התייעצות עצב בפורים - מישהו מזדהה?

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני אדם שמח פחות או יותר. יש ירידות מצב רוח פה ושם כמובן, בגדר הנורמה. אני חושב שניתן להגדיר אותי כעליז מעל הממוצע.

עד שבא פורים.

כבר מהשבוע שלפני, כשקולות פיצוץ עולים בלילות מניסויים בלתי מבוקרים בחומרי נפץ. וצמדי בחורים נבוכים ומצחקקים מתחילים לנקוש על הדלת - העצב מתחיל להזדחל בתוכי.

וככל שעולה השמחה בחוצות, כך הדכדוך מתגבר בי.

התמונות של הליצנים במודעות הרחוב ובפרסומות בעתונים, נראות לי חסרות טעם, ואפילו קצת מאיימות.

וכשמגיע פורים עצמו, בכלל. המוסיקה הרעשנית מכל עבר נשמעת לי כרעמי מלחמה והחיוכים המלאכותיים על פני הכול עושים לי בחילה.

אני מסתגר בבית, וכשקבוצות עליזות של בחורים נשמעות בחדר המדרגות, אני רועד מפחד שיכנסו אלי ויכריחו אותי לרקוד איתם.

אני לא אוהב שיכורים, ועוד יותר לא אוהב שיכורים מתחזים.

אני מנסה להתרכז בתוכן של פורים, ולא מצליח לחבר אותו להמולה המטורפת מסביב.

אני רק מחכה שתרד כבר השקיעה, ושכל השתויים יפלו ארצה ללא הכרה. ושקט שפוי ישתרר.

ועד אז, אני אומר לעצמי, עברנו את המן - נעבור גם את זה.

אני לא אומר פה מוסר או השקפה. רק תחושה פנימית, רק תחושה פנימית.

אם מישהו מרגיש דכדוך דומה וירצה לשתף. זה ישמח אותי מאד שלא ארגיש שאני פסיכי לגמרי.

יש שיאמרו שאני צריך ללכת לפסיכולוג, שיגלה שבילדות אבא שלי הרביץ לי עם רעשן או משהו.

יתכן.

אבל אין לי את זה בשום סיטואציה אחרת. רק בפורים, מרגיש לי כמו הצגה אחת גדולה וריקה.

ויש כל כך הרבה תוכן. יש מה לחשוב ומה לקרוא ועל מה לשוחח ביישוב הדעת ליד שולחן הסעודה מלבד הצעקות הריקניות, הבדיחות חסרות הכלח, והפגנת אנרגייה מוגזמת בכל ערוץ אפשרי.

אל תנסו לזהות אותי בפורים. לא תצליחו, אני מחייך כמו כולם, אני מקפצץ ושותה אלכוהול ומפזר וורטים מטופשים על המגילה.

הכל בפנים.

עמוק.

כואב.

משהו לא מסתדר לי, זה אני או הם, או מה.

רק מחפש נפש אחת שתתקרב ותלחש באזני

- גם אני
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מבין...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פורים הוא לא סתם חג, מפורים יש ציפיות. הוא חייב להיות עמוק, אמיתי, חושף, מקלף, משמח, סוג של פסגת השנה.

הוא קיצור דרך לרוחניות, טירוף של גשמיות. כולם גבירים ליום אחד, כולם חברים לשעה.

אבל הוא לא. כמו שבשביעי של פסח לא כל אחד רואה את הים נקרע. כמו שביום הכיפורים לא תמיד נשמעת בת הקול "לך אכול בשמחה לחמך" כך גם פורים לא תמיד עושה את מה שהפורים המושלם היה צריך לעשות.

יש לזה הרבה אשמים. אנחנו כמובן, אלו שמתאימים את תחפושת ההולנדית המעופפת של הגדולה לתחפושת העוף ברוטב הולנדי של התינוק. ששבויים בקונספציה של משלוחי מנות לפי קונפסט. שמתכננים את הסעודה ימים ושוכחים שאין מה להכין קינוח, בהן של השכנים יקיא עליו בכל מקרה.

