמֶן הנבוך הוריד את ראשו על הסטנדר, וחיכה שהציבור יחזור ללימוד, "מה עשיתי, למה הוא עושה לי את זה" הרהר זַלמֶן בעצבות. כל העולם נגדי בתקופה האחרונה, לא יודע למה, הסיק לעצמו בצער.

יוסי הוא בחור רגוע וגם חשוב בישיבה, ולכן ההתפרצות הנ"ל הייתה הפתעה עצובה ומביישת מאוד. כך שגם יוסי לאחר כמה דקות הבין שהוא קצת הגזים. כאשר הרים זַלמֶן את עיניו גילה את שוקי מהקיבוץ עומד לידו, "יוסי שלח אותי לדבר איתך", "לא רוצה לשמוע" כעס זַלמֶן, שכבר דמיין לעצמו סדרת צעקות והוכחות. "לא עושה לך שום דבר רע", התגונן שוקי, "ככה כל דבר רע מתחיל, תמיד באים בהפוכה". טען זַלמֶן טענה ניצחת.

"לא תתן צ'אנס? קצת אימון?" שאל שוקי, "טוב, יש לך שתי דקות", התנשא זַלמֶן וניסה להחזיר את כבודו האבוד. "אתה צריך להבין", פתח שוקי, "אף אחד לא בא נגדך או מנסה להציק לך, אבל אתה רוקד לאנשים על יבלות כואבות. תאר לעצמך, לבחור יש איזה דימום באף והוא מנסה לעצור אותו, אבל אתה כל הזמן מנענע אותו ומחזיר את הדימום".

יש בישיבה בחורים שנתמכים ע"י הת"ת בגלל סיבות רבות ומגוונות, כל אחד והתפקיד שה' שלח לו, אתה לא יודע מי הם וגם לא תדע, כי הבחורים האלו לא משוגעים כי יש מי שדואג להם, אין להם נעלים קרועות כי הת"ת דואג להם, וגם לא חסר להם שמפו או גופיה בארון, לעיתים תראה אותם קונים פחית או עוגה בקיוסק.

הבחורים האלו כל התקווה שלהם היא למגבית הזאת, הם מבינים כי אם המגבית תיכשל החיים שלהם יכשלו, הם יודעים שגם הרוגע הנפשי בו הם נתונים יעלם, הם יודעים שאולי הם יצטרכו לחפש מקומות עבודה או הלוואות טורדניות במקום לשקוד על תלמודם, הם מאמינים שהת"ת יעמוד ביעדים ויגיע להצלחה, אך כל זלזול מרפה את ידיהם ומכניס אותם לפחד ולכעס. הם כמובן לא מסוגלים להסביר למה הם כל כך כועסים, אבל הם יודעים, הרבה יותר ממך, כמה הת"ת נצרך, וכמה הדברים שאתה אומר אינם נכונים וזה פשוט מתפרץ.

יוסי שולח את התנצלותו הכנה, והוא בטוח שאתה לא מתכוון להרוס דברים טובים, אבל חשוב לו לומר לך שהת"ת נצרך מאוד ואסור לך לרפות את ידי העוסקים במלאכה, וגם הוא בעצמו נתמך תקופה ארוכה ע"י הת"ת, סיים שוקי ולחץ את ידיו של זַלמֶן, שמצא את עצמו שוב נבוך, דעותיו המוצקות החלו להתערער.

בפרק הבא תשמעו על הפגישה הדרמטית של יו"ר הת"ת עם זלמנינו, ועל שיטות הפעולה החשאיות המסתוריות והתחמניות של הת"ת.

לפרק הזה צריך קצת לאחוז ראש, ולזכור את כל החלקים הקודמים... את כל הפוליטיקות הקדומות, בשביל להבין מה קורה ואיך העלילה משתנה מתהפכת ומסתדרת...

אהבתם?? יש הערות?? תפסיקו לשתוק, תנו בראש! תודה.

לאחר הסעודה שלקחה שלש שעות, עבר יו"ר הת"ת האגדי ליד מקומו של זַלמֶן וקרץ לו קריצה משמעותית, "סיכמנו לדבר או לא סיכמנו?" שאל בחיוך. זַלמֶן לא הצליח להחליט אם כיף לו לדבר או שכבר נמאס לו בכלל מהת"ת, "רק צרות ראיתי מכל מה שקשור לת"ת" התלונן זַלמֶן באוזני יו"ר הת"ת, אך יו"ר הת"ת לא ויתר וזַלמֶן מצא את עצמו נגרר אחרי האגדי לעבר אחד הספסלים ברחבת הישיבה.

(א.ה. אספת הת"ת נעשית בכל ישיבה לפי הצרכים של אותה ישיבה, ואין בדברים משום רמז על ייעודי הת"ת בישיבתנו הקדושה, או על הייעוד הראוי לו, כל מקום ומקום נידון לפי הראוי לו).

"אני פה בכדי להועיל לך, לא בכדי להזיק", פתח היו"ר האגדי את דבריו. "נדמה לי שיש לך קצת בלבול בחלק הזה, אתה חושב שהת"ת מנוהל לא נכון, לא מועיל, רק אתה מבין איך נכון לנהל את הת"ת. דעה זו גורמת לך לדבר שוב ושוב נגד הת"ת, כתוצאה מכך בחורים מציקים לך על דבריך, ואתה רואה בת"ת אויב מר שאפילו הצעות ותיקונים לא מוכן לקבל. אני כאן בשביל לענות לך על כל השאלות, לקבל את כל הצעות הייעול, וגם להשתפר במה שצריך.

הסכם אחד יש בינינו, הודיע האגגי בחגיגיות, התוצאה מחייבת. אם אני צודק, אתה צריך לפעול ולהפעיל לת"ת, ואם אתה צודק, אני צריך ליפול ולהפיל את כולם מאספת הכסף". "עשינו הסכם?" זַלמֶן זע באי נוחות על הספסל למראה היד המושטת לחתימת ההסכם המלחיץ הנ"ל, "תמיד תגיד שיצאת צודק" סינן, והשאיר של ידו של האגדי באוויר.

"תאמר לי בבקשה", תקף זַלמֶן, "למה אם המשגיח צריך להגיע לישיבה הוא נוסע במונית על חשבון הת"ת, ואם אני צריך להגיע לישיבה אני לא יכול לקחת מונית, ולמה צביקי מונילביץ' מקבל כל פעם מונית בדרך לבית שלו, ולמה את האוטובוסים לחתונות מממן הת"ת במקום לעזור לבחורים, שיסתדרו לבד". "אני יוסיף לך עוד שאלות, לשיטתך, למה הת"ת מממן את האורגניסט של פורים וחנוכה, ולמה הוא מממן את הקעמפ, ומי בכלל יש לו את האומץ להחליט את כל הדברים האלה".

"בוא רגע נעשה סדר בבלגן, אם יש בלגן יש עצבים", אמר האגדי והחל את פריקת הנתונים מתבניות האקסל שבמוחו, "מעבד", "מוריד", אמר המחשב, "מוכן לפעולה, שגר", שמע זַלמֶן קול מחשבי עמום מתוך ראשו האקסלי של האגדי.

"אני לא יודע מאיפה המשגיח משלם את הנסיעה הזו שאתה מדבר עליה, אבל בוא נזרום אתך", הודיע האגדי לזַלמֶן. "אבל סתם שאילה, למה המשגיח או הר"מ נוסע לישיבה, ולמה אתה נוסע לישיבה", ניסה האגדי לעקוץ את זַלמֶן, כאשר הוא יודע את התשובה הצפויה. "פשוט מאוד", התעצבן זַלמֶן, "אני מגיע לסיבה הרבה יותר משמעותית".

"אם המשגיח לא יגיע יום אחד לא יקרה כלום, אולי כמה בחורים יהיו יותר שמחים, ושמש עליזה של אחרי צהרים תקדם את פניהם בקומם מהמיטות. כך גם הרבנים, טורחים בשביל הישיבה כל כך הרבה, כולם מפרגנים להם קצת חופש. אבל אני", אמר זַלמֶן בתוגה, "זה כמעט פיקוח נפש, אני חוזר מטיול בצפון, ויודע שאם אני נתקע בטרמפים, המשגיח יושב בסדר הצהרים וזומם עלי זממות רעות, אם אני לא יחזור לישיבה, אני בצרות, בוודאי שאני קודם". טען זַלמֶן "אוכלים לי שותים לי לוקחים לי עושים לי גונבים לי" אמר בתוגה ויגון.

"בעצם אתה אומר שהרבנים זה צורך רבים, ואתה זה צורך יחיד, רק שאתה לא מבין באופן כללי למה צריך שיהיה רבנים בישיבה". "מה פתאום" התנער זַלמֶן מהפרשנות התמוהה. "אם הם נצרכים, אז הם לא נצרכים רק מתי שאתה חושב בהם נצרכים, הם נצרכים תמיד, ואת הבעיות שלך עם המשגיח אחד משניכם צריך לסדר, זה כבר לא תחום אחריותו של הת"ת, הת"ת לא מתערב בסכסוכים פנימיים", אמר האגדי בפרצוף אגגי משהו.

"לעצם העניין, הסיבה שנותנים כסף לבחור בישיבה, זה בכדי שהוא יוכל להסתדר בחיים, אם זה עכשיו או עתידי, לתת לבחור את יישוב הדעת והמנוחה לחיים של תורה, לדאוג לו, לתת לו לחיות חיים טובים. זה חסד פשוט בלי הרבה הארכה בעניין. ישבו הרבנים בישיבה וראו נושאים נוספים, שהם מקנים לבחורים עליה רוחנית, ונותנים סיפוק שאיתו הבחורים ממשיכים להתעלות ולהתקדם, והחליטו, שהכסף יילקח מהת"ת. ככה זה גם הקעמפ והתזמורת שאתה לא מוכן לוותר עליהם בשום אופן, רק תדמיין לעצמך את פורים בלי מוזיקה, או בחורים שאוספים כסף לאורגניסט מחתרתי..."

"ובעיקר אתה צריך לדעת, שעיקר הכסף הולך לבחורים, גם אם יש פרטים שאתה חושב אחרת מההנהלה, זה לא סיבה ללכת ולקחת את הכסף שכן מגיע לבחורים. חשבו על הדברים, ואלו המסקנות שיצאו, יכול להיות שאתה חושב קצת אחרת, אבל עיקר הכסף הולך לת"ת כפשוטו, ואם לא תאסוף, לך יהיה קעמפ, אבל חבר שלך יחכה חודש בשביל חולצה", נזף האגדי בזַלמֶן.

"שים לב לעוד פרט מעניין, כמה אחוזים הולכים למוניות המדוברות, ועל מה עוד יש טענות?", זַלמֶן מנה מספר דברים שצצו במוחו הקודח, כאשר האגדי מוריד חצי מהם באומרו שהמימון לא מהת"ת, "אתה פשוט לא יודע כלום, תראה על מה אתה מתווכח, איזה הבלים משמשים כמקור המידע שלך", סנט בו היו"ר.

חשבון נתונים נפתח, וזַלמֶן גילה שכל טענותיו הם על כשבע אחוז מהוצאות הת"ת, "קח פרופורציות", צעק עליו יו"ר הת"ת, "בגלל שבע אחוז שאתה לא מבין, אתה הורס את כל העבודה של הת"ת, בסך הכל הת"ת מתנהל מצוין, יש לך בעיות עם כסף קטן, בשביל זה, נו, בשביל זה, להמריד נגד הת"ת ולהפסיד כסף למטרות החשובות?" התפלא היו"ר וגער בזַלמֶן בטון שקט ונחרץ.

יו"ר הת"ת האגדי הושיט את ידו לזַלמֶן, חיוך הגגי ומושחת על פניו הרעות, "הסכם זה הסכם, לא?" צחק צחוק רע. זַלמֶן המבויש הרגיש אדרנלין שזורם במוחו וכאילו אומר לו "אל תוותר" "אל תוותר", "לא אוותר" השיב לעבר האדרנלין הנ"ל שהמשיך לזרום במוחו ולהכינו למתקפת סייבר משמעותית.

"איזה קמפיין דפוק דפקתם אותנו" חרז זַלמֶן חרוזים בכעס, "כל הישיבה מדברת על הטיפשות שלכם" התיז לעבר יעקב האגדי מצפה לראות אותו מחוויר או מסמיק, לאכזבתו הרבה נראה יעקב מחייך חיוך רחב ומושחת.

"תגיד לי, אתה באמת חושב שיושבים אנשים טיפשים בחפ"ק?" שאל יעקב האגדי בעליזות את זַלמֶן, "אני לא יודע מה יושב שם" טען זַלמֶן בבלבול, "אני יודע מה יצא משם". "אותי לימד פעם מישהו" טען זַלמֶן, "שמה שנראה כמו ברווז, והולך כמו ברווז, אוכל כמו ברווז, שותה כמו ברווז, ומגעגע כמו ברווז, ככל הנראה שהוא ברווז".

"זה נכון מה שאתה אומר בהקשר לברווזים, ואולי גם בהקשר לעוד דברים, אבל השאלה העיקרית היא, מה הסיבה שהחליטו להביא את הברווז הנ"ל לישיבה". "אווז" תיקן אותו זַלמֶן בלי כוונה, נזכר בישיבה הדיבית שמישהו אמר לו שיש שם כמה אווזים נשכנים. האגדי צחק משום מה.

"נו, ומה הסיבה?" שאל זַלמֶן בסקרנות יתירה ובלא משים קירב את ראשו לעבר יעקב עד שנתקע בבטנו בטעות, נחוש היה לעמוד על פתרון החידה. האגדי שהיה במצב רוח טוב החליט לפרגן לו הפעם, "אתה לא רוצה בהזדמנות אחרת?" ניסה למתוח אותו, אך זַלמֶן דחה את כל ניסיונותיו המרושעים של האגדי לדחות אותו למועד בלתי ידוע.

"כידוע", פתח האגדי, "ששנה שעברה היה מיצוי כוחות גדול בקרב כל העוסקים במלאכה והגיעו לכ 830 אלף שקלים, בכדי למקסם את ההצלחה אנו צריכים נשק שובר שוויון, אנחנו צריכים משהו משוגע, משהו הזוי ומופקע, שיעזור לנו לעבור את השיא הקודם ולגדול למיליון שקלים. בשביל זה יושב לו האסטרטג יוסף קמפנוביץ' כבר כמה שבועות וחושב מה יוכל למקסם יכולות, והוא הגיע למסקנה כי קמפיין פשוט ורגיל, יביא לתוצאות של הפעלת כוחות רגילים, הוא החליט ללכת הפוך, אולי אפילו הפוך על הפוך".

"כמה בחור יאסוף, לא תלוי בכמה מכרים יש לו, בכמה חברים יש לו, בכמה גבירים הוא מכיר, כמה שכנים של גבירים הוא מכיר, או כמה דודים של שכנים של גבירים הוא מכיר ולא משנה הסדר כל כך. זה חשוב ונחוץ (הסדר) אבל לא עיקר הסיפור.

הסיפור העיקרי הוא, כמה חשובה המגבית לבחור, ולא פחות, כמה היא מונחת לו בקדמת הראש, כמה היא מעסיקה אותו, כמה המגבית מותחת אותו והוא חי בתוכה, כמה בחור מסתכל על המגבית ואומר יש לי לעשות כביסות ולדבר עם החבר ההוא ויש לי גם טלפונים למגבית פורים, או שכל התודעה שלו זה מגבית פורים, יש לי פורים ופורים ופורים, מגבית פורים ומגבית פורים ו... ו...

ככל שהתודעה של הבחור הקלאסי תהיה מונחת במגבית הפורים, כך הוא יברר ויבדוק את החשיבות שלה, מה זה אומר, ולמה זה חשוב, וכך מאיליו זה יהיה הדבר הראשון בסדרי העדיפויות שלו, ההתרמה תהיה אחרת והמאמץ יהיה כפול. כמובן שהקמפיין המוזר שלנו משמש את המטרה הזאת בדיוק, לא היה בחור אחד שפספס את ההזדמנות לדבר על הת"ת ולתפוס צד ועמדה אחרי הקמפיין התמוה הזה.

הנה לדוגמה יושב איתי עכשיו זַלמֶן, זַלמֶן הוא בחור די כריזמטי בישיבה, מוביל דעת קהל כפי שזה נקרא אצלינו בחפ"ק, והנה שנה שעברה הוא אסף כמו כולם לת"ת ולא שאל הרבה שאלות, השנה הוא עושה הרבה בלגן, למה, כי הכנסנו לו למודעות הכי ברורה את הת"ת, ואז ההתנגדות פשוט פורצת. והנה מולו ישנם בחורים אחרים שחשוב להם הת"ת, ובגלל שהת"ת אצלם במודעות גבוהה, כשהם שומעים את דברי זַלמֶן איך הם יוצאים עליו, מתעללים בו, זה לא סתם, זה בגלל שהעבודה של השבוע האחרון, העירה את כל הדובים משנתם.

האמביציה של הבחורים בשמים, לטוב, ולמוטב, ואני יסביר, לטוב, שיאספו. למוטב, כי ההתנגדות יוצרת מודעות נוספת אצל הבחורים, ההתנגדות גורמת לאלה שבעד הת"ת להתעצם ולחזק את עמדתם ולפעול למען הת"ת. לזה קדמה עבודה מאומצת מאוד של האסטרטג הכללי, החל ממיפוי בחורים ועבודת שטח, המשך בהפצת שמועות נכונות וכוזבות, וכלה בהשקת קמפיין תמוה ומוזר שהפך לשיחת הכל בישיבה".

זַלמֶן ההלום לא יודע כיצד להכיל את הדברים, ובמקום לומר משהו, רק גמגום נמרץ יוצא מפיו, "הסיפור על קמפנוביץ' ולוגסטוני אתם הפצתם אותו?" שאל לבסוף בהלם, "אכן, זה אחד מהסיפורים שהפצנו", "כמובן שלא הייתה ביניהם שום מריבה מעולם, אבל שלחנו מישהו להפיץ את זה, וזה היה על דעתם".

"ומה זה מיפוי בחורים ועבודת שטח?" "זה מאוד פשוט", אמר האגדי לזַלמֶן דבר שהיה נשמע מסובך מאוד ולא פשוט כלל. אנחנו חייבים בשביל שזה יעבוד רוח גבית מהציבור, מתנגדים לקמפיין שיבעירו את השטח, תומכים נלהבים וכן הלאה, כך גם אנחנו זקוקים להכפשות ובלגאן אחד נגד השני.

בשביל שהכל יעבוד אנחנו עושים מיפוי כוחות, ומיפוי קהל יעד לתכנים, כלומר, אנחנו משווקים לכל אחד תכנים מסוימים, בשביל שבאופן טבעי הוא יעשה את מקסימום הבלגאן שהוא יכול להפיק, וגם אנחנו צריכים אחד בשטח שיבדוק שהכל עובד כמו שצריך וידווח לנו".

"איך אתם מחליטים מי ידבר נגד ומי בעד?", הקשה זַלמֶן בהלם, "תראה", אומר האגדי, "יש את הנטייה הטבעית ואנחנו מנצלים אותה, יש חולשות, יש כמה היבטים מה יגרום לבחור לחשוב מה, בשביל זה יושב יוסף כמה שבועות ועושה מיפוי שטח".

זַלמֶן ההמום תופס את ראשו בין ברכיו ולא יודע כבר מה לחשוב, לפתע כמו מכת ברק פתאומית מכה בו ההבנה המלחיצה "אתה רוצה לומר לי שגם אני ברשימות שלכם, ואתם בעצם החלטתם מה אני יחשוב, בעצם אני סוג של שפוט שלכם?", "אני לא רוצה לומר לך כלום", חייך יו"ר הת"ת חיוך שטני ולא הוסיף.

"אבל בוא, אתה עובד הרבה הרבה יותר טוב ממה שרצינו", "אבל מה הרווחתם אם עכשיו אתה מדבר איתי", "בסוף אנחנו צריכים אותך בצד שלנו, האמת תמיד מנצחת", אמר האגדי והוסיף, "יש לנו גם עוד חשבון של הצלחת כללות השיעור שלך, אבל בוא לא נדבר על זה עכשיו".

"אל תגיד לי שגם את השיחה הזאת תכננתם מראש" צעק זַלמֶן בייאוש, "אני באמת לא יגיד לך את זה", אמר האגדי בקול עבה וצחק צחוק מרושע גס ומושחת. זַלמֶן צבט את עצמו בשביל להיות בטוח שהוא לא בחלום בלהות בדיוני, אחר כך צבט את עצמו שוב בחוזק בכדי לבדוק שהוא לא בתוך חלום בלהות בו הוא צובט את עצמו, הצביטות כאבו מאוד והוא ליטף את ידו בדביקות.

"בינינו, אם זה נכון כל מה שאתה מספר, אז למה אתה מספר לי את זה, הרי זה הדבר הכי לא אסטרטגי שיכול להיות?" שאל זַלמֶן בייאוש. "אתה צודק", הודה האגגי, "אבל אני אחרי שבועות של עבודה ואני מאוד עייף, ואני גם רוצה קצת כבוד, ולבינתיים רק אני ויוסף יודעים את כל התוכנית המלאה, וכשדיברת איתי ושאלת אותי שאלות, איכשהו נסחפתי לנישה הזאת וסיפרתי לך סודות מסווגים מאוד.

כל ההנהלה הבכירה יודעת על הרעיון הזה בהקשר של המודעות, את כל ההיקף רק אני ויוסף מכירים. אני באמת חייב שלא תפרסם את זה", התחנן אליו האגדי, "תכננתי שנדבר, אבל לא תכננתי מה אנחנו נדבר", אמר האגדי והתחרט על דבריו בכל ליבו, וזַלמֶן לא ידע מה הוא הולך לעשות עם עצמו. "לבינתיים זה עובד מוצלח מאוד", אמר האגדי בפירוש, "אנחנו מאוד מרוצים".

"אני כבר יודע שלאסוף לת"ת זה באמת דבר נכון וראוי, ולכן על אף שעכשיו גרמת לי ממש לא לרצות לאסוף, אף על פי כן אני יעשה הכל בשביל שיהיה כסף רב לת"ת", אמר זַלמֶן בהחלטה חכמה. "תודה זַלמֶן, אני בטוח שתצליח", אמר היו"ר האגדי בעייפות, אגדיותו לובשת טעם וצורה למול קרני הירח.

חברים, אחרי שנכנסנו כבר לעומק הקמפיין של ישיבת חכמונובי'ץ.. ולפני שכמובן ממשיכים.. האם תרצו גם חשיפה קטנה מחלק הקמפיין של ישיבת חכמונובי'ץ השנה?? (כל מה שכתבתי כאן זו חוברת שהוצאתי שנה שעברה בישיבה, ובעזרת ה' בימים הקרובים ממש הולכת לצאת חוברת משודרגת ומשופצת..). אם תרצו אני יעלה פה קטע קטן, לפני שנמשיך בעלילה הקיימת.

הסתפקתי אם לתת חשיפה מזלמן של השנה (שעדיין לא מוכן לגמרי), בסוף בגלל שיש שם קטע על התקיפה החלטתי לצרף את מקטע הרלוונטי..., ואני יצרף גם טור שכתבתי ביום ראשון שאחרי התקיפה הקודמת שהייתה באיראן (במוצא"ש הייתה התקיפה והטור נכתב בראשון), בדיוק אז הייתי צריך להביא חומרים לאיזה עיתון, וכתבתי להם טור על התקיפה, נעלה בגלל הרלוונטיות.

חשיפה מזלמן פו'

לאחר מספר ימים, ולאחר שכלל תלמידי הישיבה התרגלו לשהותו החדשה ישנה של זלמן, ואף הספיקו ללחוץ את ידו, ולבקש שיחתום להם על מסמכים חשובים אותם כתבו, הבין פורים שזלמן מתקרב בצעדי ענק, ומן הראוי שיאסוף למגבית החשובה, ולנצל אפיקים שלא נוצלו בשנה שעברה.

וכך, בליל יום בהיר, בשעה שבין עלות לזריחה, לאחר כמה ימים שזלמן לא ישן מחמת ערנותו הרבה, נפלה על זלמן תנומה קצרה בה הבהיר פורים לזלמן בחלום הלילה כי עליו להתחיל לפעול לת"ת ברצינות, ולהוכיח לכולם שהשינה הארוכה לא תמנע ממנו להתגייס לאיסוף החשוב.

היה זה ליל שישי לאחר שזלמן הסתחרר מעט אחרי שש שעות של ישיבה מול הנרגילה הגבוהה אותה ירש מסבו ז"ל, וכמנהגו של ליל שישי מקדמת דנא ישב הוא וחברי החדר ודיברו על קמפיין פורים של אותה שנה, שלא היה מרגש במיוחד, יעקב האגדי התחתן, ואת מקומו ירש בחור צעיר ורזה, שנהג לפחד מפרחחים, והקפיד מאוד שלא יאספו כסף על חשבון הסדרים.

