הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #881
בס"ד
תודה רבה לכל מי שחיכה לפרק נוסף. ההמתנה שלכם נתנה לי כוח. מקווה שהיה שווה לחכות. וכמובן שאשמח לתגובות שלכם.
פרק נ"א/ רגע של שקט
כל הגוף שלי רעד כשכתבתי את המכתב ההוא, לא ידעתי למי הוא מיועד. לרב. לאם הבית. או לעצמי. רשמתי שאני מצטערת, אבל אני לא יכולה להתחתן עם הבחור המדובר. כתבתי 'מקווה שתבינו', על אף שידעתי שאף אחד לא יבין.
הנחתי את המכתב על שולחן העץ בחדרו של הרב ויצאתי. ידעתי שאני משאירה מאחוריי אש בוערת שעתידה לשרוף אותי ולהשאיר בי צלקת. אך בכל זאת יצאתי מהחדר כאילו כלום לא קרה.
****
עשרים וחמש דקות אחר כך כבר הייתי בחדר של הרב. מבט ממושך בעיניים. ושקט. מי אמר שרק מילים יכולות להרוג?
"את כפוית טובה", הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה.
משהו רטט בי. אולי הידיים, אולי הרגליים, ואולי הלב. מצמצתי אל האדם מולי רק בשביל לוודא שזה אכן הוא.
כן, זה היה הוא. עם אותן העיניים השקטות והשלוות, שאף פעם הכעס לא מבליח דרכן. והאישה שישבה מולו הייתה רחל, אם הבית. ישיבתה זקופה ובטוחה. היא לא מחתה על 'כפוית טובה'. לא, היא לא מחתה.
"אני רוצה לספר לך סיפור על נערה שהגיעה לכאן לפני כמה חודשים", הוא אמר. "לא משנה איך קראו לנערה הזו, היא הגיעה לכאן בלי בית, בלי כסף, בלי כלום. והיה מי שדאג ועזר ושמר עליה מהרוחות שבחוץ. היה מי שנתן לה חום, אהבה ובית. היה מי ששרטט לה חופה ועתיד. ויום אחד הנערה הזו הרגישה שהיא כבר לא צריכה יותר שום דבר. והחליטה לעזוב את הכל".
הרב הפסיק את נאומו והביט בי. מחכה לדעת מה יש לכפוית טובה להגיד. ואני רציתי לצעוק אבל יצא לי לשתוק.
אני מכירה את הנערה הזו, מכירה אותה יותר מדי מקרוב. והסיפור שלה התחיל ונגמר לגמרי אחרת. הלוואי הייתה נערת הרחוב שהפכה לבת המלך. הלוואי.
הילדה הזו סיפרה לי סיפור לגמרי אחר. על כלוב זהב, נוצץ. על עולם סדוק מבפנים.
"אפשר לספר את הסיפור האמיתי?", פציתי פה אחרי כמה שניות של הרהור.
"הסיפור האמיתי?", הרימה אם הבית גבה. קמט חדש נחרץ במצחו של הרב.
"בסיפור האמיתי אין בית, יש כלוב. אין חופה נוצצת, יש בור שחור. אין עתיד, יש עבר. בסיפור האמיתי הנערה לא מצאה שקט. עדיין".
"אני לא יכולה לשמוע את זה", צקצקה אם הבית בלשונה. כל תנועות גופה שידרו אי נוחות.
"איך את יכולה לדבר ככה על המקום שנתן לך כל כך הרבה?", תמה גם הרב.
"איך את באמת מסוגלת?", עיוותה שוב אם הבית את פניה.
ואני לא מצאתי בי מילים. רק דמעות. הן זרמו לאט במורד לחיי. שטפו את העבר וההווה.
"אני מבין שאת מתחרטת", נשמע קולו של הרב מבעד לבועה שעטפה אותי. המילים שלו היו רכות יותר, כמעט מנחמות.
הרמתי אליו מבט. לא כדי להסכים. רק כדי להוכיח שאני עדיין שם.
"אני לא מתחרטת", אמרתי לבסוף. הקול שלי רעד, אבל לא נשבר. "אני מפחדת".
אם הבית זזה בכיסאה באי נוחות. "פחד זה יצר", אמרה במהירות, כאילו מצאה את ההסבר המדויק. "ופחד לא מקבל החלטות כאן".
הרב הנהן לאט. "יש רגעים", אמר. "שבהם האדם צריך שיכוונו אותו. לא כל תחושה היא אמת".
משהו בי התכווץ. לא כי הוא אמר דבר חדש, אלא כי הוא אמר אותו בביטחון מוחלט.
"ומה אם התחושה הזו", שאלתי בשקט. "היא הדבר האחרון שנשאר לי?"
"ומה אם התחושה הזו, היא לא באמת אמיתית", הוא שאל רטורית. "פחד זה רק אשליה של שליטה במציאות. ממה כבר יש לך לפחד?".
השאלה שלו נשארה תלויה באוויר, מחכה שמישהו יתפוס אותה. היה שוב שקט. מן שתיקה מוזרה כזו שליטפה וצלפה בי בו זמנית: 'וואו, אפרת. אני גאה בך. נתת מקום לרגשות שלך. העזת לדבר על הפחד'. 'נו, באמת, אפרת כמה טיפשה את עוד יכולה להיות. פחד = אשליה. ממה כבר יש לך לפחד? ממה?'
הרב לא חיכה לתשובה שלי. הוא הסכים לתת לי באדיבות רבה עוד קצת זמן לחשוב על הכל, מה זה משנה שאני כבר החלטתי.
רגע לפני שיצאתי מהחדר, הוא הזכיר לי שוב את השריפה. ואת עמנואל. ואת השיחות עם המורה חיה. היה חשוב לו שאדע שהוא יודע הכל ובוחר להתעלם.
יצאתי אל המסדרון הארוך, מביטה בכפות ידיי ונדהמת לגלות שהן זזות. גם הרגליים. אני חיה. אבל מתה כבר חודשים. מישהו מחק אותי בטיפקס ואז גירד ואז שוב מחק. עד שלא נותר זכר למה שהייתי. ואני רוצה לצעוק אבל הקול שלי חלש. חלש מדי. ולהחלטה שלי אין באמת מקום.
***
הגעתי אל החדר. והרגשתי שזה לא המקום המתאים שאני יכולה לברוח אליו עכשיו. זה לא אי של שפיות בים הסוער של חיי. זה בסך הכל עוד גל.
חיפשתי את הנייד שלי. זכרתי שהנחתי אותו במגירה השלישית, אך הוא לא היה שם.
בסוף מצאתי אותו מתחת למיטה ללא בטרייה. מישהו דאג לטפל במכשיר שלי בזמן שלא הייתי כאן. הבטרייה הייתה בין הספרים. מצאתי אותה אחרי רבע שעה של חיפושים מאסיביים.
ברחתי אתו אל מחוץ לחדר. רק אני והנייד. משהו קטן להיאחז בו.
המורה חיה ענתה בצלצול הראשון. כאילו חיכתה מול הנייד עשרים וארבע שעות ברציפות, ממתינה לשיחה ממני.
"אפרת", נשפך קולה אל החצר. "כולם מחפשים אותך. את בסדר?".
"מי זה כולם?", שאלתי. עוד לפני שעניתי אם אני בסדר.
"אני. אמא שלך. אבא שלך. אחותך. המשפחה שלך"
'אז איפה הם היו עד עכשיו?', רציתי לשאול. לא שאלתי.
"רק אתמול הם שמעו את הסיפור המלא", היא כאילו שמעה את המחשבה שלי, אבל התשובה שלה לא באמת הצליחה לעשות לי סדר בראש.
"אפרת, את יודעת שהמקום שאת נמצאת בו זה לא סתם פנימייה? זה כת", היא אמרה בביטחון שלא השאיר מקום לספק. "כשסיפרת לי את הסיפור אתמול, לא באמת הבנתי מה זה אומר. רק אחרי שהגעתי הביתה חיברתי את הדברים והבנתי שזה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי. אפרת, את חייבת לצאת משם. וכמה שיותר מהר! כולנו מאחורייך".
רציתי לשאול מי זה כולנו. כי בהווה שלי הייתה רק מורה אחת שנלחמה עלי. ושמיים. תפילות שנולדו ממקום שבור ונשלחו אל תוך העננים. זהו. זה כל מה שהכרתי.
ופתאום הגיעה משפחה שלמה שעמדה מאחוריי. אמא. אבא. אחים ואחיות. כולם חיכו לי מאחורי המחיצה. איפה הייתם עד עכשיו? רק תגידו איפה?
"אני מבינה איפה אני נמצאת", אמרתי בשקט. "אבל אני לא צריכה את הדאגה שלהם".
"את הדאגה של מי?", היא שאלה כלא מבינה.