האשם השני הוא פורים. הוא לא אמור לעמוד בציפיות המוגזמות שלנו, לסדר לנו את כל השנה ולמעלה מכך, כי ככה שידרו ברמקול של המתנות לאביונים. אם לא נצפה ממנו לכל כך הרבה, לא נתאכזב כשאין.

אחרי הרבה שנים חמוצות, ובתקווה לשנים טובות יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לא כ"כ ברור.
ניכר מדבריך שהבעיה המרכזית היא 'ההתחזות'[?] לשמחה ולא שמחה אמיתית.
זה נכון, יש כאלו שהם מתחזים, אבל למה זה מעיק עלייך?
זה מעיק לך את הפורים של עצמך? או שכואב לך על הפורים שלהם?

אם אתה הגעת להבנה עמוקה של מהות השמחה ומעלתה, ואתה משקיע בה את כל כולך, תתרכז בה!
תרומם אותה ותפיק את המירב מהיום הגדול! כל השאר לא אמור לעניין אותך.

לא יודע, המשפט הזה שכתבת - שאתה רק מחפש משהו שיגיד לך 'גם אני' צרם לי.
אתה אמור לחפש פתרון לבעיה, לא להדהד אותה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
גם אני.
לא יכולה לסבול את כל השיכורים.
אוהבת את פורים.
אבל רק מתפללת שכמה שפחות בסביבתי ישתכרו,
רועדת מהם,
מרגישה לחץ בשבילם-
שלא יבזו את עצמם,
מה המילה הבאה שהם יגידו,
שלא יקיאו,
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #15
גם אני.
לא יכולה לסבול את כל השיכורים.
אוהבת את פורים.
אבל רק מתפללת שכמה שפחות בסביבתי ישתכרו,
רועדת מהם,
מרגישה לחץ בשבילם-
שלא יבזו את עצמם,
מה המילה הבאה שהם יגידו,
שלא יקיאו,
או שמעולם לא ראית שיכורים שיודעים לשתות...
וזה באמת פחות שיכורים אלא יותר שתויים / מבושמים
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
או שמעולם לא ראית שיכורים שיודעים לשתות...
וזה באמת פחות שיכורים אלא יותר שתויים / מבושמים
ראיתי גם ראיתי.
כולם סביבי ב"ה תלמידי חכמים שמשתכרים כ"כ יפה.
אבל מספיק אחד ששתה קצת יותר מדי ו'איבד את זה',
כדי להרוס את כל האווירה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
צוהרי 'תענית אסתר'
אלו רגעים שקטים אצלי מבחינת עבודה.
רוב האנשים מעדיפים לעסוק בהכנות לפורים (וגם אני).
הם אינם פנויים לדבר על החיים.
ולכן הפתיעה אותי שיחת הטלפון של בן-ציון
(שם בדוי כמובן)

"יחזקאל! אני חייב שתקבל אותי עכשיו".
בן-ציון לא השאיר אותי במתח זמן רב מדי.
זו היתה הפתיחה:
"מגיע היום הכי עצוב שלי במהלך השנה".

מי שעוסק בתחום הרגש,
לא מופתע לשמוע שום דבר.
מי שלמד להכיר את האנשים שמאחורי האנשים,
לא יתבלבל כשיראה רבבות אנשים ברחובות שמחים ועולזים,
ויודע שמאחורי הפנים המוחצנות של האנשים,
יש תמיד את מה שמתרחש מתחת.

בהמשך בן-ציון תיאר את מה שקרה לו בשנים האחרונות.
כל שנה סיפור אחר.
באחת השנים קיבל מכתב פיטורין בערב פורים.
ושנה אחת, השטריימל שלו נשרף כולו
כתוצאה מזיקוק פושע.
היה פעם שהילד הקטן נשכח באוטובוס.
כך העבירו לילה לבן של דאגות.
פעם היה גשם חזק בלילה. החלון נשאר פתוח בטעות.
כל משלוחי המנות שנחו לידו נהרסו.
בשנה של הקורונה חזר מחו"ל בערב פורים.
היה בבידוד מלא כל הפורים.
שמע את המגילה מעבר לדלת.