הסלוגן באותה השנה היה "יששכר וזבולון", לרמז שעל ידי איסוף לת"ת אני עוזר ושותף בלימוד התורה של החבר. הקמפיין לא היה משכנע, והיה נשמע כמו פניה של קופת העיר למען אברכי הכוללים, ובשעת הישיבה המזרחית הספידו זלמן וראובן את הקמפיין הלא יוצלח.

שיעורו של זלמן כבר הגיע לשיעור ג', ונהפך לשיעור חשוב ששומע שיעורים ממרן הרושיב'ע ואף מדבר עימו מדי פעם בלימוד, ולא מתעסק בדברים פשוטים וזולים כמו איסוף בצמתים והצקה לאנשים חפים מפשע, שכל חטאם הוא שעשו קניה בקיוסק השכונתי, או שפתחו את הדלת.

וכך, אוירה של אחרי פורים, שכוללת התגודדות סביב לוחות מודעות, והליכה חסרת תכלית למכולת, והשארות ערנית בחדר לעולמי עד, ללא איסוף אפקטיבי ויעיל, החלה בישיבה, והדיונים סביב ענין מגבית הפורים המוזרה, נידונו במעמד פתיחת הנרגילה המשמעותי, על רקע ישיבה מזרחית על גבי שטיח שגנב זלמן לפני שנה וחודשיים בטרמפ בדואי, במעמד רבים מבני השיעור, שבאו להציץ במעמד המרשים של תחיית המתים.

אמנם, לאחר שהבחורים החלו להתפזר לקראת שינה ארוכה ומרעננת לכבוד שבת זכור, בה נהגו עמך בית ישראל להיות ערניים ולהטיב לבם בשתייה חריפה, נרדם מעט זלמן, ובאותו זמן קיבל על עצמו קבלה גדולה לשם שמים, להתגייס לת"ת על אף כל המניעות וחוסר הצבעוניות שבדבר, וכל זה עקב שיחת נפש ארוכה שערך פורים לזלמן, ורק קצה ממנה נתבאר וכפי שנכתב לעיל.

וכך, בכל השבת, בזמן שהבחורים היו עסוקים באותם עניינים חשובים של שתית האלכוהול, עסק זלמנינו בתכנונים כיצד ינצל השנה דברים שוברי שגרה, בהם ישבור את המצב הקשה בה נמצאת המגבית, ואף טיסה לטרמפ נשקלה ואף בוטלה, עקב כך שהבית הלבן הבהיר לזלמן שתקיפה צפויה באיראן בקרוב, ואין פנאי לפגישות עסקים, כמו חסות שייתן טרמפ, בעד פרסומת לעסקיו של טראמפ בחוצות בני ברק וירושלים, על ידי שקיות איסוף הכספים, עליהם יהיה רשום המותג העסקי של טראמפ.

וכך בבוקרו של יום ראשון יב' באדר הודיע זלמן לנפתולי שהיה בתהליך התאוששות מדיכאון קשה כנ"ל, והודיע על יציאה לאיסוף אצל מרפי, עליו שמע שאצלו אוספים יומיים לפני פורים, והוא נותן סכום יפה, שכמובן כלול בהצקות מרובות, כדרכו של מרפי הידועה להכשיל כל דבר טוב.

חוק מרפי

וכך, בשעת אחר הצהרים של יום ראשון, יצאו זלמן ונפתולי בואכה מודיעין עילית, בנין ישן בו גר מרפי, ומשם שולח זרועותיו לכל מקום, להרוס כל דבר טוב שרק קיים. "מה זה חוק מרפי"? התעניין נפתולי שלא מספיק הכיר את החוק ואת פעולותיו של האיש שמפעיל את החוק מאחורי הקלעים, ויש לו השפעה רחבה בכל מה שקורה ויקרה בעולם.

"חוק מרפי זה שמה שלא תעשה הוא יקדים וידפוק אותך, במה שלא תחשוב לעולם שיבוא עליך, הוא יתן לך את הפשלות במקום שתהיה הכי רגוע, הוא מתוחכם והזוי, ויש לו הרבה כסף מכל עסקי הפשלנות שלו", אמר זלמן לנפתולי המבוהל.
- המשך יבוא - (זה חלק מחוברת מעודכנת שתראה אור מחר בעזרת ה')

ואני יוסיף גם את הטור שכתבתי על התקיפה באיראן, (שהוא כבר כתבתי קצת יותר מכובד כראוי לכתיבה בעיתונות..), אשמח לתגובותיכם עליו!!! מצרף אותו כקובץ pdf.

בנוסף, אני רוצה להתייעץ אתכם, האם להריץ את כל הפרקים (לפחות של שנה שעברה בלי התוספת של השנה), עד פורים, - 9 פרקים-, בעצם להריץ את זה, או שאתם מעדיפים שאני יתן לאט יותר בשביל שתוכלו לקרוא בנחת, ונגמור שבוע אחרי פורים. (אני מכניס את זה כאן, בשביל ההנאה שלכם, ובשביל הדעה שלכם על מה שאני כותב, לכן מאוד חשוב לי איך נשיג יותר איכות בעניין של החוברת).

אשמח מאוד לתגובותיכם, תודה רבה!! (אם לא כיף לכם לכתוב אולי תכתבו בלייקים, אולי וואו ללהריץ, ותודה ללאט, אבל כן עדיף שתפרטו יותר איך להמשיך להעלות).

חברים, אשמח מאוד לדעתכם האם לפוצץ את כל שאר הפרקים עד פורים, (9 פרקים היום ומחר), או להמשיך אחרי פורים? אם אתם מעוניינים עד פורים סמנו פורים ואם לא סמנו לייק. ממש תודה. אשמח לפירוט מי שיכול, בשביל להחליט איך הכי נכון להעלות ואם אהבתם. תודה רבה!!

טוב קיבלתי... מעלה עכשיו 4 פרקים, בשתי הודעות. מחר נעלה עוד 3 פרקים, על ביקורם של זלמן ונפתולי בישיבה מעניינת ומוזרה, שם מתנהל קמפיין אחר לגמרי, המבוסס על תוכן של אהבה וקשרים חברתיים...

הפרקים שלפנינו: 20 הויסקי היקר, בו תשמעו על קנית הוויסקי הדרמטית לקראת הפורים.
21 טיש שבת זכור, בו תשמעו על הטיש המעניין, האדמו"ר, והדואט נדיר.
22 בו תשמעו על הטרמפים הנדירים להם זכו זלמן ונפתולי בדרך לכנס פתיחת הת"ת.
בהודעה הבאה תשמעו על כנס פתיחת הת"ת האדיר של ישיבת חכמנובי'ץ.




השעה החלה להתאחר, וזַלמֶן הרגיש קצת מותש מהחיים, ולחשוב שעוד יש טיש הלילה. כמנהג שנה בשנה המשגיח עושה טיש בענייני האספה וימי הפורים הקרבים ובאים. במהלך הטיש המשגיח מתחפש לאדמו"ר ומנסה לבדוק כיצד התפקיד מתאים לו. קבוצה גדולה של מבקשים, התארגנה להפריע למהלך הטיש, מכיוון שחששו שהטיש יצליח מדי והמשגיח ישתכנע שמקומו בעולם האדמורי"ם להשפיע ולהוביל, יערוק מן הישיבה, יקים קהילה חסידית ויהפך לאדמו"ר.

זלמנינו לא מתעסק בדברים הרי גורל אלו, ואף סינן כמה פעמים לנַפְתֻּולִי, לא יקרה כלום אם המשגיח ילך מפה, אף אחד לא יציק לי יותר, זה דווקא רעיון טוב במיוחד. נַפְתֻּולִי גם הוא לא התערב, רק הביע חשש אחר, לך תדע את מי יביאו במקומו.

כך או כך, השעה כבר אחד עשרה בלילה, בעוד חצי שעה הטיש, זלמנינו מותש עייף ועצבני, וכך אחרי המאורעות המתישים רצה זַלמֶן לישון בכל מאודו, אבל הבין שאין השעה ראויה לכך.

בדיוק בזמן המתאים צץ מולו נַפְתֻּולִי, קריצת עין עם רמז דק ביד הספיקו, ונַפְתֻּולִי וזַלמֶן צעדו במהירות לעבר החדר, משם חילצו שקית פח שחורה, נַפְתֻּולִי רץ עם השקית לעבר המקרר הציבורי, והוציא בחשאי מעומק המקרר את הויסקי שקנו יחד במאתיים שקלים בחנות עויינת בירושלים, לאחר ויכוחים רבים עם המוכר, ורץ עם הבקבוק לחדר.

לא נלאה אתכם בכל הטרדות שהיו בדרך עד שהגיע הוויסקי למקרר הציבורי, רק זאת אנו יודעים, שאת הצעקות מהחנות שמעו כעשרים ילדים סקרנים, והם צבאו על החנות, ורק דבר זה גרם לערבי הקמצן להתפשר על מאתיים שקלים.

ביום שישי צעדו בירושלים זַלמֶן ונַפְתֻּולִי, הוויסקי המגרה שהציץ מהחנות ברובע המוסלמי, שכנע את זַלמֶן להיכנס ולאחוז בידו את הוויסקי.

בליבו של זַלמֶן נצצה תפילה שיצליח להוציא את הבקבוק מהחנות בלא שיצטרך לשלם כסף, "הם חייבים לנו מספיק כסף והם גם הרגו הרבה יהודים והם גם בטח מוחלים", סנגר זַלמֶן בליבו על הישמעלי שלא היה חייב לו אפילו שקל והיה כעוס מאוד ולא התכונן לוותר על שום דבר. בפתח החנות עמד הישמעלי ותקע עיניים רעות בזַלמֶן ונַפְתֻּולִי שניסו להכניס את הוויסקי היקר והמשובח לתוך הכיס.

"מה זה בה אדוני", צעק הערבי, "צריך לשלם, לא לוקח בלי כסף", "מי לוקח בלי כסף, מוסטפה עושה לו שיעורי בית, למה מוסטפה כועס מאוד ונוקם גדול". "פעם שיבצנו בית, אשה לא שילמה, חשבה רק מוסטפה משלם, אז מוסטפה זרק אותה מהביגומים של הבית", הסביר מוסטפה וחסם את הדלת, בעודו מושיט יד לעבר הוויסקי.

כמה עולה, שאל זַלמֶן, בעודו מחזיק חזק בידו את הוויסקי למול ידו המושטת של הערבי, שש מאות שקלים, אמר מוסטפה. עשרים שקלים יספיק, ניסה זַלמֶן בנצלנות מליאה. מוסטפה התחיל להתרגז, ככה בוגע לי בכבוד, זה ויסקי טוף קניתי בהרבה מאוד כסף, עושה לך הנחה בשש מאות למה אתה נראה יהודי טוף, ככה מפסיד עליך אתה לא מתבייש. אדמומיות החלה לצמוח בשני צידי לחייו של מוסטפה, דמעות עלבון החלו זולגות מעיניו.

זַלמֶן מיהר לרשרש בידו שטר של חמישים, אך הערבי היה נראה לקראת פיצוץ עצבים וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי שהחלו לחשוש לחייהם מיהרו להוציא שטר נוסף של חמישים, בעוד זַלמֶן מרשרש בידו שני שטרות של חמישים, אמר, אדון מוסטפה יש לך דברים טובים מאוד בחנות אנחנו משלמים טוב, מאה שקלים על הוויסקי.

אך מוסטפה הלך והתרגז והחל לצעוק, "אתם באים בבית שלי, עושים לא מכובד, אני אומר שש מאות, אתם צוחקים אומרים מאה, זה נראה לכם ככה עושים בבית שלי, זה כבוד זה, זה לא ככה מכבדים, תלכו מפה, ללכת, אין לי מה לעשות לכם, אני לא אוהב כאלה לא יכולים לכבד בבית שלי, זה בוגע בי בכבוד, ויסקי טוף, אתם לא טוף, לא טוף ככה אתם עושים".

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי הנפחדים רצו לברוח אך מוסטפה היה מרוכז בצעקותיו ועמד על פתח החנות, מרגע לרגע מגביר את הצעקות, קבוצות ילדים הלכו והתקרבו. "אתם לא לברוח מחנות שלי, קודם מחזירים אלכוהול למדף, בהתחלה רוצים לקחת בלי כסף, חושבים מוסטפה אין לו עיניים, אחר כך חושבים לא להביא כסף, חושבים מוסטפה אין לו ידים, מוסטפה יש ידים גדולות".

קבוצת הילדים הענקית החלה דוחפת את מוסטפה וצועקת אֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶ, מוסטפה השתתק בבהלה, "מה קורה בוה ילדים", צעק, "לכו הבייתה", "אמא דואגת, אומרת למה עושים שטויות בחנות של מוסטפה". אֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶ צעקו הילדים ומוסטפה נבהל מאוד, "טוף", אמר מוסטפה, "קחו הוויסקי במאתיים ולכו מבה עם כל הילדים המשוגעים האלה", זַלמֶן הוציא שטר של מאתיים וברח מהחנות עם הוויסקי היקר בידיו.

"וויסקי טוב השגנו", אמר לנַפְתֻּולִי, "עלה קצת בזיונות אבל היה שווה שווה", בדרכם חזור לישיבה, ראה זַלמֶן חנות משקאות בצד הדרך, "בוא נראה כמה עולה כאן הוויסקי הזה", אמר, על הוויסקי היה רשום 550 ₪, "זה שקרן זה", התעצבן זַלמֶן, "אמר שבשש מאות הוא מפסיד עלינו וכאן יש את זה בפחות", וכך תוך כדי קללות נמרצות על הערבי הגנב, עלו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי על טרמפ לעבר הישיבה, עם הוויסקי היקר בידם.


כעת, בחדר הקטן והחם של זַלמֶן ונַפְתֻּולִי, מזג נַפְתֻּולִי לזַלמֶן כוס מהוויסקי היקר, הכוס הייתה חד פעמית וזַלמֶן גער בנַפְתֻּולִי, למה כוס כזו פשוטה, תכבד את הוויסקי, נַפְתֻּולִי פרש ידים כאומר מה לעשות, זַלמֶן שלא היה לו כוס חשובה, אמר, אם אין כוס מכובדת לפחות שיהיה עד למעלה, נַפְתֻּולִי הבין ומילא את הכוס עד למעלה, נו, גער בו זַלמֶן, שיהיה כוס של ברכה, וכך בפעם השלישית מילא נפתלי את הכוס על גדותיה, רק כאשר נשפך מעט וויסקי על מכנסיו של נַפְתֻּולִי התרצה זַלמֶן ושתה את הוויסקי, נַפְתֻּולִי גם הוא מילא לעצמו כוס מכובדת ושתה. מצויין, החמיא לו זַלמֶן, עד דלא ידע, והוסיף לעצמו עוד חצי כוס.

לאחר שני כוסות וויסקי, הודיע זַלמֶן לנַפְתֻּולִי, "עכשיו רוקדים"! "מה"? שאל נַפְתֻּולִי שלא הבין מדוע לרקוד דווקא עכשיו, "איך אתה חושב בדיוק שיעלה הוויסקי למוח", הקשה זַלמֶן, בלית ברירה נאלץ נַפְתֻּולִי להושיט את ידיו לעבר זַלמֶן שנענע אותם בחוזקה וצעק אילילילי אילילילי אילילילילי ליהודים ליהודים, קהל צופים נכנס לחדר, או אז הבינו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי שהגיע הזמן ללכת לטיש.

מחדר האוכל נשמעו שירי רגש וכיסופין, וזַלמֶן התכעס ופנה לנַפְתֻּולִי, "אלה חושבים עונג שבת עכשיו, עכשיו טיש, מה יש להם", נַפְתֻּולִי הנהן, "אולי המשגיח עדיין לא הגיע, ולא התחיל הטיש עדיין", הציע. "ואולי זה הצולים האלה שמפחדים שהמשגיח ילך להיות אדמו"ר ומנסים להרוס את הטיש, איזה מרגיזים, בטח ההוא עם השם הארוך, אני יראה לו", התעצבן זַלמֶן שאדי האלכוהול החלו מנשבים במוחו ומכינים אותו לקראת תגרה אלימה במיוחד.

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי נכנסו לחדר האוכל, בחדר האוכל שהו כעשרים בחורים, רובם מכת המבקשים שלקחו על עצמם להרוס את הטיש, ועתה הם עמדו ושרו שירי רגש, המשגיח עדיין לא הגיע, ורק המבקשים עמדו והתכוננו להריסת האירוע.

זַלמֶן שקל את צעדיו, כיצד לחנך בצורה קשה את המבקשים המרגיזים שמנסים להרוס את האירוע הפורימי בצורה כל כך מרגיזה, אך תוך כדי החלו להיכנס בחורים רבים לחדר האוכל והמולה השתררה, המבקשים האומללים ניסו לצעוק בכל כוחם, אך ההמולה הגדולה שנהייתה במקום, החיוכים והצחקוקים, הרסו את כל שירי הרגש, זַלמֶן שהיה בבחינת שכרות, פינה את כעסו לחיבוקי חברים ושחנשי"ם קצרים כראוי לשיכור חשוב ומכובד.

חדר האוכל היה מסודר בשולחן מרכזי שסביבו תוכנן שישבו מנהלי הת"ת ועוד אורחים חשובים, ופרנצע'ס גדולים הוכנו מבעוד מועד לקהל הרחב. זַלמֶן ונַפְתֻּולִי התמקמו במרומי אחד הפרנצע'ס, כאשר בנצי שזיהה שהולך להיות מעניין, מוצא לו מיקום מתאים, לא הרחק מזַלמֶן ונַפְתֻּולִי ושאר חברי הקבוצה.

המשגיח לבוש בבגדים מוזהבים כראוי וכיאה לאדמורי"ם גדולים, נכנס לחדר האוכל, לקול שירה עוצמתית של ימים על ימי מלך ולאורו נסע ונלך, המשגיח התיישב במקומו לאחר שהמשב"ק המכובד, הלא הוא יו"ר הת"ת האגדי מזיז את כל המבקשים להתברך ואומר להם "עוד מעט" "עוד מעט", ומציע את הכיסא הגבוה והמכובד שעל הבמה לכ"ך האדמו"ר מפורמניא.

האדמו"ר מפורמניא, הלא הוא המשגיח הנכבד, התיישב על הבמה המוגבהת והכין את עצמו לקראת קידוש, כיוון כוונות, תפס שלושה מלאכים, החזיר שנים שהיו צריכים לצאת לשליחות חשובה, שוחח עם עוד אחד, וביקש להעתיר התפילה על הצלחת הת"ת. לאחר מכן הרצין פניו, בירך את כל הקהל הקדוש והחל בשירת שלום עליכם.

לאחר קידוש ארוך ומייגע במנגינות מוזרות ותמוהות, שתה המשגיח מן היין, והחל לחלק שיריים, תחילה בירך ארוכות את יו"ר הת"ת האגדי, לאחר מכן בירך ועקצץ בכל בחורי הקיבוץ הגבוה. למשל כאשר שלח את כוסית היין לזית זויתן מוועד שישי, אמר לו, ראוי אני לברך עליך ברוך מחיה המתים מחמת שלא ראיתי אותך כאן שנים עשר חודש, אך כיון שמסופק אני בדבר, מפני שראיתיך כשיצאתי לנופש בגולן לפני כמה חודשים, לא אברך עליך אך אתן לך כוסית. כך גם לשימי כריתני שישן כל יום שמונה עשרה שעות בממוצע שלח כוסית ואמר לו שולח אני לך כוסית לפי שהיין מרדים ויועיל לך בשעת השינה וכן הלאה.

לאחר שגמר האדמו"ר את חלוקת היין לבני הקיבוץ הגבוה, שינה ממנהגו ושלח כוסית לעבר זַלמֶן, זַלמֶן שהופתע מאוד והתרגש, נשא עיניים לעבר האדמו"ר שהסביר, "שמעתי שהתגייסת למען הת"ת בכל כוחך ולכן אני שולח את הערכתי בכוסית זו", זַלמֶן לא ידע אם המשגיח רציני או עוקץ אותו, אך כיוון ששתוי היה נהנה מן המעמד בלי לחקר יותר מדי.

לאחר ששתה מהיין, וזחה עליו מעט דעתו המפוזרת, הסתכל זַלמֶן סביבו וראה את עיני הציבור ננעצות בו בהערכה, וכאילו אומרות, אנא זַלמֶן, אולי תרצה לנו משהו חשוב, איזו דרשה טובה, כמו שמתאים לבחור חשוב כמוך, אולי תאמר ענין הלכה על ביצה שלא נולדה בערב חג.

ולפי שנזכר ב"ברדק" של פורים, נזעק לפתע וצעק בקול בוכה "אני רוצה להיות צדיק", נַפְתֻּולִי החל לבכות לידו בקול רם. צחקוקים רמים נשמעו מכל עבר, והאווירה החלה להשתחרר ולהיות מעט פורימית כראוי לאירוע פורימי עליז ומהנה.

לאחר ששקט השתרר, ולאחר שהאדמו"ר מפורמניא נטל את ידיו ובירך על החלה הענקית שלפניו, ולאחר שהציבור החל ללחשש ולהשתתק ולהתלחשש ולהשתתק וכן הלאה, החל האדמו"ר להקפיץ את הציבור בשירי פורים שמחים ועליזים, במקומות המבקשים האירוע היה נראה כתשעה באב, פרצופיהם היו עצבים ואומללים, והם ניסו לצעוק ולעשות בלאגן ללא הצלחה, אך בגזרת זַלמֶן וחבריו, האירוע היה נראה כמו זירת שיכורים, הציב' קיפץ אחד על השני, אנשים הילכו על הפרנצע'ס וחיוו בידם כאילו הם גמלים, שני אנשים צעקו "אין גמלים בעוף", אפילו שלא היה שום עוף באזור.

בחורים מהקיבוץ והקיבוץ הגבוה ניסו להשתיק אותם, וסימנו בידם כל מיני תנועות לא מרוצות, הגדיל בחור אחד מהקיבוץ הגבוה שנעמד ממול הקבוצה, הזיז את אצבעו לכאן ולכאן בקשת רחבה כאומר "נו נו נו", ועוד שאר סימונים מוזרים, אך הציב' דידן ששיכור היה לא כל הבין ואף לא ניסה להבין את דבריו, רק לאחר שנעמד מול נַפְתֻּולִי וסימן בפרצופו ובידיו כל מיני פרצופים וסימונים מוזרים ומצחיקים, החליט נַפְתֻּולִי להשתתף במשחק המשעשע וחרץ את לשונו למול הבחור המצחיק והמבוגר, המבוגר משום מה הראה סימני כעס ועזב את המקום. כך לאחר מעט בלגאן ושירים שמחים השתרר שקט יחסי והאדמו"ר מפורמניא החל בדברי קדשו.

בדרשתו האריך האדמו"ר על ענין ניצול הזמן ושמירתו, והביא דוגמא לדבר שיש ללמוד ממנה מוסר השכל מאיך שחוסכים התימנים את רכושם. ומעשה שהיה כך היה, מעשה בחבר תימני ששמר את כל כספו באדיקות גדולה וגבוהה, והיה מחשיך את כל ביתו מלבד נורה קטנה ואדומה שהשאיר ולאורה היה קורא מסמכים בשעות הלילה, בודק בגדים וכו' וכך היה מנהגו.

הנורה האדומה הייתה הנורה של המכונת כביסה, לפיכך הייתה שוכנת מכונת הכביסה במרכז הסלון, בכדי שיוכל בקלות לקרוא שם המסמכים ולראות הבגדים בעודו יושב על הכורסא ללא טורח. כאשר ראה בסוף החודש כי הגיע לו חשבון חשמל על סך שלושה שקלים בגלל אותה נורה, לא התעצל ובחשאי חיבר אותה לשקע אשר יצא מדירת שכנו. האדמו"ר דידן התוודע לכל הסיפור כאשר ביקר בבית וראה את המכונה במרכז הסלון, ובהיותו מבין דבר מתוך דבר הבין כל הסיפור, וד"ל.

והקשה האדמו"ר, שהרי אנו ידוע לנו גרסה אחרת של הסיפור, שמעשה בתימני ששמר את כל כספו באדיקות גדולה וגבוהה, והיה מחשיך את כל ביתו מלבד נורה קטנה ואדומה שהשאיר ולאורה היה קורא מסמכים בשעות הלילה, בודק בגדים וכו' וכך היה מנהגו.