"שלהם. של המשפחה שלי", קולי התפורר. "איפה הם היו עד עכשיו?".
"אפרת", היא אמרה אחרי שתיקה קצרה "את מלאה באשמה וזה מובן. אבל חשוב שתביני שכולנו בני אדם. כולנו טועים לפעמים".
"הורים לא יכולים לטעות!", פסקתי בקול קפוא.
"הורים הם בני אדם, אפרת" היא חזרה בעדינות. "ולפעמים בני אדם עושים טעויות גדולות. אבל זה לא מפחית מהאהבה שלהם אלייך".
שתקתי. לא ידעתי אם אני מקבלת את הדברים שהתנגנו באוזניי. רציתי רק שקט. ואוויר.
"אני מודעת למה שקורה איתי", אמרתי אחרי שתיקה קצרה. "ואני בדרך לצאת מכאן. אני רק צריכה עוד קצת זמן לחשוב על הכל".
"אני מכבדת את הבחירה שלך", היא אמרה. "אבל חשוב לי מאוד שתשמרי איתי על קשר רציף ותעדכני אותי בכל צעד. זה לא כל כך פשוט לצאת מ-".
"אני יודעת". הקדמתי אותה.
אף אחד לא יכול לספר לי על השריטה הזו. אף אחד לא יכול לתאר לי כמה היא כואבת. היא נמצאת על הזרוע שלי. והדם שזולג ממנה הוא דמי.
***
השיחה הסתיימה. ואני שקעתי בהרהורים של משפחה ועבר.
הלכתי אל החצר האחורית והתיישבתי על הדשא. שמש שקרנית העמידה פנים שהיא שולחת לעברי קרניים מחממות. היה לי קר.
הנחתי מצח על ברכיים והתכנסתי אל תוך עצמי כמו שבלול. פיסות חיי חלפו מול עיניי. ילדה בתחפושת. נערה פורצת גבול. מי צריך מיטה שיש ספסל. היום היה לי רע, אבל הכל יסתדר מחר.
חיבקתי את רגליי וניסיתי להאזין לשקט. אולי יש לו מה לומר.
ברגע הזה, העזתי לשאול את עצמי: "האם באמת לא חסרה לי המשפחה?". ושם, גם הסכמתי להודות.
היא חסרה.
תודה רבה לכל מי שחיכה לפרק נוסף. ההמתנה שלכם נתנה לי כוח. מקווה שהיה שווה לחכות. וכמובן שאשמח לתגובות שלכם.
פרק נ"א/ רגע של שקט
כל הגוף שלי רעד כשכתבתי את המכתב ההוא, לא ידעתי למי הוא מיועד. לרב. לאם הבית. או לעצמי. רשמתי שאני מצטערת, אבל אני לא יכולה להתחתן עם הבחור המדובר. כתבתי 'מקווה שתבינו', על אף שידעתי שאף אחד לא יבין.
הנחתי את המכתב על שולחן העץ בחדרו של הרב ויצאתי. ידעתי שאני משאירה מאחוריי אש בוערת שעתידה לשרוף אותי ולהשאיר בי צלקת. אך בכל זאת יצאתי מהחדר כאילו כלום לא קרה.
****
עשרים וחמש דקות אחר כך כבר הייתי בחדר של הרב. מבט ממושך בעיניים. ושקט. מי אמר שרק מילים יכולות להרוג?
"את כפוית טובה", הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה.
משהו רטט בי. אולי הידיים, אולי הרגליים, ואולי הלב. מצמצתי אל האדם מולי רק בשביל לוודא שזה אכן הוא.
כן, זה היה הוא. עם אותן העיניים השקטות והשלוות, שאף פעם הכעס לא מבליח דרכן. והאישה שישבה מולו הייתה רחל, אם הבית. ישיבתה זקופה ובטוחה. היא לא מחתה על 'כפוית טובה'. לא, היא לא מחתה.
"אני רוצה לספר לך סיפור על נערה שהגיעה לכאן לפני כמה חודשים", הוא אמר. "לא משנה איך קראו לנערה הזו, היא הגיעה לכאן בלי בית, בלי כסף, בלי כלום. והיה מי שדאג ועזר ושמר עליה מהרוחות שבחוץ. היה מי שנתן לה חום, אהבה ובית. היה מי ששרטט לה חופה ועתיד. ויום אחד הנערה הזו הרגישה שהיא כבר לא צריכה יותר שום דבר. והחליטה לעזוב את הכל".
הרב הפסיק את נאומו והביט בי. מחכה לדעת מה יש לכפוית טובה להגיד. ואני רציתי לצעוק אבל יצא לי לשתוק.
אני מכירה את הנערה הזו, מכירה אותה יותר מדי מקרוב. והסיפור שלה התחיל ונגמר לגמרי אחרת. הלוואי הייתה נערת הרחוב שהפכה לבת המלך. הלוואי.
הילדה הזו סיפרה לי סיפור לגמרי אחר. על כלוב זהב, נוצץ. על עולם סדוק מבפנים.
"אפשר לספר את הסיפור האמיתי?", פציתי פה אחרי כמה שניות של הרהור.
"הסיפור האמיתי?", הרימה אם הבית גבה. קמט חדש נחרץ במצחו של הרב.
"בסיפור האמיתי אין בית, יש כלוב. אין חופה נוצצת, יש בור שחור. אין עתיד, יש עבר. בסיפור האמיתי הנערה לא מצאה שקט. עדיין".
"אני לא יכולה לשמוע את זה", צקצקה אם הבית בלשונה. כל תנועות גופה שידרו אי נוחות.
"איך את יכולה לדבר ככה על המקום שנתן לך כל כך הרבה?", תמה גם הרב.
"איך את באמת מסוגלת?", עיוותה שוב אם הבית את פניה.
ואני לא מצאתי בי מילים. רק דמעות. הן זרמו לאט במורד לחיי. שטפו את העבר וההווה.
"אני מבין שאת מתחרטת", נשמע קולו של הרב מבעד לבועה שעטפה אותי. המילים שלו היו רכות יותר, כמעט מנחמות.
הרמתי אליו מבט. לא כדי להסכים. רק כדי להוכיח שאני עדיין שם.
"אני לא מתחרטת", אמרתי לבסוף. הקול שלי רעד, אבל לא נשבר. "אני מפחדת".
אם הבית זזה בכיסאה באי נוחות. "פחד זה יצר", אמרה במהירות, כאילו מצאה את ההסבר המדויק. "ופחד לא מקבל החלטות כאן".
הרב הנהן לאט. "יש רגעים", אמר. "שבהם האדם צריך שיכוונו אותו. לא כל תחושה היא אמת".
משהו בי התכווץ. לא כי הוא אמר דבר חדש, אלא כי הוא אמר אותו בביטחון מוחלט.
"ומה אם התחושה הזו", שאלתי בשקט. "היא הדבר האחרון שנשאר לי?"
"ומה אם התחושה הזו, היא לא באמת אמיתית", הוא שאל רטורית. "פחד זה רק אשליה של שליטה במציאות. ממה כבר יש לך לפחד?".
השאלה שלו נשארה תלויה באוויר, מחכה שמישהו יתפוס אותה. היה שוב שקט. מן שתיקה מוזרה כזו שליטפה וצלפה בי בו זמנית: 'וואו, אפרת. אני גאה בך. נתת מקום לרגשות שלך. העזת לדבר על הפחד'. 'נו, באמת, אפרת כמה טיפשה את עוד יכולה להיות. פחד = אשליה. ממה כבר יש לך לפחד? ממה?'
הרב לא חיכה לתשובה שלי. הוא הסכים לתת לי באדיבות רבה עוד קצת זמן לחשוב על הכל, מה זה משנה שאני כבר החלטתי.
רגע לפני שיצאתי מהחדר, הוא הזכיר לי שוב את השריפה. ואת עמנואל. ואת השיחות עם המורה חיה. היה חשוב לו שאדע שהוא יודע הכל ובוחר להתעלם.
יצאתי אל המסדרון הארוך, מביטה בכפות ידיי ונדהמת לגלות שהן זזות. גם הרגליים. אני חיה. אבל מתה כבר חודשים. מישהו מחק אותי בטיפקס ואז גירד ואז שוב מחק. עד שלא נותר זכר למה שהייתי. ואני רוצה לצעוק אבל הקול שלי חלש. חלש מדי. ולהחלטה שלי אין באמת מקום.
***
הגעתי אל החדר. והרגשתי שזה לא המקום המתאים שאני יכולה לברוח אליו עכשיו. זה לא אי של שפיות בים הסוער של חיי. זה בסך הכל עוד גל.
חיפשתי את הנייד שלי. זכרתי שהנחתי אותו במגירה השלישית, אך הוא לא היה שם.