תסכימו איתי,
פלאי פלאים מתרחשים כאן מכבשונו של עולם.
גזירה היא מלפניו ואין לך רשות להרהר.

והיות שאינני אדמו"ר ולא נכד אדמו"ר עד סוף כל הדורות,
כיצד כל הסיפור הזה מתגלגל לפתחנו?

כל כך שמחתי שהיתה לבן-ציון תשובה מוכנה לכך.
"אני חושב שזה קשור איך שהוא לתפיסה שלי על פורים".
מדהים בהחלט!

"ומה התפיסה שלך?" - שאלתי.
מיד ראיתי איך הפנים מתמלאות בעצב.
דמעה בקצה העין.

'פורים' זה משהו שמלווה ברגשות צובטים.
פורים נקשר בילדות לחוויית עצב ואכזבה קשים.

אבא איש בודד. מתנזר מחברה.
תמיד הולך בצידי הדרכים.
בבית הכנסת כמעט ולא יוצר קשר עם אף אחד.
קשה לדעת את ההיסטוריה של אבא,
אך לפי צריבת הכאב של אבא,
מסתבר שהוא היה טיפוס חברתי
שחווה קושי לא פשוט, ולכן ברח.

אמא, חוצניקית במקור, ללא מכרים.
מסתבר שאבא לא ממש תמך ביצירת קשרים
מהסיבות השמורות עמו.

במהלך השנה,
התנהלו החיים כסידרם בתוך הבית.
השמחה והצהלה נחגגו בין הקירות.

אך פורים הוא הרי חג שנחגג בשיתוף פעולה עם הרחוב.
ואז זה היה מורגש ובולט.
הבית היה שומם.
אף אחד מהשכנים או מהסביבה לא התעניין בהם.
מלבד כמה דפיקות של אוספי צדקה, אף אחד לא הופיע.

אבא, באקט של בריחה,
הנהיג מנהגי פורים מעניינים.

בליל פורים היה לחץ ללכת לישון מוקדם,
כי צריך לקום בבוקר מוקדם רעננים לקריאת המגילה.
ויש גם משמרות של הליכה לבית הכנסת.

בבוקר היו נשארים בבית הכנסת ללמוד כמה שעות.
בצהריים חזרו הביתה ואכלו את הסעודה.
ואז אבא הלך לישון כמה שעות
לקיים בהידור 'עד דלא ידע'.
הילדים התבקשו להצטנף בחדרים ולשמור על דממה,
וגם החלונות בבית נאטמו היטב כדי שהרעשים לא יחדרו.
בן-ציון קינא תמיד בפורים המתחולל ברחובות.

כשנכנס לישיבה הצליח לממש את השאיפות.
הוא עזב את הבית בליל פורים דפרזין וחזר במוצאי שושן פורים.
ניצל את כל הארבעים ושמונה שעות כראוי.

ותמיד היתה לו הבטחה פנימית חזקה:
"לילדים שלי יהיה פורים מלא שמחה."
בינתיים, הוא לא מצליח לממש את ההבטחה,
וזה בגלל האירועים שמתרחשים ובאים עליו מדי שנה.

*

אני יכול כבר לנחש את התגובה שלכם הקוראים.
"יחזקאל!
אתה שוב עם סיפורי הקיצון שלך!
מדבר על סיפור שקורה אחד לאלף.
בשביל מה אתה מעסיק לנו את הראש עם זה בערב פורים??"

חשוב לנו להקשיב להמשך.

שאלתי את בן-ציון:
"תגיד, במהלך השנים בתור בחור,
כשחגגת היטב, איך היית מרגיש בפורים?"

"הייתי מעסיק את עצמי בשמחה ובריקודים עד הקצה ממש.
יכולתי לפעמים להסתפק בשינה שלוש-ארבע שעות במשך יומיים".

ואני חזרתי שוב: "ואיך היית מרגיש?"

"אתה שואל אם הרגשתי שמחה?
לא יודע לומר לך. אך לא היה לי רגע פנוי להרגיש עצב".