הנורה האדומה הייתה הנורה של הבוילאר השוכנת ליד חדר האמבטיה, ושם היה קורא כל המסמכים וכו', כאשר ראה בסוף החודש כי הגיע לו חשבון מנופח של עשרת אלפי שקלים כעס מאוד ומיד התקשר לחברת החשמל והתלונן שגובים ממנו סתם כספים מחמת שמחשיך הוא כל ביתו וכו' וכו' ושלחה חברת החשמל טכנאי לבדוק התקלה וגילה כפתור הבוילאר דולק כל העת וכו' וכו',

ותירץ האדמו"ר, ששני תימנים הוו, ובב' סיפורים עסקינן וכו'. או אז הרעים האדמו"ר בקולו, ואם כך על כסף, כמה יש להקפיד לשמור את הזמן ולא לקרוא עיתונים וכו' וכו', והאריך בדברי מוסר וכיבושין.

זַלמֶן, שקצה דעתו מהדרשה הארוכה, וזחה עליו מעט דעתו בגלל ששתה מן הוויסקי היקר, הבין שיש לו הזדמנות חד פעמית להתבטאות לעיני כל הישיבה, ולהראות את כוחו ועוצמתו, חוכמתו, קולו היפה וכישורי חזנותו, ופרץ באחת לדברי האדמו"ר המשגיח, "רואואואואואואווומממוווו" שאג זַלמֶן בכל כוחו, "ה' אלוקייינו" "ואאאאאהשתחווווו", כל הציבור השתתק כולל האדמו"ר המופתע, ונשאו עיניים לעבר זלמנינו, זַלמֶן, שראה את ההזדמנות האדירה, סימן במרפקיו לנַפְתֻּולִי להצטרף אליו במהירות, והמשיך לשאוג בכל כוחו.

נַפְתֻּולִי, שביישן ושתקן הוא, הבין את גודל השעה, זה או עכשיו או לעולם לא, אמר לאזניו בשקט והן הנהנו בהסכמה. במהירות הוא גם הבין שאם יצטרף לרוממו של זַלמֶן עלולים הציבור שלא לשמוע אותו היטב. וכך, בהחלטה חכמה ומהירה החל מסלסל ומחזן בשאגות אדירות את "מן השמים", לקול תרועות ההמון.

זַלמֶן, שהיה מעט בהלם מתעוזתו של נַפְתֻּולִי, השתתק לרגע, וקולו של נַפְתֻּולִי נשמע ברמה, לאחר מכן חכך זַלמֶן בדעתו שעם כל הערכתו לנַפְתֻּולִי, הוא לא יכול לקחת לו את כל הבמה, לפיכך הצטרף זַלמֶן לשירת מן השמים, וכך בדואט עוצמתי לעיני קהל צופים ענק ריגשו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי את ההמון ההמום שעמד ושתק, כמה בחורים אחראים מהקיבוץ הגבוה הניחו יד על ליבם בבהלה.

לאחר כמה דקות של שירה והלם, התעייפו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי והתיישבו על הפרנצע'ס, מחיאות כפיים אדירות ועוצמתיות נשמעו מכל פינה בקהל, בחורים רגשניים ובכיינים הוזילו דמעה. איזה צו"ל חקרן שעבר ליד אחד הבכיינים אמר לו, תכוון על בנין בית המקדש שנבנה בדמעות כידוע מהשיר של פריד, הבכיין הנהן בראשו וביכה בקול גדול.

לאחר האירוע המרגש ומחיאות הכפיים החל כל הקהל לשאוג אֶאֶאֶ או או אֶאֶאֶ או או אֶאֶאֶ או או, כך במשך שעה ארוכה הריע ההמון השיכור לצמד השתויים. לאחר מכן החלו הציבור לשיר שירי פורים עליזים וריקודים ספונטניים התרקדו להם במרכז חדר האוכל, כאשר זַלמֶן ונַפְתֻּולִי רוקדים בשמחה ובמלוא המרץ, מדי פעם הסתובב זַלמֶן לעבר גבו וטפח עליו בעוצמה ובחשיבות.

לאחר שנרגעו הרוחות, נגש בנצי לעבר זַלמֶן ונַפְתֻּולִי ואמר להם בחומרה, המשגיח קורא לכם, זַלמֶן ונַפְתֻּולִי הבינו שכלתה עליהם הרעה מאת המשגיח, "בטח הוא יצעק עלינו על שהשתכרנו, ויעיף אותנו מהישיבה, הגיע שעת העונש" הרהר זַלמֶן בעצב. וכך בפנים נוגות ועצובות, נגשו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי לעבר במת האדמו"ר המוגבהת היישר לעבר פניו המחייכות של האדמו"ר שלחץ את ידיהם בחמימות.

בואו שבו, אמר האדמו"ר, המשב"ק מיהר להביא שתי כסאות. המשגגגיאח, גמגם זַלמֶן. כן, התעניין האדמו"ר, "לא התכוונו, לללא התכ", "שקט, תרגעו כבר", התעצבן האדמו"ר הטרי, "לא כל מה שאני קורא לך זה בשביל לצעוק עליך ולהציק לך", גער האדמו"ר בזַלמֶן בנימת תוכחה, וכך צעק עליו אפילו שלא התכוון. זַלמֶן התיישב וחיכה לבאות, עדיין לחוץ מעט. האדמו"ר נעמד להמשיך בדרשתו המייגעת ושקט השתרר.

וכך, בקול שקט החל האדמו"ר המשגיח את "מן השמים" שוב, סימן לזַלמֶן ונַפְתֻּולִי להצטרף אליו בשירה, ולאחר מכן לכל הציבור, בעודו מלהיב את הציבור על הציפייה לקרבה תמידית לה' וקבלת התורה באהבה, כך במשך עשרים דקות תמימות שרו כל הציבור פייטו והתחזנו, ולאחר סיום השירה, לחיצות ידים איתנות מכל אורך שולחן הקיבוץ הנרגש, צעדו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי מתנודדים אך מרוצים בהליכה אלכסונית ועקומה היישר אל המטה ונרדמו לשינה מתוקה וארוכה בה הם חולמים על מחיאות כפיים אדירות ועוצמתיות מקהל של אלפי אנשים.

יודעי דבר אף סיפרו שכאשר הגיע המעורר בבוקר להעיר את חברי החדר כמנהגו במחיאות כף מרתיעות ומפחידות, ביקש ממנו נַפְתֻּולִי מתוך שינה אם אפשר מחיאות כפיים רצופות יותר כראוי וכיאה.


כאשר הגיע מוצאי שבת אמר זַלמֶן לנַפְתֻּולִי, אני חייב קצת להירגע, אני לא יכול להישאר בישיבה. נַפְתֻּולִי הבין את המסר, הלך לחדרו וארז מעט חטיפים, לא עברו כמה דקות, והם עברו את הדרך לכיוון הצומת בשתיקה. "לאיפה", שאל נַפְתֻּולִי, "דוד המלך", אמר זַלמֶן בקצרה לטרמפ שסימן להם בשתיקה לעלות על הרכב.

אני מגיע לכותל, זה טוב לכם? ווידא בעל הרכב לאחר שאתמול הסיע בחור אחר לישיבה, ואותו בחור שאל אותו "אתה מגיע לישיבה?" והוא בתמימותו ענה לו שכן בגלל שעובר ליד התחנה.

כאשר הגיע הרכב לאזור התחנה, סימן הבחור הנצלן "שמאלה!!!", מה שמאלה עכשיו, התרעם בעל הרכב, אני ממהר לעבודה! "אתה אמרת שאתה מגיע לישיבה, ואני לומד תורה שזה דבר מאוד חשוב, וגם יש כלב קווקזי גדול בכניסה ליישוב ואני מפחד, וגם זה חסד עצום", "אתה יודע מה זה חסד? אמר הנצלן בפאתוס, ותכנן להתבצר ברכב ולשאת דרשת שבת הגדול.

ברוב ייאושו שבר בעל הרכב את ההגה שמאלה, והבחור הנ"ל ירד בפתח הישיבה, היישר למול עיני המשגיח שסימן לו בידו תנועה של התעניינות במעשיו. "מגיע לו" צעק למשגיח בעל הרכב האומלל, והדהיר את רכבו לעבר עבודתו בבית החולים והגיע באיחור של חמש דקות.

בעל הרכב היה עם מסכה צהובה שכיסתה שתי שליש מפניו, "הוא חושב שפורים היום", צחק זַלמֶן באוזניו של נַפְתֻּולִי, שששש.... ענה לו נַפְתֻּולִי. במשך הנסיעה סיפר להם בעל הרכב כי הוא עובד בבית החולים בבאר שבע, "אתה רואה ככה אנשים במצבים הכי קשים שלהם, ואתה אומר כל זמן שאני חי לנצל את החיים", אמר תובנה מעניינת.

"אנשים לא מבינים כמה הם יכולים להיות חולים, אני רואה אנשים לפני רגע הם היו רגילים, עכשיו הם במחלקה סגורה, קופצים ורוקדים מרוב כאבים, צריך לשמור על כל הנחיות הבריאות שיש, וגם להשתדל להוסיף עליהם כמה שאפשר, אתם בחורים צעירים, תשמרו על עצמכם", הוסיף.

"מה התפקיד שלך?", שאל זַלמֶן, "אני אחראי על כל מערכות ההנשמה והחמצן, על חיטוי של הכלים הגדולים הכימיים, שבתוכם יש את כל החומרים הכימיים שנותנים בבית החולים, במילוי חדש יש תהליך של יום לחטאות את המכשיר בחום, בקור, בבינוני, הכל לפי התקנים", סיפר להם.

"מה אתם עושים בחיים", "בחורי ישיבות", "טוב מאד", צחק האיש והוציא שטר ירוק של 200 ₪ מכיסו והביא לנַפְתֻּולִי, "תראה לי", אמר זַלמֶן, ומשך את השטר במהירות לעבר כיסו. "אל תשכח להתחלק אתו", צחק האיש שראה את הנעשה במושב האחורי דרך המראה.

"מגבית פורים בטח עכשיו, לא", אמר האיש בעליזות, "כן", אמר זַלמֶן, אוספים כסף לישיבה. "אני קצת לחוץ עכשיו, כי הורידו לי כמה שעות בעבודה", "עד עכשיו קיבלתי 30000 ₪ והייתי יותר מרווח, עכשיו הורידו לי שעות ככה שאני מרוויח פחות, אז אני קצת לחוץ", אמר והוציא שטר של 50 ₪ למגבית הת"ת, "מאוד טוב שבחורים עוזרים אחד לשני, גם חסד, וגם מידות טובות לחיים, שיהיה לכם בהצלחה!".

לאחר שזַלמֶן ונַפְתֻּולִי העתירו בכותל להצלחת הת"ת פנו הם לכיוון קבר דוד המלך, שם רקדו הם מעט ואכלו בורקסים שהיו טריים בערב שבת. זַלמֶן, שלא שכח את תוכניתו לבקר בישיבה הדיבית של הבחורים המוזרים שכל הזמן רוקדים, חיפש אנשים מוזרים בקהל בשביל לברר על הישיבה המוזרה, אבל אף אחד לא ידע על מה מדובר.

בסוף פגש זַלמֶן באדם מוזר מאוד, זקנו שחור ארוך ומדובלל, חולצה צהובה, מכנסי גינ'ס, שמיכה מוזרה מכסה את חולצתו, ונעלי בלנסטון לרגליו. "כן בטח", אמר ההלך התמוה בין ריקוד אחד למשנהו, וזַלמֶן הצליח לשמוע רק משפטים מקוטעים. "לישיבה עצמה או לסניף באדם"? שאל, זַלמֶן לא הבין כלום. "תכל'ס איך מגיעים", דחק זַלמֶן במוזר, "אתה יודע איפה זה אדם"? שאל המוזר. "לא". אמר זַלמֶן. "המחסום אתה יודע איפה". "לא". אמר זַלמֶן. "בית אל אתה יודע איפה, ציר הזבל מכיר"? ניסה המוזר. "שמעתי על הר הזבל ועל בית אל" אמר זַלמֶן, "אז תלך בכיוון וכבר יסבירו לך", אמר המוזר והמשיך לרקוד. זַלמֶן נענע בראשו בחוסר הבנה ורשם בדף את המקומות שאמר האיש המוזר.

כבר צריך לחזור, ציין זַלמֶן, וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי נצפו עושים את דרכם בירידה לכיוון תחנת האוטובוס, כמעט נתקעים ברכב שיוצא מהחניון. הרכב בלם בפתאומיות ובעל הרכב התימני התחיל לצעוק "אין לכם עיניים", "מה יש לי כסף לשלם הוצאות משפט אם תמותו", "תתביישו לכם", לאחר התנצלות כנה שאל זַלמֶן את התימני הנרגן, אתה מגיע אולי לישיבה? "תעלו כבר", שאג התימני, "תראו איזה פקק עשיתם כאן, למה אתם מחכים, יבוא כבר משיח עד שאתם עולים", "לא אני לא מגיע לישיבה שלכם, נו, תעלו, מה אתם יורדים", התעצבן התימני, והתחיל לנסוע באמצע שנַפְתֻּולִי עלה.

"תאמין לי, כל העולם הזה, אנשים רעים יש בעולם", כעס התימני, "מה הם צופרים, מה הם חושבים אני לא רוצה להגיע לבית, עולם מושחת זה", רטן ועקף את הנהגת שנסעה לפניו. הנהגת לא ויתרה ועקפה אותו שוב "איזה אנשים רעים בעולם, לא מסוגלים לפרגן לשני", נאנח, וחסם את דרכו של רכב נוסף שניסה להשתחל בין הרכבים ולהגיע מהר לביתו, "יש סדר בעולם, מה זה לבוא מהצד לקמבן אותך, אנשים רעים בכביש, רעים מאוד, אבל אני יראה לו", חסם התימני את הרכב שניסה להשתחל מהצד השני.

"איזה פקק", התעצבן, אי אפשר לזוז בירושלים הזאת, ואז החליק על השוליים ועל המדרכה יחד ועקף את הפקק תוך סיכון חיי עשרות אנשים, אשה אחת צעקה. "שקט, חצופה", התעצבן, "אנשים רעים יש בעולם, רוצים להרוג בני אדם, לא נותנים לבנאדם להגיע לבית".

נַפְתֻּולִי וזַלמֶן הצטמקו בפחד במושבים האחוריים, "מה אתם שותקים שם", כעס הזקן התימני, "מה אתם עושים שם בדיוק". אני זַזַזַלמֶן והוא נַנַפתֻּתֻּולי, הגיב זַלמֶן בפחד, אתה קבוע מגמגם? התעניין הזקן. "אולי אפשר להציע לכם קצת שקדים?", עבר הזקן להצעות אחרות, "זה שקדים טבעיים, גודל בעץ ליד הבית שלי, היום אנשים מכניסים רעלים באוכל, אנשים אוכלים את זה ונהיים מטומטמים", אמר הזקן ולעס כמה שקדים מהשקית שבידיו.

לאחר מכן פתח שקית פח שחורה וגדולה שהייתה במושב שלידו, והחל ללעוס את העלים שהיו בה. במשך כמה דקות נשמע רעש מונוטוני של לעיסת עלים. "אפשר אאאוולי כמה עלים?", שאל זַלמֶן בפחד. "סעודה שאינה מספקת, לא לימדו אותכם בישיבה?" כעס הזקן, וזַלמֶן התכווץ על מקומו בפחד, הזקן המשיך ללעוס.

"עכשיו תגידו ווארט", הודיע הזקן בחגיגיות, "לא זוכר", התחמק זַלמֶן, "מה זה לא זוכר", "מה אתה עושה כל היום בישיבה, בטלן!", "אין לי ווארט מה אני יעשה?", "מה תעשה, מה זה נקרא מה תעשה?", שאג הזקן, "תרד מהרכב!!!", דממה השתררה והזקן עצר את רכבו בשוליים של כביש 1, "תרד בבקשה", דרש מזַלמֶן.

"יש לי ווארט בסוף", אמר זַלמֶן הרועד. "הא, הא, ידעתי שיש בסוף, למה לא יכולת לומר מיד, אנשים שקרנים יש בעולם, אבל אף אחד לא מצליח לעבוד על גמליאל צנעני", אמר הזקן ופרץ בצחוק חלוד ומרתיע והתניע את הרכב.

זַלמֶן העביר במהירות את כל הוורטים ששמע בשבת, בסוף עלה לו איזה ווארט חלוד על פורים, אבל זה מה יש, כתוב בפסוק ויקחו תרומה, מה זה ויקחו, ויביאו, מה זה ויקחו, ויביאו", נו, שאל הזקן בקוצר רוח מופגן, "אני מבין שיש לכם מגבית פורים בישיבה, הא?, מה התשובה שלך?", "הא, שאדם שנותן חסד או כסף הוא בעצמו מרוויח, זה כאילו הוא לוקח", "מה זה כאילו", התעצבן הזקן מאוד, "אני מפסיד כסף, זה כאילו אני לוקח, איזה שטויות יש לכם בראש, בבנק יש יותר או פחות?", "תראה, זה לא ווארט שלי, ואתה ביקשת ווארט, זה מה ששמעתי, וזה בעולם הבא לא עכשיו".

"די!!!!", שאג הזקן, "אנשים רעים יש בעולם, עולים לרכב שלי, במקום לשלם לי הם מנסים לבקש ממני כסף!!!, מנסים לספר לי כל מיני בדיחות, על אנשים שבמקום לתת הם לוקחים, חושבים שאני יאמין, על צנעני לא עובדים!!!, אני לא מאמין, ולא תראה ממני שקל לת"ת שלך!!!", "בחורים עצלנים, שילכו לעבוד, למה אין לכם כסף, ללמוד לא לומדים, לפחות תעבדו!!!". זַלמֶן ונַפְתֻּולִי האומללים בילו את שארית הדרך בשתיקה, זַלמֶן בליבו רגז מאוד על הזקן, "איזה איש מושחת, מבקש ווארט ואחר כך צועק".

וזה הפרק על פתיחת הת"ת, ובעזרת ה' במהלך תענית אסתר אעלה את שאר הפרקים. תודה על הפידבקים.


מותשים ועייפים שירכו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי את רגליהם לעבר הישיבה, "לפחות היה לנו טרמפ ישיר" אמר זַלמֶן, ונכנס עם נַפְתֻּולִי לחדר האוכל למעמד פתיחת הת"ת, בדיוק כאשר יוסף קמפינוביץ' נקרא לדבר. חדר האוכל היה מעוצב בצורה מרהיבת עין, מפיות חציים אפורות חציים כתומות, ועליהם שאילה נוקבת – האם תעשה הכל בשבילו? ותמונה עמומה של בחור על המפית, למטה בצד שמאל של המפית היה פס לבן ריק, הצלחת הייתה כתומה והמזלג היה אפור, וטוש שחור בוהק עמד לצד כל צלחת.

למול עיני כולם עמדה מודעה ארוכה חציה האלכסוני העליון הימני אפור וחציה השמאלי באלכסון לכיוון מטה, בצבע אפור. על המודעה נכתבו כחמש שורות. בשורה הראשונה - דואגים לרבנים, בשורה השניה - דואגים לחברים, בשורה השלישית נכתב - דואגים לחתנים, בשורה הרביעית נכתב - בשבילי!, בשורה החמישית נכתב דואג לכולם, ולמטה בצד שמאל נותרה שורה ריקה בולטת במכחול לבן בוהק וריק, מאחורי קמפנוביץ' עמדה מודעה ענקית, ככל הנראה המודעה המרכזית, והיא מכוסה באלבד שחור.

אנו מתכבדים, בזאת, להזמין אל הבמה, את האסטרטג האדיר מר יווווסף קמפי, קמפינוווביץץ', שאג מנחה הערב בהתרגשות, דופק בחוזקה על הסטנדר, הסטנדר היה מונח על השולחן, והשולחן היה מוגבה ע"י מוטות עץ, המנחה עמד על השולחן צעק, לעיתים היה נראה כי הוא מדבר מן התקרה. דממה השתררה בקהל, ורק קול המזלגות המורמים מבין נתחי השווארמה וההמבורגר נשמעו בחלל חדר האוכל, התרגשות שררה בקהל.

"זה היום ... נגילה ונרקדה בו" שאג קמפנוביץ', והאורגניסט נתן רעשי רקע מתונים. "הקמפיין הזה, הת"ת הזה, הוא לא חלק של בחור כזה או אחר, הוא חלק של כולנו!, כל אחד דואג לעצמו, לחבר החדר שלו, לחברותא שלו, וכולם יחד נותנים לכולם, איזו שליחות זו, אנחנו לא נפרדים, כולם ביחד בשביל כולם. זה לא עבודה של שיעור כזה או אחר, של בחור כל שהוא, כל אחד בונה בעצמו את הקמפיין, כל אחד הולך ודואג לחבר שלו, לרבנים שלו, לעצמו!!!!". "זו לא עבודה שאני עושה, זה עבודה שכל אחד ואחד כאן הולך לעשות!!!" שאג קמפנוביץ'.

"כולם לפתוח את הטושים", דרש קמפנוביץ', ואז באחת הוריד את האלבד מעל המודעה הגדולה שעמדה מאחוריו, המודעה הייתה בצבע אפור כתום, ועליה נכתב בכתב ענק – ישיבה אחת מטרה אחת – למטה בצד שמאל היה חלל לבן, ובו כתוב בטוש שחור עבה בכתב יד – "מאוחדים בשביל כולנו".

"כולם כאחד מתגבשים למטרה אחת, אני מחובר לישיבה שלי! אני מחובר לחברים שלי! אני מחובר לעצמי!!! אני מתאחד עם הצורך של החתנים, של החבר חדר שלי, הכאב שלו אכפת לי! זה לא סלוגן זה הלב של כל אחד, ולכן, אנחנו לא רושמים את הסלוגן, מי שרושם אותו, הוא אתם! בדם ליבכם! כל אחד רושם על המפית, רושם על המודעות הגדולות! רושם במודעות בחדר ומודיע, אני דואג לחברים שלי!! אני מחובר לישיבה שלי!!!, אני מאוחד במטרה אחת! לדאוג לחברים שלי, לדאוג לעצמי להיות איש טוב וישר!!!". צעק קמפנוביץ' בקול צרוד. קמפנוביץ' סיים את השיחה, וירד מן הבמה המאולתרת בפנים אדומות ומיוזעות.

זַלמֶן הנרגש מיהר לרשום על מפיתו את הסלוגן החדש, נסער מן הדברים. לאחר מכן רץ לעבר המודעה הגדולה, מסביבה עמדו כשמונים בחורים וניסו לכתוב את הסלוגן החדש, זַלמֶן התייאש ופנה החוצה לשתות כוס מים, כבר עתה חוזה במוחו את כיוון תוצאות האמת, יעברו את היעד, לחש לעצמו.

ליד הקולר התגודדו קבוצה גדולה מש"ג, קול נרגן בקע מתוכם, "השחצנים האלו מנצלים אותנו, מי בדיוק צריך את הת"ת הזה", כעס מוטי כעסנוביץ' מש"ג, "איזה אירוע בזבזני, ממש דרמה מיותרת" התלונן קול אחר, אווירה נרגנת ומפלגת שררה בתוך המעגל, הפוך בדיוק מהאווירה הטובה והמאחדת ששררה בחדר האוכל, "איזה קטנוניות, יש אנשים שעדיין לא יצאו מהאינטרסים האפלים של עצמם, מתי הם יתחילו לחשוב על החברים שלהם"? שאל זַלמֶן את עצמו בצער, מתפלל בליבו שעד חג הפורים תיפול ההבנה והאחריות על כלל בחורי הישיבה, בעודו חוזר במהירות לאחדות והאווירה הטובה השוררת בחדר האוכל.

בפרקים הבאים אשאיר את ביקורם של זלמן ונפתולי בישיבה מעניינת ומוזרה ביותר, בה במקביל מתנהל קמפיין פורים שונה לגמרי. (אגב, החוברת הראשונה הסתיימה כאן לפני כשנתיים עם תוספת שולית של תוצאות האסיפה, ככה שאתם יכולים לעצור כאן.. לפני שנה הוספתי את החלק שאשלח ביום הקרוב, ואת התוספות של השנה אוסיף אחרי פורים). תודה רבה!!

נרגש מהדברים המרגשים נכנס זַלמֶן לבית המדרש, שם למד הוא איזה עמוד גמרא, כשגמר אמר לעצמו בסיפוק, זה מספיק גם להיום וגם למחר. וכך בהרגשת סיפוק ושמחה, ולאחר כמה דיבורים טובים, לחיצת יד איתנה לדודי, שיחת נייעס ידידותית עם בנצי, מעבר ליד שוקי בלי לבעוט ובלי להפחיד, נכנס לו זַלמֶן לחדר המקלחת כאשר הוא בודק שנוחצ'ה-יש-לו-זמן לא בסביבה, גרר כיסא פלסטיק מזדמן, ושם על אזניו אוזניות קשת רחבות נגד מים.

