אני אדם שמח פחות או יותר. יש ירידות מצב רוח פה ושם כמובן, בגדר הנורמה. אני חושב שניתן להגדיר אותי כעליז מעל הממוצע.
עד שבא פורים.
כבר מהשבוע שלפני, כשקולות פיצוץ עולים בלילות מניסויים בלתי מבוקרים בחומרי נפץ. וצמדי בחורים נבוכים ומצחקקים מתחילים לנקוש על הדלת - העצב מתחיל להזדחל בתוכי.
וככל שעולה השמחה בחוצות, כך הדכדוך מתגבר בי.
התמונות של הליצנים במודעות הרחוב ובפרסומות בעתונים, נראות לי חסרות טעם, ואפילו קצת מאיימות.
וכשמגיע פורים עצמו, בכלל. המוסיקה הרעשנית מכל עבר נשמעת לי כרעמי מלחמה והחיוכים המלאכותיים על פני הכול עושים לי בחילה.
אני מסתגר בבית, וכשקבוצות עליזות של בחורים נשמעות בחדר המדרגות, אני רועד מפחד שיכנסו אלי ויכריחו אותי לרקוד איתם.
אני לא אוהב שיכורים, ועוד יותר לא אוהב שיכורים מתחזים.
אני מנסה להתרכז בתוכן של פורים, ולא מצליח לחבר אותו להמולה המטורפת מסביב.
אני רק מחכה שתרד כבר השקיעה, ושכל השתויים יפלו ארצה ללא הכרה. ושקט שפוי ישתרר.
ועד אז, אני אומר לעצמי, עברנו את המן - נעבור גם את זה.
אני לא אומר פה מוסר או השקפה. רק תחושה פנימית, רק תחושה פנימית.
אם מישהו מרגיש דכדוך דומה וירצה לשתף. זה ישמח אותי מאד שלא ארגיש שאני פסיכי לגמרי.
יש שיאמרו שאני צריך ללכת לפסיכולוג, שיגלה שבילדות אבא שלי הרביץ לי עם רעשן או משהו.
יתכן.
אבל אין לי את זה בשום סיטואציה אחרת. רק בפורים, מרגיש לי כמו הצגה אחת גדולה וריקה.
ויש כל כך הרבה תוכן. יש מה לחשוב ומה לקרוא ועל מה לשוחח ביישוב הדעת ליד שולחן הסעודה מלבד הצעקות הריקניות, הבדיחות חסרות הכלח, והפגנת אנרגייה מוגזמת בכל ערוץ אפשרי.
אל תנסו לזהות אותי בפורים. לא תצליחו, אני מחייך כמו כולם, אני מקפצץ ושותה אלכוהול ומפזר וורטים מטופשים על המגילה.
הכל בפנים.
עמוק.
כואב.
משהו לא מסתדר לי, זה אני או הם, או מה.
רק מחפש נפש אחת שתתקרב ותלחש באזני
- גם אני
הנושאים החמים
Reactions: goaty, אמונה בהשם, עיצוב שנוסק גבוה ועוד 12 משתמשים15 //