כשאנחנו מקשיבים היטב לדברים שלו,
אנחנו מבינים שבן-ציון היה נלחם שלא להרגיש עצב.

המלחמה שלו אכן הוכיחה את עצמה עד לשלב שנהיה אבא,
ומאז העצב מנסה בכוח להשתלט עליו.
זו מלחמה נצחית.
בערב פורים מגיע העצב ומסתער עליו בכוח,
ובן-ציון מחזיר מלחמה השערה.
ואז מתרחשים אירועים שהוא לא יכול לשלוט בהם,
והוא נמשך לעצב בעל כורחו.

חשוב לנו להבין.
כל האירועים מנוהלים בידי הבורא ב"ה,
אך עדיין יש מקום להשתדלות נכונה.
כפי שהשתדלות טכנית מוטעית
יכולים להביא עליו כל מיני מאורעות,
כמו: חציית כביש מהיר עלולה לגרום לתאונה.
כך גם התנהלות רגשית מוטעית
עלולה 'להזמין' כל מיני אירועים מתוך אי זהירות,
וסוג של הסכמה למחצה שיקרו דברים.
[בהזדמנות נעסוק בזה יותר בהרחבה בעז"ה]

הצעתי לבן-ציון לשנות טקטיקה.
לא להילחם בעצב.
להסכים שזה יבוא.
שזה לגיטימי לגמרי.
"אם העצב מגיע אליך, תרשה לעצמך להרגיש אותו,
עד כמה שאתה מרגיש צורך.
ואז, בעזרת השם,
כבר לא יתרחשו אירועים כאלו,
והפורים יעבור בהצלחה."

*

אצל בן-ציון העצב היה שותף מרכזי ונוכח בפורים,
אך אצל כל אחד מאיתנו,
יש רגעים קטנים כאלו.
בלתי אפשרי שלא.
לכל אחד קורה משהו שמעציב או מעכיר את רוחו.

חשוב עד מאוד שנרגיל את עצמינו.
במקום להשקיע אנרגיה עצומה בבניית סכרים נגד העצב,
בואו ננסה לפתוח לו את הדלת לרגע,
להנהן לשלומו, ולגלות שכאשר הוא מקבל הכרה,
הוא כבר לא צריך לצעוק דרך אירועים חיצוניים.
אלא יחלוף ויפנה את מקומו עבור רגש של שמחה והודיה.
כוך הלוואי שנזכה כולנו לחג פורים שמח ומרומם.

אשמח מאוד לשמוע מכם,
איך המאמר עבורכם?
האם משקף לכם תמונה אמיתית של פורים?
או אולי הנושא מופרך בעיניכם, כי אצלכם יש רק שמחה?
כל הערה, הארה או תגובה תתקבל בשמחה.


א גוטן שבת
און א פרייליכ'ן פורים
יחזקאל שובקס
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אבל הוא לא. כמו שבשביעי של פסח לא כל אחד רואה את הים נקרע. כמו שביום הכיפורים לא תמיד נשמעת בת הקול "לך אכול בשמחה לחמך" כך גם פורים לא תמיד עושה את מה שהפורים המושלם היה צריך לעשות.

יש לזה הרבה אשמים. אנחנו כמובן, אלו שמתאימים את תחפושת ההולנדית המעופפת של הגדולה לתחפושת העוף ברוטב הולנדי של התינוק. ששבויים בקונספציה של משלוחי מנות לפי קונפסט. שמתכננים את הסעודה ימים ושוכחים שאין מה להכין קינוח, בהן של השכנים יקיא עליו בכל מקרה.

האשם השני הוא פורים. הוא לא אמור לעמוד בציפיות המוגזמות שלנו, לסדר לנו את כל השנה ולמעלה מכך, כי ככה שידרו ברמקול של המתנות לאביונים. אם לא נצפה ממנו לכל כך הרבה, לא נתאכזב כשאין.

אחרי הרבה שנים חמוצות, ובתקווה לשנים טובות יותר.
בינהלההה?!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה