סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

  • הוסף לסימניות
  • #81

פרק 39

הנסיך אינדה שכב במיטתו כשפניו טחובות בכר שלראש המיטה. את הפעמים בהם ירדו לו דמעות יכול היה למנות על אצבעות ידו האחת, ועוד ישאר לו אצבע אחת נקייה.

כעת הייתה זו הפעם הרביעית בחייו שעיניו מורידות דמעות, בשטף. אך הפעם זו היא הפעם הראשונה בחייו שהוא לא מונע מהן לרדת.

התחושה שהפסיד את המלכות, צרבה לו. כבר הכתר היה על ראשך, והפסדת אותו, מרגיש שהגורל צוחק לו בפנים. עכשיו תתמודד עם כאב הרבה יותר חזק.

שונה היא קבלת הזכות להיות יורש העצר, לירושה עצמה. כל זמן שהובטח לו שירש את הכס, שמח אולם שמחתו לא הייתה שלמה, כי דבר אינו בטוח. אבל מסתבר שגם אחרי קבלת הכתר והשלמת השמחה, הדבר אינו בטוח.

שני שומרים פתחו בטריקה את דלתות חדרו של הנסיך. הסריס מתיאס עמד בגופו בין הנסיך לשומרים. אינדה נהדף לאחוריו מבהלה, ונפל על מיטתו.

"מה מעשיכם פה?" הנסיך ניסה לשמור על אדנות בקולו, ומיהר לעבור למצב ישיבה.

"המלך אזמרגד ביקש שתגיע אליו בדחיפות", אמר אחד השומרים ובתנועת יד מהירה העיף את סריס הנסיך לארץ, ואחז בזרועו הימנית של הנסיך אינדה. השומר השני התקרב אף הוא ואחז בידו השמאלית של הנסיך.

פני הנסיך החמירו את סברם, הביזוי שעבר באולם הכינוסים בפני כל שרי הממלכה שב וחזר אליו באחת. "שחרר אותי מיד!!" קולו פוקד.

שני השומרים נבהלו מעט מהפקודה, אך עדיין לא שיחררו את זרועות הנסיך. "אמרתי מיד!" נבח הנסיך שנית.

השומרים התעלמו מדבריו, ומשכו אותו לעמידה.

חמתו של הנסיך בערה בו. "אני מבטיח לכם, שעוד יתלו את ראשכם בכיכר העיר. אתם שוכחים עם מי אתם מתעסקים!!" דבריו היו נחרצים, לא משתמעים לשני פנים. "תזכרו שבעתיד אני אמלוך כאן", ניסה הנסיך להפחיד אותם, אולם דבריו נשמעו לאוזניים ערלות.

"הינך שוכח שנלקח ממך הכתר", אמר השומר הימני, ודחף קלות את הנסיך לעבר הדלת. "כעת תמשיך לבדך לעבר חדר המלך".

הנסיך פסע לעבר חדרו של אביו, שני השומרים אחריו. הוא עבר דרך הגינה הרחבה שהפרידה בין החדרים, ונזכר כיצד בימי ילדותו רץ במעגלים סביב אביו המלך אזמרגד. "אבא, אבא תראה איזה יופי אני עף", פרס הנסיך הקטן את שתי ידיו לצדדיו ועשה תנועות ציפור.

אימו מיד ניגשה אליו, "הנסיך אינדה", לחשה המלכה באוזנו של הנסיך הקטן. "עליך לבקש סליחה מהמלך".

"מדוע?" שאל כלא מבין, הרי מה כבר אמר.

"אינך יכול לקרוא למלך בשם אבא", לחשה שוב המלכה. "אינך זוכר, אינכם לבד", המלכה התרוממה וחייכה את אחד מחיוכיה המפורסמים.

הנסיך אינדה הקטן מיד רץ לאביו המלך, כרע על בירכיו וביקש רחמים על חייו. "תסלח לי הוד מלכותך", ראשו של הנסיך טחוב בין שתי ידיו השטוחות על הקרקע בהשתחוויה. "האם תמצא מקום בליבך הרחום למחול לבינך הסורר".

המלך אזמרגד הביט בפניו המפוחדות של בנו, ורחמים מילאו את ליבו. הוא התכופף מלוא קומתו ארצה, קרוב לנסיך הקטן. "קום הנסיך אינדה", בקולו חמלה. "עתיד אתה להיות יורשי, אין מכבודך להשתטח בבוז על האדמה", המלך אחז בשתי ידיו את זרועות בנו.

"אבל הוד מעלתך", אמר הנסיך אינדה דאז.

"ששש", היסה המלך את בנו ומשכו לחיבוק. "עליך ללמוד אינדה. בני אנוש אנחנו, בשר ודם. לרוב אנחנו טועים", החיבוק היה חם ואוהב. "בעתיד כשתהיה מלך יבואו אליך שאלות ודינים, שתצטרך להכריע בדינם. לרוב השאלות יהיו קשות והדינים עוד יותר. לעיתים תעסוק בחיים של אדם מסויים, שדינו מוות. והשאלה תהיה האם לדון אותו בעריפת ראשו, בשרפה, או בנתינת רעל לתוך פיו. כשתסיים לפסוק את הדין, תדע שעליך להישאר עם ראש מורם וגב זקוף. אסור לך לתת לאף אחד לדעת או לחוש שרך לבב אתה, כי כולם טועים ולרוב כל הזמן". סיים המלך את דבריו ונעמד.

הנסיך הקטן חייך ובאותו הרגע תפס בידו של אביו. "אז אבא נלך לשם", הנסיך כבר לא חשש, והצביע לעבר חדרו. "אני כבר עייף". כל העומדים מסביב השתוממו לשמע חוצפתו של הנסיך אינדה הקטן, אולם אף אחד לא העז לפצות פה.

המלך חייך חזרה אל בנו, ויחד צעדו לעבר חדר הנסיך.

כשנזכר הנסיך אינדה בדברים, מיד הרים ראשו כגובה עצי הברוש המטופחים שהקיפו את הגינה, והזקיף את גבו. אף אחד לא אמור לדעת שאני מפחד.

הנסיך אינדה צעד במהירות לעבר חדרו של אביו. רצון אחד היה לו בשעה שחצה את הגינה. רצה לקרוא לאביו 'אבא' בפעם השניה בחייו מול כל הסריסים והמשרתות, שיהיו נוכחים בחדר.

אבל ידע כי הפעם הדבר יהיה שונה בהרבה. הוא כבר איננו הנסיך אינדה הקטן. הוא כבר לא יורש העצר.

הפעם אביו כועס.

כועס מאוד אפילו.


*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #82

פרק 40
מהומה רבתי התחוללה בחדרו של המלך אזמרגד. הנסיך אינדה נכנס אל תוך החדר ולא הבין על מה המהומה. סריסים ומשרתות נכנסו ויצאו בבהילות חלקם מכניסים בדים, וחלקם נושאים כדי מים.

הנסיך אינדה צעד בחלל החדר כאילו הזמן עצר מלכת. הכל זז אך הוא לא חש בכלום. יורש העצר לשעבר הביט בגופו של אביו השרוע על מרצפות האבן שכיסו את החדר, ולא הבין מדוע הרופא המלכותי לוחץ בשתי ידיו על חזהו של אביו המלך.

המשרתים המשיכו להכנס ולצאת, ולפתע מישהו תפס בו. "אינדה הכול בסדר, המלך אזמרגד יהיה בסדר", היה זה קולה של אימו. המלכה רוהאנה תפסה בכתפיו של בנה, וניסתה לדובב אותו. "אינדה".

הנסיך אינדה ניסה להתרכז בדבריה של אימו, אולם הוא לא הצליח להבין מה היא אומרת. הפחד שחדר לליבו היה גדול. "אינדה", היה זה שוב קולה של אימו. היא אמרה לו עוד משהו יחד עם שמו אבל הוא לא הצליח להבין.

מתיאס נכנס גם הוא אל תוך חדר המלך, ותפס מיד בידיו של הנסיך אותו הוא משרת, וגרר אותו החוצה מהחדר. המלכה רוהאנה יצאה יחד איתם.

"אינדה", קראה המלכה בפעם הרביעית. "אני חושבת שכדאי שתברח עד יעבור זעם". קולה נשמע בהול והחלטי.

"אף אני חושב כך", הצטרף מתיאס לדבריה של המלכה. "ברגע ששמעתי מה קרה, הבנתי שמישהו מנסה להפליל אותך".

ראשו של הנסיך הסתחרר. הוא לא הבין מה רוצים ממנו אימו וסריסו. על מה הם מדברים. למה הוא צריך לברוח? מי מנסה להפליל אותו? למה כל הסריסים והמשרתות נמצאים בתוך החדר של אביו? ולמה אביו מוטל על הארץ והרופא רוכן עליו?

הנסיך אינדה כופף את גופו לכיוון רגליו עטף את שתי ברכיו בזרועותיו, ותחב את ראשו בן רגליו. "מה קורה פה?" קרא בקול. "מה קורה פה?" חזר על דבריו. הוא התנענע קדימה ואחורה מרוב בהלה. "מה קורה פה? מה קרה לאבא?"

מתיאס התכופף אליו וניסה לזרז אותו לברוח, אולם הנסיך אינדה בלא משים דחף את סריסו בכל הכוח שנותר בו, ומיד אחר כך התעלף.

המלכה רוהאנה הרימה קולה בצעקה, ומיד מתוך חדר המלך יצאו סריסים סקרנים. "אינדה!!" צעקה המלכה. מתיאס שהתגלגל על הקרקע, קם מיד לעבר הנסיך.

לפתע בלא שום הודעה מוקדמת, נכנסו עשרה לוחמים אחוזי חרב, והקיפו את המלכה, הסריס, והנסיך אינדה המעולף.

"מה אתם עושים?" צעקה בקעה מגרונה של המלכה החרדה למראה החרב המושטת כנגדה. לשמע הצעקה התעורר אינדה מעלפונו, ונוכח לראות כי אימו חרדה ועשרה גברים סובבים אותם. מה קורה פה? מה הם רוצים? האם מתקיים פה מרד?

"זוהי פקודתו של עוצר הממלכה", אמר השומר שהניף את חרבו מול המלכה. "נצטווינו לעצור את הנסיך אינדה ואת כל מי שיעזור לו".

"מדוע?"

"הנסיך חשוד בהריגת המלך אזמרגד", ענה הלוחם. "כעת תחליטו שניכם", הלוחם הצביע בעזרת חרבו במלכה ואחר כך העביר אותה לכיוון הסריס. "האם אתם מורדים במלכותו של העוצר?"

המלכה נעמדה על רגליה. כעס פעפעה בה. דמה רתח כמו שלא הרגישה מעולם. היא יצאה ממעגל הלוחמים, ונכנסה חזרה לחדרו של המלך אזמרגד. אינדה הכיר את אימו, הרגיש מה קורה בתוכה, הוא נעמד לאט. "אתם לא מתביישים, הריגת המלך? בזה אתם מאשימים אותי. הוא הרי היה אבי".

"גם הבוגד ארטמיס בגד באביו והרגו".

המלכה יצאה מהחדר כשבידה חרב, מאוסף חרבותיו של המלך אזמרגד. היא צעדה לאיטה לעבר השומר שכיוון אליה את חרבו, "זה ילמד אותך ושכמותך איך מדברים אל המלכה", אמרה המלכה ונעצה את החרב בבטנו של הלוחם. הלוחם נפל על הקרקע כשהחרב עוד נעוצה במרכז בטנו.

"כעת תפנו לנו את הדרך", נשימותיה קצרות.

הנסיך אינדה הביט באימו בתדהמה, לרגע לא האמין שאימו מסוגלת להשתמש בחרב. "שמעתם את המלכה. פנו לנו את הדרך".

משהו בסמכותה של המלכה השתבש. הלוחמים המשיכו לכוון את חרבם אל המלכה, הנסיך, והסריס. "אתם לא נכנעים?" שאל לוחם אחר.

המלכה שהבינה כי כלתה אליה הרעה, וכי חיו של בנה בכורה עלולים להסתיים טרם זמנם, החליטה להגן על בנה במחיר חייה שלה היא עטפה את בנה כמגן אנושי.

הלוחם הרים את חרבו באוויר ובמהירות החל להנחית אותה לעבר גבה של המלכה. רגעים ספורים לפני שפגע בגבה של המלכה, וכמעט הוביל אותה אל מותה הוודאי. נשמעה צעקה מקפיאה שהצליחה לעצור את ידו של הלוחם מפגיעה בגב המלכה.

היה זה העוצר דנאתור שצעק. "מה אתה חושב שאתה עושה?" התקרב העוצר הצעיר בצעדים מלכותיים, כמעט הרגת את המלכה הַאֶם. העוצר שלף את חרבו של שומרו האישי ושיסף את גרונו של הלוחם.

"קחו את אינדה לבית הסוהר, ותדאגו שהרופא המלכותי יבקרו", פקד העוצר דנאתור. ושמונת הלוחמים הנותרים מיהרו לקיים את פקודתו. "את הסריס מתיאס תביאו לחדרי".

כבר באותו יום השמועות אודות מותו בטרם עת של המלך אזמרגד, התפרסמו ברחבי הממלכה. שמועות נוספות התפרסמו, חלקם אמתיות וחלקם מזויפות.

אולם רוב העם האמין לשמועה שסיפרה על כך שהנסיך אינדה בנו בכורו של המלך, היה זה שרצח את אביו.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #83

פרק 41

קפטן רוראן התהלך בתא הקטן במעגלים. מעולם לא היה סגור באותו חדר יותר מיום אחד, כעת הוא נעול כבר ארבעה ימים ושלוש לילות. הוא לא יכול להרשות לעצמו לעבור את הלילה הרביעי בתא הזה.

שרטן ניסה לייצר ויכוח עם הקפטן כדי לגרום לאחד השומרים לבדוק מה קורה איתם, ואז יוכלו להשתלט עליו, הבעיה שאף שומר לא הגיע לבדוק.

"חייבים לחשוב על תוכנית אחרת", אמר בוגזו שכבר נמאס לו מהכמות הקטנה של האכול המגיע אליהם לכלא. הוא רגיל לאכול לפחות חצי כבש ביום, כעת אפילו אורז הוא בקושי אוכל. "אי אפשר יותר לאכול דוחן ואפונה, אני חייב חתיכת בשר עסיסית".

"על איזה תוכנית אתה מדבר, כבר ניסינו הכל", התרגז שרטן. אם היה יכול היה תולש את דלתות התא בשתי ידיו. "אפילו להרים את הדלת מציריה ניסיתי. אין היא כבדה ולא זזה".

"אולי ננסה כולנו יחד?" הציע קפטן רוראן.

ויל הילד הקטן שאסף קפטן רוראן יחד עם בוגזו ושרטן ניגשו לנסות להרים את הדלת. "בספירה שלי", אמר שרטן. שלושתם לא ציפו שראש השודדים רוראן יעזור. "אחת, שתיים", כשהגיע לסיפרה שלוש הרימו בחוזקה את הדלת, והיא הצליחה לנוע מעט מציריה אך לא לגמרי.