זרם המים הרותח שהתנפץ על ראשו והתמזג עם קולות המוזיקה באוזניות הקשת הטובות והנוחות, גרמו לזַלמֶן להתיישב בנוחות על כסא הפלסטיק, ולכוון את טוש המקלחת היישר לעבר פניו, לשכוח מהעולם ומצרותיו, ולחיות את הרגע. ככה בטח מרגיש בחור שנתמך מהת"ת אחרי מגבית פורים מוצלחת ומסירה דאגות, הרהר לעצמו זַלמֶן בהפוגה שבין שיר לשיר.

לאחר מספר שעות, ולאחר שגוון עורו של זַלמֶן הפך לאדמומי משהו, יצא זַלמֶן את חדר המקלחת מרוצה ושמח לעבר חדרו, כאשר אינו שם לב כלל לשלושה בחורים נרגנים שדופקים על דלת המקלחת. כאשר פתח זַלמֶן את הדלת, נפלו שלושת הבחורים לתוך המקלחת, ולמזלם הרע נרטבו עם כל בגדיהם, עקב כך שזַלמֶן המותש והמרוצה שכח לכבות את זרם המקלחת, וכך, נפלו הם היישר תחת הזרם החזק, מה שגרם להם למעט כעס על זַלמֶן שהלך והתרחק מהאזור, בלי ששם לב לצעקות שמאחוריו.

בבוקר, קם זַלמֶן ערני ורענן, הלך לשחרית והתפלל בכוונה, סוף סוף הרגיש מרוצה ושמח. מעניין איך מרגישים בישיבה הדיבית הזאת, שכל הזמן רוקדים ושרים, חשב. לאחר מכן הסיק, שאין זמן טוב מזה לצאת לבקר בישיבה הדיבית. וכך, בשעת בוקר מוקדמת יחסית, נעמד זַלמֶן מול מיטתו של נַפְתֻּולִי. "מאוחר", צעק זַלמֶן. אך נַפְתֻּולִי לא זז. "מאוחר", "צריך כבר לצאת", צעק זַלמֶן ונענע את נַפְתֻּולִי, בחור אחר מהחדר היסה אותו שֶשֶשֶשֶֶשֶ. "תן לישון", התעצבן נַפְתֻּולִי, "לא יוצאים עכשיו לשום מקום".

בלית ברירה, חזר זַלמֶן לבית המדרש, שעה בה מתחיל סדר א', ונפגש עם המשגיח שהזריח את פניו לעומתו. "איזה אווירה טובה עשית בטיש בשבת", אמר ולחץ את ידו של זַלמֶן. זַלמֶן התיישב במקומו, וחיכה לחברותא שלמד עימו בפעם האחרונה לפני שלושה שבועות. יש לציין שלרוע מזלו של החברותא דידן, הוא לא מצא בכל התקופה ההיא חברותא חילופי, ולכן, על אף כמה שיחות שימוע שערך החברותא לזַלמֶן, בהם בהתחלה ביקש ממנו להיות רציני יותר ונוכח יותר בסדר א', ובשיחות שאחריהם הבהיר לו שהם סיימו ללמוד מכאן ועד להודעה חדשה, עתה התיישבו שניהם יחד והחלו בלימוד מתוק ומהנה זכר לימים עברו.

לאחר שעתיים של לימוד שכללו בין היתר שבע יציאות לעישון סיגריה, ושלוש פעמים קפה בחדרו של זַלמֶן, תוך כדי שזַלמֶן מרחרח את אזור מיטתו של נַפְתֻּולִי למצוא סימני ערנות כל שהם, ולאחר שזַלמֶן החליט בשעה שתים עשרה לקראת צהרים שלמד מספיק, ונַפְתֻּולִי התעורר והלך לשטוף פנים, ובנוסף חדר האוכל החל להריח ריח של דגים מצחינים, הודיע זַלמֶן לנַפְתֻּולִי שהם יוצאים לישיבה הדיבית של הבחורים המוזרים. "ישנת מספיק, הגיע הזמן לעשות משהו", הודיע זַלמֶן למראה פניו המסופקות של נַפְתֻּולִי, בעודו מתפלל שדבריו יתקבלו על נַפְתֻּולִי בלא התחננויות מיותרות.




ואחרי שעה, לאחר שנַפְתֻּולִי שתה את הקפה והכין חפ"ק חשיבה והחלטות, בלי התמהמהות ארוכה מדי, ובלי ידע גדול מדי על מיקום הישיבה המוזרה, קנו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי מספר חטיפים בקיוסק שליד הישיבה, הכינו עניבה מכובדת כיאה לרקדנים חשובים, ויצאו את הישיבה לעבר הלא ידוע, ריח הדגים הבאושים מכה באפם, ותקווה גדולה, תמוהה ומוזרה, לגלות דברים חדשים תמוהים משוגעים ומוזרים שוכנת בליבם, התחושה הייתה לא ברורה, מוזרה כמו הישיבה, השעה הייתה אחת וחצי בצהרים, והדרך לצומת הלכה והתקצרה.

"לאיפה", שאל נַפְתֻּולִי. "לא יודע", קיצר זַלמֶן בלשונו. "עכשיו באמת", התקצר גם נַפְתֻּולִי, "לא יודע", התעצבן זַלמֶן. "אז למה הערת אותי", התעצבן גם נַפְתֻּולִי, "לא יודע", ענה זַלמֶן בתום לב, וקיבל בעיטה מנַפְתֻּולִי הזועם. "מה הסרט, לאיפה אתה סוחב אותי", התרגז נַפְתֻּולִי והחזיר את פניו לעבר הישיבה, רכב עצר לזַלמֶן הנואש. "לצומת"? שאל זַלמֶן בתקווה, ונַפְתֻּולִי נאלץ בלית ברירה לעלות על הטרמפ.

בצומת התיישבו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי על קצה המדרכה, "לאיפה" שאל נַפְתֻּולִי, וזַלמֶן התחיל להסביר לנַפְתֻּולִי על הישיבה הדיבית של המוזרים הסֶלֶבִים שכל היום רק רוקדים ולא מתעייפים, "מישהו סיפר לי כשהיינו אצל דוד המלך", סיפר זַלמֶן בביטחון, "שכל המוזרים של מירון הם מהישיבה ההיא". כשמוע נַפְתֻּולִי דברים אלו עיניו נדלקו, "אולי גם אני יזכה להיות מהמוזרים האלו שבמירון" הרהר לעצמו כשתאוות מוזרות מתחילה לדלוק בליבו. "איפה הישיבה הזאת" שאל נַפְתֻּולִי, ליד פסגות, ציר הזבל, בית אל, אדם, בוצץ, לא יודע משהו באזור וגם ליד המחסום" הרצה זַלמֶן בבלבול, "טוב, בוא ננסה לשאול בטרמפים" הציע נַפְתֻּולִי עצה חכמה והושיט את ידו לעבר הרכבים.

רכב עצר, בעל הרכב הסקרן הוציא את ראשו מהשמשה הימנית והסתכל על שני הבחורים שבצומת, זַלמֶן ונַפְתֻּולִי החלו להתקדם לעברו, אך בעל הרכב שסיפק את מדת סקרנותו התניע את רכבו ונסע, רכב נוסף עצר.

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי נעמדו לידו ופתחו את הדלת הקדמית, "לאיפה", שאל זַלמֶן, "לאיפה בחורי ישיבה יוצאים באמצע יום של לימוד", הקשה בעל הרכב הלמדן, "אנחנו נוסעים לבקר בישיבה אחרת", ניסה נַפְתֻּולִי לרצות את הלמדן הרשע. "ואי אפשר בערב, אחרי ס"ב, לפחות תפסידו רק ס"ג", העיר להם הצדיק הלז. זַלמֶן, שקצרה דעתו מדברי הכיבושין, נכנס לדבריו, "כבוד הגאון, האם תרצה לקחת אותנו כבר"? "הו, לא", ענה בעל הרכב המושחת, "מקובלני מרבותיי שאין ראוי לבחורי ישיבה לעצור טרמפים ואם עוצרים ראוי לגעור בהם", בפחי נפש התיישבו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי על המדרכה, בעל הרכב המושחת התניע את הרכב תוך כדי שהוא צועק עליהם, "תחזרו לישִיבֶה, אני מכיר את המשגיח שלכם".

תוך כדי מחשבות נוגות רכב עצר ליד רגליהם בחריקה, "פתח תקווה", צעק בעל הרכב, זַלמֶן ונַפְתֻּולִי עלו, מקווים שהם בכיוון הנכון. "העיקר לצאת מכאן כבר", סינן זַלמֶן. אתה מכיר ישיבה של בחורים מוזרים? שאל זַלמֶן. "חַחַחַ", צחק בעל הרכב, "אני מכיר הרבה ישיבות מוזרות". "לאיזה מהם אתם צריכים להגיע" שאל. זה ליד ירושלים, ליד המחסום, ליד פסגות ובית אל וליד ציר הזבל, הסביר זַלמֶן. "סיבכת אותי", הודיע בעל הרכב, "אני לא נוסע לבית אל, ולא עובר בשום מחסום", "אני מקווה שאני מקדם אותכם ולא מרחיק אותכם" התנצל הנהג ותוך כדי עצר את הרכב בשולי הכביש.

הנהג היה נחמד ומאוד רצה לעזור, בוא נכתוב בוויז את הישיבה ונראה את הכיוון, הציע. אני לא יודע איזה ישיבה זה, גמגם זַלמֶן. "אז לאן אתה הולך", לא הבין הנהג, גם נַפְתֻּולִי תלה חצי עין עצבנית בזַלמֶן. זַלמֶן, שהבין את הבעיה, החליט לספר את הסיפור המלא על הישיבה המוזרה שהמשגיח ביקר בה, ומאז הכל השתנה, "זאת אגדה שעוברת בישיבה כבר שנים רבות", סיים זַלמֶן בגאווה. "והמשגיח הזה לא יכול להגיד לך באיזה ישיבה הוא ביקר"? לא הבין בעל הרכב. זַלמֶן נבוך שוב "מסובך לשאול אותו" הודיע, והנהג כבש כמה וכמה תמיהות בליבו ולא אמר דבר.

"תראה", הודיע בעל הרכב לבסוף, "אתה אומר ציר הזבל, נכון?, אז זה כנראה ליד מה שנקרא הר הזבל, הגיוני, לא"?, "אז אני יאריך קצת את הדרך ויוריד אותך בכניסה לחירייה, שמה אולי יוכלו לעזור לך, אם זה באזור, כנראה ידעו שם כמה אנשים איפה זה". הרכב החל לדהור, זַלמֶן ונַפְתֻּולִי נרגעו, ומוזיקת רקע שקטה דלקה.

לאחר כחצי שעה, ותוך כדי שריח עז של זבל מכה באפם, ירדו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי מן הרכב היישר לכניסה לחירייה, על המתחם היה רשום "פארק הזבל של ישראל", שומר מנומנם ישב בכניסה. זַלמֶן עיקם את אפו ונַפְתֻּולִי ניסה לנשום מהפה, "מריח פה כמעט כמו בדגים בישיבה" התלונן זַלמֶן. "באמת הריח פה מזכיר את הישיבה" קונן נַפְתֻּולִי את רוע מזלה של הישיבה.

השומר, שהרגיש שיש ניסיון חדירה לפארק היקר, זקף את אזניו, נעמד לרוחב הכניסה ופרש ידים לרוחב. "לאיפה", שאל בקול עייף ונרגז. "יש כאן ישיבה?" שאל זַלמֶן. "אין כאן באיזור שום ישיבה", הודיע השומר וסימן באצבעו שיש ללכת מכאן. "אולי לפחות נראה את הר הזבל" הציע זַלמֶן תוך כדי שנַפְתֻּולִי צובט אותו בזעזוע. "לכאן נכנס רק זבל בתוך משאית, לא נכנס כאן שום זבל שהוא בלי משאית" הודיע השומר לזַלמֶן שהסתובב לבדוק על איזה זבל בדיוק הוא מדבר. "אז אפשר להיכנס"? שאל שוב זַלמֶן, "איפה השכל שלך" צעק השומר ודפק על קרחתו בזעם, לאחר מכן סובב באצבעו תנועה סיבובית על רקתו ואמר לזַלמֶן, "לך כבר לישיבה הזאת, יש שם מכירה של שכל בזול".

ככה, עצבניים ומיוזעים, עמדו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי בכניסה לפארק הזבל הגדול, אפם מוצמד באטבי כביסה שמצא נַפְתֻּולִי על הרצפה, ומנסים הם לעצור משאיות זבל שנכנסו ויצאו מהפארק המהנה, אך שום משאית לא עצרה, והנהגים חסרי הטקט גיחכו מולם בפה מלא.

"יש סגולה לומר שלש פעמים מזמור לתודה", אמר נַפְתֻּולִי ומיד אמר בכוונה ביחד עם זַלמֶן שלשה פעמים את המזמור תוך כדי שאצבעות שניהם מנופפות ללא הרף לנהגי המשאיות הלעגניים. "כנראה שהסגולה היא לומר שש פעמים" הציע זַלמֶן אחרי שהסגולה לא ממש עבדה.

אמנם, לאחר תשעה פעמים של אמירת מזמור לתודה, ואחרי שני סיגריות שעישנו יחד נַפְתֻּולִי וזַלמֶן, עצרה לידם משאית זבל. "אני מקווה שאתה זוכר את הסגולה של התשע פעמים והסיגריות", אמר זַלמֶן במהירות לנַפְתֻּולִי, נַפְתֻּולִי עיקם את אפו והשליך ממנו את אטב הכביסה "סגולה ארוכה מדי", אמר.

"ירושלים" הודיע בעל המשאית, ונַפְתֻּולִי עלה במהירות במדרגות המשאית, "בטוח מקדם אותנו", הודיע לזַלמֶן. "אפשר לעמוד מאחורה?" שאל זַלמֶן. "כשתהיה עובד פח הזבל" הודיע לו בעל המשאית ונתן לו את המספר של המעסיק שלו. המשאית נסעה לאט, וליד הנהג הייתה מונחת נרגילה. הנהג היה מרוכז מאוד בעישון הנרגילה, וכל פעם שלקח שאיפה, המשאית האטה. נַפְתֻּולִי, שהבין שבכל שאיפה, בלא משים, הנהג נעצר מללחוץ על רגלית הגז, שיתף את זַלמֶן בתופעה המשעשעת, זַלמֶן צחקק בקול בחוסר טקט.

מה אתם מצחקקים שם? התרעם הנהג, "אנחנו מנסים להבין איך אנחנו מגיעים", אמר זַלמֶן. "לאיפה אתם צריכים להגיע" התפלא מאוד הנהג, "חשבתי שאתם רוצים לירושלים". "כן", אמר זַלמֶן, "ליד ירושלים". "מה זה" שאל הנהג, "ישיבה של מוזרים", הסביר נַפְתֻּולִי. "האמת", אמר הנהג, שיש איזה מוזר אחד שהתחיל לבוא לפני שנה להר הזבל, הוא אמר שהוא גר בלוזית, והיה שם ישיבה של משוגעים", "איפה זה לוזית" קטע אותו זַלמֶן, "ליד קרית גת, בדרום" אמר הנהג והלב של זַלמֶן ונַפְתֻּולִי נפל, "אבל הם עברו משם" הרגיע אותם הנהג.

"מאיפה אתה יודע", שאל זַלמֶן. "המוזר הזה סיפר לי, שהוא היה לוקח את השיריים של האוכל, עד שהם עברו" "לאיפה", שאל זַלמֶן, "ליד ירושלים", משך הנהג בכתפו, ולקח שאיפה מהנרגילה, המשאית האטה, וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי צחקקו. "אני יכול לשאול את המוזר ההוא מחר אם זה יעזור לכם".

"ליד בית אל" ניסה זַלמֶן, "לא בכיוון שלי". הודיע הנהג. "ליד המחסום", "דווקא מתאים לי", אמר הנהג, "מחסום ליד ירושלים זה כנראה ליד מודיעין, אז נוריד אותכם בצומת שילת", "אפשר לקחת מהנרגילה?" שאל זַלמֶן, "בשמחה" אמר הנהג, והעביר לזַלמֶן את הצינור של הנרגילה, הדליק את החדשות והתחיל לנסוע מהר.

השעה הייתה שש אחר הצהרים וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי ירדו מותשים ורעבים בשילת, "לאן עכשיו", שאל נַפְתֻּולִי, וזַלמֶן התסובב סביב עצמו ולא ענה. בחורי ישיבות רבים עמדו בצומת שילת ועצרו טרמפים, זַלמֶן ניגש לאחד מהם. "אתה יודע איפה הישיבה של המשוגעים"? הבחור גיחך ולא אמר דבר, רק סובב את אצבעו על הרקה, מה שהזכיר לזַלמֶן את חוויותיו בהר הזבל.

לאחר שזַלמֶן הבין שמהבחורים לא תצמח הישועה, פנה לעבר איש מוזר שעמד בתחנה ועצר טרמפים, המבוגר היה עם זקן ועניבה, חולצה ירוקה, ונעלי בלנדסטון מלוכלכות. "יש ישיבה של בחורים שמחים ומוזרים, אוהבים לשיר ולרקוד, אתה יודע מה זה ואיפה זה", "יש כמה, אמר האיש המוזר, איזה אחת מהם אתה צריך", ליד המחסום, ליד אדם, בוצץ, ציר הזבל, פסגות ובית אל", אמר זַלמֶן ברוב ייאוש. "נראה לי שאני מבין על מה מדובר", הודיע המוזר לזַלמֶן ונַפְתֻּולִי ולאזניהם המזדקפות.

"אתם נוסעים לכיוון ירושלים, כיוון פסגת זאב, עוברים את המחסום של חיזמא ונוסעים לכיוון שאמרתם, שם כבר יסבירו לכם, זה אנשים טובים וכולם מכירים את כולם", הודיע להם המוזר והצטרף לריקוד שארגן זַלמֶן.

בצומת עמדו כשלושים בחורי ישיבות, וכל רכב שעצר התקהלו עליו כל הבחורים, "אנחנו ראשונים" הודיעו שני בחורים מישיבת מיר לזַלמֶן ונַפְתֻּולִי, "אתם לא תגידו לנו מה לעשות" התכעס נַפְתֻּולִי וזַלמֶן גער בו "מה אכפת לך מה הם אומרים".

"בזמן שאין הקול קול יעקב הידיים ידי עשיו", שינן זַלמֶן לנַפְתֻּולִי, "מתי שיוצאים מהבית מדרש החוצה צריך קצת אלימות, רכב מגיע, פותחים שתי דלתות, נכנסים, זהו, נגמר." רכב עצר. "צומת רמות" צעק הנהג, ושלושים בחורים רצו לכיוונו, אך זַלמֶן ונַפְתֻּולִי שזינקו לקראתו מיד, דחפו את כל הבחורים המבוהלים והרצים, פתחו במהירות את הדלתות בחוזק ונכנסו. הנהג הסתכל בתדהמה בקורה סביבו, "מה זה", גער בהם ובציבור השועט. "ירושלים", הודיע לו זַלמֶן.

שתי בחורים ממיר דפקו על חלון הרכב, "כן", אמר בעל הרכב, "היינו כאן ראשונים, הם תפסו לנו", התלוננו הבחורים בפנים תמימות ועצובות. "צאו לי מהרכב בבקשה", כעס הנהג. בבושת פנים ולמול שלושים בחורים עוינים וכועסים יצאו זַלמֶן ונפולי חזרה אל הצומת, כמה בחורים עומדים לפניהם בכוונה כל העת, בכדי לוודא שלא יתפסו להם חלילה את הטרמפ הבא.

רכב נוסף עצר, שני ברסלברע'ס הציצו ממנו, "פסגת זאב", צעקו, אף אחד לא עלה. זַלמֶן ונַפְתֻּולִי עלול על הרכב ונשמו לרווחה, כשלושים בחורים נוספים ששהו בצומת מחאו להם כפיים, אך זַלמֶן ונַפְתֻּולִי לא שמעו כלום עקב כך שברגע שעלו לרכב הגבירו הברסלבער'ס את המוזיקה, ולא היה אפשר לשמוע דבר. שמחה החלה לחדור לליבם.

הרכב היה ישן וחבוט וניכר היה שעבר תאונות רבות, צג המהירות היה הרוס ולא היה ניתן לראות בו דבר, אך היה ברור שהרכב נוסע במהירות גבוהה מאוד ועושה גם עקיפות שיש בהם בכדי לסכן את זַלמֶן ונַפְתֻּולִי, אך זַלמֶן העדיף להנות מהשירה והנסיעה המעניינת. הרכב היה ידני, ובכל הוזזה של הקלא'צ הרכב התזעזע לגמרי ונענע את כל מי שבתוכו, הדבר היחיד שעבד ברכב הייתה מערכת המוזיקה, על אף שהייתה מעט צרודה ולא איכותית בעליל.

בעל הרכב הנמיך את המוזיקה ונעץ בזַלמֶן ונַפְתֻּולִי במבט שכל כולו אור וצחוק, "שמעתם על רבינו?", "בוודאי", הודיע זַלמֶן, ובעל הרב שלף לו ערמת מדבקות, "תדביקו על הדברים, תעשו הפצה, זה חשוב מאוד".

"ספרי רבינו לומדים?", "בהמשך", אמר זַלמֶן ובעל הרכב התרעם, "מה זה בהמשך, ומה יהיה אתכם עד ההמשך, רבינו זה אור לנשמה", וסימן לחבר שלידו שהוציא להם ממקום עלום ברכב שני ספרונים, "תפיצו בישיבה, תעשו קבוצה" החליט בשבילם. אחר כך זרק לעברם בקבוק מים וחבילת וופלים, "הפנים שלכם לא מספיק שמחות, עברתם הרבה היום, הא? תאכלו תירגעו, תצאו מהרכב שלי שמחים", הודיע והפעיל את מערכת המוזיקה במלוא העוצמה.

כשהגיעו לפסגת זאב שאל אותם בעל הרכב, איפה אתם יורדים? זַלמֶן התחיל לגמגם, "הולכים לישיבה של מוזרים", "ברסלַב"? שאל הנהג בתקווה. "לא יודע" התגמגם זַלמֶן, אדם, בוצץ, בית אל, ציר של זבל", "אני מאדם אני ייקח אותכם, הודיע לו בעל הרכב והגביר שוב את המוזיקה, לרגע היה נראה לזַלמֶן שהרכב החבוט רוקד על הכביש לצלילי המוזיקה.

השעה הייתה שמונה בערב והרכב התקרב לעבר היישוב אדם, "אני יכול לקחת אותכם עד בוצץ", "נראה לי יש שם על ההר איזה ישיבה של כמה ברסלב", הודיע להם בעל הרכב, וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי הנהנו. הגיע קץ הצרות, אמר זַלמֶן לנַפְתֻּולִי, מעכשיו רק רוקדים.






וכך, לקראת השעה שמונה בערב ירדו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי בין שום מקום לשום מקום, "שם" הצביע בעל הרכב לעבר נקודה בלתי ידועה וחזר לכיוון אדם, עשן סמיך יוצא מרכבו לעבר פניהם של זַלמֶן ונַפְתֻּולִי, רוחות קרות ורעות שרקו באזניהם. לאיפה הגענו? שאלו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי את עצמם, והחלו לצעוד לעבר הלא נודע.

הדרך הייתה מפחידה, החושך שלט בכל פינה ותנים יללו משני צדדיהם, תהום גדולה הייתה מצידם השמאלי ומצדם הימני הר גבוה, החשכה הסתירה את הנוף הבראשיתי, והכל היה נראה כמו גוש גדול ומאיים, חצי הירח שזרח מעליהם עזר להם למצוא את הדרך הצרה שבין ההר לתהום, הרוח שרקה, וזַלמֶן אחז בידו של נַפְתֻּולִי, מחכה לסיום החוויה המוזרה. "הדרך לישיבה מוזרה עוברת בדרכים מוזרות", ניסה לנחם אותו נַפְתֻּולִי.

אור קטן נצנץ במרחק, "הנה הישיבה", הודיע זַלמֶן בביטחון והחיש את צעדיו. לפתע האור נעלם וזַלמֶן נבהל, "תעינו בדרך", אך בלית ברירה אחרת ולאחר שלא הייתה דרך אחרת באופק המשיכו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי בעיקולי הדרך, לאחר שעברו את העיקול שבדרך, האור שוב נראה ומעט יותר גדול, זַלמֶן ונַפְתֻּולִי נשמו לרווחה, אך נביחות עזות גרמו להם להתחיל לברוח. "נראה לי קצת רע להילחם עם כלב זועם עכשיו", נבהל זַלמֶן, גם ידיו של נַפְתֻּולִי רעדו בחוסר שליטה.

