סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה

שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.


יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!

מותחן מדע־בדיוני מהיר, אפל וטעון אקשן על שליטה, שקר והאמת שמסרבת להישאר קבורה.

פרק א

איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".