"עצרו", אמר בבהילות קפטן רוראן. "בואו נחכה לערב, כשאף אחד לא יראה".

קפטן רוראן ראה כי פניו של שרטן משתנות וכי אינו נהנה מהרעיון, אך דעתו הייתה נחרצת. הוא הרגיש צורך להחזיר לעצמו את הסמכות השייכת לו בכבוד.

"אם למישהו זה לא מתאים, מיד כשנצא מכאן הוא מוזמן לברוח ולא להראות את פניו יותר בים אמרוסיס. כי אם אני אפגוש בו, שם יהיה מקום קבורתו".

הקפטן היה ידוע בקיום הבטחותיו. שלושת השודדים הנהנו בהבנה לדבריו של רב השודדים, החליטו פה אחד להישאר לצידו.

שני חיילים אוחזים בידם אסיר נכנסו אל מתחם הכלא. "תעזבו אותי מיד", נשמע קול סמכותי. "תעזבו אותי, אין לכם שום סמכות לעצור אותי, לא פשעתי ולא חטאתי" צעק האסיר החדש.

"אנחנו מציעים לך לשתוק ולא לדבר", אמר אחד מהחיילים. ותפס את האסיר ודחפו לתוך תא כלא הממוקם מול תאו של קפטן רוראן.

"תשחררו אותי!!", המשיך האסיר החדש לצעוק. "מיד".

"יופי שמענו מספיק", אמר החייל השני, והסתובב לצאת מאזור בית הסוהר.

"אתם לא יכולים לכלוא אותי, אני יורש העצר, אני הנסיך אינדה!".

קפטן רוראן שמע את שאמר האסיר, וגבותיו התרוממו בהפתעה. מדוע הוא נעצר? מה כבר הצליח הנסיך לעולל שאביו המלך אזמרגד החליט להעניש את בנו ולכלאו בתוך תא כלא?, אחרי הרבה מחשבה החליט רוראן לשאול את הנסיך בעצמו.

"אני מבקש שתקראו לסריס האישי שלי", צעק הנסיך אינדה.

"אם אתה אכן הנסיך, כפי שהינך מבקש לטעון, תאמר לי בבקשה מדוע אביך כלא אותך כאן?" קפטן רוראן לא ידע איך לדבר עם הנסיך, מעולם לא דיבר עם בעל דרגה גבוהה קודם לכן. "אני מתכוון לשאול, למה המלך אביך כלא אותך? איזה חטא ביצעת?" הקפטן לא הצליח להאמין שהמלך אזמרגד יזרוק את בנו לכלא.

"אבי חושד בי בבגידה", הנסיך תימצץ את הארועים האחרונים. מהרגע בו ראה את אביו המלך אזמרגד שרוע על הקרקע, ועליו רכון הרופא המלכותי. ואת הרגע שאימו ומתיאס סריסו ניסו לזרז אותו לברוח. וכיצד לא הבין מדוע. "ספרנוס, הרופא המלכותי של אבי, רכן על הוד מעלתו המלך, ושתי ידיו היו שלובות על חזהו של המלך".

"מה?" נדהם קפטן רוראן בוסלוס. "יכול להיות שהמלך אזמרגד, מת?" הקפטן הניח יד על פיו. הוא לא התכוון להישמע נלהב מול ילד שהרגע איבד את אביו. "זאת אומרת", הוא הוריד את קולו, "מדוע שיהיה הרופא המלכותי רכון על המלך, אם לא שליבו של המלך הפסיק את פעימותיו".

דמעה מלוחה גלשה מעיניו. הנסיך הכלוא מיהר לנגב את הדמעה. "נראה לך שאבי מת?" שאל אינדה בקול איטי. חשש שאם ידבר מהר קולו ישבר.

"כן, יש לך הסבר אחר?"

"המלך היה חולה ונפל לתרדמת לפני כמה ימים", קולו של הנסיך נשמע מלא תקווה. "אולי הוא שוב חולה?"

קפטן רוראן שיחק בזקנו המאפיר העשוי צמות צפופות. "תראה", אמר אחרי מספר רגעי מחשבה. "אם היו לאביך אויבים רוב הסיכויים ילד, שהוא מת".

יום או יומיים לפני שאבי המלך נפל למשכב, נכנסתי לחדרו ומישהו בדיוק ברח מחלונו. על חרבו היה קשור סרט כחול.

"נו, אתה עונה לעצמך", התערב בשיחה ויל הילד שהצטרף לשודדי הים. "ככל הנראה אביך נרצח".

"חייב להיות לזה הסבר אחר", התעקש. "אינני מוכן לקבל זאת".

"תראה", חזר קפטן רוראן לדבר. "אני מוכן לעזור לך לברוח", הוא עצר מעט את דבריו, בוחן את תווי פניו של הנסיך הצעיר. רצה לראות איך יגיב לכך ששודד ים מוכן לעזור לו לברוח. כשראה רב השודדים שהנסיך הכלוא לא מתרגש יתר על המידה מדבריו, המשיך. "השאלה עם תהיה מוכן לעזור לנו בתמורה".

אינדה התיישב בתאו. "מה אתם צריכים?"

"ספינה".

"ואיך אתה חושב שאני יכול להשיג לכם אחת כזאת?"

קפטן רוראן צחק בקול. "זאת בעיה שלך, אם אתה רוצה להשתחרר תשיג לנו ספינה, ונעזור לך".

"ואיך תשחררו אותי מכאן שאתם בעצמכם כלואים כאן?"

שוב צחק רב השודדים. "תשאיר את זה לנו", החווה בידיו לעבר שלושת חבריו לתא. "לא סתם אנחנו שודדי הים, הכי מפחידים בים". אמר הקפטן והמשיך להתרברב. "בכל הים הגדול, אין אחד שהשתווה לספינתנו הגדולה, האלמנה השחורה", קולו של הקפטן גווע מעט כשהזכיר את ספינתו הגדולה שטבעה בים.

"אז איך בדיוק הצליחו לתפוס אותך?" הנסיך אינדה בחר בכוונה לגעת בנקודה רגישה. הוא כל כך נהנה לראות אנשים סובלים, עד ששכח לרגע מסבלו שלו. "יש לך הסבר שיניח את דעתי, בנושא?"

בליבו קילל רב השודדים את הנסיך השחצן, אך מפאת הכבוד שמר את קללותיו לעצמו. "זה סיפור קצת ארוך, אחרי שנחזור לעצמנו נברר זאת. אני עוד אניח את ידי על רב פקד זימו. אני מבטיח לך שהוא לא ישכח את היום בו נפגשנו לראשונה".

"תספר. זה לא שיש לנו משהו אחר לעשות". הנסיך התיישב על הארץ מביט על תאו של קפטן רוראן. "נו. אני מקשיב".

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
מצוין ממש!
רק שני דברים שקצת הפריעו לי. בפרק ארבעים, בקטע ליד חדרו של המלך, מתואר שם הרג של אנשים כמעט כלאחר יד. כמו זה למשל:
העוצר שלף את חרבו של שומרו האישי ושיסף את גרונו של הלוחם.

לדעתי כדאי להשתמש בהרג כמה שפחות. ואם כבר משתמשים, רצוי לתאר את זה יותר בדרמטיות ובפאתוס הן מצד תיאור ההשתלשלות והן מהצד הרגשי, ולא כבדרך אגב.

בפרק שלאחריו, הנסיך אינדה מושלך לתאם של השודדים, ועוד מכריז בקול רם את שמו ותוארו.
אין שום מציאות שבה דבר כזה יכול להתרחש. יורשי עצר ונסיכים, גם אם הם בוגדים נאלחים, לעולם לא יושלכו לתא אחד עם פושעים אחרים, ולא מפאת כבודם, אלא מפאת כל מה שהם יודעים על הממלכה ועל המלך.

מלבד הנ"ל אני חושב שהסיפור הולך למקומות מרתקים.
בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #85

פרק 42

הספינות הגדולות שעגנו בנמל ממלכת ארצי'בל, נראו כלקוחות מציור עתיק. בלב הים הגדול אמרוסיס, עגנה לה ספינת שודדים גדולה הקרויה בשם "האלמנה השחורה".

האלמנה השחורה הייתה ספינת שודדי ים הכי ותיקה בימה של ארצי'בל. כל באי הים ידעו שלא כדאי להם לפגוש שודד הים הממולח הקפטן רוראן בוסלוס. את עינו הימנית איבד באחד ממסעותיו הגדולים, בעת ששדד ספינה שנכנסה לטריטוריה שלו.

רוראן בוסלוס הפיל את חיטטו על כל הפיראטים בים. הכול ידעו כי אין דרך לצאת מלפיתת ציפורניו.

בסיפורי עם ישנים המספרים על שודדי ים מצטיירת דמותו של בוסלוס כאחד סתום עין בעל רגל מעץ, כובע שודדים על ראשו ותוכי על כתפו. אך אף אחד מתושבי ממלכת ארצי'בל לא באמת פגש ברוראן רב השודדים.

רוראן אף קיווה בכל ליבו לא לפגוש אדם המגיע ממלכת ארצי'בל. הוא לא אהב בלשון המעטה את אנשי ארצי'בל.

הים בהק אליו בכחול עמוק. רוראן עמד על קצה הספינה שלו 'האלמנה השחורה' והביט אל האופק. הוא ניסה להריח את ריח אימו מגיע מהמרחק, אך מלבד ריח של ים מלוח, לא הריח דבר.

כשהיה נער מתבגר פרצה שריפה בעיר מגורם, ובאותה שריפה הוא איבד את הוריו. הדבר קרה בעקבות פילוג האחים של הממלכה. מאז הוא מלא נקיפות מצפון, אולי אם היה נשאר, הוריו הזקנים היו ניצלים. אולי יכול היה ללכת להזעיק עזרה.

בליבו הוא יודע כי מלחמת האחים גבתה קורבנות רבים, והרבה משפחות איבדו את יקיריהם. אך הדבר לא מנע מהמצפון למצוא אותו האשם היחיד.

הוא קיווה כי לעולם לא יפגוש באדם ממלכת ארצי'בל, רוראן בוסלוס לא רצה לפגוש בעברו. "העבר צריך להישאר מאחור, ולפנות מקום לעתיד טוב יותר", היה נוהג לומר לו רב החובל פיפרוס בוסלוס.

פיפרוס היה האדם הראשון שהגיש עזרה לרוראן כשהיה ילד. בשעה שברח מביתו הוא הגיע לנמל הספינות בעיר סנפיר ושם התחבא בתוך 'האלמנה השחורה' עוד כשהייתה בתחילת דרכה.

פיפרוס מצא את רוראן באחת מהפלגותיו ומאז גידל אותו כאילו היה בנו. מעולם לא שאל על עברו רק דבר אחד היה נוהג לומר לו על העבר. "העבר צריך להישאר מאחור, ולפנות מקום לעתיד". מאז נפטר פיפרוס הזקן הוסיף רוראן כמה מילים למשפט היפה שליווה אותו כל הילדות. "לעתיד טוב יותר".

"ספינה באופק, ספינה מתקרבת". נשמעה קריאה מפיו של התצפיתן הממוקם בראש התורן הגבוה של הספינה. תפקידו להשקיף על יבשה או על אוייבים, וכפי הנראה הוא מקיים את תפקידו נאמנה.

כל שודדי 'האלמנה השחורה' התעוררו מתרדמתם והכינו עצמם לקרב. כעת עומד להתחיל קרב שודדים. "הכינו את התותחים", צעק רב החובל רוראן בוסלוס, והכניס אדרנלין בחבריו השודדים. "ותתפללו שניפול על מכרה זהב", צחקק בקול ומיד אחריו פצחו השודדים בקול שירה.

הם שרו את אמנון השדידה שלהם, וכבר ממרחק היו מצליחות ספינות לשמוע את קולם המתועב של השודדים האכזריים. אך הים הוא לא קרקע, קשה לפנות בו ולבצע פרסה.

"הרימו עוגן", צעק קפטן הפיראטים. "שילחו את התותח הראשון". כדור שחור ראשון נכנס למכונת הירייה. שרטן השרירי היה שודד קרח ראש ובעל גוף מוצק, מבטו היה המאיים ביותר מבין שודדי 'האלמנה השחורה'. הוא היה האחראי להכניס את הכדורים לתותח, ואף להצית את הפתילה.

"כדור ראשון נורה בעוד שלוש... שתיים..." עוד לפני שסיים שרטן את המשפט הכדור יצא מבית הבליעה של התותח והתעופף לעבר הספינה שקרבה אל 'האלמנה השחורה'.

הספינה נפגעה.

קפטן ררואן מחא את כפיו בהתרגשות. "כל הכבוד", הריע ברוחב לב. "כעת שילחו עוד כדור ומיד נתחיל להתקרב אליהם".

כדור שחור שני נכנס לתוך בית הבליעה של התותח, ושוב עוד לפני שהספיק שרטן השרירי לספור לאחור, הכדור נורה ופגע בספינה. אך הספינה הנפגעת לא וויתרה.

בטרם הספיק רב חובל 'האלמנה השחורה' למצמץ, כדור תותח פגע בספינתו.

לראשונה בחייו של קפטן רוראן בוסלוס, ספינתו האלמנה השחורה ספגה מכה קשה. "ילד!!" קרא קפטן השודדים לעבר הנער שאסף מספינה ששדד. "תכוון את הספינה לעבר הספינה מימין".

שתי ספינות עגנו מסביב לאלמנה השחורה, והחלו לירות לעברה בתותחים. הנער הצעיר מיהר לכיוון ההגה, תפס בו והחל במהירות לכוון את הספינה לעבר המקום אליו התכוון קפטן רוראן הגדול.

כדור שלישי נחבט בספינה.

"מה קורה פה?" נרעד קפטן רוראן מהמחשבה שספינתו הגדולה יכולה לטבוע היום הזה בים. "שרטן מה קורה עם התותח?" בהלה בקולו. "נו ילדון, מהר יותר". קולו היה נשמע לחוץ.

מחשבות הודות הקפטן הוותיק של האלמנה השוחרה, החלו לעלות בראשו של קפטן רוראן. הוא ראה בדמיונו איך פפירוס בוסלוס האגדי מביט בו בעיני אש, וזעם עצום בפניו.

הספינה ששרדה הרפתקאות מסעירות, נמצאת כרגע בסכנת הכחדה. אם לא יעשה משהו בזמן הקרוב, הוא וכל צוות שודדיו, ימצאו את עצם בתוך הים. או גרוע יותר בכלא של ממלכת ארצי'בל.

הוא מעדיף להרוג את עצמו, ולא ליפול בשבי. גם בשל הבושה הגדולה, וגם כדי שלא יפגשו בו קרובי משפחתו.

תמונתם של הוריו הזקנים השתקפה מול עיניו. הוא יכל לשמוע אותם קוראים לו לברוח. בדיוק כמו אז באותם רגעים בהם ביתם עלה באש. אך הפעם הוא לא מתכוון להשאיר את הצוות שלו מאחור. הוא לא יקפל את זנבו בין רגליו.