"מי שם", שאל קול זועם וישנוני, והתקדם לקראתם מחזיק פנס גדול בידו, גוש גדול ושחור מתלווה מאחוריו ומשמיע נביחות מפחידות. "מה באתם לעשות כאן", צעק. זַלמֶן ונַפְתֻּולִי הצטנפו ונצמדו להר. "אמרו לנו שיש כאן איזה ישיבה", הצטדק זַלמֶן. "תפסיקו לבוא ולנסות להשתלט כאן על שטחים, לא מבינים מה שאומרים לכם, חלאס, תפסיקו כל הזמן לנסות לבוא, זה שטח שלי", התעצבן האיש שהזדהה בשם יהודה, השתיק את הכלב והתקרב לעברם בפרצוף מאיים. "תפסיקו לבוא לכאן כבר".

"לא באנו להשתלט, אנחנו רק מחפשים את הישיבה כבר הרבה זמן ולא מוצאים, אמרו לנו שזה כאן", אמר זַלמֶן בקול רועד. "כל הזמן מנסים לקחת לי את המקום הישיבה הזאת", התלונן יהודה, "אבל העפנו אותם מכאן כבר לפני שנתיים, לא יודע מי אמר לכם לבוא לכאן", אמר יהודה והתחיל להיות רגוע ונחמד.

"אתם נראים אנשים טובים, בואו תתכבדו, נשתה ככה קפה טוב, אני אוהב לארח אנשים". "איפה הישיבה הזאת", שאל זַלמֶן. "מה זה משנה, זה לא כאן, אבל בוא נשב קצת נשוחח, אתם נראים אנשים טובים, נעשה ככה אוכל ונרגילה טובה, מאוד מעריך את הרב שלכם הוא איש טוב".

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי נסחבו אחרי האיש, "בכל מקרה אין לנו ברירה", לחש זַלמֶן לנַפְתֻּולִי, הכלב שהקשיב לדברים הצטרף אליהם וליקק את רגלו של נַפְתֻּולִי. בקתת האוהל הגנה מעט מהרוחות, הקפה היה רותח, ויהודה שלף להם אוכל מהמנגל שבחוץ. "זאת חוויה שלא נשכח לעולם", אמר זַלמֶן לנַפְתֻּולִי ולאיש שחזר מהמנגל שבחוץ, רומז על תלאות הדרך. "לך תדע מה עוד מצפה לנו", ענה לו נַפְתֻּולִי, רומז על הלא נודע, ועל הדרך חזור העלומה.

"מה עשתה לך הישיבה הישיבה הזאת", ניסה זַלמֶן, "זה ישיבה טובה, בחורים נחמדים, שמחים כאלה, אבל מזה מעצבנים" שיתף יהודה. "יום אחד נוחתים פה חמישים בחורים בונים שלשה אוהלים, לא מדברים איתי מילה, פשוט משתלטים.

וככה אני מגיע פה אחרי יומיים מגלה אותם רוקדים וצוחקים, ציוד מלא, אוכל, שתיה, בלאגן, צעקות, אני מנסה להבין מה קורה, אומרים לי אלה, אתה יהודה, תודה לך על השטח שסידרת לנו כזה יפה, בוא תרקוד קצת איתנו, תהיה איתנו שבת, לא דיברו איתי לא כלום, אמרו לי אתה סידרת, אבל האדמה לא שלך, נלחמתי עד שהם עפו מפה, עשו פה חגיגות, לא אמרו תודה לא חשבו לשלם".

"לאיפה הם הלכו", שאל זַלמֶן. "מה אני יודע, זה לא מעניין אותי, העיקר הלכו מפה". אמר יהודה ומשך בכתפיו כאומר את מי זה מעניין בכלל. "קר פה" הצטנף נַפְתֻּולִי, "אלו החיים", אמר יהודה וצחקק מעט. "איך יוצאים מכאן", שאל זַלמֶן. "כזה מהר?" התפלא יהודה, "אתם אורחים שלי, תישנו פה, אני יסדר אותכם". "אנחנו צריכים להגיע לישיבה", הסביר זַלמֶן. "לישיבה ההיא", אמר יהודה ברוב משמעות.

אולי תלכו לישיבה אחרת, לא בטוח כדאי לכם דווקא לישיבה הזאת. לא שאכפת לי, אבל, אתם יודעים, יש אנשים טובים, ויש אנשים יותר טובים, אתם מבינים? "רק ביקור קצר", ריצה אותו זַלמֶן. "אבל אני לא יודע איפה הם היום" התפלא יהודה על זַלמֶן. "מי ידע לומר לנו" שאל זַלמֶן והסתכל סביבו, אך חוץ מהכלב שנבח בחוץ, אף אחד לא ענה.

"תראו, דבר ראשון תלכו לכיוון היישוב, תצאו מהכיוון שבאתם, תלכו רבע שעה, ותמשיכו לתוך היישוב, שמה יש הרבה אנשים שמכירים את הישיבה, כנראה שיוכלו לעזור לכם".

לאחר הליכה של חצי שעה כשרוחות קרות נושפות באזניהם, רוח חיה לא נראית ברחובות היישוב הטרי, וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי חישבו להגיע לכדי ייאוש, ואף פרצו במריבה קטנה על האחריות למחדל המזעזע, עצר לידם רכב חבוט וישן. "לאיפה חברים" שאל בעל הרכב. "אמרו לנו שיש כאן באזור ישיבה של בחורים מוזרים ואנחנו רוצים לבקר שם", דקלם זַלמֶן בייאוש, נַפְתֻּולִי מצטרף אליו בהנהון עייף ומותש.

"יש באדם איזה ישיבה מעניינת, אולי עליה אתם מדברים", ענה בעל הרכב והעלה אותם על רכבו, נַפְתֻּולִי נרדם על כתפו של זַלמֶן. לאחר כעשר דקות עצר הנהג את רכבו והודיע להם "כאן". "עוד מעט כבר צריך לישון", אמר זַלמֶן לנַפְתֻּולִי והצביע על השעון שהראה על השעה רבע לעשר, וכך, עייפים מהחיים יצאו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי מהרכב אל הכביש ובהו באוויר ללא מטרה.




בחור מתולתל ומוזר שכן בחוץ ודיבר בטלפון, זַלמֶן ניסה להבין אם הוא קשור לישיבה הדיבית והמוזרה, אך הבחור היה עסוק מאוד בשיחה והיה נלהב ביותר. "דיב" "דיב", צעק לההוא שמעבר לקו, "חידוש גדול אתה" אמר לההוא שמעבר לקו הטלפון וסימן בידו סימונים מוזרים. "הוא מספיק מוזר"? שאל נַפְתֻּולִי בספקנות את זַלמֶן, ושניהם ניסו להבין אם הפעם קרובים הם לישיבה הדיבית הנכספת, כיסופין של מוזרות פעמו בליבם בעוז.

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי הביטו בבחור בעיון, "אתה מחקר", הוא צעק לההוא שמעבר לקו, לאחר מכן מכן הנהן בראשו בנמרצות ואמר "בחינה". מעל ראשו של הבחור שכנה לה ערמת תלתלים ארוכה ומעניינת, לבוש היה בחולצה לבנה אך מוזרה, מעליה התבדר ברוח מן צעיף ארוך וגדול שבסופו קשורים היו ציציות תכלת, מכנסיים אפורות, ונעלי בלנסטון לרגליו. כשקיפל את רגליו שם נַפְתֻּולִי לב לכך שגרב אחת בצבע אדום והשנייה בצבע ירוק בוהק, "הוא מספיק מוזר", הודיע נַפְתֻּולִי לזַלמֶן, והם הבינו שהגיעו ליעד הנכסף.

הבחור סיים את השיחה וצעק לעברם, "ערב טוב יהודים", "ערב טוב", השיבו גם זַלמֶן ונַפְתֻּולִי, "אתה מהישיבה המוזרה שכל הזמן שמחים?" "אתה יודע, משתדלים, מנסים מה שאפשר, ה' עושה את השאר, העיקר להיות בשמחה, אתם מבינים? לפעמים יש מניעות, לא מתייחסים למניעות", אמר הבחור. "מי אתם צריכים?" שאל. "אנחנו רצינו לבקר בישיבה הזאת" אמר זַלמֶן והסביר לבחור על תשוקתו לבקר ולראות את הישיבה שרוקדים ושמחים כל היום, ועל המשגיח שביקר שם וכו'. "אני מבין" אמר הבחור וגירד את תלתליו, "אבל נראה לי שבאתם בלי כוונה לסניף שלהם, הישיבה שאתם מדברים עליה בעיקרון היא בתל ציון, אבל בוא נראה מה אפשר לעשות".

למראה פניהם הקודרות ניסה הבחור להבין "אתם הרבה זמן בדרכים?" "בערך עשר שעות", אמר נַפְתֻּולִי בייאוש. "יגגון" אמר הבחור במנגינה מוזרה משהו, "בואו כנסו, תאכלו משהו, תרגעו, נראה מה עושים".

מאחורי הבחור נסחבו נַפְתֻּולִי וזַלמֶן, לתוך קראוון חמים, מסביב לשולחן ישבו כעשרים בחורים, אדם גדול שהיה נראה הרב של המקום עמד והרצה דברי כיבושין בקול גדול. הרב דיבר בעצימת עיניים ובפשיטות גדולה, תוך כדי שהוא מנענע ידיו הנה והנה.

"חברים, זה לא שייך שבבוקר יהיו כאן בחורים במקום בבית מדרש, בשביל מה פתחנו פה את הישיבה, זה חשוב, זה כל האישיות שלנו. חברים, אתם יודעים שאני כלום, שאתם כל כך קדושים וטהורים, ואני לא במקום שלכם, וחלילה שאני יכול להעיר למישהו פה, כל אחד פה כזה נשמה טובה, מי אני בכלל לידכם, אבל אני חושב שכדאי שנתחזק כולנו יחד, גם אני גם אתם, זה ממש יועיל, לא חלילה בכעס, מאהבה אני אומר לכם, האר"י הקדוש אומר, ובלילה שירה עימי, שקמים מהלילה להודות, לפחות ברגע הראשון בבוקר שאנחנו יכולים, פשוט לקפוץ לבית המדרש, אני ממש מתחנן לפניכם, אתם יודעים כמה אכפת לי ממכם".

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי הצטנפו בפינה והסתכלו על הרב הקדוש שהרצה בתחנונים לכל הציבור, מוחה אגלי זיעה ממצחו, הרב היה לבוש בפשיטות, ללא חליפה או עניבה, רק סוודר לבש הרב הקדוש, שערות זקנו היו שחורות וקצרות, והוא משך בהם מדי פעם תוך כדי דבריו. את דבריו סיים בברכת כהנים נרגשת.

לאחר סיום השיחה הנרגשת פנה אליהם הרב ולחץ את ידם, "איזה אור יש על הפנים שלכם" הודיע להם. "שתיתם משהו"? שאל. "דבר ראשון שעושה מי שמגיע לכאן, זה כוס מים או כוס קפה", אמר הרב והצביע על הקולר שעמד בפינת החדר והמיחם שלידו.

הבחורים ששהו בישיבה היו נראים שמחים ועליזים, צעקות ובלגאן נשמעו כל כמה שניות, ויכוחים על שטויות ודיוני ספה נידונו בין כל הבחורים, והאווירה הייתה משפחתית וחמה. הבחורים הובילו את זַלמֶן ונַפְתֻּולִי לעבר הכיסאות, והציעו להם ארוחת ערב, "נשאר כאן אוכל מארוחת ערב, בואו תאכלו", הציעו.

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי פרשו לפני כמה מהבחורים המעניינים את תלאות הדרך. בחור בלונדיני שטען בפניהם שהוא גר צדק ניסה לסכם את תלאות הדרך, "לעוֹילָם תכננתם להגיע לתל ציון, אוֹ אוֹ מה' יצא הדבר", הבחורים צחקקו מעט "כמון", אמר אחר. "מה" שאל זַלמֶן, "צער, צער גדול", הסביר אחר. לפתע נכנס לתוך הקראוון בחור נמרץ ושמח "מה קורה, הא, הגיעו אנ"ש חדשים, אתם בסדר".

לאחר כל התלאות ולאחר שאכלו מעט ונרגעו, הציעו הבחורים לזַלמֶן ונַפְתֻּולִי להישאר בלילה בישיבה ורק למחרת ללכת לתל"צ, תירגעו ומחר תיסעו לשם רגועים, הציעו להם. אך זַלמֶן ונַפְתֻּולִי סרבו, "צריכים להגיע שם הלילה, בשביל מה נסענו". הבחורים המעניינים ניסו לשכנע אותם, "כבר אחד עשרה", אמר בחור גבוה שהיה באמצע להתארגן לשינה, אחר רק הסתכל עליהם במבט מרחם ואמר, "תנשמו קצת אוויר מה דחוף לכם עכשיו, קצת פנן". אך זַלמֶן ונַפְתֻּולִי היו איתנים בדעתם להגיע עוד הלילה לישיבה הדיבית, ואחד הבחורים המעניינים הבטיח לבדוק להם את הדרך "אולי יש רכב", אמר להם בפרצוף צופן נסתרות.

לאחר כעשרים דקות נכנס איש מזוקן ושחום והתחיל לדבר עם הבחורים, הבחורים יצאו החוצה והביאו הרבה חד פעמי אל תוך הקראוון, "תצא אתו, הוא בא מהישיבה", הסביר לו המעניין. וכך, לאחר מספר דקות עלו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי על הרכב של הבחור המזוקן.

כל הדרך דלקו שירים מוזרים ומעניינים שזַלמֶן ונַפְתֻּולִי לא שמעו מעולם, מלבד שני שירים של ביני לנדא שזַלמֶן הכיר. "איך שמעתם על הישיבה", התעניין הבחור המזוקן, וסיפר להם שהוא פתח ישיבה חדשה ליד פסגות. בשעת חצות לילה, ולאחר כל תלאות הדרכים, ירדו סוף סוף זַלמֶן ונַפְתֻּולִי מהרכב וצעדו בעקבות הבחור המזוקן אל עבר הישיבה הדיבית והנכספת, התרגשות גדולה מציפה את ליבם.




מיד בעת שירדו מהרכב שמעו הם קולות מוזיקה חזקים וגבוהים, ככל שהתקרבו הקולות והרעש הלכו והתגברו. במרכז הרחבה עמדה לה בוקסה גדולה, ועשרות בחורים רקדו מסביבה, חלקם במעגל, וחלקם רקדו בכעין קדצק'ה של כל מיני תנועות מוזרות, שני בחורים התגלגלו להם לקול צחוקי ההמון. גם המעגל היה מוזר ותמוה, הבחורים רצו בשבילים חדשים ותמוהים, רצים לאן שמובילם הלב, בהתחלה רצים לכיוון מסוים ולפתע חוזרים, ושוב רצים ושוב חוזרים, באופן חסר סדר רקדו קבוצה גדולה של בחורים תוך כדי צחוק והרבה שירה.

"לכבוד מה הריקודים", תמה זַלמֶן באזני אחד הבחורים שהתיישב בפינה לנוח, "מה זה נקרא לכבוד מה" השתומם הבחור, "לכבוד שאנחנו יהודים וזה כל כך דיב' וכל כך פריש", "אתה חדש פה כנראה, לא נורא, תצטרף לריקודים ותכנס לעניין", ניחם הבחור קלושות את זַלמֶן.

פתאום נשמע מן הבוקסה קול כעין תקיעת שופר, "אולי עכשיו פה אלול", התבלבל זַלמֶן מהלו"ז המבולבל, אך ברגע שאחר כך ראה כשלושה בחורים מתגודדים להם סביב הבוקסה ולוחצים עליה בכל כוחם. נַפְתֻּולִי וזַלמֶן עמדו בצד הרחבה ונעצו את עיניהם במחזה שמעולם לא ראו כמוהו. "מאוחר מאוחר, אבל בסוף היה שווה", הודיע נַפְתֻּולִי, וזַלמֶן הבין שיחסי החברות יכולים להמשיך גם אחרי מאורעות היום הטרגיים ואולי אפילו ישתפרו.

בצד הרחבה עמדו מספר בחורים, אחד מהם פנה לזַלמֶן ולחץ את ידו, מה השם שלך? שאל. לאחר שזַלמֶן ענה לו, שאל אותו הבחור החדש, תגיד, אתה יודע מה הלו"ז עכשיו? זַלמֶן התפלא בכל מאודו, אתה אמור לדעת מה הלו"ז כאן, מאיפה אני יודע מה הלו"ז כאן? "מה הקשר", ענה לו החדש בחכמה, "אני התקבלתי היום, אתה כנראה נמצא כאן זה עידן ועידנים", "אני מצטער לאכזב אותך", הודיע לו זַלמֶן שלרגע זחה דעתו לרגל ההערכה שקיבל מהאנ"ש המוזר, "אבל אני רק אורח פה".

אחד מן הרוקדים שראה את התכנסות זַלמֶן נַפְתֻּולִי והחדש התקרב אליהם בעיניים זורחות, "חברים יקרים, מה זה לעמוד כאן בצד, בישיבה שלנו אף אחד לא עומד בצד", ובמשיכה איתנה הכניס את שלושתם היישר אל עומק המעגל, נסחפים וכמעט נופלים בריצת האמוק שאוחזת בכל שוכני המעגל, ריצה מבולבלת ומוזרה, נכנסת אל תוך המעגל וחוזרת אחורה, נתקעת ונחלצת, כך רקדו ושמחו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי שעה ארוכה, עד שהמעגל התפזר ועברו כולם לריקוד עצמי של יצירה חדשה וחופשית, ושוב למעגל, שורות, בלאגן וכו' וכו', ולאחר שהותשו כהוגן והתיישבו על אחד הכיסאות הפזורים ברחבה, ניגש אליהם אחד מהבחורים, "חדשים פה בטח, הא? צריכים עזרה או מטה, סידרו אותכם כבר?" שאל.

"סליחה", אמר שוב זַלמֶן בחוסר נעימות, "הייתי שמח מאוד להיות חדש, אבל לבינתיים אני רק אורח", הבחור היה מעט מובך, "סליחה, פשוט כל הזמן מגיעים כאן חדשים, ואני לא תמיד יודע מי חדש ומי בא לראות, בכל מצב כאן זה בית אז תרגישו בבית".

הריקודים מעט נרגעו וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי התחילו לשמוע דיבורים ודיונים "ריקודים פלא, הא?", אמר מוזר לחבירו המוזר גם הוא, "בטח, היה דיב'" ענה לו השני, עטוף בצעיף גדול מתחילתו ועד סופו. "כמה חדשים יש פה" עיקם המוזר הראשון את אפו, "מה לעשות, גם אנחנו היינו פעם חדשים", אמר המוזר השני. "מחר אני מדבר עם הרב", הודיע הראשון והלך לו.

בחור אחר מלא בציציות מתחילתו ועד סופו, חלקם בצבע תכלת חלקם בצבע אדום ושאר כל מיני צבעים שבבריאה, נגש לעברם ונענע את ידם, "פריש, הא"? "תמיד רק לזכור לאהוב את ה' בכל מצב, מה אתם לומדים אנ"ש אהובים"? "גמרא, כמו כולם" אמר זַלמֶן, "ומה עם קצת רבינו או תניא ואפשר קצת זהר ומשניות, אולי תבואו עכשיו לבית המדרש נלמד משהו, קפיטל קטן חצי שעה, יש לכם קבוצה בלילה, יש כאן קבוצות חזקות מאוד. כדאי לכם להתחיל 12 הלכות כל יום תוכלו לגמור כל השו"ע תוך חודשיים והכל במשהו קטן ביום, אתם לא שמים לב, הזמן גישמעק רק מתחילים כבר גומרים, וזה ממש בקצת זמן לא הרבה כמו שזה נראה, כמה דקות ויש לכם שו"ע ביד, מתחילים מחר, כן? ועכשיו קצת לימוד בהתלהבות, קצת חצי שעה שעה לא הרבה".

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי שהיו מעט מבוהלים, הודיעו לאנ"ש המחייך שהם רק אורחים, אך האנ"ש לא ויתר, "בואו כאן קבוע, מה הבעיה, אני מסדר לכם מטה, מחר הלכה, ומה השם שלכם"? שאל האנ"ש ולחץ להם ידים תוך כדי שהוא מנסה למשוך אותם בכוח לבית המדרש ללא הצלחה יתירה.

לבינתיים, עקב וויכוחים בין בחורים שרוצים לישון לבין שוחרי מוזיקה, ויכוחים שעלו לדציבלים גבוהים ויצרו בלגאן גדול, משום מקום צץ בחור וצעק "קציפה קציפה קציפה", לרמז שיש לכולם לקצוף עכשיו מאוד ולא משנה מה הסיבה, הושהתה המוזיקה עד ליישור ההדורים, "זה נראה חלק מההוואי, הוויכוחים האלה, תראה איך הם נהנים מהבלגאן" שח נַפְתֻּולִי בשקט לזַלמֶן.

כיוון שנכבתה המוזיקה והחלו הבחורים להתפזר, שם זַלמֶן את ליבו לכך שבמרכז הרחבה עומדת לה מצבה של תנא קדום וחשוב. זַלמֶן, שנרגש היה לבקר בקברות צדיקים, במיוחד אחר שתפילתו במירון הועילה מאוד ויחסיו עם המשגיח השתפרו ברמה גדולה ורצינית במיוחד, הלך מיד לעבר הציון הקדוש, ונשא תפילה נרגשת בקבר התנא האלוקי ששמו היה מוזר ותמוה כמו כל הבחורים בישיבה, "קברות שאננים אני מתחנן לפניך", נשא זַלמֶן תחינה עמוקה ונכספת מאוד לעבר רוחו של התנא השוררת תדיר על הקבר, דמעה זלגה מעינו.

"אנא המשך להטות את לב עבד ה' המשגיח ותיתן לו מסילות לליבי להמשיך לכבדני ולהעריכני, לפחות כמו שכיבדני האנ"ש שפגשתי בו מקודם. שיתייעץ עימי בהנהגות הישיבה וימשיך להעריך אותי תמיד כמו שהחל להעריך אותי משבת הקדושה האחרונה".

לאחר כמה דקות של תחינות נרגשות, הוריד זַלמֶן את ראשו על המצבה וכסה את פניו בידיו, לא עברה דקה וזַלמֶן המותש והעייף נרדם על המצבה, כאשר בחלומו הוא רואה את המשגיח יושב בישיבת צוות חשובה עם הרושיב'ע, הנגיד שמממן את הישיבה, והרשם הבכיר, והרושיב'ע אומר למשגיח, אנחנו צריכים בנושא שעל הפרק דעה חכמה וחשובה, המשגיח אומר מיהו האיש המתאים יותר מזַלמֶן שובר שגרה שעצות חכמות לו, וכך ראש הישיבה בעצמו מתדפק על דלת חדרו של זַלמֶן, זַלמֶן שעייף הוא באותה שעה צועק "רגע", והרושיב'ע שלחוץ הוא בזמן מתחנן מאחורי הדלת ומבקש, הואל נא לבוא עכשיו מיד, לפשוט לנו איככה הדין והמנהג... "זַלמֶן!!!!" צעק נַפְתֻּולִי שראה לחרדתו את בחורי הישיבה המוזרה מצחקקים להם על זַלמֶן הישן על המצבה.

"תפסיק עכשיו, תן עוד דקה!" התעצבן זַלמֶן שניסה להבין את הנושא המשמעותי ורצה מאוד להתשתתף בישיבה החשובה ולייעץ עצות מועילות, והנה כך נַפְתֻּולִי הורס לו את כל התפילה שמתקבלת ומתממשת ממש ברגעים אלו. זַלמֶן!!!! "דדדדייי!!!", התרגז זַלמֶן לקול צחקוקם של המוזרים.

וכך זַלמֶן מהלך בחשיבות אחרי הרושיב'ע שמכבד אותו בכל הדרך, ואומר לו הרב זַלמֶן יש לנו ממש כמה נושאים חשובים ואני יודע שדעתך כל כך בֶּנֹונה וטובה ומעמיקה, וזַלמֶן, מוחמא אבל לא מראה שמקבל המחמאה משום כבודו, מגיב בענווה ואומר וודאי וודאי שאשמח לעזור מחוכמתי, הרי חכמתי לא אני עשיתי, הכל מה', וככה הרושיב'ע מחייך והם נכנסים לחדר והנה כל הרבנים החשובים קמים לכבודו ו... זַלמֶן!!!! הפעם נַפְתֻּולִי לא מוותר.

גם פדיחות עושה לי גם יישן כאן כל הלילה, כאילו שתים בצהרים עכשיו, מהרהר נַפְתֻּולִי ברוגז, ומנענע בכל כוחו את זַלמֶן. "הרסת לי את כל הגדולה שקיבלתי", מתכעס זַלמֶן שעכשיו משפשף את העיניים, וממצמץ ברוגז גדול מול נַפְתֻּולִי. "תתעורר כבר", גוער בו נַפְתֻּולִי בשקט, ונושא תפילה קצרה בקבר התנא האלוקי.

זַלמֶן ונַפְתֻּולִי יוצאים מקבר התנא האלוקי והולכים למרכז הרחבה, בחור מוזר מתעניין בשלומם. "איך כאן", הוא שואל. "חוויה כזאת לא הייתה לנו בחיים, עוד יום אחד בֶּנֹוא לכאן", אומר זַלמֶן. ניכר שהמוזר נהנה מהתשובה. "כולם כאן באים כמוכם, אבל בסוף כולם יוצאים כמוני", אומר להם המוזר וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי מתבוננים בנעליים מלאות הבוץ והמכנסיים המוזרות שלובש האנ"ש.

"אל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בו" צופן להם המוזר סוד, "אצלינו, העיקר זה לחיות את עצמינו באמת, בלי לחפש כל מיני התנהגויות מסובכות, ככה לחיות בפשיטות כמו שאנחנו, לקבל את עצמינו כמו מה שאנחנו, לקבל את החברים כמו מה שהם, פשוט איך שאנחנו עכשיו. ואחרי שאנחנו חיים את עצמינו בפשיטות במצב שבו אנחנו נמצאים, אנחנו מתקדמים לפי מה שאנחנו יכולים, מאותו מקום בו אנחנו נמצאים במצב הפשוט שלנו" המתיק להם המוזר את הסוד.

"ככה גם אנחנו מקבלים את החברים שלנו, בלי לחקר יותר מדי, פשוט מה שהם, כשמורידים את כל החשבונות מעצמינו ומהחברים, פשוט חיים אחד את עצמו וכל אחד את החברים שלו, ופשוט אוהבים וכיף לחיות ביחד, לשמוח, לריב, לרקוד, להתווכח. וככה גם עם הקדוש ברוך הוא, הכל ככה בפשיטות, אוהבים אותו ושמחים אתו על החוויות שלנו, הכל הרי ממנו, אז פשוט אומרים לו את זה ופשוט נחמד לנו אתו".

"שמע", אמר לו זַלמֶן, "מוזרים, מוזרים, אבל פשוט שמחים וכיף לכם". נימת קנאה נשזרה בדבריו ולבסוף הוא הוסיף "אני מת עליכם". "אתה מתחיל טוב", צחק המוזר ורמז שאולי הישיבה המוזרה השפיעה עליו מעט.

"איפה ישנים" שאל המוזר, "נראה לי שנלך", אמר זַלמֶן, אך על פי ששמע שהאגדה מספרת על ריקוד מסורתי הנהוג בישיבה המוזרה אחרי התפילה ורצה מאוד להשתתף בו ולראות בעיניו את האטרקציה המעניינת. "מה יש לכם, יש כאן מספיק מזרונים ופשוט נסחוב לכם שתים ותישנו בבית מדרש".

"בבית מדרש???" שאלו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי ביחד והרימו ארבעה גבות עיניים. "כן, למה איך תקומו מחר"? הקשה המוזר. "אני לא ישן בבית מדרש", הודיע זַלמֶן, "ואני גם הולך עכשיו בכל מקרה", חסם זַלמֶן כל אפשרות לדיון בעודו מציץ לעבר הבית מדרש, שני בחורים התארגנו שם לשינה, וזַלמֶן ונַפְתֻּולִי עמדו ושפשפו את עיניהם בהלם, המוזר צחק. "לפחות תשתו משהו", אמר המוזר וסחב אותם אחריו לעבר פינת הקפה שבחדר האוכל.

זַלמֶן הביט בקנאה בפינת הקפה ונזכר בכל המאמצים והיגיעות שהוא עובר בדרך לכוס הקפה, מתחילת הדרך אצל החנווני הלוקח שמונה שקלים על בקבוק חלב שתמיד צריך לבדוק את התאריך שלו, עובר במקרר הציבורי והגניבות הנהוגות בו, דרך המניעות בחימום המים ועוד שאר מרעין בישין המתחדשים לבוא לעולם בדרך לכוס הקפה של זלמנינו. "את כל זה יש לכם כאן כל יום כל היום", אמר זַלמֶן בקנאה שבלטה בכל אות ואות. "חילך לאורייתא" צחק המוזר והשאיר את זַלמֶן ונַפְתֻּולִי עומדים משתוממים למול פינת הקפה.

לפתע הגיע בחור גבוה עם קול צרוד והודיע הודעה חשובה, משראה שאף אחד לא מקשיב לו, התחיל להדליק ולכבות להדליק לכבות להדליק לכבות, חדר האוכל הפך לזירת קרב באחת, מזלגות נזרקו, צעקות גדולות וחזקות וקציפות גדולות נהיו בין כל הצדדים, הקרימינל המשיך ללא הרף להדליק לכבות להדליק לכבות להדליק לכבות, ולקינוח זרק גם שני כסאות בקול רם על הרצפה.

זַלמֶן היה בטוח שמישהו הולך להכות בקרימינל השבש, אבל דבר לא קרה מלבד צעקות ובלגאן ובחורים צוחקים וצועקים מכל הצדדים. כמה דקות לקחו לזַלמֶן ונַפְתֻּולִי להירגע מהחוויה התמוהה, או אז הם המשיכו להתבונן על פינת הקפה הנחשקת, והכינו לעצמם שלשה כוסות קפה. "חוויה מתקנת" שינן זַלמֶן לעצמו.

לאחר שגמרו עיניהם של זַלמֶן ונַפְתֻּולִי לחזות במראה המופלא, החלו להסתכל על הקירות של חדר האוכל. "הא, גם כאן מגבית פורים", התלהב זלמנינו, בוא נראה מה הם מוכרים. כל הקירות היו מצופים מאות מודעות מרגשות, ועל הקיר המרכזי היה תלוי פלקט ענק צבוע מלמעלה בצבע אש אדום סוחף ומחמם, מתחתיו השתנה הרקע לכחול שמים, וזרמים של אהבה וחיבור זרמו לליבו של זַלמֶן מהשמש היוצאת מתוך השמים, וזורחת באהבה לחברים האהובים הנהנים מהמגבית.

מעל הרקע היה רשום בענק, "ואהבת", ומתחתיו "נותנים חיבוק אמיתי", .."הם מתכוונים שאוהבים ועושים הכל בכל מצב, גם שקשה ולא נעים", התרגש זַלמֶן. "זה כל כך מתאים לאווירה והחיבור של הישיבה כאן", התפעל גם נַפְתֻּולִי. בעצם, אנחנו לא מתאמצים סתם, אנחנו עושים הכל כי אנחנו אוהבים ואכפת לנו שיהיה לחברים שלנו תמיד טוב, הבין זַלמֶן. "איזה מסר אדיר". זַלמֶן התחיל לחשוב על החברים שלו, ופתאום נצנצה בו ההכרה, יש לי כוח עם המעשים שלי להזריח את השמש אצל החברים שלי, פשוט שיהיה להם כיף וטוב.

בלי הכנה מוקדמת, ובלי הרבה מחשבה, מצאו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי את עצמם רוקדים עם עוד עשרה בחורים בקול גדול "ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב... השירה הייתה סוחפת ועוד ועוד בחורים הצטרפו למעגל, רק הציבור העייף שבחוץ, ובחור שהשאיר כעשרים הודעות בקול ישנוני על כך שהוא רוצה לישון, עצרו את השירה הנרגשת.

כך גם כל המסרים שעל הקירות דיברו על חיבור ואהבה, וגם הרבה הרבה צחוקים פנימיים שהעידו על החיבור והאהבה ששוררים בישיבה הדיבית. "וואו, וואו", התפלא זַלמֶן בקול, וכסף מאוד להישאר כאן לתמיד. סטיקרים קטנים שעליהם היה רשום "ואהבת, נותנים חיבוק אמיתי" צדו את ליבו. אני חייב כמה כאלה. אמר לעצמו.

בחור עסוק חצה במהירות את חדר האוכל, על פניו היה נראה שהוא קשור לחפ"ק של פורים. "אפשר כמה סטיקרים"? ביקש זַלמֶן מהעסוק, העסוק לא התייחס והמשיך בריצתו. "אפשר כמה סטיקרים", הגביה זַלמֶן את קולו לעבר העסוק. העסוק צעק "עוד רגע", ויצא את חדר האוכל.

לבינתיים שתה זַלמֶן את כוס הקפה וחיכה לבחור הלחוץ שיביא את הסטיקרים, "מה קורה לו", גער בנַפְתֻּולִי והמשיך לשוחח עם הבחורים המעניינים. הבחור העסוק חצה בחזרה את חדר האוכל, וזַלמֶן פנה אליו, "היי, מה עם הסטיקרים", אבל העסוק רק התעצבן, "תפסיק לשגע אותי, שמעתי, שאני יתפנה אני יביא לך", ותוך כדי הדברים כבר היה מחוץ לחדר האוכל.

כך עמד זַלמֶן נטוע בחדר האוכל כעשרים דקות, עד שהעסוק ניגש אליו עם עשרה סטיקרים קטנים שעליהם היה רשום "ואהבת – נותנים חיבוק אמיתי", ועוד שני מדבקות גדולות עליהם היה רשום "לב אוהב ללב". "יותר מזה לא צריך כלום, הכל כבר מובן". אמר לו זַלמֶן. הבחור העסוק חייך ואמר לו "ברור".

וכך, אחרי יום עמוס חוויות מוזרות ומעניינות, צעדו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי לעבר היציאה מהישיבה, מקווים ומתפללים להגיע לפני הבוקר חזרה לישיבתם. "היה דיב'" אמר זַלמֶן. נַפְתֻּולִי הביט בו משועשע "בחינה", אמר נַפְתֻּולִי, ושניהם צחקו צחוק ארוך ומשחרר.

כל הדרך צעדו זַלמֶן ונַפְתֻּולִי אחד ליד השני, כאשר זַלמֶן משנן מדי פעם "ואהבת", אני אוהב בכל מחיר. "אעשה הכל השנה בשביל שהחברים שלי ירגישו כמה אני מחבק אותם וכמה אני אוהב אותם", אמר זַלמֶן לנַפְתֻּולִי בהחלטה איתנה כאשר עצרו טרמפים בתחתית היישוב, חוזה במוחו תוצאות של עבודה בכל מחיר, בשעה שבה גם בני אדם חכמים הופכים לשוטים.

וכך, בנבואה של רגע ושנים, ומהכרות שלו עם פעלו ומאמציו שיעשה למען החברים, ובהכירו גם את השיעורים המתאמצים וגם את החמוצים שהיו חברים שלו זה לא מכבר, הודיע זַלמֶן לנַפְתֻּולִי את תוצאות האמת של איסוף השנה,

1,146,544 ₪

ובחלוקה לפי שיעורים - וועד חמישי ומעלה 196,626 ₪ וועד רביעי 216,44 ₪ ש"ג 144,246 ₪ ש"ב 309,756 ₪ ש"א 244,874 ₪ תרומות שונות שנכנסו לפי קטגוריה "אחר" 24,998 ₪

בעזרת ה' את התוספת של השנה אשאיר אחרי פורים.. לבינתיים שי לכם מספיק זמן לקרוא את כל הפרקים יש כאן 5 פרקים!! אשמח לתגובות. פורים שמח ומעולה!!

זלמן - המהדורה המורחבת: אז מה עושים עם 14 פרקים חדשים?

אהלן חברים, חזרנו אחרי הפסקה של פורים..

אז באמת שלא היה לי מדי זמן לנשום לבינתים, בכל זאת אני גם אחראי על קמפיין מעט יותר אמיתי בישיבה שלי, ורק עכשיו נהיה קצת רוגע ופתחתי שוב את האשכול...

למעשה, החוברת של השנה כוללת את כל מה שקראתם עד עכשיו בתוספת 14 פרקים חדשים (אגב, הפרקים האחרונים ששלחתי כאן היו מלאים ב"סלנג" פנימי של הישיבה - אז אם לא הבנתם הכל, זה בסדר גמור, זה חלק מהאווירה...).

מי שלא הספיק לקרוא את הפרקים האחרונים שהשארתי לפני פורים (נראה לי תשע פרקים ביום אחד..), יכול להשלים פערים כמובן..


"פוצצתי" כאן 9 פרקים בתענית אסתר, הגיוני שהרבה ממכם פספסתם אותם בתוך ההכנות לפורים ובתוך ההנגאובר של אחרי פורים.... אני ממש אשמח לדעתכם:

1. לחכות קצת? שיהיה זמן להשלים את הפרקים הקודמים בנחת.
2. לתת בראש? להתחיל להעלות כבר עכשיו את 14 הפרקים הנוספים של השנה (בכל זאת חודש אדר..).
3. או שאולי "עבר זמנו בטל קרבנו"? וחלאס עם פורים ולא קשור?..

אשמח שתענו לי, ואוכל להחליט נכון אם להעלות ובאיזה קצב!!

וכמובן, אם נחליט להשאיר, אז אני ממש ירצה שתתנו דעה על השוני בפרקים של השנה, ותשפטו אם הם מוצלחים יותר, או שאולי כבר איבדנו....כי הם קצת שונים בגלל כמה סיבות..

תודה רבה!!!

זלמן - המהדורה המורחבת | מתחילים את ה-14 פרקים החדשים!

אהלן חברים, לא ממש היה ברור לי מה אתם רוצים, אז פרק הראשון מבין ה14 לפניכם (פרק 29 בחוברת של השנה), בה העלילה הולכת למקומות לא צפויים, ונחליט בהמשך לגבי השאר.

כפי שאמרתי, התוספת של השנה קצת שונה ולוקחת את העלילה למקומות חדשים, וקצת יותר הזויים.. הסיבה האמיתית לכך זה- כי כפי שכבר כתבתי לכם, אני מנהל קמפיין בישיבה שלי (שאגב, הצליח השנה בצורה מטורפת..), ומטבע הדברים לא הייתה לי דקה פנויה, והתוספת נכתבה בזמנים שאינם יום ואינם לילה.. (על פי רוב בין 5 לפנות בוקר ל8-9 אחרי סיום העבודה..), וגם לא נבררה אחר כך אפילו משגיאות כתיב..

חברים שלי אומרים שככל שאני יותר עייף, זלמן נעשה יותר ויותר ערני, תשפטו עם מי הצדק.. והאם פשוט אולי איבדנו את זלמן בעצמו בהתפתחות העלילה (כי אולי הוא נהפך לאיש לא מציאותי, מה שיגרום לכם פחות להרגיש אותו..), אשמח כמובן לשיפוטכם, אם התקדמנו או שאיבדנו..

אז נתחיל..


פרומו לאירועי השנה האחרונה

כאן הסתיימה החוברת בשנה שעברה, ולא דבר ריק הוא, מחמת שלא זמן ארוך אחרי תחילת הקמפיין, רק בליל פורים של שנה שעברה, זַלמֶן נרדם עד לרגעים אלו ממש בו עוסק סיפורינו, ואנו נספר לכם כיצד היה מעשה, כפי שקרה ממש בו ביום.



29

האיסוף בתייענית אסתיר

לאחר כל המאמצים של האיסוף של זַלמֶן, הגיע יום "תיינית אסתיר", היום המיוחד בו כל התפילות מתקבלות אם רק אומרים מזמור אחד בתהילים, כך אמר שוב ושוב המשגיח קטן בישיבת חכמנובי'ץ ישיבתו של זַלמֶן, מה שלא שכנע במיוחד את זלמנינו לומר את פרק התהילים המקובל, או לעסוק במעט לימוד תורה.

במקום זאת זַלמֶן שנהפך לפטריוט גדול ותומך נלהב של הת"ת, הסתובב בצמתים וברחובות, והציק לעוברי אורח תמימים, שכל פשעם וכל חטאתם היה שקנו איזה משהו באושר עד, או שנראו מוציאים את ארנקם לעבר פניו הנדהמות של זלמנינו.

זַלמֶן ארב להם כארי לטרף, וחסם את דרכם במגוון דרכים, עד שנאלצו לתת את שארית כספם בלית ברירה, ולהגיע לפורים בעצבות ובחוסר כל.

לאחר מסע סחיטה שנמשך שעות רבות, ולא לפני שקנה וויסקי יקר בהנחת מוכר אומלל, "זה למען הת"ת", הסביר לו זַלמֶן שוב ושוב בעודו מחזיק בידו את הוויסקי היקר. "לך, לך מפה כבר", שאג עליו בעל החנות והרים את כסאו תוך תכנון לקלוע לעבר פניו של זַלמֶן.

זַלמֶן, שפיקח היה, והבין שבעל החנות נענה לבקשתו, ומסכים לו לצאת מן החנות יחד עם הוויסקי שבידיו, יצא בריצה מהירה מהחנות, תוך שהוא מודה לבעל החנות ברוב ברכות. כסאו של בעל החנות התנפץ לרסיסים במקום בו שהה זַלמֶן עד לפני רגע קצר, והמוכר הכעוס והנדהם החל לצעוק לעבר זַלמֶן, "בלי הוויסקי", "תחזור, תחזור מיד", אך זַלמֶן שרחוק היה לא שמע כלל את בקשותיו, והמשיך במנוסה בהולה עד לרכב הקרוב, אותו עצר בחסימה הרמטית וצעק – "מישהו רודף אחרי".

"זוז", צעק בעל הרכב וכמעט דרס את זַלמֶן, רק בסוף מסע חתחתים ארוך, הגיע זַלמֶן לישיבה, מעט נפחד, אך מאושר לרגל הכסף הגדול שנחל והוויסקי המשובח שבידו.

בעל החנות הכעוס, יצא למרדף אחר זַלמֶן, אך נתקל ברגל הכיסא שהייתה על רצפת החנות וכמעט נפל, אז הביט באימה על הכיסא השבור, והבין שמאז ועד היום יאלץ לעמוד מאחורי הדלפק, ולא יהיה לו יותר כיסא לעולם, מרוב שברון לב התעלף בעל החנות ונפל על הרצפה, שתי נשים מבוגרות שנכנסו באותו רגע לחנות, החלו לצעוק בקול צרחני ונפחד ושפכו עליו שני בקבוקי מים. כך קם לו בעל החנות האומלל רטוב ועצוב, והחליט שמעתה ואילך הוא סוגר את חנותו לבחורי ישיבות.

בדרכו לישיבה עלה זַלמֶן על טרמפ אקראי, בו החל לספר לו את ענייני הת"ת מבלי לרמוז אפילו ברמז דק שרוצה הוא שיתרום מעט מן הכסף הרב שיש לו לת"ת, כגון שסיפר לו ש"לא לכל בחור יש כסף לקנות חטיפים לעצמו", בעודו מזיז ערמת חטיפים עליהם התיישב בלא משים.

להפתעתו הגדולה של זַלמֶן, לאחר דרשתו הארוכה בת 10 הדקות, הודיע לו בעל הטרמפ בחגיגיות, אמנם כסף אין לי, אבל זה קח שיהיה בשבילך, ואל תדבר איתי יותר על ענייני הת"ת, והבחורים המסכנים שאינם יכולים לקנות בשר לצ'ולנט שהם מכינים בליל שישי.

בעודו אומר זאת, הושיט בעל הרכב לעבר זַלמֶן בקבוק ויסקי יוקרתי מעוצב ומצויר בתמונות של אנשי ספורט פוקרים למיניהם, "בטלנים אלה", אמר לו זַלמֶן, "לפחות במקום לבעוט בכדורים חסרי ערך, היו אוספים לת"ת", "שקט", התעצבן בעל הרכב והושיט את ידו לעבר הוויסקי היוקרתי, לרמז שאין יותר לדבר עמו על ענייני הת"ת.

וכך, עם שני בקבוקים בידו, וכספים רבים בכיסו, ואנשים כעוסים רבים שמתכוונים להגיע בליל פורים לישיבה ולסגור עימו חשבון, הגיע זַלמֶן שמח ומאושר לעבר הישיבה, והתכונן בשמחה לבוא החג הגדול.

---

אוקי. זה פרק 29, בפרק 30 תשמעו על הכנותיו של זלמן לקראת מסיבת פורים הגדולה בישיבה, ועל המריבה הקשה בליל פורים עם המשגיח הזקן, שנשא דרשת מוסר על ענין היום הגדול.


נהניתם? רוצים לשמוע מה קרה בליל פורים בישיבה וגרם לזלמן לישון כל כך הרבה זמן?...

אשמח מאוד שתעזרו לי להחליט על הקצב, אם לא בתגובות אז לפחות בלייקים..


לייק רגיל: "חזק, תמשיך להעלות בנחת". (שיהיה פנאי לקרוא בישוב הדעת הכל + מה שעוד לא קראנו).

וואו: "תן בראש! תפציץ את הפרקים הבאים". (בזריזז).

כועס: "די, חלאס עם פורים, בוא נתקדם..."

הסימונים שלכם יקבעו כמובן מתי ובאיזה קצב עולה הפרק הבא!

אוקי. לא מצאתי הכרעה ברורה לגבי הקצב... אנחנו ממשיכים לפרק 30 בו תשמעו את ההכנות לליל פורים של זלמן, ואת סכסוכו עם המשגיח הזקן, בדרך לשינה הארוכה שאנחנו רק חולמיםם עליה...

פרק 30: בקבוקי הוויסקי

לאחר קריאת המגילה והשירים הסוערים שדלקו בחדרו, נזכר זַלמֶן במנהגו המרושע של המשגיח הזקן, שמגיע במיוחד בליל פורים לישיבה, לדבר דרשת מוסר במשך שעה ארוכה לפני הריקודים ושמחת פורים, ולכן קיבל החלטה חכמה להתחיל לשתות מבקבוקי הוויסקי שהיו מונחים במקום נסתר בארונו מיד בצאת הצום, כתרופה יעילה כנגד כוונתו המרושעת של המשגיח.

וכך, קרא זַלמֶן לנַפְתּוּלִי, "את הבקבוקים מסיימים היום", הודיע זַלמֶן בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, לעבר נַפְתּוּלִי שנענע ראשו בספק. "אם לא עכשיו אימתי", שכנע אותו זַלמֶן בציטוט מרשים ובהחלטה סופית בעלת השראה תלמודית.

וכך, בעוד המשגיח מוסר את דרשתו האינסופית, וכל הבחורים המסכנים יושבים ומקשיבים תוך כדי לעיסת טוסטים שרופים, מכורים לאגדותיהם המצוצות של כל מיני אנשים טובים למיניהם, אשר הפיצו חוברות אינספור על "דרך ההשתכרות למיעשה", בהם נכתב לאכול עשרות טוסטים שרופים ולשתות שני ליטרים מים לפני שמתחילים לשתות, ואף היה כתוב שם מ"פי האגדה", שכדאי ללכת ארבע אמות כפול שמונה מצד לצד ששה פעמים, ועל ידי כך לא יקיאו כל הפורים.

באותו זמן ממש, ישבו זַלמֶן ונַפְתּוּלִי מאחורי הדלת הנעולה של חדרו של זַלמֶן, בעוד כל הבחורים האומללים עסוקים בסגולות למיניהם והקשבה חסרת תוחלת, והחלו למזוג את בקבוקי הוויסקי המשובחים לתוך כוסות גבוהות עם קשים בצבעים תכלת וכתום, מגחכים בליבם על הבחורים האומללים שבשביל לשתות חצי כוס של וודקה מעורבב באקסל, עושים את כל הסגולות הקשות הנ"ל במשך שתי שעות ברציפות, בעודם מקשיבים לדרשת מוסר ארוכה ומעציבה.

"משובח", שאג זַלמֶן, ומיד מזג לעצמו כוס שניה, מחכה לחוויית ההשתכרות המיוחלת שבוששה לבוא. "חכה", אמר נַפְתּוּלִי בלחץ לזַלמֶן ההיסטרי שהחל בשתיית הכוס השלישי, בעודו מסתובב טרוד מצד לצד בחדר, "אני לא ייתן לזה לקרות", צעק זַלמֶן, "למה?", שאל נַפְתּוּלִי בחשש, "לזה שאולי לא אשתכר הלילה", הודיע זַלמֶן בנימה חרדתית ומזג כוס גבוהה רביעית לעצמו, הבקבוק הסתיים.

"לא אתן שבשבת זכור אני ישתכר, ובליל פורים אני ילך כאן כעצוב בין חתנים, אולי השתייה המרובה של שבת זכור גורמת שאני לא משתכר בקלות", אמר זַלמֶן לנַפְתּוּלִי והחל ללכת לעבר המקרר שמחוץ לחדר להוציא משם את בקבוק הוויסקי השני, אך פרצופו של זַלמֶן נתקע בדלת, והוא נפל על הרצפה.

"תראה איזה שיכור אתה", ניסה נַפְתּוּלִי לשכנע את זַלמֶן, אך זַלמֶן לא השתכנע וטען בתוקף "אני לא שיכור", בעודו מדליק שירי פורים בגובה עצום, רק פיצוצים עזים שכמעט ושברו את הדלת הנעולה, גרמו לזַלמֶן להנמיך מעט את המוזיקה ולפתוח את הדלת. "מה זה, מה אתה מפריע, פורים היום", שאג זַלמֶן לעבר הבחור הנבוך שבפתח.

"המשגיח ביקש להנמיך את המוזיקה", ביקש הבחור וניסה לברוח, "מה זה ביקש", התעצבן זַלמֶן ותפס את הבחור בידיו בכוח, "עכשיו פורים, לא הזמן לדרשות תוכחה", הודיע זַלמֶן לבחור האסור בידו. "אבל עכשיו מספיק" הודיע לבחור המבוהל בחגיגיות, ועוד בטרם היה בידו או ביד נַפְתּוּלִי להגיב החל זַלמֶן לרוץ לעבר בית המדרש.

"אילילילי אילילילי אילילילילי", החל זַלמֶן שואג בבית המדרש, לעבר הבחורים הישובים על המקומות ומאזינים בשעמום הולך וגובר, והכל בכדי לקבל 50 שקלים שהישיבה מחלקת למי שמשתתף בסדר בליל פורים.

שני שיכורים בתהליך השתכרות מתקדם נהנו מהרעיון, והחלו לארגן ריקוד ספונטני למול עיניו המשתאות והפגועות של המשגיח. "שלא יהיה כאן הוללות חס ושולום", צעק המשגיח הזקן בעיניים כלות, ויצא את בית המדרש, תוך כדי שעובר ליד זַלמֶן מנענע אותו בחוזקה בידו ואומר לו, "עוד תיענש על כך", אך זַלמֶן שמבושם היה לא שם לב לכך כלל, ואף ניסה למשוך את המשגיח הזקן בידיו אל תוך המעגל, "קצת שמחה המשגיח" הציע זַלמֶן למשגיח שברח מבית המדרש.

בפרק 31 נשמע על מסיבת ליל פורים בישיבת חכמנובי'ץ, ועל הזמר האומלל שהחליט לא לבקר יותר לעולם בישיבה, לאחר הסיוט המתמשך בו אשם היה זלמן השתוי.

מה אתם אומרים את הפרק הבא נעלה כבר בלילה??
בוא נראה אולי נעלה אותו כבר בלילה. נתראה, תגיבו אם אהבתם!!

והנה עכשיו פרק 31.
נכנסים לאירוע המסיבה הגדולה של ליל הפורים, ופה זלמן כבר מאבד את זה לגמרי מול הזמר המפורסם (שכנראה יגיש תביעה בקרוב...)

פרק 31: מסיבת ליל פורים

לאחר שהתחילו הריקודים הרשמיים בתוספת אורגניסט ידוע ורמקולים עוצמתיים במיוחד, אותם השיג יו"ר הת"ת מחברת הפקה מיוחדת בהטסה מזורזת מבריטניה, הבין זַלמֶן שעכשיו, ודווקא עכשיו הגיע הזמן לפתוח את בקבוק הוויסקי היקר והשני, עליו יש תמונות רבות של אנשים שלא זכו לאסוף לת"ת, ודווקא על ידי שתיית הוויסקי על ידו, יזכו להיות מסייעים לאלו שאוספים למען הת"ת.

"כל אחד נותן את חלקו", הסביר זַלמֶן לנַפְתּוּלִי שניסה להניא אותו מפתיחת הבקבוק השני, "נפתח בבוקר", אמר נפתולי. "אוי לו למי שאומנותו בורסקי", ביכה זַלמֶן את אומנותם של שחקני הספורט שמסייעים לת"ת בצורה עקיפה מאוד, "אלו מסכנים אלה, אבל הת"ת צריך אותם. הרי אם לא היו הדמויות על הבקבוק הנהג לא היה קונה אותו, ולא היה למי שעבד כה קשה למען הת"ת מעט ויסקי לשתות".

"מעט?" שאל נַפְתּוּלִי בבהלה, "תפסיק להיתמם!" שאג זַלמֶן לעבר נַפְתּוּלִי, "תתחיל לשתות כבר!! אני לא אשמור לך את הבקבוק עד פסח שתשרוף אותו בשריפת חמץ!!" "עכשיו!!" "אם לא תשתה תיאלץ להפסיד", פסק זַלמֶן את דינו האומלל של נַפְתּוּלִי ופתח את בקבוק הוויסקי השני, מוזג שתי כוסות גדולות לו ולנַפְתּוּלִי.

לאחר שעה קצרה, ולאחר שנַפְתּוּלִי התעודד ושתה את כל הכוס הגדולה בזמן שזַלמֶן סיים את שאר הבקבוק, יצאו שניהם שתויים ומסובבים לגמרי לעבר בית המדרש לשמחת פורים אמיתית, "סוף סוף שמחת פורים", אמר זַלמֶן בקול רדום, נתמך על ידיו של נַפְתּוּלִי שהלך בצעדים אלכסוניים היישר אל הריקודים בבית המדרש.

כל כבדותו של זַלמֶן הלכה באחת כאשר הגיעו שניהם לבית המדרש, וראה זַלמֶן את הרמקול הגדול והעוצמתי שבידיו של הזמר החשוב. וכך, בלא לחשוב פעם או פעמיים רץ לעבר הבמה, תפס בחוזקה את הרמקול מידיו של הזמר, "לך מפה!!" צעק לתוך הרמקול לזמר שניסה להיאבק על מקומו, "מי קרא לך בכלל". ותוך כדי דחיפה אמיצה החל לצעוק "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", למול שלושים בחורים כעוסים וחסרי שכרות שניסו לדחוף אותו מהבמה בכוח.

וכך, במשך שלושים דקות, כנגד כל התחזיות ומול קהל זועם וחסר ישע, שעמד מכל צדדיו וניסה לתלוש מידיו את הרמקול, שאג זַלמֶן שאגות שירים לא ברורות לעבר הרמקול, רץ ובורח עם הרמקול האלחוטי מצד לצד בבית המדרש, נס מכל מבקשי רעתו.

רק לאחר חצי שעה, לאחר שעצר והכריז "שתי דקות הפסקה ולאחר מכן הורה", הצליח בחור גברתן בסיוע הזמר העצבני והכעוס לחלץ מפיו של זַלמֶן את הרמקול שהיה רטוב למשעי. לאחר החילוץ המורכב, קינח הזמר הכעוס בשלוש סטירות לחי לעבר זַלמֶן, שמעוצמת המכה נפל על הרצפה, שני בחורים מבוגרים חשו לעברו, עוצרים מהזמר העצבני לכלות בו את זעמו הגדול.

"אני הולך מפה!!!" "ישיבה של גנבים", שאג הזמר בקול נורא לתוך הרמקול, קולו נשמע צרוד ושחוק. "זה הרס לי את הרמקול, זה רמקול עולה עשר אלף", התעצבן הזמר וקצף לבן הופיע על שפתיו, עשרות בחורים שיכורים קופצים במחול מרגיז לצידו, ושרים שירים לא ברורים.

"תרגיע אחי", שאג לאוזנו בחוזקה שיכור אחד, ושיכור שני גרר אותו בכוח למעגל מזדמן. "אתה לא הולך לשום מקום", עדכן אותו יו"ר הת"ת שהוזעק במהירות למקום, והבטיח לו תשלום מלא על הנזק באם יישאר עד סוף האירוע.

זַלמֶן, ששרוע היה על הרצפה, נגרר אחר כבוד מבית המדרש, שם נבדק על ידי שני מבוגרים שפסקו נחרצות שלא קרה לו דבר, רק נרדם שינה טבעית לאחר כל האירועים המסעירים. וכך, שלושה מבוגרים נשאו את זַלמֶן ישירות אחר כבוד אל מיטתו בחדרו, לא יודעים שמעתה הולך להיפתח עידן חדש בחייו של זַלמֶן.

בשעה 2 בלילה, בדיוק בשעה בה סיים הזמר המפורסם דודי רקדינובי'ץ את שירתו, לא לפני שהודיע ברמקול קבל עם ועדה "אני - אתכם - סיימתי"!, תוך כדי ששלושה בחורים מחבקים אותו ארוכות ומרעיפים עליו נשיקות רטובות, מלאות בריח אלכוהול חריף, בדיוק בשעה זו נכנסו שני גברתנים לבית המדרש.

---

בפרק 32: מי הם הגברתנים המסתוריים שנכנסו לבית המדרש באמצע הלילה? ומה הם רצו מזלמן הישן?

המשכנו לפרק הבא, פרק 32, בו תשמעו על המפיונרים שהושכרו לנקום בזלמן, ועל נס פורים האישי שקרה תוך כדי שינה, ובעזרת ה' בהמשך הערב (11-12) נספר לכם על המשך השינה הארוכה של זלמן העייף.
עוד כמה כמה ימים אנחנו מסיימים, ולבינתים, תעקבו!!

והנה תקציר לעלילה שביקשתי מגימיני מקודם להכין לפורום בשביל להכניס את מי שנחת עכשיו לעלילה, (ת'אמת הוא עשה את זה בסיסי מדי, ולא נראה לי שהוא קרא את כל העלילה.. (הייתי גם צריך לשפץ..) אז ככה שמי שבאמת רוצה לדעת צריך לקרוא ה-כ-ל).

למי שפספס: מה עבר על זלמן עד עכשיו? (תקציר האירועים)​

אם נחתתם כאן רק עכשיו ולא הבנתם למה כולם מדברים על בחור בשם זלמן, הנה תקציר האירועים שיכניס אתכם לעניינים:

• ההתחלה: זלמן, בחור שאוהב ליהנות מהחיים, ויודע לדאוג לעצמו. זלמן הוא בחור ישיבה עם כישרון נדיר להסתבך בסיטואציות הזויות, יוצא למבצע איסוף כספים לת"ת. הוא עובר דרך שרשרת דמויות שרק עולם הישיבות יכול לייצר – מטרמפים מוזרים ועד משגיחים עם עיניים בגב.
• הסתבכות ב"אושר עד": בשיא הלחץ של פורים, זלמן מצליח לעקוץ/לעקוף/לעצבן כמה טיפוסים לא נכונים בסניף "אושר עד". הוא אסף כסף, אבל הוא גם אסף לעצמו כמה אויבים עם שרירים גדולים מאוד.
• המרדף: שני "גברתנים" (מפיונרים בשפת הרחוב, "אנשי מעשה" בשפת הישיבה) נשכרו לנקום בזלמן על הביזיון באושר עד. הם מגיעים לישיבה בעיצומו של פורים, כשהכל באוויר, ריח של יין וקיא בכל פינה, וראש הת"ת מוצא את עצמו תלוי מהתקרה (ליטרלי).
• המצב הנוכחי: הגברתנים הגיעו לחדר של זלמן. הם צורחים, הם מאיימים, הם רוצים לפרק אותו. אבל יש בעיה אחת קטנה... זלמן ישן.

​

פרק 32 הגברתנים והשדים
"איפה הבחור שהיה היום באושר עד", שאג אחד הגברתנים לעבר הציבור השיכור. משלא נענה, תפס את אחד הבחורים והרים אותו אל על. "תענה לי מיד!!", שאג לעברו הגברתן. "לא... לא יודע..", גמגם השיכור המסכן וניסה להיחלץ מידי הגברתן המפחיד.

"מי אחראי עליכם כאן?" התעצבן גם הגברתן השני לעבר עדת השיכורים שארגנו סביבו טבעת ריקודים ספונטנית. משלא קיבל תשובה החל להתרגז ולצעוק משפטים כמו "אני אשבור את כולכם כאן אחד אחד", וכן עוד משפטים שאין ראוי לזכרם כאן בביטאון מכובד זה, במיוחד לרגל חשיבות ימי הפורים בהם אנו עוסקים.

לאחר מספר דקות ולאחר ויכוח שהתפתח לתקרית אלימה מעט, הגיע ראש הת"ת מרחבת הישיבה, ממנה הוזעק באמצע שפיקח על מערך פינוי שיכורים מבולבלים למיטות בהנהלת פורימובי'ץ. מהלך שהסתבך מעט עקב כך שפורימובי'ץ ראה בהזדמנות זו זמן מתאים לסגור חשבון עם צעיר שיכור משיעור ב' שהעליב אותו לפני חצי שנה, מה שכמובן גרם להתקהלות של מספר בחורים כעוסים משיעור ב', וראש הת"ת נאלץ להידרש לעניין למען הסדר הטוב והשלווה.

משראו הגברתנים שראש הת"ת הגיע לבית המדרש, מיד עזבו את הזאטוטים שהמשיכו לנצל את דקות הריקוד האחרונות לפני שפורימובי'ץ יפנה אותם למיטות בכוח ויבנה עוצר משטרתי ומאיים בכניסה לפנימייה, ומיד תפסו את ראש הת"ת והרימו אותו לגובה התקרה.

יש לציין שאפילו השיכורים הגדולים ביותר עצרו את נשימתם באותו רגע, כיוון שראש הת"ת היה איש גדול ורחב מאוד, וחידוש גדול היה שכך ניתן להביאו עד מרומי התקרה. וכך, בעוד ראשו של ראש הת"ת מוצמד לתקרה, הודיע לו הגברתן השני בחשיבות: "הובל אותנו כעת, מיד ועכשיו, אל הבחור המחוצף שאסף כספים ב'אושר עד' היום בבוקר".

"הוא לא מכאן", החל לגמגם ראש הת"ת, אך בחור טיפש אחד החל לצעוק בקול: "רוצים לתפוס את זַלמֶן!". קבוצת בחורים משועממים החלה לנהור לעבר חדרו של זַלמֶן, לצפות במאורע המעניין והדרמטי.

הגברתנים, ששמעו בחצי אוזן את דבריו של הטיפש, וראו בחצי עין קבוצת בחורים רצה במהירות הקול לעבר החדרים, לא הבינו ברגע הראשון מה קורה, ואפילו היו מעט מבולבלים. כל זאת קרה, כיון שעיקר כוחם בידיים היה ולא בשכל, שכן באותו השכל המדובר לא שפר עליהם כל כך גורלם, מה שגרם להם לעסוק בעבודת כפיים קשה ומסוכנת, כגון זו שתכננו לעשות עכשיו בֶּזַלמֶן.

אמנם, לאחר מספר שניות ארוכות, הבינו לפתע הגברתנים שהבחורים רצים לעבר זַלמֶן המבוקש בכבודו ובעצמו. באותה שנייה, זרקו הגברתנים את ראש הת"ת המוצמד לתקרת בית המדרש באחת לעבר הרצפה, והחלו רצים אחר הבחורים לעבר חדרו של זַלמֶן, משאירים את ראש הת"ת האומלל על הרצפה, כואב ומיוסר.

"איפה זַלמֶן הזה", שאגו הגברתנים לעבר הבחורים תוך כדי ריצה בהולה. וכך, לאחר מספר שניות הגיעו הגברתנים לעבר מיטתו של זַלמֶן, והחלו לשאוג לעבר הבחורים שנסו על נפשם: "עופו מפה!!", ואף נתנו סטירת לחי לבנצי שנשאר צמוד למיטתו של זַלמֶן שהיה שקוע בשינה ערבה.

"אתה הבחור שאסף כסף היום באושר עד?" שאג לעברו אחד הגברתנים. השאגה הייתה כה גבוהה עד שאישה זקנה שגרה ביישוב התעוררה בבהלה והתקשרה למשטרה לדווח על רעידת אדמה. המוקדנית העבירה את פנייתה, אך פנייתה נסגרה עקב כך שהתברר שלפני מספר ימים התלונן זקן אחר מהיישוב טענה שאינה נכונה על רעידת אדמה, מה שהתברר כמריבה מקומית בתוך היישוב.

על אף שהשאגה הייתה גבוהה מאוד וכוונה ישירות לעבר אוזנו של זַלמֶן האומלל, זַלמֶן לא התעורר, וסימן פחד נראה אצל אחד הגברתנים. "אף פעם לא קרה שצעקתי ככה על בנאדם והוא לא קפץ", אמר בבהלה הגברתן, סימני זיעה ממקרה בלתי צפוי מתחילים לנצנץ על מצחו.

"זה מג'נון זה", יצא השני להגנתו של זַלמֶן שלא התכוון להתעורר, "כל היום אסף ב'אושר עד' ועקץ עוברי אורח תמימים, עכשיו הלך לישון", סנגר הגברתן והחל בניסיונות להעיר בעצמו את זַלמֶן האומלל. זה התחיל בשאגה אדירה שהעירה את כל אנשי היישוב, המשיך בסטירת לחי איתנה לבדוק אולי יתעורר, וכלה בנענוע עז. זַלמֶן לעומתם המשיך לישון בשלוות שיכורים איתנה, לא חש דבר.

"אולי ניקח אותו אתנו", החל הגברתן להסתפק, אך חברו המבוהל עצר בעדו. "זה לא בנאדם זה, בוא נעזוב אותו", אמר, מתחיל לצעוד לעבר הדלת בבהלה. "שדים ורוחות?" שאל השני שנזכר בסרטון שראה, בו נראים שדים שאוכלים אנשים, והחל לרוץ לעבר הדלת מפוחד.

וכך, כחצי שעה אחר שבאו, נראו שני הגברתנים נסים על נפשם במהירות, נתקעים בעץ שעמד באמצע הישיבה, קמים וממשיכים לברוח במהירות. קבוצת בחורים שיכורים עמדה והתבוננה בהם בסקרנות, עד שנעלמו מעיניהם, בורחים בדרך נס אל עבר הלא נודע.

בפרק 33 נספר לכם על שנת הדוב אותה תפס זלמן, ואולי היא כזאת אותה הייתם מאחלים לעצמכם אחרי עוד יום עמוס... (היו זלמנים!).
בפרק 34 אותו בל"נ אשאיר במוצאי שבת (תוכלו לקרוא אותו ברוגע..), נספר לכם על הרגע הדרמטי והמשמעותי בו התעורר זלמן, ועל מה שקרה בישיבה באותו זמן.


נהניתם? שתפו אותי!! כמו שכתבתי השנה גיבור סיפורינו שינה קצת כיוון, (לא בכוונה פשוט זה מה יצא בכתיבה המהירה לפני פורים, תוך כדי ניהול הקמפיין..), אולי בגלל השינה הארוכה אותה הוא תפס.. אשמח לדעתכם על השינוי הזה. התחברתם? או אולי נראה לכם קצת מנותק מהמציאות, עד שאהבתם את הבנאדם ומצאתם בו את עצמכם... מחכה לשמוע מה דעתכם על הכיוון החדש שהסיפור תפס!

חבר'ה, סליחה על העיכוב מיום חמישי... פשוט נרדמתי לרגע לכתוב את הפרק, וכידוע אצל זלמן – רגע אחד של שינה יכול להיגמר בטעות בשנה שלמה...

סתם.. במחילה היה הרבה טרדות בימים האחרונים ולא היה לי פנאי להעלות.. אז אנחנו חוזרים עכשיו עם פרק 33 על שנתו הארוכה של זלמן, ובערת ה' מחר נהיה בפרק הדרמטי של ההתעוררות...

פרק 33: שנת הדוב​

זַלמֶן, שלא ידע מימינו ומשמאלו והיה עסוק בלישון את שנתו הערבה, לא חלם אפילו בחלום קטן בשנתו העמוקה את האירוע ההזוי ממנו ניצל, ורק המשיך לנום בשלווה ולחלום על בתים של גבירים אליהם נכנס הוא ויוצא תדיר עם כיסים תפוחים, ואת פני המשגיח זורחות לעומתו ואומרות לו: "חן חן זלמנק'ה יקירי וידידי הנחמד".

הבחורים הנדהמים הלכו אט אט לחדרם והתארגנו לשינה תוך כדי צעקות ומריבות קשות עם פורימובי'ץ, שכללו זריקת שתי ביצים ואף מריבה מילולית וסיכום על נקמות קשות. וכך, לאט אבל בטוח, החלה הישיבה כולה לשקוט ולהתארגן לשינה, לקראת יום פורים מהנה ושמח.

בבוקרו של יום פורים עברו כעשרה בחורים מוועד שישי בין החדרים עם בוקסה רמת עוצמה שהזמין ראש הת"ת כשבועיים מראש. לא היה בחור שלא קם מהבוקסה המרעישה, ואף מספר מושבניקים באו במיוחד לרחבת הישיבה והחלו לצעוק על האחראים ולעוררם על עניינים תורניים כמו גזל שינה, ואף אמרו משפטים כמו "אתם החרדים", וכו'.

רק בחור אחד ויחיד לא קם, על אף הפתעת הבחור המעורר שאף קרא לחברו שהפעיל את הבוקסה רמת עוצמה בידו לעבר זַלמֶן. וכך, יצאו הם מהחדר בחיוך שטני כאשר שתי הבוקסות המפחידות מופעלות ליד אוזניו של זַלמֶן העייף שמאן לקום, תוכניתם הייתה לחזור בעוד עשר דקות ולחייך למול פניו האומללות של זלמנינו.

"זַלמֶן היקר, נו באמת", קראו לעברו המעוררים כאשר חזרו וגילו שזַלמֶן דידן עסוק בשינה. "אתה עושה עלינו קטע כאילו?" ניסה המעורר הוותיק להבין. "כבר שלוש שנים אני בתחום ולא זכור לי כזה מקרה", שח המעורר הראשון לחברו המעורר הצעיר וחסר הניסיון. "גם בשביל מומחה כמוני זה נדיר", ניסה לקצור קרדיט על הדרך.

לאחר סיום קריאת המגילה בבוקרו של פורים, קרא יו"ר הת"ת לרופא מקצועי לעבר מיטתו של זַלמֶן, אך הרופא טען לאחר בדיקת כמה מדדים שהכל בסדר ואין לדאוג כלל, וכי זַלמֶן היה עייף מאוד לאחר האיסוף ושתיית האלכוהול, ולוקה בהשלמת שינה מסיבית שנקראת "פרוסטרייה", ואין לחשוש כלל.

הרופא אף הבהיר שאין ללחוץ את זַלמֶן, ויתכן שיישן עוד שעות רבות או ימים מספר, ואין בכך דבר. "זַלמֶן רגוע ושליו ונהנה כעת משינה עמוקה", אמר הרופא והניח לזַלמֶן להמשיך בשנתו הארוכה. כך קבוצתו של זַלמֶן, אותה בנה בדם ויזע תוך גרימת כאוס בכל הישיבה, נאלצה לצאת לאיסוף הפורים בלעדיו, ולהותיר אותו ישן במיטתו, ללא שמץ של מושג מתי יקום ואם יצטרף לאיסוף הנחשק.

לאחר ימי הפורים, כאשר חזרו חברי החדר וגילו את זַלמֶן ישן עדיין במיטתו, לא היה גבול להפתעתם. אך לאחר פנייתם למשגיח הישיבה שהבהיר בתוקף: "מבחינתי זה בסדר שימשיך לישון כל השנה", השלימו חברי החדר ובני הישיבה לתנומתו הארוכה והמוזרה של זַלמֶן, וחיכו להזדמנות בה יקום ויצחקו עליו על שנתו הארוכה, ועל כך שהפסיד את כל ימי הפורים ברוב שכרותו ועייפותו.

מחר בעזרת ה' נספר לכם על שנתו הארוכה של זלמן, ועל התעוררות הדרמטית לאחר שינה ארוכה ביותר.. יש למה לחכות!! אני ישתדל מחר בצהרים או בתחילת הערב להשאיר את הפרק הבא וגם עוד פרק יותר מאוחר. שבוע טוב!!

ועכשיו לפרק הדרמטי בו תשמעו על שנתו הארוכה של זלמן (אולי גם אתם תזכו יום אחד..), והתעוררותו לקראת מגבית הפורים של השנה הנוכחית רק לפני כחודש..

פרק 34: התעוררותו של זַלמֶן לקראת חג הפורים​

וכך, לאחר שנה, ממש בהזדמנות בה עוסק סיפורינו, בעת טרום ימי הפורים, בעוד שכל בני הישיבה התרגלו זה מכבר לתופעה המוזרה של שנתו של זַלמֶן, ואף כמה מדענים מרוטי משקפיים הגיעו לחקור מעט את התופעה המוזרה (ואף החלו ניסויים בבעלי חיים שאוספים כסף ושותים אלכוהול לראות כמה זמן יישנו וכו'), באמצעו של יום בהיר של חודש אדר, לקראת שבת זכור, הקיץ זַלמֶן משנתו. בפשטות וללא דרמה משמעותית, לאחר שינה של שנה.

היה זה ערב בהיר, אחד מני רבים. זַלמֶן התהפך על מיטתו בהנאה, התיישב בעייפות, התמתח ארוכות, והחל לנסות להבין מה קורה אתו, והאם עכשיו יש ארוחת צהריים או ערב בישיבה – מה שכמובן לא רצה לפספס עקב רעב חזק ובלתי מוסבר שהרגיש, תוך כדי ששפשף בחוזקה את עיניו שהיו מלאות בקורי שינה עבים.

כפי שכבר סיפרנו לכם, הייתה זו שעת ארוחת ערב בישיבה, ואף אחד מחברי החדר לא נכח בחדר. וכך התעורר לו זַלמֶן בשלווה, בעודו מתעורר לאיטו ומנסה להיזכר שוב ושוב באיזה יום מדובר והאם פורים כבר היה.

לפתע נזכר ששתה מעט בליל פורים, ומיד הסיק בבהלה שככל הנראה נרדם וכולם קמו בבוקרו של פורים, ורק הוא נשאר כאן לרוע גורלו, ויאלץ לחגוג לבדו עכשיו את כל חג הפורים.

באותו זמן ממש התקרבו חיים ובנצי לעבר החדר עם שתי צלחות מלאות באורז מעופש, אותו התכוונו לאכול אגב שיחת נפש קצרה, בה יתבקש חיים להעביר מידע מסווג לאוזנו של בנצי, ולפרסום סודי המוני. שום דבר לא הכין אותם לדרמה שמתרחשת ממש ברגעים אלו.

בבת אחת נפתחה דלת החדר, וזַלמֶן העייף התכוון לצאת לשטוף פנים ולהתחיל להתארגן לקראת יציאה לפחות לשושן פורים לירושלים, תוך שהוא מתחיל לחשוב על העונש הכבד שיפיל על חברי הקבוצה שנטשו אותו לשינה ארוכה בחדרו, וגרמו לו להפסיד את כל יום הפורים דפרזים.

"מה זה!", צעק בנצי בבהלה לעבר זַלמֶן, והשליך את צלחת האורז לעבר זַלמֶן שנבהל לרגע. "מה אתם רוצים ממני?" תהה זַלמֶן המבולבל. "מה זה מה?!", רעדו ידיו של חיים גם, והאורז המעופש נשפך על הרצפה, מותיר שורה לבנה ודביקה סביב זַלמֶן. "אתה ישן כבר שנה!!!"

"לא פורים עכשיו?", נבוך מאוד היה זַלמֶן, עדיין רישומי השינה הארוכה ניכרים על פניו, ומוחו מתקשה לחזור לפעילות סדירה. פיהוק ענק התפהק מפיו.

"ממש לא פורים", הודיע בנצי בהחלטיות, "ואתה ישן כבר מלא זמן, כמעט שנה! אף אחד לא מבין מה אתה חושב לעצמך. התחדש משהו בדיוק היום? החלטת לקום בגלל משהו מיוחד?", שאל בנצי, מנסה לרחרח אחרי הסיפור האמיתי והאותנטי אותו ניתן יהיה לשווק לציבור מכלי ראשון ממש.

"אתה נורמלי?!", שאג חיים לעבר זַלמֶן והחל לנענע אותו בשתי ידיו, "אתה ישן כבר שנה שלמה!!!!! מה הסיפור שלך?". ואז החל לטלטל את זַלמֶן עזות, דמעות התרגשות זולגות בלחייו. "זה אתה???", שאג תוך כדי נענוע עז. "אתה אמיתי כאילו???? אאאתתתה חי!!???", אמר בקול מוזר ומופתע, חיוך מוזר יחד עם דמעות מופיע על פניו.

זַלמֶן היה מבולבל ונבוך מאוד. "באמת ישנתי עכשיו כל השנה?", שאל בחוסר אמון. "איזה פדיחות..", אמר זַלמֶן בעודו מנסה להבין מה קורה כאן, "כאילו הפסדתי את כל פורים, את כל פורים???", שאל בהלם.

"מה פורים, מה", הצטעק בנצי, "כבר היה פסח, וסוכות, ועוד מעט שוב פורים!". "אה, לא כזה נורא, עוד מעט שוב פורים", התנחם זַלמֶן למול בנצי שפער פה גדול. "לא הבנת זַלמֶן", אמר לו בנצי, "ישנת מפורים עד כמעט פורים, אתה מבין???".

באותו רגע חושך גדול נפל על זַלמֶן, והוא החל לדמיין את עצמו יוצא לעבר בית המדרש, עדת בחורים מדדה מאחוריו, מרכלת סיפורי לשון הרע ורכילות: "זה ישן כבר שנה..". ושני הבחורים המציקים משיעור א', להם נהג זַלמֶן להרביץ מדי פעם כאשר אף אחד לא ראה, צועקים לעומתו: "מה קרה קמת? עד עכשיו היה מצוין!". ואז, הנה הוא נכנס לבית המדרש..

והמשגיח מסמן לו באצבע צרדה להתקרב אליו, פניו מביעות זעם עצור, והוא מגיע בחשש... והמשגיח פונה אליו בקול נזעם ואומר לו: "כמה זמן אתה ישן זַלמֶן? אי אפשר להמשיך ככה. לא תוכל להמשיך בישיבה אם אתה ישן כל כך הרבה זמן, לא בא לסדרים ומתנהג ככל העולה על רוחך. אני צריך לדבר עם הרושיב'ע על ההמשך שלך כאן בישיבה..".

והנה הוא נקרא לעבר חדרו של ראש הישיבה, שם מצביע המשגיח עליו בחומרה ואומר לראש הישיבה: "הרושיב'ע, הבחור הזה ישן כל כך הרבה זמן, כבר כמעט שנה. לא נכנס לסדרים, לא תפילות, ממש כמו חילוני. לא בטוח שכדאי שיישאר בישיבה שלנו, שלא יקלקל חלילה בחורים אחרים..".

וראש הישיבה הנסער מביט בו ואומר בקול שקט וכאוב: "הערכתי אותך זַלמֶן, ואף רציתי לדרוש את עצתך כמה פעמים, ובאמת התפלאתי כי לא ראיתי אותך כאן. עכשיו אצטרך לחשוב על הכל שוב. תחזור בבקשה לחדר, ואני והמשגיח נשב ונחשוב מה לעשות ואולי גם נדבר עם ההורים..".

כששמע זַלמֶן בעיני רוחו את כל הדברים האלו, מראה פניו הפך לעצוב, והוא נהיה כמעט אפאתי ופסק להגיב לדבריהם הנרגשים. רק פילס דרך בכוח בין בנצי ובין חיים לעבר הכיור, לשטוף פנים ולהחליט מה יוכל לעשות כנגד המשגיח בעניין המשך הימצאותו בישיבה.

כאשר חיים ובנצי שמו ליבם שזַלמֶן מתעורר ומתחיל להתארגן על עצמו, מיד שכחו את השחנ"ש המתוכנן ואת ערימות האורז הדביקיות. "אולי זה רק זמני והוא יחזור שוב לישון", לחש חיים לבנצי בחשש, אך האחרון ביטל את דבריו בהינף יד: "לא ניתן לו לישון יותר, לפחות שנה הוא יכול להישאר ער!". ומיד החל בנצי בריצה תוך שהוא צועק לחלל רחבת הישיבה, בה הילכו באותה עת כמה עשרות בחורים: "זַלמֶן התעורר!!!!".

את שקרה ברגעים אלו לא ניתן לתאר. מספר בחורים החלו לצעוק בקול גדול "אֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶ", עוד שלושה בחורים רצו בתזזיתיות ברחבי הישיבה וצעקו "זַלמֶן המשוגע התעורר", עוד מספר בחורים פרצו בצחוק תמוה ומביך. בחורים אחרים צעקו לעבר בנצי בחומרה "משוגע!!", כאשר כוונתם האמיתית היא לזַלמֶן שהחליט לישון כה הרבה זמן ולקום רק לקראת פורים. ועוד קבוצת בחורים הייתה פשוט הלומה וסירבה להאמין לבנצי, ורק התקהלה סביבו וצעקה לו "שקרן!!".

אחד מהם ניגש לעבר בנצי וחנק אותו בצווארו ואמר לו בחומרה: "אתה תפסיק לעבוד על כולם בשביל חתיכת צומי, אתה חושב שזה מצחיק?! גִי גִי גִי!".

בחור אחר התעלף ברחבה, ושלושה בחורים שפכו עליו ספלי מים בהנאה מרובה. מאיר פורימובי'ץ ששהה בחדרו ושמע את הבשורה המוזרה, קם מכיסאו עליו עבד לצרכי החפ"ק של יום הפורים וצעק: "חתיכת שיכור!".

נהירה גדולה של בחורים החלה לעבר חדרו של זַלמֶן שהיה עסוק בשטיפת הפנים בכיור שבכניסה לחדר. קול המון נרגש נשמע מתקרב. "רק שארתור לא הגיע שוב להעניש אותי", פחד זַלמֶן, ברח לחדר והתחבא מתחת למיטה. קבוצת ענק של בחורים הלכה והתקרבה.

"בנצי משקר", צעק מישהו, ואחר ענה אחריו: "עלי הוא לא התעורר". עוד אחד אמר: "בטוח הוא התעורר, הוא כבר שנה ישן!". הדלת נפתחה באחת, קבוצת ענק עמדה בכניסה, מתבוננת במיטתו הריקה של זַלמֶן בהלם. לא ידע זַלמֶן אם לצאת או להישאר שם מתחת למיטה, אך ספקו הוכרע באחת. בחור צעיר הצביע לעבר הציצית של זַלמֶן שחרגה מתחת למיטה: "הטמבל הזה השתגע מרוב שינה, עכשיו הוא מתחבא מתחת למיטה", צחק. שני בחורים ניגשו לעבר זַלמֶן והחלו למשוך אותו שפל ומבויש.

דרמה התחוללה באותם רגעים. עשרות בחורים נדחפו לעבר פניו של זַלמֶן, לחזות בפניו האמיתיות שהיו חסרות בישיבה, והישיבה נהפכה למעט משעממת ללא סקופים שוברי שגרה. יודעי דבר אף מספרים שבנצי נצפה מספר פעמים בוכה בשקט בחדרו מרוב צער על מספר ימים שעברו ללא סקופ משמעותי, או יריבות חדשה בין השיעורים אותה נהג זַלמֶן לעשות מדי פעם ללא משים.

בחור צולאי קדוש שנכנס במקרה לחדר, (לטענתו משום שבדיוק עבר בין החדר לבית המדרש ובדיוק רצה להיכנס לשירותים בדרך ללימוד, וכמובן שלא התכוון להתבטל עכשיו או להיכנס לחדר על חשבון הלימוד), החל מברך בקול גדול ובכוונה מרובה "ברוך מחיה המתים". לאחר מכן דחף את כל מי שבצידו בלא משים, ניגש לעבר זַלמֶן בתנועה מפחידה וחיבק אותו בחוזקה, שערות זקנו הארוך מלטפות את זַלמֶן האומלל.

מיד לאחר מכן הופשרה האווירה לגמרי. ריקוד ספונטני שארגן נַפְתּוּלִי שנפל לדיכאון אינסופי, וחיבוקים רבים שקיבל זַלמֶן ההמום שציפה לנאצות על כך שהחליט לקום. "זה עוד בדיחה שארגנת לנו?", שאל בנצי שניסה להבין את מה שעומד מאחורי האירוע ההזוי של השינה שהחליט זַלמֶן לעשות.

המשגיח שיצא לבית המדרש לקראת סדר ג', שמע רעש עצום שהולך ומתעצם מכיוון חדרו של זַלמֶן, לאחר יום עמוס – ילדים מייללים, תינוקות צועקים, דחפורים מרעישים וטלפונים חשובים של הורים כעוסים – כעת מצא לו המשגיח שעה פנויה להיכנס לסדר הערב ולדבר מעט עם שומעי לקחו. אך גל הרעש והשירה האדיר שנשמע כמו רעם איום המתגלגל והולך לו בכל המושב, גרם לו להחיש את צעדיו לעבר חדרו של זַלמֶן.

"אני לא אתן לבטֹולה הזאת לקרות", הודיע המשגיח לאוזניו והן הנהנו בהסכמה. "זה בטח זַלמֶן, עשה עוד בלאגן", הרהר, ומיד נזכר שכבר שנה שלא יצא "זַלמֶן" חדש.

וכך, בתחושה מוזרה, הובילו רגליו של המשגיח אותו לעבר חדרו של זַלמֶן בו נהג לשהות מדי פעם בפעם עד לפני כשנה. וכשסימני שאלה מנצנצים במוחו, נכנס המשגיח לחדר העמוס, היישר לעבר פרצופו של זַלמֶן שניסה בצורה נואשת לברוח מהחדר, תוך שבדעתו עולה סרט אימה בו המשגיח נעמד לידו מול כולם וצועק עליו בקול גדול תוך כדי שמנופף מולו באצבע כאומר "נו נו נו", וצועק עליו מאוד: "כמה זמן אתה ישן!!! אין סדרים אין תפילות, תתבייש לך!!", ולאחר מכן יוצא מן החדר ומשאירו מבויש, מחכה לגזר דין על עונשו הגדול.

לעומת זאת, המשגיח המופתע התנפל על זַלמֶן שניסה לברוח מידיו, חיבקו חיבוק עז, ואמר לו: "התגעגעתי אליך זַלמֶן! היית חסר כאן כל כך. ברוך השם שאתה סוף סוף כאן אתנו, רוקד ופעיל". "ומה העונש?", שאל זַלמֶן בחרדה. "אני שמח לראות שהשינה לא השפיעה עליך לרעה ואתה חושב בדיוק באותה צורה כמו פעם", סתם המשגיח ולא פירש מהו העונש.

ברוב שמחתו החליט המשגיח לארגן סעודת הודיה, ואף ציווה על זַלמֶן להתקשר להוריו, על אף חששו המוצדק של זַלמֶן שהוריו יגערו בו חמורות על כך שהוא ישן כל כך הרבה זמן, ועל כך שכבר הרבה זמן לא בא לשבת חופשית.

----
בפרקים הבאים נשמע על פריצת הדרך של השנה הנוכחית באיסוף הפורים, ועל הקמפיין המוזר והתמוה מאוד שמנהל בסיוע המלחמה בישיבת חכמנובי'ץ.

מה אתם אומרים, נשלח את הפרק הבא (האיסוף לפורים והקמפיין האומלל), עוד הערב, או מחר בצהרים??

מחכה לתגובות, נתראה!!!

פרק 35: האיסוף לפורים והקמפיין האומלל​

לאחר מספר ימים, ולאחר שכלל תלמידי הישיבה התרגלו לשהותו החדשה-ישנה של זַלמֶן, ואף הספיקו ללחוץ את ידו ולבקש שיחתום להם על מסמכים חשובים אותם כתבו, הבין פורים שזלמן מתקרב בצעדי ענק ומן הראוי שיאסוף למגבית החשובה וינצל אפיקים שלא נוצלו בשנה שעברה.

וכך, בליל יום בהיר, בשעה שבין עלות לזריחה, לאחר כמה ימים שזַלמֶן לא ישן מחמת ערנותו הרבה, נפלה על זַלמֶן תנומה קצרה בה הבהיר פורים לזַלמֶן בחלום הלילה כי עליו להתחיל לפעול לת"ת ברצינות ולהוכיח לכולם שהשינה הארוכה לא תמנע ממנו להתגייס לאיסוף החשוב.

היה זה ליל שישי לאחר שזַלמֶן הסתחרר מעט אחרי שש שעות של ישיבה מול הנרגילה הגבוהה אותה ירש מסבו ז"ל. וכמנהגו של ליל שישי מקדמת דנא, ישב הוא וחברי החדר ודיברו על קמפיין פורים של אותה שנה שלא היה מרגש במיוחד. יעקב האגדי התחתן, ואת מקומו ירש בחור צעיר ורזה שנהג לפחד מפרחחים והקפיד מאוד שלא יאספו כסף על חשבון הסדרים.

הסלוגן באותה השנה היה "יששכר וזבולון", לרמז שעל ידי איסוף לת"ת אני עוזר ושותף בלימוד התורה של החבר. הקמפיין לא היה משכנע והיה נשמע כמו פנייה של קופת העיר למען אברכי הכוללים, ובשעת הישיבה המזרחית הספידו זַלמֶן וראובן את הקמפיין הלא יוצלח.

שיעורו של זַלמֶן כבר הגיע לשיעור ג' ונהיה לשיעור חשוב ששומע שיעורים ממרן הרושיב'ע ואף מדבר עימו מדי פעם בלימוד, ולא מתעסק בדברים פשוטים וזולים כמו איסוף בצמתים והצקה לאנשים חפים מפשע שכל חטאם הוא שעשו קנייה בקיוסק השכונתי או שפתחו את הדלת.

וכך, אווירה של אחרי פורים, שכוללת התגודדות סביב לוחות מודעות והליכה חסרת תכלית למכולת והישארות ערנית בחדר לעולמי עד ללא איסוף אפקטיבי ויעיל, החלה בישיבה. והדיונים סביב עניין מגבית הפורים המוזרה נידונו במעמד פתיחת הנרגילה המשמעותי, על רקע ישיבה מזרחית על גבי שטיח שגנב זַלמֶן לפני שנה וחודשיים בטרמפ בדואי, במעמד רבים מבני השיעור שבאו להציץ במעמד המרשים של תחיית המתים.

אמנם, לאחר שהבחורים החלו להתפזר לקראת שינה ארוכה ומרעננת לכבוד שבת זכור בה נהגו עמך בית ישראל להיות ערניים ולהיטיב לבם בשתייה חריפה, נרדם מעט זַלמֶן. ובאותו זמן קיבל על עצמו קבלה גדולה לשם שמיים – להתגייס לת"ת על אף כל המניעות וחוסר הצבעוניות שבדבר, וכל זה עקב שיחת נפש ארוכה שערך פורים לזַלמֶן ורק קצה ממנה נתבאר וכפי שנכתב לעיל.

וכך, בכל השבת, בזמן שהבחורים היו עסוקים באותם עניינים חשובים של שתיית האלכוהול, עסק זלמנינו בתכנונים כיצד ינצל השנה דברים שוברי שגרה בהם ישבור את המצב הקשה בו נמצאת המגבית. ואף טיסה לטראמפ נשקלה ואף בוטלה עקב כך שהבית הלבן הבהיר לזַלמֶן שתקיפה צפויה באיראן בקרוב ואין פנאי לפגישות עסקים כמו חסות שייתן טראמפ בעד פרסומת לעסקיו בחוצות בני ברק וירושלים על ידי שקיות איסוף הכספים עליהן יהיה רשום המותג העסקי של טראמפ.

אחרי הפסקה לא מכוונת אנחנו כבר בפרק 36

פרק 36: קמפיין בעזרת תקיפה​

יש לציין שזַלמֶן הודיע לטראמפ שדי להתחמקויות ולא בא בחשבון לדחות את הפגישה החשובה. או אז סיפר לו טראמפ בסוד גדול על מועד התקיפה בשבת בבוקר, והזהירו שלא יגלה לאף אחד, ואף הבטיח לו תרומה משמעותית למועד בו יהיה מסודר יותר כלכלית אחרי שהבורסה תעלה ותיקבע פגישה מסודרת.

מאותו מועד הלך זַלמֶן בארשת חשיבות בכל הישיבה ולא סיפר לאף אחד את דבר המלחמה המתקרבת לבוא. רק לראש הת"ת המתיק במתק שפתיים ובסודיות מוחלטת את דבר התקיפה, למען ידע להיערך לתקיפה המשמעותית באופן שהת"ת לא יינזק, ואף ישתמש בדבר לצורכי הקמפיין הכושל.

יו"ר הת"ת המשעמם קיבל את הדברים והחל להתארגן בהתאם, והכין מודעות למוצאי שבת בה דבר התקיפה יתגלה, בהן היה כתוב: "רק התיירה מגינה! עכשיו תאסוף בשביל הרוגע בלימוד של החבר שלך", ו"גיוועלד! עמישראיל צריך מצוות, תעשה חסד!", ושאר מודעות בסגנון הזה.

לשבת עצמה הכין יו"ר הת"ת דרשנים שידברו על המצב הקשה בו עם ישראל נתון ושידברו שאם תהיה תקיפה אז בשביל זכותים של עמישראיל יאספו בחוזק וכו' וכו'. דרשות שכמובן אגלה את אוזניכם שהיו מושא לצחוק בקרב כל הפרוסטע'רס של הישיבה והוסיפו הרבה ירא'ס שמיים בקרב המבקשים שעמדו כל ליל שבת ובצהרי יום השבת והתווכחו האם עדיף ללמוד בתענית דיבור או לאסוף, והאם זה מוגדר כמצווה עוברת, ושאר חיקורין האהובים על האנשים הנ"ל.

לפני השבת, בכדי שלא יתקלקל אפקט הדרשות בבלאגן טוטאלי מחמת אזעקות ונפילת טילים וכו', באופן שיזיק לאסיפת הת"ת, הזמין יו"ר הת"ת בהזמנה מיוחדת ומהירה ממצרים, מערכת כיסוי אטומה ושקופה, בה כיסה על ידי מנוף מיוחד שהגיע בערב שבת, את כל מתחם הישיבה. המערכת בודדה את כל הרעשים מבחוץ ואף חסמה את הטילים שכיוון המן לעבר ישיבת חכמנובי'ץ והחזירה להם אותם באופן ישיר, מה שגרם למותו בטרם עת. בעוד שהאמריקנים השקרנים והישראלים היהירים, התייהרו וטענו כאילו הם אלו שהרגו אותו, ולא ידעו שזו ישיבת חכמנובי'ץ וכוח התורה והדרשות של אותה שבת זכור, והכוונה במחיית עמלק שהייתה חזקה מאוד, כפי שכבר פורט במקום אחר ואין לפרט כאן, מחמת האריכות ועלויות ההדפסה.

וכך, רק במוצאי השבת, בשעה בה הבחורים היו מעוררים וחזקים מאוד באספה לת"ת בכל מחיר, ובוודאי אם תהיה התקיפה, שמצריכה הרבה חסדים ותמיכה בלומדי תורה, החלו לשמוע הבחורים את דבר התקיפה בהפתעה והתעוררו מאוד בליבם למען האספה החשובה.

לאחר כל הנ"ל, דרש זַלמֶן דרשות ארוכות לכל הקהל שהתאסף סביבו בהערצה בהן סיפר להם על קשריו ההדוקים עם טראמפ ועל כך שלחץ עליו לתקוף למען הצלחת המגבית הכושלת והקמפיין המוזר, ועל היענות טראמפ לבקשתו וכו' וכו'. עד שהגיע יו"ר הת"ת הרזה והמסכן והחל לצעוק עליו בגנות ביזוי הת"ת, או אז נאלץ זַלמֶן להשתתק בפחדו מגערות חוזרות ונשנות מהנהלת הישיבה במקום הערכה עצומה.

לא די בפעולת ענווה זו, אלא שאף חזר זַלמֶן לארשת רגילה בפניו, לא לפני שסגר קבוצה שתאסוף ברחבי איראן עם מטוס פרטי אצל כל מתנגדי המשטר. תוכניתו הייתה לספר להם על חלקו הגדול בתקיפה ולקוות שיוזילו מהונם המועט וחסר השווי בשבילו כאות הוקרה והערכה.

אך במקביל הבין זַלמֶן שלא רק מכך תצמח הישועה. ולאחר שהבין שיש לו הזדמנות להוציא את הת"ת מהאשפתות של השנה ולאחר שטראמפ אכזב אותו בנוגע לחסות שביקש, החליט על גיוס המונים במקומות אחרים בהם לא הגיעה יד אדם ויש פוטנציאל כספי עצום.

וכך בבוקרו של יום ראשון יב' באדר הודיע זַלמֶן לנַפְתּוּלִי שהיה בתהליך התאוששות מדיכאון קשה כנ"ל, והודיע על יציאה לאיסוף אצל מרפי, עליו שמע שאצלו אוספים יומיים לפני פורים והוא נותן סכום יפה – שכמובן כלול בהצקות מרובות כדרכו של מרפי הידועה להכשיל כל דבר טוב.