הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
סיפור בהמשכים שיצרתי ע"י הבינה.
בפנים נחו שתי חלות, תבנית ביצים קטנה, וחבילת מרגרינה. זהו. את הדגים היא אמרה למוכר שהיא "כבר קנתה במקום אחר", ואת הבשר – נו, בשר זה לא בריא מדי, היא ניסתה לשכנע את עצמה בלב בעוד היא חולפת על פני הויטרינה של הקצביה.
היא נכנסה לחדר המדרגות של הבניין ברחוב חזון איש. הריח כאן היה שונה – ריח של ענווה מאולצת ובישולים של אחרים. היא קיוותה לעלות את שלוש הקומות במהירות, לפני שתפגוש מישהו.
"רבקה! שבת שלום!"
הקול הגיע מלמעלה, מהדהד בחלל המדרגות כמו צלצול פעמון שהיא לא רצתה לשמוע. זו הייתה גברת פרידמן מהקומה השנייה, אישה שעיניה תמיד נראו כאילו הן עושות חשבון נפש – לאחרים.
רבקה נעצרה, כופה על עצמה חיוך. "שבת שלום, גברת פרידמן."
גברת פרידמן ירדה כמה מדרגות, סורקת במבט מהיר את השקית הבודדת שבידה של רבקה. "זהו? סיימת כבר את הקניות? אשריכם. כשחיים ככה, בזוג עם ילד אחד, הכל הולך בקלות, אה? לא צריך לסחוב עגלות מהשוק."
רבקה הרגישה את הדם עולה ללחייה. "כן, ברוך ה', אנחנו מסתדרים," אמרה בקול שקט, מנסה להמשיך בטיפוס.
"באמת, אני תמיד אומרת לבעלי," המשיכה פרידמן ולא זזה מהאמצע, "הצעירים של היום יודעים לחיות. הכל רגוע, הכל בשליטה. בטח יהודה כבר בבית, לומד בנחת, לא צריך להתרוצץ בין מכירות בשר למכירות פירות. תענוג."
רבקה הנהנה במכניות. היא רצתה לצעוק שיהודה לא לומד בנחת, הוא יושב מול ערימת מכתבים מהבנק ומנסה להבין איך משלמים את חשמל בלי שינתקו אותם במוצאי שבת. היא רצתה לומר לה שהשקית הזו היא כל מה שיש להם, ושגם היא נקנתה בלב כבד.
"שבת שלום," היא אמרה כמעט בבריחה, עוקפת את השכנה ומזנקת לקומה השלישית.
כשסגרה מאחוריה את דלת הבית, השקט היכה בה. זה לא היה שקט של נחת, אלא שקט של דריכות. יהודה ישב ליד שולחן המטבח, ראשו בין ידיו. על השולחן הלבן, שכבר היה מכוסה במפה לכבוד שבת, היה מונח מכתב עם לוגו אדום בולט.
"הם דפקו שוב?" שאלה רבקה בקול רועד, מניחה את השקית על השיש.
יהודה לא הרים את מבטו. "לא דפקו. השאירו מתחת לדלת. רבקה, אנחנו צריכים לצאת מפה."
"לאן?"
"לחיפה. ליומיים. אני לא יכול לעבור כאן עוד שבת כזו. אני מרגיש שהקירות סוגרים עלינו. כולם חושבים שאנחנו חיים בגן עדן של נוחות, ואני... אני רק רוצה לנשום במקום שאף אחד לא יודע בו מי אני."
פרק 1: לבן על גבי ריק
האוויר בבני ברק של יום שישי בצהריים היה סמיך, תערובת של ריח חלות טריות שנאפו בתנורים ביתיים עם אדים של אקונומיקה ושאון בלתי פוסק של עגלות ילדים. רבקה הידקה את אחיזתה בידית הפלסטיק של השקית. היא הייתה קלה מדי, השקית. קלה בצורה שצרבה לה בכפות הידיים יותר ממה שהיה צורב משקל כבד של קניות לשבת ברוכת ילדים.בפנים נחו שתי חלות, תבנית ביצים קטנה, וחבילת מרגרינה. זהו. את הדגים היא אמרה למוכר שהיא "כבר קנתה במקום אחר", ואת הבשר – נו, בשר זה לא בריא מדי, היא ניסתה לשכנע את עצמה בלב בעוד היא חולפת על פני הויטרינה של הקצביה.
היא נכנסה לחדר המדרגות של הבניין ברחוב חזון איש. הריח כאן היה שונה – ריח של ענווה מאולצת ובישולים של אחרים. היא קיוותה לעלות את שלוש הקומות במהירות, לפני שתפגוש מישהו.
"רבקה! שבת שלום!"
הקול הגיע מלמעלה, מהדהד בחלל המדרגות כמו צלצול פעמון שהיא לא רצתה לשמוע. זו הייתה גברת פרידמן מהקומה השנייה, אישה שעיניה תמיד נראו כאילו הן עושות חשבון נפש – לאחרים.
רבקה נעצרה, כופה על עצמה חיוך. "שבת שלום, גברת פרידמן."
גברת פרידמן ירדה כמה מדרגות, סורקת במבט מהיר את השקית הבודדת שבידה של רבקה. "זהו? סיימת כבר את הקניות? אשריכם. כשחיים ככה, בזוג עם ילד אחד, הכל הולך בקלות, אה? לא צריך לסחוב עגלות מהשוק."
רבקה הרגישה את הדם עולה ללחייה. "כן, ברוך ה', אנחנו מסתדרים," אמרה בקול שקט, מנסה להמשיך בטיפוס.
"באמת, אני תמיד אומרת לבעלי," המשיכה פרידמן ולא זזה מהאמצע, "הצעירים של היום יודעים לחיות. הכל רגוע, הכל בשליטה. בטח יהודה כבר בבית, לומד בנחת, לא צריך להתרוצץ בין מכירות בשר למכירות פירות. תענוג."
רבקה הנהנה במכניות. היא רצתה לצעוק שיהודה לא לומד בנחת, הוא יושב מול ערימת מכתבים מהבנק ומנסה להבין איך משלמים את חשמל בלי שינתקו אותם במוצאי שבת. היא רצתה לומר לה שהשקית הזו היא כל מה שיש להם, ושגם היא נקנתה בלב כבד.
"שבת שלום," היא אמרה כמעט בבריחה, עוקפת את השכנה ומזנקת לקומה השלישית.
כשסגרה מאחוריה את דלת הבית, השקט היכה בה. זה לא היה שקט של נחת, אלא שקט של דריכות. יהודה ישב ליד שולחן המטבח, ראשו בין ידיו. על השולחן הלבן, שכבר היה מכוסה במפה לכבוד שבת, היה מונח מכתב עם לוגו אדום בולט.
"הם דפקו שוב?" שאלה רבקה בקול רועד, מניחה את השקית על השיש.
יהודה לא הרים את מבטו. "לא דפקו. השאירו מתחת לדלת. רבקה, אנחנו צריכים לצאת מפה."
"לאן?"
"לחיפה. ליומיים. אני לא יכול לעבור כאן עוד שבת כזו. אני מרגיש שהקירות סוגרים עלינו. כולם חושבים שאנחנו חיים בגן עדן של נוחות, ואני... אני רק רוצה לנשום במקום שאף אחד לא יודע בו מי אני."
Reactions: שמואלזון ו-yes I am2 //