אם יכנע, יפסיד בקרב באופן מידי. ואם ילחם יש סיכוי שיצליח להציל חלק משודדיו. אך מה שהבין בוודאות גמורה, היא שהאלמנה השחורה. ספינתו האגדית, הירושה היחידה שלו מקפטן פפירוס, תצלול לקרקעית הים, ולא יישאר ממנה זכר.

בשלשלות ברזל הובלו כל שודדי הים, כשהם מחוברים האחד אל השני כשקפטן רוראן בראש והילד ויל בסוף.

"מה נעשה עכשיו?" הילד ויל רעד מפחד, הוא מעולם לא הואשם במשהו, ומעולם לא נכלא. כל חייו הם סיוט אחד גדול. הוא נולד לאמא משרתת, והילדים של אצילי העיר היו מתנכלים אליו ומציקים לו. וחלקם הגדול אף היה משעבד אותו.

מאז פגש את קפטן רוראן הוא מרגיש חופשי. מעולם הקפטן לא התעלל בו או הכה אותו. כשהתבקש לעשות דבר מה, הכול היה בחיוך ובאהבה.

"אל תדאג אנחנו נצליח להשתחרר מכאן". ניסה הקפטן לעורר את רוחו בתקווה.

"או שתקו כבר", אמר שרטן השרירי. "אני מנסה לנוח פה". ערמות של קש ותבן מילאו את בתי הכלא, ושרטן הצליח ליצור לעצמו מיטה נוחה מכמה ערמות.

"אתה שוכח אם מי אתה מדבר?" שאל קבע קפטן רוראן. "אני הקפטן שלך".

"אויש די", נאנח שרטן. "אני מעריך אותך מאוד רוראן בוסלוס, אך כרגע אינך הקפטן שלי".

רואן נפגע עד עמקי נשמתו. הוא הבין טוב מאוד את העקיצה שהעניק לו ידידו שודד הים. 'אתה באמת אינך קפטן', לחש לעצמו. 'כל זמן שאין לך ספינה להפליג בה אינך קפטן'.

ויל ראה את מורך רוחו של רוראן והבין כי עכשיו הגיע תורו לעורר את תקוותו של הקפטן. "אינך צודק שרטן".

שרטן הסתובב ופקח חצי עין, הוא רצה לשמוע מה יש לילד ללמד אותו. "מדוע?"

"אינך צודק כי קפטן תמיד ישאר קפטן". אמר בנחרצות. "קפטן הוא לא אחד שיש בבעלותו ספינה, קפטן זה מנהיג וקפטן טוב יכול להנהיג גם ביבשה".

"יפה ילד", אמר שרטן ועצם את עיניו. בתוך שניות הוא כבר שקע בעולם החלומות.

קפטן רוראן הביט בפניו של הילד, ומשהו בפניו הזכיר לו את הקפטן המיתולוגי של האלמנה השחורה. "ויל אני חייב לומר לך, שמעודי לא פגשתי ילד עם הרבה חוכמת חיים".

"תודה", אמר ויל ואף הוא עצם את עיניו.

רק קפטן רוראן נשאר ער עד חצי הלילה. הוא הביט אל השמיים מן הצוהר הקטן שנקבע בגג, ודמעות עלו בעיניו. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז נפטר פיפרוס בוסלוס, שהרשה רוראן לעצמו לבכות.

אחרי רבע שעה של בכיות, ניגב רוראן את עיניו וניסה לחשוב מה היה פיפרוס אומר אילו היה במצבו. הוא עצם את עיניו והעביר בראש את ימי העבר שלו יחד עם הקפטן המיתולוגי, ושום דבר חשוב שיכול לעזור למצב רוחו לא עלה.

חוץ מדבר אחד.

המשפט שתמיד נהג לומר:

"העבר צריך להישאר מאחור, ולפנות מקום לעתיד טוב יותר".

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #86

פרק 43

"חלמתי שאנחנו יושבים באי בודד ואוכלים כל היום את פירות הדרקון", אמר בוגזו רב החובל השמן של הספינה. "ואיזה אסון, התעוררתי וגיליתי שאנחנו נעולים בכלא", אמר בכאב.

רב השודדים קפטן רוראן הביט בפניו המודאגות של בוגזו, וטפח לו על גבו. "אין לך מה לדאוג, בקרוב מאוד נצא מכאן". אמר כבטוח בעצמו.

"וזאת מניין?" התערב שרטן בדברים. משום מה בימים האחרונים התערערה סמכותו של ראש השודדים הקפטן רוראן בוסלוס, בעיניו. הוא ניסה לכבדו כבעבר אך ללא הצלחה.

קפטן רוראן ושאר שודדי הים הביטו בפניו הנוקשות של שרטן, וניסו להבין את פשר דבריו. "ממתי אתה מערער על סמכותי?" שאל בהתענינות רב השודדים.

"מהרגע שספינתך הגדולה טבעה בים", ענה שרטן.

שאר שודדי הים שנכלאו הפנו את מבטם פעם כלפי שרטן ופעם כלפי רוראן.

"אז אינך רוצה עוד לשרת עבורי?" שאל רוראן שלא דמה לעצמו בעיניהם של שודדי הים. רוראן היה ידוע כאדם שאינו סולח על חוסר כבוד. ובאלמנה השחורה הייתה היררכיה מאוד ברורה, ואין סליחה למי שעובר ומתחצף לקפטן.

וכעת משום מה קפטן רוראן אינו עושה דבר. יכול להיות מכיוון שאין עליו נשק, יכול להיות מפחד, השודדים העלו השערות בראשם. אבל דבר אחד הם היו בטוחים, מי שעומד מולם לא דומה לקפטן רוראן בוסלוס הגדול.

בשעת לילה מאוחרת שוב נרדמו כל אסירים ורק קפטן בוסלוס נותר ער, לבדו.

הוא הציץ לכיוון הירח, אך הוא לא הופיע.

רוראן עצם את עיניו וניסה לדמיין את עצמו בעבר. איך עלה בפעם הראשונה על האלמנה השחורה. הוא זוכר את הפרפרים שחש ליבו, איזו שמחה הציפה אותו. תמיד כשהביט לעבר הים הגדול רצה לגעת בו, לשוט עליו, אך לא היה לו שום יכולת. ועתה הוא עולה על הגשר המובילו עד למרכז הספינה.

"כשתגדל", אמר לו אז קפטן פיפרוס בוסלוס. "כל זה יהיה שלך". הוא הצביע על כל ים אמרוסיס. שוב דמעה סוררת גלשה במורד לחיו. הוא כל כך הצטער על אבדתה של הספינה אותה אהב. ספינה איתה שדד ספינות רבות.

לא לחינם נקראה הספינה בשם האלמנה השחורה. כמו שעכביש המכונה אלמנה שחורה, הוא ארסי ומפחיד מאוד. כן גם ספינת השודדים העצומה של קפטן רוראן בוסלוס מפחידה וארסית מאוד.

רבים היו שניסו לחטוף את הספינה מידיו, אך רק קפטן זימו הצליח. קפטן זימו היה ראש חיל הים של ממלכת ארצי'בל, ללא היה לובש את בגדי חיל הים, היו שפמו העבה וכרסו המנופחת מגלים כי שודד ים הוא.

רשרוש דריכת עלים העיר אותו מדימיונו. קפטן רוראן השתטח על אדמת הכלא הקשה, ועשה עצמו ישן. מדי פעם פקח עין אחת כדי לברר מי הנכנס אל חלל בית הסוהר.

בית הסוהר היה עשוי כרחבה גדולה המלאה חדרים קטנים. הרחבה הייתה פרוצה לשמיים. התאים היו בנוים מאבנים ורק דלתות התאים עשויות מעץ. הבריח היה עשוי מחתיכת עץ מלבני שאותו היו תוחבים בין שני ווים המונעים מהדלת להיפתח.

במרובע העליון של הדלת היה קבוע חלון קטן, המאפשר לשומרים להציץ על האסירים.

רוראן הציץ מדי כמה רגעים על הפתח שבדלת, ולא ראה דבר. הוא הרגיש צורך עז לדעת מי מסתובב בשעת לילה מאוחרת בבית הסוהר. מה יש לאדם נורמלי לחפש כאן?

הוא נעמד וקרב אל הדלת, מצמיד את עיניו אל החלון וניסה לראות האם מישהו עומד בקרבת מקום. רוראן הביט ימינה אחר הפנה מבטו שמאלה, אך שום דבר אינו נגלה לעיניו.

כנראה היה זה עכבר.

קפטן רוראן בוסלוס החזיר את גופו אל רצפת הכלא, הרגיש את קור האבן חודר לעצמותיו ומיד חשב שוב על ספינתו. איך היה נהנה לישון בלילות הקרים בחדרו שבבטן הספינה, מתכרבל בשמיכת משי פרחונית, שנרקמה על ידי הטובה שברוקמות.

המחשבה על השמיכה הצליחה מעט לחמם אותו. הוא דמיין את עצמו מתעטף בה ומיד נרדם, ושקע בשינה עמוקה.

"זהו", חזר הקטפן אל ההוה. "ככה הגענו לכאן, אבל אני מבטיח לך שאני עוד אתנקם בקפטן זימו. הוא עוד ירגיש את נחת זרועי".

"אני מקווה שתצליח לצאת מפה", הנסיך אינדה נשכב על הארץ מפנה את גבו אל הקפטן.

"גם אני נערי, גם אני".

*****​
 
  • הוסף לסימניות
  • #87

פרק 44
רוח קרירה החלה לנשב וצמרמורת קלה טיפסה במעלי גבו של הנסיך אינדה. הוא לא רגיל לשהות מחוץ לאזורי הנוחות שלו, ורק המחשבה על כך שיעביר את הלילה בחוץ כמעט תחת כיפת השמיים, חלחלה אותו.

שני שומרי הסוהר פתחו את דלת השער הראשי בתנופה, בניהם נראתה דמותו של הנסיך דנאתור אחיו בן החמש עשרה של יורש העצר בדימוס אינדה. יורש העצר החדש צעד לעבר תאו של הנסיך אינדה, בצעידה מלכותית מלאת כבוד.

הנסיך אינדה הביט בעיניו החומות של אחיו הקטן. עדיין חש את אותה אהבה שחש אליו טרם לקח ממנו בעורמה את הכתר. "מדוע כלאת אותי כאן?" בליבו קיווה שרב השודדים השוהה בתא מולו, יעלם בתוך תאו ולא יתערב או יאזין לשיחה.

"הנסיך אינדה", העוצר דנאתור דיבר ברשמיות. מנותק, מרוחק. אינו מדבר כאח אל אחיו, אלא כמלך בפני נתין שמשום מה חש אליו כבוד מסוים. "נמצאת חשוד במות המלך אזמרגד, ועל כן נאסרת". עיניו של העוצר נתונות בתוך עיניו של האסיר אינדה.

"מה?" תדהמה בקולו. הנסיך אינדה לא הצליח לעכל את הדברים. לבו פעם בחוזקה, ואגלי זיעה קפואים זלגו על מצחו. איך ייתכן? איך הוא מאמין שאני מסוגל לרצוח את אבא? נשימה כבדה יצאה מפיו, כשניסה להרגיע את עצמו ולהבין את המצב.

"זה לא יכול להיות נכון," קולו ירד ללחישה, כמעט לעצמו, עיניו הכחולות נוצצות בדמעות. "דנאתור, אני מבטיח לך שאינני אשם במותו של אבינו. אתה חייב להאמין לי."

רוח קרה המשיכה לנשוב, מסיטה את שערותיו של אינדה ומחדירה תחושת קור לתוך גופו. הוא הרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו, כאילו העולם כולו מתמוטט סביבו. המחשבה על כך שאחיו חושד בו, ועוד בעניין כה נורא, הכבידה עליו מאוד.

אינדה הרגיש את חוסר האונים חונק אותו. ידע שדברי אחיו לא נאמרו ברצינות מלאה, אולם הוא גם הבין שאין לו כל דרך להוכיח את חפותו מלבד המשפט.

מזג האוויר הקר והאפל הוסיף לתחושת הדיכאון והייאוש של אינדה. מבין שעליו להילחם בכל כוחו לשכנע את אחיו בחפותו, אולם הוא גם ידע שהדרך לשם תהיה ארוכה וקשה. זה או לברוח עם השודדים כמו פחדן, או לעמוד לדין ולהוכיח את חפותי? אבל כיצד? מי יכול להעיד לטובתי? מי יאמין לי?

הנסיך אינדה ושני עיניו הכחולות עמדו לפקוע מחוריהן. "וכי איך יעלה על דעתך, כן?" ניסה הנסיך הכלוא להבין. סחרחורת תקפה את הנסיך. אבא מת. הייתכן?

עוצר ממלכת ארצי'בל הביט בעיניו הכחולות כים של אחיו הגדול, ועששית בוהקת בידיו. הלילה כבר ירד על הממלכה, ועל כן החשש שמא ינסה הנסיך לברוח, גבר אף הוא. "באתי הנה רק לומר לך. שאין לך מה לנסות ולברוח". נראה היה שהעוצר מתעלם במכוון מדברי אחיו. "השומרים מקיפים את הבניין מבפנים ומבחוץ, קשתים מתבוננים בך כל רגע. מטרתם להרוג כל מי שינסה לברוח".

"איך אוכל להוכיח את חפותי?" התעקש הנסיך אינדה.

יורש העצר דנאתור היה ידוע בטוב ליבו, אולם כרגע מול אחיו אין זה נראה כן. "אין לך כל דרך לצאת מזה. רק דרך המשפט שנערוך לך בעוד כמה ימים. אם תצא זכאי, תוכל לחזור לחדרך ולחיות שם את חייך".

עולמו של אינדה קרס מול עיניו. ההאשמה הייתה כמו חץ בלב, חודר עמוק ומכאיב. הוא הרגיש את כובד העולם נופל על כתפיו, את הכאב והבלבול מתערבלים בתוכו כסופה שאין לה מוצא. כל נשימה הייתה מאמץ, וכל מילה שיצאה מפיו הייתה רכה וחסרת אונים, כמו ילד המבקש שיאמינו לו.

הכאב לא היה רק על ההאשמה ברצח אביו, אלא גם על כך שאחיו, דנאתור, היה זה שהטיח בו את ההאשמה. אינדה ראה בעיני אחיו את הניתוק והניכור, את הספק ואת החשש. זה לא היה דנאתור שהוא הכיר.

מתחת לפני השטח, אינדה הרגיש את הפחד זוחל לתוך לבו. פחד על חייו, פחד על שמו הטוב, פחד על מה שהעתיד צופן לו. האם יוכל להוכיח את חפותו? האם יוכל לשכנע את אחיו שהוא חף מפשע? השאלות הסתובבו בראשו, וכל תשובה נראתה כה רחוקה וכמעט בלתי אפשרית.

הקור שחלחל לגופו לא היה רק מהאוויר הקר, אלא מהבגידה שחש בלב. הוא הבין שעליו להיאבק בכל כוחו, שזו מלחמה על כבודו ועל חייו, אסור לו לוותר.

"תוכל לפחות להרשות לי לפגוש במתיאס?"

"אני אחשוב על כך", הבטיח העוצר החדש.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #88

פרק 45
"המגורש שיזבאל", הרים אחד החיילים את קולו, חרבותיהם עדיין שלופות. "האם עזבת את ביתך בימים האחרונים?"

"לא, הרי אני בגלות". פניו המקומטות של הזקן נרעדו באימה. הפעם האחרונה שמישהו הפנה כלפיו חרב, היה זה הנסיך אזמרגד כשחשד בו שהינו בוגד.

"ומי אלא?" סבר פניו של החייל נוקשה. "מדוע אנשים מבקרים אותך? הרי ידוע לך שבגלות אסור לאיש לבקרך".

"הינך צודק, אולם מה היה עליי לעשות. הם הופיעו בפתח ביתי".

זביד הרגיש שהזקן היהודי מוכר אותו בקלות, הוא החליט להתערב בשיחה. "אנחנו באמת הגענו מקודם כי החבר שלי נפצע מאריה", אמר ואז מכר את הזקן בחזרה. "הוא לא סיפר לנו שהינו בגלות".

"וזאת מדוע?" שאל החייל וקרב את החרב אל גרונו של שיזבאל.

פניו המקומטות של היהודי רעדו. הם לא שישב על שרפרף היה נופל בזה הרגע על הקרקע. "הינך צודק היה עלי להגיד להם, אך חשבתי שהם עתידים עד הערב לעזוב, ולא רציתי לבזות את שמי, אתה יודע אחרי הכל הייתי מחנך של שני בניו של המלך מלטאזר ויועצו האישי".

הזכרת המלך מלטאזר עתה את שלה. "אם לא שהמלך אזמרגד בנו של המלך מלטאזר ציווה לבל תיפול שערה משערות ראשך, עד אשר יוכח שהינך בוגד, כבר מזמן היינו תולשים את ליבך". החייל החל לסובב את הבית, לראות שאין עוד אנשים המסתתרים בו.

שאר החיילים נותרו כשחרבותיהם שלופות ומכוונות לצווארם של זביד ושיזבאל.

החייל ראה את פורן מוטל על מיטת קש כשראשו מיטלטל בפראות כחולם חלום רע. הוא חזר חזרה אל שיזבאל. "אתה והחבר שלך", הפנה את פניו אל זביד. "תעזבו מיד את הבית, ותמשיכו בדרככם".

זביד קיבל את הדברים בהכנעה. אומנם ידע אומנות לחימה, ואף לחימה בחרב. אך לא היה מהחזקים בתחום, אופיו במסדר הדרקון היה המוח, החשיבה על התוכניות ורקימתם, עד הבאתם אל הפועל. את פעולתם היה מבצע אדם שהכוח שלו במסדר מתבטא בידיים. אף על פי שדרכם של מסדר הדרקון, הוא לא בכוח אלא במוח. הם לא רוצים להרוג אנשים אלא אם כן אין ברירה. לכן תמיד כשיוצאים למסע שולחים ראשי המסדר את שליחיהם שלושה, אחד ממונה על המוח ושתיים על הכוח.

החייל ראה שבן שיחו לא מבין את דבריו ונותר לשבת, הדבר הכעיס אותו וגרם לו להרים את קולו. "עכשיו", צעק. "קחו את הדברים שלכם ולכו מפה".

"ומה באשר ליהודי הזקן הזה?" התעניין זביד. הוא לא רצה שיפגעו בשיזבאל, אחרי הכל הוא עזר להם.

"זה לא עינינך", אמר החייל והצמיד את חרבו לגרנו של זביד. "אם אתה לא רוצה לאבד כאן את חייך, קום מיד ותצאו אתה והחבר שלך מהבית הזה".

זביד נכנע לדבריו. הוא קם וכיתף את חברו על גבו, ויצא מביתו של שיזבאל.

אין להם הרבה זמן עליהם להגיע כמה שיותר מהר אל עיר הבירה של ממלכת ארצי'בל. המשימה חייבת להתחיל.

"מה אני אעשה איתך?" אמר-שאל זביד את פורן הרדום מעליו. פורן רתח מחום, וזיעה מילאה את בגדיו. "אתה מעכב אותי, ועדיין אינני מרגיש בנוח לזרוק אותך פה אל מותך".

"תניח אותי פה", נשמע קולו של פורן החלוש. "אני רק..." שיעולים כבדים בקעו מגרנו. "אני רק מעכב אותך", שוב הוא השתעל. "המשימה חייבת להתחיל כבר".

"חלילה לי לעשות כזה דבר", התעקש זביד. "אין זה טיבעי להפקיר את חבריי".

"אין ברירה", אמר פורן. "אני מודה לך על כך. תמיד ניסת לעזור לנו, ואנחנו רק התעללנו בכך", נשימותיו נעשו מהירות. נראה היה כאילו מותו קרוב. "אנחנו פשוט קינאנו בך. אתה יודע שמי שכוחו הוא במוח שלו, נחשב לדרגה גבוהה בארגון" דם החל להיפלט מפיו.

זביד עצר מהילוכו, והשעין את פורן על אחד מעצי הזית שניקרו בדרכו אל הנהר. "אתה בסדר?" שאל כשראה את הדם היוצא מפיו של חבירו. הוא הצמיד שתי אצבעות למצוא דופק בצווארו של פורן, ואכן חששותיו מתאמתים הדופק מהיר.

זביד היה ידוע בקרב חבריו כתולעת ספרים, מעולם לא אהב ספרים בדיונים מה שעניין אותו היו ספרי חוכמות וספרי רפואות. משם שאב הרבה ידע בנושא. "גם חום, גם דופק מהיר ונשימות מהירות", אמר זביד בקול. "חסר לי מצרמורות לחץ דם נמוך", אמר כרופא מוסמך.

"קר לי", אמר פורן בלחש.

זביד קרע את גלימתו האדומה של פורן והביט בחזהו. הוא חיפש לראות סימנים של קרישה בדם. אך לא מצא בכל חלקי החזה והון. אך כשהביט על מקום נשיכת האריה, ראה כמו וורידים שחורים מוטבעים משורש המכה ועד לזרוע.

עליו למצוא מים והרבה. זביד ידע כי אין לו מה לעשות עד אשר ימצא רופא שיוכל לעזור לפורן. מה שכן הוא יכול להרגיע את הזיהום לבל יתפשט ויחמיר את המצב. הוא זקוק להרבה מים ולנסות באיזה שהיא דרך להוריד לחברו את החום.

"פורן, אני הולך רגע חזרה לביתו של הזקן, לנסות להביא לך מים". אמר ועזב את חבירו.

בדרך חזרה שוב חשב על דבריה של מגדת העתידות. 'האם באמת חזתה את מותם של פסון ופורן? האם עליו להמשיך להקשיב לה ולהישאר צמוד לזקן? אבל הזקן לא נראה כמו מהחלומות שלי, אז אולי מדובר בזקן אחר?'

החיילים עזבו את ביתו של שיזבאל, וזביד יכול להרגיש עדיין את האימה שהשרו במקום, מרגע הופעתם. "שיזבאל", קרא זביד בקול. אף קול לא ענה לו. "שיזבאל", זביד נכנס לתוך הבית.

"אני פה", קולו של שיזבאל היה חלש. זביד נכנס לתוך הבית ונדהם לראות את שיזבאל שרוע על קרקע הבית כשמבטנו שוטט דם.

"מה קרה לך? מה הם עשו לך?" זביד הזדעזע מהמראה של שיזבאל הזקן.

שיזבאל לא כל כך הצליח לדבר, חולשה וסחרחורות עטפו אותו, הוא הרים את ידו והצביע על אזור המטבח.

"מה", ניסה זביד להבין. "אתה רוצה שאני אלך להביא לך מים?"

"יש שם פתק", אמר שיזבאל בכוחות אחרונים. הדם החל ליצור שביל על רצפת הבית. "תביאי אותו לנסיך אינדה".

"מה? איך אני אמור לפגוש בנסיך?"

שיזבאל כבר לא ענה, עיניו נותרו פקוחות אך הדופק וליבו הפסיקו לפעום. הוא איבד הרבה מאוד דם, וכבר לא היה ניתן להצילו.

זביד הושיט את ידיו והעבירם על עיניו של שיזבאל סוגר בכך את עיניו הפקוחות של המת. אחר קם וניגש למטבח לחפש את המכתב. עליו לקיים את צוואת המת.

המטבח היה בנוי משולחן ועליו כלי הבישול, לצד השולחן נבנה תנור הסקה מאבן ועל משטח האבן היו מניחים את הסירים לבישול. בתוך התנור היה כמין מדף אבן שבב את מדורת האש ועליו היו מכינים את הלחם, או מיני בשר ותבשילים שהוצרכו בישול מהיר יותר.

זביד קרב לתנור בידיעה שהמכתב לא ישרוד אפילו רגע בתוך התנור. פתח את דלת הנחושת הקטנה והציץ פנימה. האש דלקה וחיממה את הבית. מה שאישר את שידע, המכתב אינו בפנים.

השולחן שהיה עמוס בכפות עץ וסירים מנחושת היווה מקום מחבוא אפשרי למכתב. זביד ניגש אליו והחל להפוך את סיריו, כלום המכתב לא נמצא. "איפה החבאת את המכתב?" שאל את הגוף הדומם.

זביד סבב בבית מבין שאין לו זמן. גם חברו קרוב למותו, וגם תחילת המשימה נושפת בעורפו, הוא חייב להזדרז.

המפה שכיסתה את השולחן בלטה מעט בצידה הרחוק מהתנור. זביד מיהר והרים את שוליה ומצא את המכתב. בזמנים אחרים היה פותח את המכתב ומגלה מה כתוב בו, אך כעת אין לו זמן.

זביד תחב את המכתב לתוך כיס גלימתו, מילא במהירות סיר עם מים והחל בורח מהבית חזרה אל חברו הגוסס.

פורן היה עדין רכון על עץ הזית גלימתו חזהו כוסה בהרבה דם שניגר מפיו, וראשו היה שמוט על צידו.

זביד הגיע באיחור.

בלית ברירה גרר זביד את חבירו קרוב לבית שבו מצא את גופתו של פסון. 'עלי לספר לראש הארגון על מותם של השניים', הרהר. 'אולי אספר לו גם על מגדת העתידות?' שאל את עצמו. לבסוף החליט להשמיט פרט זה.

זביד הניח את פורן על פתח הבית מקווה שהאדם שממנו ברח כמה שעות קודם לכן, לא יצא מהבית או ישוב אליו. "אני מצטער מאוד שאני מותיר אתכם ככה לבד, ולא מקיים לכם את הטקס המקובל", אמר בלחש לגופה הדוממת של פורן.

את הטקס היו עושים בלילה לאור נרות שעווה. מכניסים את המת לארון קבורה עשוי עץ ומבעירים אש גדולה אשר על ידה שורפים את הגופה. במהלך הטקס היו מסדר הגלימות האדומות כולו נוכח. אם המת היה ממסדר הדרקון אז היה ראש האומר פסוקים שאף אחד חוץ ממנו לא הבין. ואם היה זה מת ממסדר הפניקס היה ראש מסדר זה אומר את הפסוקים.

כעת ידע זביד אין לו זמן לזה, הוא פצח בריצה מהירה לכיוון ביתה של מגדת העתידות.

אולי משם יצליח להודיע לראדנוס על מותם של פורן ופסון ולהמשיך האלאה בתוכנית. כך חשב.

באמצע הדרך שמע זביד פרסות סוסים דוהרים, הוא התחבה מאחורי אחד העצים מנסה לזהות את מקור הרעש.

כרכרה עצרה בסמוך אליו, וממנה יצא ראדנוס בכבודו ובעצמו.

זביד יצא מבין העצים, "ראדנוס?" אמר בחשש והתקרב אל ראש מסדר הדרקון. "מה מעשיך פה?"

"אין זה משנה כעת, אתה מוכרח לעלות על העגלה, בזריזות", אמר ראדנוס ותקיפות נשרה בטון דיבורו.

"קרה משהו במסדר?" שאל זביד וציית לפקודת ראש המסדר.

"חייבים לפעול כבר היום", אמר ראדנוס. "המלך אזמרגד מת, ובנו דנאתור יירש את הכס".

"אז התוכנית הצליחה? אבל עוד לא ביצענו אותה, איך?" שאל זביד.

ראדנוס הידק את ידיו במושכות והדהיר את הסוסים קדימה. "אין לי זמן להסברים. מהיום אתה תהיה צמוד לנסיך, אנחנו רוצים דיווח מבפנים".

"ואיך אני אמור להיצמד אליו?"

"אני מוריד אותך בעיר הבירה, בבית המשמש בית הארחה לסריסים. שם אתה תחליף את בגדי המסדר ותלבש את בגדי הסריס שמונחים בתיבה לידך".

כעת שם לב זביד לתיבה גדולה שניצבה לידו. "ולמה שהנסיך יעדיף אותי קרוב אליו? וגם כבר יש לו סריס?"

"תשאיר את זה לי".

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #89

פרק 46
ביום שבו נאסף המלך אזמרגד אל אבותיו, התעוררה ממלכת ארצי'בל תחת שמיים קודרים. השמש הסתתרה מאחורי עננים כבדים, כאילו השמיים עצמם אבלו על האובדן. הרחובות היו שקטים באופן יוצא דופן, כאילו גם הרוח עצרה את נשימתה לרגע של כבוד אחרון למלך שנפטר.

באויר נשמעה רק יבבה קלושה, קול ריקני של אמהות המחזיקות את ילדיהן קרוב אל לבן, והילדים, מבולבלים ומפוחדים, החזיקו ידיים חזקות. כל מי שגר בעיר העטופה חומות אבן ישנות, לבש בגדיו העלובים ביותר, כאילו היה זה מס מלכותי בלתי נמנע. בגדי האבל היו עשויים שק, סימן לאבל ולכאב.

במרכז העיר נפרס השטיח הארוך והכהה שהוביל אל הבימה המרכזית. שם, על גבי דוכן עטוף קטיפה שחורה, הונח ארון המתים של המלך אזמרגד. סביבו עמדו שומרים עטויי שריונים נוצצים, חרבותיהם מושפלות וראשם מורכן. כל תנועה, כל נשימה, נדמתה כבעלת משמעות רבה.

השרים ישבו על גבי מחצלות פשוטות, לבושים בבגדים דמויי קש, כאילו הם חלק מהעם ולא מעליו. הקירות, שבדרך כלל עיטרו אותם שטיחי קיר צבעוניים ומתוחכמים, היו כעת חשופים ופשוטים, כאילו הממלכה עצמה התפשטה מכל פארה וכבודה לכבוד המלך שהלך לעולמו.

עם תחילת הטקס, נשמע קולם של המקוננות, נשים עטופות בדים כהים, עיניהן דומעות וקולן רועד. הן החלו בשיר קינה עתיק, מלא בצלילים מכושפים וכאובים, שסיפרו את סיפור חייו ומותו של המלך. הקולות התמרו באולם הכנוסים, נתקלים בתקרות ובקירות, פורצים את ליבם של הנוכחים.

העוצר דנאתור עמד בראש האולם, פניו מחוספסות מיגון, ועיניו נוצצות מדמעות שלא הסכים להזיל. הוא הרים את ידו והכריז בקול רם, "היום אנו נפרדים מהמלך האהוב שלנו, אזמרגד. חייו היו מתנה לנו, ומותו הוא אבדה שאין לשערה. נזכור אותו תמיד ונכבד את זכרו."

בזמן שהמילים ריחפו באוויר, הגשם הראשון של העונה החל לרדת, טיפות כבדות ורוויות כאב נשרו על גגות האבן ועל הרחובות. הטיפות נגעו באנשים, מחדירות קור עמוק בעצמותיהם, כאילו הטבע עצמו השתתף באבל.

לפתע, קולו של טוביאס בלוס, שר הממשלה הראשי, נישא באוויר, "האם לא ראוי שגם הנסיך אינדה, בנו של המלך, יהיה עמנו היום?" נימת קולו הייתה עוקצנית, אך גם נוגעת ללב.

העוצר דנאתור הניד ראשו לאישור, והורה להביא את אינדה, כפי שהוא, היישר מתא כלאו.

קיאן סריס העוצר לקח עימו שני שומרים ויצא אל בית הסוהר.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #90
אולי טיפה ארוך. אבל חייב לשלוח הכל בפעם אחת, בלי עצירות.
אשמח בבקשה בבקשה, תעברו טוב על הסצנה ותגיבו!!! לא להתבייש אלו הערות בונות!

פרק 47
אינדה ישב בתא הכלא שלו, המלא טחב וריח לחות, חושב על כך שהוא לא נמצא בטקס הלוויה של אביו. המחשבה העיקה עליו, כמו סלע על ליבו. כל חייו חונך לדעת שכשהמלך הולך לעולמו, נסיך הכתר הוא זה שצריך לעמוד בראש האומה ולנחם את העם. והנה, הוא כאן, לבוש בבגדים מלוכלכים ומושפל, כשהוא צריך להיות שם, במרכז הבמה, לצד הארון של אביו.

"אז מה, עושים טקס הלויה לאבא הגדול שלך ואתה זרוק כמו כלב כאן בכלא?" נימת קולו של קפטן רוראן הייתה עוקצנית. כמו נהנה לראות בסבלו של בן המלך.

"היית מאמין?!", חייך אינדה ובתוכו נשרף. כבודו של הנסיך חשוב לו, הוא לעולם לא יראה חולשה, בטח לא בפני שודד ים עלוב. "לא רוצים אותי שם".

"היית רוצה להיות שם?"

"בוודאי".

"אז תדרוש את זה".

"אינני חושב שעלי להופיע בטקס, לא כשחושדים בי בהריגת המלך, ובטח שלא בבגדים הללו".

הדלת נפתחה בחריקה חדה, וכמו בהזמנה נכנסו קיאן סריס העוצר יחד עם שני שומרים. "הגיע הזמן", קולו קר, נוקשה.

אינדה הביט בהם בעיניים מלאות זעם וכאב, אך שתק. הוא קם באיטיות, הזקיף את גופו וניסה לשמור על מראה מכובד, על אף בגדי האסיר שלבש. "הזמן למה?"

קיאן לא ענה, הוא סימן לשומרים והם אחזו באינדה בקשיחות, גוררים אותו החוצה כמו היה אחרון הפושעים.

אינדה הרגיש את ההשפלה חודרת עמוק לתוך נפשו, כל נגיעה בגופו הזכירה לו את מעמדו שנלקח ממנו. אולם בתוך כל הכאב והכעס, הוא נדר לעצמו לשמור על כבודו. הוא לא ישפיל את מבטו, ולא ייתן להם לראות אותו נשבר.

כשעברו במסדרונות הארמון, ראו אותו המשרתים והשומרים, חלקם זוכרים עדיין את ניסך הכתר מביט אליהם בגאווה ובכבוד. עתה, כל מה שראו היה אסיר מלוכלך. אינדה ידע כי המראה החיצוני שלו אינו משקף את מי שהוא באמת. הוא הבין שעליו למצוא את הדרך להחזיר לעצמו את כבודו, גם בתנאים הקשים ביותר. מבטם של הסובבים אותו היה קשה לו, אולם המשיך להרים ראשו בגאווה. אחרי הכל הוא לא עשה שום דבר.

כשהגיעו לאולם הטקסים, אינדה נשם עמוק, והביט קדימה בעיניים מלאות תקווה ונחישות. הוא ידע כי עליו להיפרד מאביו בכבוד, למרות הכל, ולעולם לא לשכוח מי הוא. הוא כרע על ברכיו מול ארונו של המלך אזמרגד, ולחש בליבו דברי פרידה. הקולות המכשפים של המקוננות ליוו אותו ברקע, והוא הרגיש את כאבם של הנוכחים נוגע בליבו. הוא ידע, למרות הכל, שהוא יישאר נאמן למורשתו ולדרך אביו.

המקוננות הגבירו את קולותיהן, והשיר הפך לבלדה על כאב ופרידה. הנוכחים הרכינו ראשם, נגעו בלבם, ונדרו לזכור את המלך אזמרגד ולשמור על מורשתו. כל אחד מהם ידע, בתוך תוכו, שהיום הזה ישנה את חייהם לנצח.

הלוויה הסתיימה, אך רגשות האבל נותרו, מהדהדים באולם הכינוסים ובין חומות העיר.

כל גופו של אינדה רעד מזעם ומכאב, כשהוא נעמד על רגליו. עיניו הכחולות הבוהקות ננעצו בקהל המלכותי, ונשימתו הכבדה הדהדה באולם הדומם. "אינני האשם!" צעק בקול רם, שואג כמו אריה פצוע. "אדם אחר הרג את המלך אזמרגד!" קולו נשבר לרגע, אך הוא שב ואסף את כוחותיו, הניף את ידיו באוויר כאילו מבקש מהשמיים עצמם להעיד על חפותו. "אני נשבע באבי, במורשתי ובכבודי, לא אני הוא זה שלקח את חייו."

סערת רגשות שטפה את האולם, ולרגע נדמה היה כי כל הנוכחים קפאו במקומם, מביטים בהשתאות בנסיך האומלל שהעז להכריז על חפותו בפני כולם. עיניו של אינדה היו מלאות דמעות, אך הוא לא נתן להן לזלוג, מבטיח לעצמו שישמור על כבודו אפילו ברגעים הקשים ביותר. "אינני האשם," חזר ואמר בקול שקט יותר, אך מלא בנחישות.

ולפתע, כאילו מאחורי דלתות הברזל הכבדות של גורלו, נפתחה תקווה חדשה בליבו של אינדה, והוא נשא את ראשו בגאווה מול כל הממלכה, מוכן להילחם על האמת בכל מחיר.

הנסיך אינדה הביט באחיו בדממה, המתין בנשימה עצורה למוצא פיו. דנאתור נשא את מבטו, הסתכל באינדה בעיניים חודרות אך בלתי ניתנות לפענוח. "אינדה," אמר לבסוף, קולו יציב אך קר. "היום אנו מתאבלים על אבינו הגדול, אך גם מחויבים לצדק ולחקר האמת. המשפט שלך יתחיל כעת."

הנסיך אינדה, על אף ההשפלה והבושה שבבגדי האסיר המרופטים, שמר על עמידתו הזקופה. הוא ידע כי עליו לעמוד בגבורה מול גורלו ולהיאבק על צדקתו. "אני מוכן," קולו ברור, יציב, מבטו לא מש מאחיו.

העוצר דנאתור סימן לשומרים שהובילו את אינדה למקום המיועד לו באולם, מול כס המשפט. האווירה באולם הייתה מתוחה, וכל זוג עיניים היה מופנה לעבר הנסיך האסיר. אינדה ידע שכאן, ברגע הזה, עליו להיאבק לא רק על כבודו אלא גם על חייו.

הנסיך אינדה, על אף בגדי האסיר המלוכלכים, עמד בגבורה מול הקהל. כאשר הפנה עיניו לעבר אחיו העוצר, נשבע לעצמו שלא ייתן לאיש לערער על האמת שלו. "אני נשבע," קרא בקול שקולו הדהד באולם האבלים, "לא אני הוא זה שלקח את חייו של המלך אזמרגד."

מילותיו של אינדה גרמו לסערה באולם. חלק מהנוכחים הביטו בו בעיניים חשדניות, אחרים בהערצה על האומץ שגילה. הוא ידע שעליו להציג ראיות מוצקות, ולכן פנה אל דנאתור, אחיו, בקול יציב "אני דורש חקירה מעמיקה, הנהגת צדק לפי מורשת אבינו."

האולם השתתק, ודנאתור, בוחן את אחיו בעיניים קשות, הנהן לאות הסכמה. "חקירה תיערך," קולו מלא עוצמה. "אך עליך לדעת, אינדה, שהעדויות נגדך כבדות משקל."

הנסיך אינדה לא נרתע. "אינני חושש מהאמת," השיב בנחישות. הוא ידע כי עליו להוכיח את חפותו בכל דרך אפשרית, ולבקש את עזרתו של מתיאס, סריסו הנאמן, לחפש ראיות בין כותלי הארמון. מבטו חדור האמונה לא ניתק מאחיו, כמי שמבין שהקרב על האמת התחיל כעת.

הוא חיפש בעיניו את מתיאס בקהל, רמז קל נשלח לעברו. אינדה ידע כי מתיאס יפעל במהירות ובחוכמה, ימצא את הראיות שיצילו אותו. הוא פנה שוב לדנאתור, נחוש להיאבק על כבודו ומשפחתו "אני מוכן לכל מבחן שתציב בפניי, אחי. חפותי תצא לאור, ואני אנקה את שמי."

"שילחו שומרים לחפש בחדרו של הנסיך אינדה, היפכו כל אבן בחדר", ההוראה יצאה מפיו של העוצר ומיד יצאו שליחים.

"אין צורך בכל זה", שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס, נעמד והתחיל ראשון לומר את טענותיו. "החל מהיום הראשון שדרשנו מהוד מעלתו המנוח, ליטול את העוצרות מהנסיך אינדה, ולהביאה אל הנסיך דנאתור. דחה המלך המנוח את החלטתנו". בגדי האבלות שיווה למראהו השמנמני, מראה מבדח. "כעבור זמן בשעה שהמלך המנוח נפל למשכב, והנסיך אינדה מימש את העוצרות. חזר המלך להכרתו, ולקח בפני כל שרי הממלכה ובפני המלכה רוהאנה את העוצרות מידיו של הנסיך אינדה, והעבירה אל הוד מעלתו העוצר דנאתור". טוביאס הביט בפניו של אינדה, ורחמים מילאו את פניו השמנות.

"הוד מעלתו המנוח חשד בנסיך אינדה בבגידה", כעת היה זה לסו אגאלון שר הכלכלה. זקן לבן ארוך מרוח על פניו, משווה לו מראה של אדם נאצל ומרומם מעם. "אינני נוהג להתערב בעניין כס המלכות, והעוצרות. אולם אם הנסיך אינדה אכן בוגד כפי שחש המלך המנוח, עלינו לסלקו, או להענישו כפי שעשה למלך המנוח".

הס הושלך בשנית, עיניו של אינדה התעגלו בהפתעה למשמע דבריו של שר הכלכלה. האם אחיו באמת יורה להורגו? האם באמת השתנה ליבו של דנאתור? ואם אכן השתנה ליבו, האם זה הכיסא ששינה אותו, או שמישהו שולט על הנסיך דנאתור?. סחרחורת איימה לתקוף. סערה התחוללה בקרבו.

"יש לי ראיה שהנסיך אינדה אכן בוגד!!", הפר שר הצבא אנטוניו לאגריס את הדממה. "יש לי ביד ראיה שיכולה להסביר הכל".

העוצר סימן בידיו ואנטוניו שר הצבא קרב אל העוצר דנאתור והושיט את הראיה לידיו. "מה זה? האם זה מה שאני חושב שזה?"

שר הצבא הנהן לאות אישור, והעוצר קרב אל הנסיך אינדה ואמר בקול רם, מתכוון שכל באי אולם הטקסים ישמעו את דבריו. "מניין השגת את החפץ הזה?" בידיו של העוצר הייתה תיבת העץ הקטנה עליה היה חרוט שמו של הנסיך אינדה, אותה תיבה שנמצאה במקום בו ניסו להתנקש בחייו של המלך אזמרגד המנוח. "איך הגיע חפץ השייך לממלכת ארקוב לחדרך, הנסיך אינדה?"

קולות הפתעה נשמעו מפי כל הנוכחים. תדהמה אפפה את האולם. הנסיך אינדה ידע כי כלתה אליו הרעה, וכי לא יוכל להוכיח כי החפץ אינו שלו או כי קיבלו מהמלך ארטמיס מלכה של מדינת ארקוב. ועל כן בחר לשתוק, מודע לכך שעליו לקבל את דינו של אחיו באהבה.

"תענה", צעק העוצר דנאתור בכעס.

הנסיך אינדה שמר על ארשת פניו שלוות, אינו מתכוון לשחק את המשחק שהעוצר והשרים מתכננים עבורו. בתוך ליבו נהנה לראות איך פניו של אחיו הקטן, מאדימות מזעם.

העוצר הפנה את גבו אל הנסיך אינדה. והרים את תבית העץ הקטנה גבוה. "התיבה הזאת הגיע אל הנסיך אינדה, דרך המלך ארטמיס הבוגד אשר הרג את אביו המלך מלטאזר על מנת לרשת את הכס", העוצר זרק את התיבה על רצפת אולם הטקסים, וקול ניפוץ התיבה הדהד במרחב.

"כעת תגידו לי שרי ממלכת ארצי'בל", העוצר דנאתור חזר אל מחצלתו. "האם הנסיך אינדה אינו תכנן לעשות את אשר עשה המלך ארטמיס? האם ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה? האם אין לנו לדון אותו יותר מכפי שדן המלך אזמרגד את אחיו הבוגד ושיחררו לנפשו ובלבד שלא יעז להילחם עם מדינתו?"

ראשי השרים הנהנו לאות הסכמה עם המלך, אולם אינם מעיזים להפיק את ההסכמה דרך הפה.

הנסיך אינדה עמד ואינו מראה את הסערה הגדולה והפחד שהתחוללו בתוכו.

"עצרו הכל", נשמע קולם של השליחים שנכנסו בהולים לאולם. "מצאנו את זה בחדרו של הנסיך". אחד השומרים התקרב בחשש לעוצר דנאתור והגיש לפניו צרור בד קטן ובתוכו אבקה.

"מה זה?" העוצר ניסה להריח את האבקה, אך היא הייתה ללא ריח.

העוצר דנאתור הביט בצרור הבד בעיון. "קראו מיד לרופא החצר," פקד בטון שלא הותיר מקום לספק. השומרים יצאו מהאולם במהירות, והותירו בו שקט מתוח.

הרופא הקשיש נכנס כעבור זמן קצר עם קערת מים רותחים ומבט מלא סקרנות. "מה תרצו שאעשה, אדוני העוצר?" שאל בהכנעה.

"הרתח את האבקה במים הללו," הורה דנאתור, והושיט את הצרור הרעוע לרופא.

הרופא כרע ברך ליד קערת המים והחל לפעול במהירות ובדיוק. הוא פתח את הצרור ושפך את האבקה הלבנה לתוך המים הרותחים. האדים שעלו מהקערה נשאו ריח חריף ובלתי נעים.

העוצר סימן בידו לאחד השומרים שהחזיק מקל של כסף טהור והעבירו לרופא. "בחש את המים במקל הכסף הזה," הוסיף.

הרופא עשה כדבריו, טבל את מקל הכסף בתוך הנוזל המבעבע והחל לבחוש בעדינות. לפתע, המקל החל לאבד את הברק הטבעי שלו ולהשחיר באיטיות אך בעקביות.

"רעל," מלמל הרופא בעצבנות, כשהרים את מקל הכסף המושחר. "האבקה הזאת היא רעל חזק."

העוצר דנאתור חייך בנצחון, מבטו עטוף באכזריות וחוסר רחמים. "הוכחות נוספות לבגידתו של הנסיך אינדה," הכריז בקול רם. "הכינו את הכל לגרדום. צדק ייעשה מחר עם עלות השחר."

"לא", צעקה המלכה רוהאנה. "זה לא הגיוני?".

"הדיון תם", העוצר לא הקשיב לדבריה של אימו.

השומרים לקחו את הנסיך חזרה אל תאו. הגשם פסק וריח הלבנדר שסבב כמעט כל חלק ברחבי הארמון, חדר לאפו של הנסיך אינדה. בפעם הראשונה בחייו, נגעל הנסיך מריחו של פרח הלבנדר הסגלגל.

דלת התא נפתחה ואליה נזרק הנסיך אינדה. מחר בעלות השחר יגיעו שוב השומרים ידע הנסיך אינדה ויקחוהו אל הגרדום. עליו למצוא פיתרון, ומהר.

"נו ילד, מתי המשפט שלך?" שאל קפטן רוראן.

הנסיך אינדה אחז בשתי ידיו בסורגי הבמבוק העבים. "אנחנו עוזבים עוד הלילה". קבע.

קפטן רוראן חייך.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #91
וואו גדול על הסיפור הזה.
תקוותי בידי שהוא גם יצא לאור כספר. ואגב, נתקלתי בספר שנקרא 'איגרת מארביל' של הדסה קלוש. לא קראתי אותו, אבל ארביל וארצ'יבל -נראים ונשמעים דומה אז אולי כדאי לשקול שינוי שם.
מחכה בקוצר רוח להמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
וואו גדול על הסיפור הזה.
תקוותי בידי שהוא גם יצא לאור כספר. ואגב, נתקלתי בספר שנקרא 'איגרת מארביל' של הדסה קלוש. לא קראתי אותו, אבל ארביל וארצ'יבל -נראים ונשמעים דומה אז אולי כדאי לשקול שינוי שם.
מחכה בקוצר רוח להמשך.
תודה רבה.
הספר יצא לאור בעז״ה בעתיד. [ויהיו לו המשכים בלי נדר].
איגרת מארביל אני מכיר, ספר יפה מאוד, ממליץ מאוד לחובבי הז׳אנר.
ובעז״ה בשלבי העריכה אני מאמין שהספר יעבור עוד הרבה שינויים.
ושוב תודה רבה. מעריך מאוד מאוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #93

פרק 48
מיד כשנגמר הטקס, חזר העוצר דנאתור אל חדרו, שם כבר המתינו לו הסריס קיאן והסריס מתיאס.

העוצר התיישב על מיטתו, והחל בדבריו. "קראתי לך על מנת לבקש ממך טובה".

הסריס מתיאס קרב בצעד אחד לעבר עוצר הממלכה, והייטיב את אוזנו לשמוע את דבריו.

"קיאן", קרא העוצר לעבר סריסו. "צא מהחדר ודאג להרחיק את השומרים המשגיחים עלי עד אשר לא יאזינו לשיחה בני לבין הסריס מתיאס".

הסריס קיאן הרכין את ראשו ופסע אחורנית כשפניו כפופות מול עוצר הממלכה. כשנפתחו הדלתות הוסיף העוצר דנאתור, "והתרחק גם אתה".

קיאן ביצע את פקודת העוצר, והרחיק את השומרים מהחדר.

העוצר דנאתור המשיך בדבריו עם הסריס מתיאס. "עלינו למצוא את חפותו של הנסיך אינדה עד מחר בעלות השחר", קיווה העוצר שלמתיאס יהיה איזה שהוא פיתרון. "חייבים להבין מי מפליל אותו".

"העוצר מאמין לדבריו של הנסיך אינדה?" מתיאס הכנעני לא הבין.

"אני יודע שהנסיך אינדה מצוייר כנסיך רע לב, ואילו אני ידוע כנסיך טוב לב. אך ההפך הוא הנכון. לנסיך אינדה יש לב טוב. אני יודע זאת בתור אחיו".

"אבל הוד מעלתו העוצר דן אותו לחובה!" הקשה מתיאס, מנסה בכך לגלות לעוצר את המתחולל בראשו. "העוצר גזר עליו מיתה".

"אמת. אולם בטוחני שעד הבוקר נמצא פיתרון".

"ואם לא נמצא?" המשיך מתיאס בשאלותיו.

"אם לא אתה כבר תדע מה לעשות", אמר העוצר דנאתור וכתב על קלף הוראות לסריס מתיאס. "קח את הקלף הזה. תקרא אותו בהחבא ותעשה כפי הכתוב בו". העוצר הגיש לסריס מתיאס את הקלף ומיד כתב קלף נוסף והגיש אף אותו אל הסריס. "את זה תביא לנסיך אינדה".

מתיאס החביא את הקלפים בתוך בגדו צמוד לגופו, לבל יראו אי מי את אשר הביא לידיו עוצר הממלכה.

הסריס מיהר לחדרו שבביתן הסריסים והוציא את הקלף שיועד עבורו. עיניו עברו על השורות במהירות, וליבו התמלא אושר, אך גם פחד אפף אותו.

באותה מהירות בה קרא את הכתוב, קרע מתיאס את הקלף, והעלים אותו מעל פני האדמה.

טרם שקעה השמש כליל יצא מתיאס והחל לקיים את ציוו עוצר הממלכה.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #94

פרק 49
"שוב בספירה שלי", שודדי הים ניסו שוב להרים את דלת התא החוסמת מהם לצאת אל העולם שבחוץ. הגשם שוב החל לרדת. התאים היו חשוכים, כך שהנסיך אינדה ושודדי הים לא ראו דבר.

הנסיך אינדה הביט בשודדי הים, ומתח גאה בליבו. מעולם לא הרגיש ציפייה לדבר מה. מאז זוכר הוא את עצמו, כל שרצה קיבל, לא היה משהו שלא הגיע לחדרו. כעת הוא חש זאת לראשונה.

השודדים המשיכו לנסות להרים את הדלת, אך הגשם הכביד עליהם יותר. עמודי הבמבוק החליקו תחת כפות ידיהם, וכל פעם שהרימו את הדלת נחתה חזרה אל הקרקע.

"אינכם מצליחים?" הנסיך אינדה נשמע מיואש.

"מה?" רוח חזקה ליוותה את הגשם והדבר הפריע לשאלתו של הנסיך להישמע ברור.

"אינכם מצליחים להרים את הדלת?" הרים הנסיך קולו בצעקה. אינו מבין מדוע שודדי הים מתעכבים כל כך, בהרמת הדלת. "אין עוד דרך לצאת מכאן?" מראה הגרדום עמד מול עיניו, ופחד זחל במעלה גבו. אחיו שכל כך אהב עומד להוציאו להורג. שאלותיו אודות אחיו עדיין ריחפו סביבו, מותירות אותו חסר מילים לנוכח התנהגותו התמוהה של אחיו הקטן. האם באמת השתנה ליבו של הנסיך דנאתור?

"דלתות הבמבוק מחליקות", החזיר קפטן רוראן בצעקה. הדלתות יצרו גומה באדמה, מה שקיבע עוד יותר את הדלת לקרקע והקשה את הוזזת.

הגשם המשיך לרדת בעוז, מגביר את חוזקו. קול קרקוש מנעול נשמע מפתח בית הסוהר. קפטן רוראן עצר בעד שודדיו להרים את הדלת, וסימן לנסיך אינדה שלא יוציא הגה מפיו.

בוץ ותבן עפו לכל עבר מעוצמת הגשם.

קול הקרקוש פסק, ודממה עברה בין יושבי שני תאי בית הסוהר. קפטן רוראן הרכין את אוזנו בין דפנות הבמבוק, על מנת לשמוע את כמות הצעדים, והנסיך אינדה שהבין זאת עשה כן אחריו.

שניהם לא שמעו דבר, שכן הגשם גבר על כל רחש לחש שהיו מפיקות הצעדים המתקרבות.

"שרטן, ויל, בוגזו", החל קפטן רוראן לחלק פקודות. "כל אחד מכם תופס פינה, ברגע שתמדדו את כמות האנשים, תתקפו". שודדי הים הנהנו לאות הבנה.

"הוד מעלתך", קפטן רוראן פנה לאינדה באותו טון מצווה אשר דיבר אל שודדיו. "עליך רק לשבת בצד ולצפות במחזה".

האדם אשר נכנס לבית האסורים נכנס בצעדים מהירים ומקל מלופף בפשטן בוער אחוז בידיו. הוא נעמד מול תאו של הנסיך, מאיר בכך את כל השטח בין שני התאים. עוד בטרם הספיק להוציא מילה היה לפות בין זרועותיו החסונות של שרטן. "פתח את התא מיד", צעק שרטן. "אני מציע לך לא להמרות את פי, מהר!!!".

"הוד מעלתך", נשנק הסריס מתיאס, קולו היה חלוש וטיפות הגשם החזקות לא העבירו כראוי את דבריו אל הנסיך הכלוא. "הוד מעלתך", ניסה מתיאס שנית.

קפטן רוראן שמע במעומעם את דבריו של מתיאס, אך עדין לא היה בטוח אם כדאי לשחררו מידיו של שרטן האיום. "מי אתה? מדוע הגעת לכאן בשעה כזאת? מה רצונך? האם הגעת הנה כדי להרוג את הנסיך אינדה טרם יעלה השחר?"

מהירות השאלות בתוספת חניקת הגרון, סחררו את מתיאס, ובהחלטה של מספר שניות הרים את ידו האוחזת בלפיד הבוער, והפנה אותו מעט על גופו של שרטן.

"אייי" צעק שרטן, ומיד שחרר את ידיו.

מתיאס הסדיר את נשימתו, ומיד פתח בדבריו. כעת הביט הנסיך אינדה לראשונה במתיאס. שמחה הציפה אותו.

"הסריס מתיאס, מה מעשך כאן?" שאל הנסיך באושר.

"באתי לשחרר אותך, הוד מעלתך".

"מה?" נדהמו הנסיך ושודדי הים. "לשחרר אותי? אבל חייך יהיו בסכנה", ניסה להבין.

"נועדתי לשרת אותך, הוד מעלתך. ואם חייך בסכנה עלי להקריב קודם את חיי שלי". מתיאס פתח במהירות את דלת תאו של הנסיך, ומשך בידיו לעבר היציאה משטח הכלא.

"עלי לשחרר גם את שודדי הים", התעקש הנסיך לחזור לשחרר את קפטן רוראן ושודדיו, אולם מתיאס ניסה להניע אותו מכך. "אני חב להם, הם תכננו לעזור לי לברוח, איני יכול לבגוד בהם כך".

מתיאס לא השתכנע, אולם הנסיך אינדה אינו שאל אותו כלל. הוא מיהר לתאו של קפטן רוראן וניסה להזיז את הדלת, אך היא הייתה שקועה בגומא שנוצרה מהניסיון להרימה. "בואו נרים אותה יחד שוב". אמר הנסיך לשודדי הים.

"בספירה שלי", קרא קפטן רוראן בקול, והפעם גם הוא וגם הנסיך אחזו בדלת. "אחת, שתיים, שלוש". הדלת יצאה מציריה ושודדי הים יצאו לחופשי.

"כעת עלינו לברוח כמה שיותר מהר", הנסיך אינדה הרגיש איך גופו רוטט מאימה, מעולם לא היה נתון במצב של בריחה.

"השגתי עבור הוד מעלתו ספינה", אמר הסריס הכנעני. "היא אמורה להפליג היום אל ארץ רחוקה, תשכון שם עד אשר יעבור זעם".

"איך הצלחת לעשות את כל זה?" נדהם הנסיך אינדה מחריצותו של סריסו.

"עוצר ממלכת ארצי'בל, הורה לי לעשות כן", אמר והגיש את המכתב השני שקיבל מהעוצר. "עוד ביקש ממני לתת לך את זה".

הנסיך אינדה לקח את המכתב מידיו של סריסו, ונפרד ממנו לשלום. "מי ייתן ועוד ניפגש הסריס מתיאס". טפח על שכמו של סריסו, וברח יחד עם שודדי הים.

"מי ייתן", צעק הסריס אחרי גבו של אדונו הבורח.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #95

פרק 50
"הנסיך אינדה בתאו?" שאל אדם לבוש גלימה אדומה, את אחד מחיילי הממלכה. "אם כן לך לשם מיד וטול את חייו".

"מה?" נדהם החייל. מאז הוא מכיר את עצמו לא הרג מעולם אדם הנחשב לבן בריתו. ויותר מכך לא הרג אדם שאינו נמצא אשם בפשעיו.

"זה למען המסדר", הסביר בעל הגלימה האדומה. "אם ישאר הנסיך אינדה בין החיים, מסדר הדרקון לא יוכל עוד להתקיים".

"כשביקשת ממני להפחיד את המלך אזמרגד, שמעתי לך", אמר רגון. "כעת אינני מעוניין להרוג את הנסיך אינדה. הוא צאצא ישיר למלך מלטאזר". רגון ידוע באהבתו אל המלך מלטאזר.

"אתה מפר את פקודתי?" לבוש הגלימה הוציא את חרבו מנדנה. "אתה וודאי זוכר מה קורה למי שמפר פקודה".

"לא שכחתי", אמר רגון. "אך איני מבין דבר אחד. אנחנו אנשי מסדר הדרקון לא פועלים על מנת להרוג, אלא על מנת לשלוט ולהביא שלום בין כל האומות, לא כן? אם כן מדוע מתנהגים אנחנו כמסדר הפניקס?"

מסדר הפניקס הוא המסדר השני המשתייך למסדר הגלימות האדומות. ההבדל בינו לבין מסדר הדרקון, הוא שהוא מונע מכוח והריגה, ואילו מסדר הדרקון אינו כן.

"איני חייב לך הסברים, יש לך שתי ברירות", בעל הגלימה הידק את החרב בידו והצמידה לגרונו של רגון. "או שאתה הורג את הנסיך, או שאני הורג אותך".

רגון ידע כי בהנף אצבע מכריע את העומד מולו, אולם כיוון ששיער כי מסדר הדרקון ירדוף אותו כל ימיו, בחר שלא לעשות כן. "אני אלך ליטול את חייו".

"מצויין", בעל הגלימה חייך לעצמו. "ואל תשכח שאני רואה הכל".

רגון הבין את הרמז וידע כי אם יתכנן להשאיר את הנסיך חי ולחזור ולומר שהרגו, ידע על כך בעל הגלימה. לכן החיש צעדיו בזריזות אל בית הסוהר.

כשהיה קרוב לפתח בית הסוהר ראה רגון את סריס הנסיך אינדה, עושה את דרכו בחשאי מבית הסוהר אל עבר ביתן הסריסים. הוא עקב אחריו בעיניו, וכשראה שנכנס מתיאס אל ביתן הסריסים, המשיך בדרכו לעבר הנסיך אינדה הכלוא.

רגון קפץ מעל לחומת בית הסוהר, מתקדם לעבר תאו של הנסיך. הגשם הגביר מרוצתו, וכשעמד רגון מול פתח התא והבין כי הנסיך אינדה ברח. פתח רגון בריצה מהירה לעבר ביתן הסריסים.

קפיצה מהירה מעל החומה, מעידה קטנה באחת השלוליות שנותרו מהגשם, עמידה, המשך ריצה, חשאיות, התגנבות אל תוך הביתן, ושליפת חרב והצמדתו לצווארו של הסריס מתיאס.

הכל קרה במהירות מרבית, עד שאפילו רגון עצמו לא הצליח לאחוז מה עשה ברגעים האחרונים.

"היכן הנסיך אינדה?" שאל רגון והצמיד עוד את החרב לגרון.

"מה?" נדהם הסריס מתיאס. "מה זאת אומרת, הנסיך אינדה בכלא", הוא לא נבהל מהחרב. אחת המעלות של סריס טוב היא להקריב נפשו למען אדונו. רגון ידע שמתיאס הוא אחד כזה, לכן נבחר להיות סריס הנסיך אינדה.

"אין לי הרבה סבלנות". רגון תפס בבגדיו של מתיאס הרים אותו מעט מעל הקרקע והטיח אותו אל קיר הביתן. "היכן הנסיך?". שאל שוב.

"אינני יודע". אמר הסריס מתיאס מעם הקרקע. המכה שקיבל מהקיר הכאיבה לו בגב.

רגון קרב אליו והתכופף מביט לתוך עיניו השחורות כעורב. "תקשיב לי טוב", קולו זועם. "אם לא תגיד לי להיכן ברח הנסיך, תיהרג בחרב הזאת".

"אני מוכן להקריב את עצמי עבור הנסיך". מתיאס נשמע ללא פחד.

רגון תפס שוב בבגדיו של מתיאס. "זאת בדיוק הבעיה, אתה לא מבין?" פניו של רגון נעשו נוגות. "אני רוצה להציל את הנסיך. מישהו רוצה להרוג אותו".

"מה?" גופו של הסריס מתיאס החל לרעוד. "מי מעוניין להרוג את הנסיך?"

רגון נעמד על רגליו והתקדם לעבר הפתח. "אם לא תגיד לי עכשיו, הנסיך עלול לאבד את חייו". הוא שלח רגל אחת אל הפתח מנסה לייצר בליבו של מתיאס מתח.

"ארגנתי לו ספינה שתיקח אותו רחוק מכאן", הסריס מתיאס נשמע מבוהל. חייו של הנסיך אינדה היו כל עולמו, הוא לא יכול להרשות לכך שמישהו יפצע או חלילה יהרוג את הנסיך. "הוא אמור להגיע לעיר קירנה".

רגון רצה לפצוע בחרבו את הסריס, ולהזהיר אותו בכך, לבל יספר דבר מכל מה שאירע הערב, אך ידע כי אם יפצע מתיאס יחשדו בו בבגידה. לכן הוציא את חרבו מנדנה והצמיד שוב את החרב אל גרונו של הסריס.

"תשמור את שקרה כאן לעצמך", החזיר רגון את חרבו לנדנה ופתח בריצה מהירה לעבר אורוות הסוסים. עליו להשיג סוס בריא ומהיר, כדי להגיע לעיר קירנה לפני שיגיע אליה הנסיך.

מתיאס נשאר לשבת על הקרקע עוד דקות מספר.

רגון הגיע לאורוות הסוסים בחר לו סוס מהיר, ופתח בדהירה לעבר העיר קירנה.

הוא החליט לעבור דרך היער שמפריד בין העיר אוקסה לעיר לדבוס. משם הדרך לעיר קירנה קצרה יותר.

הגשם לא פסק ולו לרגע אחד. הוא רק הלך וגבר.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #96

פרק 51
חמישה אנשים זרים נכנסו בבת אחת אל העיר קירנה. אף אחד לא פגש בהם בשל העוצר שמוטל על הממלכה מרגע אשר מחשיך היום.

הם נכנסו ללא סוסים כדי שלא יראו אותם שומרי העיר.

הגשם לא פסק ולו לרגע אחד, ברקים האירו את חשכת הלילה בעוצמה אדירה. הנסיך אינדה נראה היה כפשוט עם. בגדיו רטובים ומלוכלכים מבוץ ועלים.

מעולם לא נראה הנסיך אינדה כפי שנראה עתה, מעולם אף לא דמיין שיראה עצמו נראה כך. הנסיך אינדה נראה כפשוט עם, בגדיו רטובים ומלוכלכים מבוץ ועלים. מעולם לא נראה כך קודם לכן. בגדי האסיר שלו מלוכלכים בבוץ ורטובים מרוב הגשם.

"לאן עלינו להגיע?" הנסיך הביט בקפטן רוראן, העיר אינה מוכרת לו, אינדה מכיר רק הארמון שבעיר הבירה ואת ארמון החורף והקיץ שאלהם היו מגיעים לעיתים. למזלו ידע הנסיך איש לא מכיר את פניו, ורק הטבעת הנסיכותית שעל ידו עלולה להסגיר אותו.

קפטן רוראן התקרב אל אחד הבתים ועמד מאחורי שיח פרחים קוצניים. "עלינו להגיע לספינה הממתינה לנו כמה שיותר מהר".

הנסיך אינדה התחבא אף הוא מאחורי השיח, ונדקר מאחד הקוצים, צעקה רמה בקעה מגרונו, ואילולי הרעימו השמיים בעוצמה היו חיילי הממלכה שמפטרלים בכל עיר בשעת העוצר, שומעים אותו ומיד תופסים את חמשתם.

"שששש", היסה אותו שרטן.

הנסיך אינדה מעולם לא נדקר קודם לכן מקוץ. גופו לא רגיל לקבל מכות. אם לא שהיה מתאמן יחד עם המורה מתיוס, לא היה יודע גם להילחם.

"אולי כדאי שנמתין לבוקר?" התערב ויל שנכנס בדיוק לתוך השיח הקוצני.

"בשום אופן לא. עלינו להרחיק ממלכת ארצי'בל כמה שיותר מהר", קולו של אינדה החלטי. ליבו החמיץ בקרבו. לרגע לא חשב שיצטרך לעזוב את ביתו, את מקום ממלכתו, ופשוט לברוח. לנוס.

"ילד!! עם כל הכבוד שאתה נסיך בארץ הזאת. בעוד מספר רגעים תגיע לממלכה שלי", קפטן רוראן חייך. "שם אני המלך, ואני זה שקובע את החוקים". פניו של קפטן רוראן הרצינו הנסיך אינדה יכול היה לראותם על אף החושך הכבד ששרר בחוץ.

הנסיך הרכין את ראשו כאות הכנעה, ידע כי עליו לציית לאיש על מנת להצליח לצאת מהממלכה בבטחה.

בצעדים איטיים ושקטים, עשו החמישה את דרכם לעבר מקום עגינת הספינות. הבתים בעיר קירנה היו בנויים בבניה ישנה. קומה אחת לכל בית, ורעפים מעץ במבוק וענפים עבותים, מגנים על פנים הבית מפני גשמים עזים, ומחדירת קרני השמש החמה.

השודדים יחד עם הנסיך חצו את אזור הבתים רואים באופק את ים אמרוסיס פרוס לפניהם כמפה שחורה ענקים. רחש הגלים נשמע עד מקום עומדים. הים היה סוער.

"מה עכשיו?" הנסיך אינדה הביט בדאגה בפניו של קפטן רוראן, מחכה למוצא פיו.

הקפטן נראה תר אחר דבר מה, והנסיך אינדה התעקש להבין מה אירע. "קרה משהו?".

"אני מחפש את הספינה שלנו", קפטן רוראן המשיך להביט אנה ואנה.

"הסריס שלי כבר מצא לנו ספינה, צריך להיות עליה דגל של הממלכה". ליבו של אינדה כבר לא יכל היה לשאת את בזיון ההשפלה שעבר בימים אחרונים ואף עתה. גם הואשם בבגידה ובהרג אביו, גם הוכנס לכלא, גם בשעת המשפט היה בלוי סחבות כאחרוני הגנבים, וכעת הוא במנוסה לצד שודדי ים. ועוד אמור לשמוע בקולו של קפטן שודדי ים.

"אני לא סומך עליו. מי אמר לנו שלא יחכו לנו שם לוחמי צבא ארצי'בל".

בלית ברירה הקשיב הנסיך אינדה לדבריו של קפטן רוראן.

"הנה", הצביע קפטן רוראן על ספינה עליה הונף דגל שודדי ים. "זאת הספינה שלנו".

הנסיך אינדה גלגל את עיניו. "מניין לך?".

קפטן רוראן צחקק בזלזול. "בכל מדינה אליה רגילים אנו להפליג, אנחנו עושים לנו מקום מפגש, למקרה שניתפס. שם אנחנו ממתינים האחד לשני עד שיגיע או עד שנקבל מידע אמין על מותו".

"ו... מה גילית?" הנסיך צחקק חזרה מחזיר זלזול לבן שיחו.

"ששודדי הים החסרים שלי, נמצאים על הספינה הזאת". קפטן רוראן התקרב לנסיך אינדה. "אני מזכיר לך שוב, ילד! אל תחשוב שאתה יכול לתת לי פקודות, כי בממלכה שלי אני לא רחמן בכלל", אם היו יכולות עיניו של קפטן רוראן לירות תותחים, בוודאי היה שולח כמה לעבר אינדה. "עוד דבר", נראה היה שחשוב לקפטן להבהיר את כל הנקודות לפני שמפליגים לחוף מבטחים. "אנחנו לא מתכוונים לקרוא לך הנסיך אינדה, או לבשל עבורך, ועוד. את כל זה אתה תעשה עבורנו".

ההשפלה האחרונה כמעט והוציאה את הנסיך אינדה מדעתו. האם יתכן שנסיך יכבס יבשל וינקה לפשוטי עם, או גרוע יותר לנחותים כמו שודדי ים. גנבים עלובים, תאבי ממון.

הנסיך בלע את הצפרדע שאיימה לחנוק אותו בשקט, שולט על מחשבותיו ורצונותיו. וממשיך בשלו. "בוודאי".

נשאר להם עוד כברת דרך לא ארוכה עד אשר יגיעו אל שיפולי ההר עליו ממוקמת העיר קירנה, ומשם הדרך לנמל קצרה מאוד.

לפתע קול אזעקת פעמון צלצל בעוצמה, מצליח לחדור את עוצמת הגשם הניתח על הארץ. ליבו של הנסיך אינדה קפא באימה, הוא ידע מה משמעות הקול.

"עלו עלינו", הנסיך היה מבוהל עד עצם. "עלו עלינו". זהו אנחנו מתים.

שודדי הים היו מעשיים יותר מהנסיך שעמד קפוא וספג מכות מהגשם הכבד. "ילד!!", קרא קפטן רוראן לעבר הנסיך. "תתחיל לרוץ".

הנסיך אינדה התעשת במהירות, והחל לפתוח בריצה מהירה. קולות צהלות סוסים נשמעו קרובות אליו. הנסיך לא הביט לאחור, הוא פתח בריצה לעבר הספינה עליה הצביע קפטן רוראן.

חיצים מובערים באש נורו. הנסיך אינדה הצליח לחמוק משלשה. אחד החיצים עבר לידו והצליח לשרוט את זרועו הימנית. גלגול מהיר על האדמה הרטובה, התרוממות מהירה, והמשך ריצה.

הספינה כבר לא הייתה רחוקה כל כך, הנסיך ירד את שפולי ההר במהירות. נחבט והתגלגל על הארץ. שוב נעמד והמשיך בריצה. אם היה רואה את פניו ובגדיו היה מבין שנפל לשפל חדש, אולם כעת הוא נס על חייו. כעת אין לו זמן להרהר על השפלותיו, הוא חייב להצליח להגיע לספינה. חיו נתונים בכך.

קול שאגה נשמע, מצליח להרעיד את לב הנסיך.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #97
תענוג גדול לעקוב אחרי הסיפור הזה, יש כפילות לא מסודרת בתחילת פרק 51 על תיאור בגדיו של הנסיך. מחכה בקוצר רוח להמשך
 
  • הוסף לסימניות
  • #98

פרק 52
באחד הבתים המרוחקים ממרכז העיר אוקסה, הוקם פונדק הארחה השייך למשפחה מפורסמת ברחבי עיר הבירה. שם פורסם גם על שלט עץ שניצב מעל דלת הכניסה לבית. 'בית הארחה לבית משפחת גרלון'

זביד ירד מכרכרתו של ראדנוס, נפרד מראש מסדר הדרקון, ונכנס לתוך בית הארחה יחד עם התיבה שבה היו בגדי הסריס אותם היה צריך ללבוש.

"שלום", אמר זביד לבעלת הפונדק. "יש לכם חדר פנוי?"

"בדיוק היום אין לנו אף אדם בפונדק", ענתה לו בעלת הפונדק. "אתה יכול לבחור לך איזה חדר שבא לך".

זביד עלה במדרגות המובילות אל הקומה השניה, שם היו מסודרים לאורך מסדרון לא ארוך ארבעה דלתות עץ. מעל כל דלת הופיע מספר החדר.

רגליו הוליכו אותו עד לדלת מספר ארבעה הרחוקה מהמדרגות. החדר היה מאובזר במיטת עץ נמוכת קומה, ארון בגדים ישן בעל דלת אחת ושני מדפים הנוטים באלכסון. שידת עץ מתקלפת הייתה ממוקמת ממול למיטה.

זביד פתח את הדלת נכנס והניח את התיבה על מיטת העץ הנמוכה. זרק את עצמו לצד המיטה ועצם את עיניו. הרגיש צורך לישון שנת ישרים.

השינה תקפה אותו אחרי מספר רגעים.

"היכן אתה?", שאל אותו זקן בעל פנים מקומטות בחלומו. "היכן אתה? אינני רואה אותך". קולו של הזקן החל להתרחק ממנו.

זביד ראה עצמו עומד במקום מעורפל, הוא לא מצליח להבין היכן הוא. מדוע הוא מרגיש שהמקום מוכר לו? קולו של הזקן מוכר לו? "רגע", צעק לעבר הזקן. "מי אתה?"

הזקן נעלם. הערפל החל להתבהר, וזביד התעורר.