בסוף מצאתי אותו מתחת למיטה ללא בטרייה. מישהו דאג לטפל במכשיר שלי בזמן שלא הייתי כאן. הבטרייה הייתה בין הספרים. מצאתי אותה אחרי רבע שעה של חיפושים מאסיביים.
ברחתי אתו אל מחוץ לחדר. רק אני והנייד. משהו קטן להיאחז בו.
המורה חיה ענתה בצלצול הראשון. כאילו חיכתה מול הנייד עשרים וארבע שעות ברציפות, ממתינה לשיחה ממני.
"אפרת", נשפך קולה אל החצר. "כולם מחפשים אותך. את בסדר?".
"מי זה כולם?", שאלתי. עוד לפני שעניתי אם אני בסדר.
"אני. אמא שלך. אבא שלך. אחותך. המשפחה שלך"
'אז איפה הם היו עד עכשיו?', רציתי לשאול. לא שאלתי.
"רק אתמול הם שמעו את הסיפור המלא", היא כאילו שמעה את המחשבה שלי, אבל התשובה שלה לא באמת הצליחה לעשות לי סדר בראש.
"אפרת, את יודעת שהמקום שאת נמצאת בו זה לא סתם פנימייה? זה כת", היא אמרה בביטחון שלא השאיר מקום לספק. "כשסיפרת לי את הסיפור אתמול, לא באמת הבנתי מה זה אומר. רק אחרי שהגעתי הביתה חיברתי את הדברים והבנתי שזה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי. אפרת, את חייבת לצאת משם. וכמה שיותר מהר! כולנו מאחורייך".
רציתי לשאול מי זה כולנו. כי בהווה שלי הייתה רק מורה אחת שנלחמה עלי. ושמיים. תפילות שנולדו ממקום שבור ונשלחו אל תוך העננים. זהו. זה כל מה שהכרתי.
ופתאום הגיעה משפחה שלמה שעמדה מאחוריי. אמא. אבא. אחים ואחיות. כולם חיכו לי מאחורי המחיצה. איפה הייתם עד עכשיו? רק תגידו איפה?
"אני מבינה איפה אני נמצאת", אמרתי בשקט. "אבל אני לא צריכה את הדאגה שלהם".
"את הדאגה של מי?", היא שאלה כלא מבינה.
"שלהם. של המשפחה שלי", קולי התפורר. "איפה הם היו עד עכשיו?".
"אפרת", היא אמרה אחרי שתיקה קצרה "את מלאה באשמה וזה מובן. אבל חשוב שתביני שכולנו בני אדם. כולנו טועים לפעמים".
"הורים לא יכולים לטעות!", פסקתי בקול קפוא.
"הורים הם בני אדם, אפרת" היא חזרה בעדינות. "ולפעמים בני אדם עושים טעויות גדולות. אבל זה לא מפחית מהאהבה שלהם אלייך".
שתקתי. לא ידעתי אם אני מקבלת את הדברים שהתנגנו באוזניי. רציתי רק שקט. ואוויר.
"אני מודעת למה שקורה איתי", אמרתי אחרי שתיקה קצרה. "ואני בדרך לצאת מכאן. אני רק צריכה עוד קצת זמן לחשוב על הכל".
"אני מכבדת את הבחירה שלך", היא אמרה. "אבל חשוב לי מאוד שתשמרי איתי על קשר רציף ותעדכני אותי בכל צעד. זה לא כל כך פשוט לצאת מ-".
"אני יודעת". הקדמתי אותה.
אף אחד לא יכול לספר לי על השריטה הזו. אף אחד לא יכול לתאר לי כמה היא כואבת. היא נמצאת על הזרוע שלי. והדם שזולג ממנה הוא דמי.
***
השיחה הסתיימה. ואני שקעתי בהרהורים של משפחה ועבר.
הלכתי אל החצר האחורית והתיישבתי על הדשא. שמש שקרנית העמידה פנים שהיא שולחת לעברי קרניים מחממות. היה לי קר.
הנחתי מצח על ברכיים והתכנסתי אל תוך עצמי כמו שבלול. פיסות חיי חלפו מול עיניי. ילדה בתחפושת. נערה פורצת גבול. מי צריך מיטה שיש ספסל. היום היה לי רע, אבל הכל יסתדר מחר.
חיבקתי את רגליי וניסיתי להאזין לשקט. אולי יש לו מה לומר.
ברגע הזה, העזתי לשאול את עצמי: "האם באמת לא חסרה לי המשפחה?". ושם, גם הסכמתי להודות.
היא חסרה.