היום שבחוץ התחלף בלילה ואת הרוח הנעימה החליפה רוח חורפית חזקה. גשם החל לרדת בעוצמה.

זביד קם מהמיטה, והביט החוצה מחלון החדר. ברק כמו קרע את השמיים האיר בעוצמה אדירה אחריו נשמע רעם אדיר שדמה לפיצוץ תותח.

זביד יצא מחדרו וירד לקומת הכניסה, וניגש שוב לבעלת הפונדק.

קומת הכניסה הייתה רחבה, ובר משקאות ואוכלים היה ממוקם בפינה מול גרם המדרגות. שולחנות וכיסאות היו פזורים בכל רחבי החדר. בעלת הפונדק ישבה מאחורי הבר.

"מדוע הפונדק ריק?" הפונדק היה המקום בו סוגרים עסקאות, סוחרים מגיעים לנוח מיום עמוס, עוברי דרכים נכנסים אליו לאכול ולשתות, המקום אמור להיות עמוס אנשים.

בעלת הפונדק התרוממה ממקומה. "מאז מת אתמול המלך אזמרגד אנשים לא יוצאים מבתיהם", אמרה. "כולם חוששים למלחמת אחים חדשה".

סחרחורת תקפה את זביד, הוא שלח את ידיו ואחז בדפנות הבר. "מה?" זעק. כששמע מראדנוס שהמלך אזמרגד מת לא הפנים שהמלך באמת מת, הוא היה בטוח שמדובר באיזה שהוא שם קוד. "מי הרג אותו?"

"אומרים שהבן שלו הרג אותו", אמרה בעלת הפונדק. "הנסיך אינדה", היא נשפה אוויר בצער. "מעולם לא אהבנו את הנסיך אינדה".

הנסיך אינדה? מדוע הארגון רוצה להפיל את הנסיך אינדה, הרי הם אמורים להתפאר שהצליחו להפיל את שלטון הממלכה?

לפתע הבין זביד שמשימתו המקורית, אינה להפיל את השלטון אלא ככל הנראה גדולה יותר. שהרי מדוע אם כן הוא אמור להגיע לארמון ולהתחפש לסריס, הרי המסדר הצליח בתוכניתו הגדולה.

אבל מה הם רוצים הפעם?"ומה קורה כעת בארמון?"

"אינני יודעת", ענתה בכנות גמורה, זביד הרגיש זאת.

זביד חזר לחדרו והחל לתכנן את המשך פעולותיו ליום המחרת.

*****

בבית פסטורלי מוקף עצי ברוש ושיחי נוי התקיימו בחינות הסריסים. זביד ניצב במקום בשעת בוקר מוקדמת. היה הראשון שניצב במתחם.

בבחינה מדדו את יכולותיו האישיות של כל סריס. כושר גופני, יכולות ניהול, זריזות, חריצות, ואפשרות לשמור את סודות אדוניהם.

הבית עצמו לא כלל ריהוט וחפצי אומנות. הוא היה ריק מכל תוכן. זביד נכנס אל תוך הבית, והמתין לתחילת הבחינה.

מחשבותיו נדדו בינתיים אל דבריו האחרונים של ראדנוס. על כך שבישר לו שמלך ארצי'בל מת ותוכנית המסדר משתנה. זביד הרגיש כאב על מותו של מלך ארצי'בל, אך המסדר חשוב היה לו יותר.

גם דבריה של מגדת העתידות התנגנו במחשבותיו. זביד לא האמין לרגע שפורן ופסון ימותו, אך ברגע שראה במו עיניו את גופותיהם של השניים, הבין כי דבריה של רדה היו אמת, וכי באמת היו לה כוחות מיסטיים.

אל תוך הבית נכנסו הבוחנים, שלושה סריסים מבוגרים שקמטים מילאו את פניהם וכפות ידם. קולם היה גבוה ומלא בס, סותר את גילם.

לאט לאט נכנסו עוד אנשים המיועדים לשמש כסריסים. הם התחלקו לשלושה טורים של עשרה אנשים.

זביד תפס את מקומו בקדמת הטור האמצעי. חש כי בכך יבחינו בו יותר. ליבו דפק בעוצמה. הוא לא ידע כי אחד מתוך שלושת הסריסים הבוחנים, עומד אדם המשתייך למסדר הדרקון.

המבחנים החלו, והבוחנים הביטו בדריכות בכל מתמודד לתואר הסריס. הם לא הורידו את עיניהם מהנבחנים, עד אשר הגיע השלב האחרון.

השלב האחרון כלל את מבחן הסודיות.

אחד הבוחנים לקח את אחד הנבחנים וסיפר לו כי הבחינה מזויפת והכל הלצה אחת גדולה. הנבחן שהיה שרירי במיוחד, ועבר את כל הבחינות בהצטיינות. כעס על ששמע שהכול הלצה, מיד פשט את מדי הסריס צעק ויצא מהמתחם.

מיד הבינו הנבחנים האחרים, שאחד ירד. נשארו עוד עשרים ותשע אנשים.

זביד שמע את הסוד שאמרו לו, אודות מות הנסיך אינדה. גופו הזדעזע ובתוכו ידע כי מסדר הדרקון אחראי על המקרה.

הרי מסדר הדרקון לא הורג? מדוע אם כן יצאו שתי הריגות מתחת יד המסדר?

בסיום הבחינות נעמדו הנבחנים בשלושה שורות. עשר, עשר, תשע. זביד עמד באותו מקום בו עמד בראשונה.

שלושת הסריסים הזקנים, החלו למנות בקול את הסריסים החדשים.

עשרה סריסים חדשים יצאו באותו יום מאושרים מהמבחנים. בניהם היה זביד.

עדיין לא מבין שיד המסדר במעל.

*****
 

פרק 53
רגון הגיע מהר אל העיר וצלצל בפעמון החירום. שומרי העיר הגיעו לעברו ובמהירות יצאו כולם לעבר הנמל.

"עלינו לתפוס את הבוגדים כמה שיותר מהר". זירז רגון את השומרים.

מיד כשראה רגון את דמותו של הנסיך אינדה, עומדת לרדת מראש ההר, מיהר ונתן את הפקודה, לירות את החיצים המובערים.

דמותו הרזה של הנסיך התגלגלה ונפלה ומיד התרוממה. רגון לא אהב את מרדפו אחר הנסיך, הוא לא רצה להרוג אותו. אך ידע כי אין לו שום ברירה.

גופו החסון של רגון עמד מוצק על הסוס, שיערו אף ברוח הקרה. הגשם לא פסק, ברקים האירו בעוצמה. הנסיך אינדה התגלגל וצעקה רמה פילחה את האוויר.

רגון דהר עם סוסו למקום הצעקה. בליבו רצה לקוות שאין זו צעקתו של הנסיך, אך אסור היה לו להראות זאת כלפי חוץ. רגון ידע כי חברי מסדר הדרקון עוקבים אחריו בכל צעד שעשה עושה ויעשה.

שודד הים ויל היה זה שצעק. חץ פגע בזרועו השמאלית.

סוסו של רגון התקרב אל הצועק וכשראה רגון שהנפגע אינו הנסיך מיד סובב את סוסו לעבר אינדה.

"אני מצטער הנסיך אינדה בן המלך אזמרגד ונכדו של המלך מלטאזר", רגון שלף את חרבו, מוכן להכות איתה את הנסיך. "אבל אין לי ברירה".

רגון הכה קלות באמצעות רגלו בבטן הסוס, והלה בתגובה הגביר את קצב דהירתו.​


*****

הנסיך אינדה ראה את הילד ויל נופל ומתגלגל, בליבו שמח שלא בו פגע החץ. הגשם המשיך לרדת על הארץ, לא מייחס חשיבות רבה למתחולל מעל לקרקע עליה נופל.

עיניו של הנסיך בלשו אחר חרב איתה יוכל להשיב מלחמה. לצידו נותר רק שודד הים שרטן, ושודד הים ויל שרוע על הקרקע במרחק לא רב ממנו. קפטן רוראן ושאר השודדים כבר הספיקו להגיע לספינה.

חרב אומנם לא נראה באופק, אך חלק מאומנויות הלחימה שלמד הנסיך, הינם חץ וקשת וקרב מגע.

רגליו עצרו ממרוצתם וגופו סב על עקביו. דרוך מחכה הנסיך אינדה להתקרבותו של רודפו. שודדי הים מהספינה החלו לצעוק לעברו של הנסיך, שעליו להתקדם כמה שיותר מהר. אולם הנסיך בחר שלא להקשיב להם.

אין זה מתפקידו של נסיך לעזוב את עמדתו, עליו להילחם בכל מחיר. הן להגן על כבודו, והן להגן על אנשיו. אז למה עכשיו אני בורח? למה אני לא נשאר להגן על עצמי, על כבודי?

רגלו הימנית הוטתה לאחוריו מחפשת תנוחה יציבה על הקרקע, ורגלו השמאלית נשארה דרוכה במקומה. הנסיך כופף מעט את עצמו למעין תנוחת ישיבה.

ידו השמאלית הונחה באוויר בתנועת מגן ואילו היד הימנית הייתה בתנופת אגרוף, מוכנה להנחית מכה כואבת על הבא לקראתה.

הסוס ועליו הרודף התקדם בדהירה מהירה, נראה שהגשם הכבד לא מפריע כלל לרוכב. הנסיך המתין עוד רגע.

שני רגעים.

שלושה.

ואז כשהיה הרודף קרוב מספיק, רץ הנסיך ובתנועה מהירה זינק מעל הסוס, מלפף את ידיו וצווארו של הרוכב. חונק אותו והפילו לארץ. "מי אתה?" זעק לעברו הנסיך אינדה. "למה אתה רודף אחרי? מי שלח אותך?"

רגון נחנק ולא הצליח לדבר. הוא ניסה בידיו להשתחרר מלפיתותיו של הנסיך.

הנסיך אינדה לא הירפה את ידיו והידק את לפיתתו, רוצה שיריבו יאבד את כוחו ויתעלף. רגון כל הזמן ניסה להגיע אל רגלו הימנית.

הגשם פסק לרגע ממרוצתו, וטיפות זעירות החלו לרדת. שודדי הים שעל הסיפון, הביטו במחזה בעיניים משתהות. מה יהיה הסוף? מי ינצח בדו קרב? בינתיים ויל ושרטן הספיקו להגיע גם הם אל הספינה.

הנסיך אינדה צעק לעבר הספינה. "קפטן תפליגו, אני כבר הגיע בספינה שהוכנה עבורי". הידוק נוסף בצווארו של רגון. גם ככה אני מעדיף להפליג לבד. אבל אני אדע להזיז את הספינה...

ספינת השודדים החלה בהפלגה.

רגון הצליח להגיע לרגלו ובמהירות שלף מתוכה פגיון. דקירה קטנה ביד השמאלית, גרמה לנסיך אינדה לשחרר מעט את אחיזתו האיתנה בצווארו של רגון, והלה הצליח להפוך את היוצרות.

בפעם השניה בחייו של הנסיך ידיו חטפו מכה המורידה דם. הכאב היה חזק, והנסיך בלע את הצעקה שביקשה לפרוץ מגרונו.

בשתי מכות חזקות, שחרר את עצמו אינדה מידיו של רגון ונעמד במהירות. ראה את חרבו של רגון שנזרקה לא רחוק מהסוס עליו רכב. בכמה צעדים בודדים השיג הנסיך את החרב לידו.

סרט כחול קשור היה לחרב. וחמתו של הנסיך בערה בו, עד לכדי התפוצצות. "אתה זה שניסת להרוג את המלך אזמרגד?" התיז הנסיך בכעס. "אתה היית זה שברח מחלון חדרו? בגללך כולם מאשימים אותי!", עיניו של אינדה כמעט יצאו מחוריהן.

רגון נעמד. גופו מתנודד לצדדים. צחוקו רועם. "אלא מה חשבת?" הצחוק הלך וגבר. הוא התקרב לאיטו אל הנסיך.

שערו הארוך של הנסיך פרוע מלא בחול, בגדיו מלאים בדם ידו הפצועה. הוא תפס בחרב בחוזקה מפנה אותה כלפי יריבו. "רגע", נפלה בו ההבנה. "אתה הרגת את המלך!!".

צחוקו של רגון פסק. "השתגעת?"

"אז למה אתה מנסה להרוג אותי? מה יוצא לך מזה?"

רגון נפל על הארץ, ופגיונו בידו. "אניני רוצה לעשות זאת. אבל אני חייב". התוודה. "אין לי ברירה, עלי לבצע את משימתי".

הנסיך אינדה שמע את דבריו, ובפעם הראשונה בחייו הרגיש חמלה. חמלה על האדם המסכן הזה שנשלח למשימה ממנה יכול שלא לחזור.

עיניו הכחולות של הנסיך הביטו במבט שונה על האדם שעד לפני רגע תקף אותו. הנסיך זרק את החרב ליד רגון, ורץ לעבר הסוס. עלה עליו ודהר לעבר הספינה שהשיג לו מתיאס סריסו האישי.

שערו התנופף ברוח, הגשם פסק לגמרי. הנסיך ראה את דגל הממלכה מונף על אחת הספינות והבין כי זוהי הספינה.

ברגע שעלה הנסיך לספינה, צצו חיילים על ההר ממול וקשתותיהם בידיהם. "הבעירו את החצים", פקד רגון.

ליבו של הנסיך נחמץ. הנה פעם ראשונה שהוא מרחם, ובסוף הדבר מופנה לרעתו. הנסיך מיהר לפתוח את אחד הארגזים שהונחו במרחבי הספינה, וגופו רעד מאימה.

בארגז הונח אבקת שריפה. ארגז שני הכיל אותו הדבר, גם הארגז השלישי והרביעי. הספינה מלאה באבקת שריפה. רעד חלף בו ולא מהקור. מישהו דאג שיקבל ספינה שעלולה להישרף.

הנסיך רץ במהירות לעבר קצה הספינה. מציץ לכיוון הים, מקווה בליבו שימצא סירה קטנה דרכה יוכל להפליג בים. אולם לא מצא שום סיפנה. מישהו הוציא את סירות ההצלה הקטנות מהספינה.

הנסיך לא ידע לשחות ובטח שלא לנשום מתחת למים. אין לו שום ברירה, ידע. עליו לקפוץ למים ולקוות לנס.

"לירות", נשמע קולו של רגון, מה שגרם לאינדה לקפוץ בלי יותר מדי מחשבה לתוך הים.

החצים התעופפו באוויר פוגעים בספינה ובארגזים שעליה. בתוך רגעים ספורים.

הספינה עלתה באש.​

*****
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

חוקת האתגרים

פורום AI בינה מלאכותית


ברוכים הבאים לפורום החדש שלנו ליוצרי ai.


הפורום מחולק לתתי פורומים נפרדים, כפי שבוודאי ראיתם, וזכה לתת פורום בפני עצמו לאתגרי ai.
האתגרים נועדו לשפשף יכולות, התנסות בכלים חדשים ועמידה בדרישות ייחודיות ע"פ כללים מאתגרים במיוחד.

למען הסדר הטוב, קראו בעיון את הכללים, קצת ארוך, אבל לא מסובך, הרי יש לכם בינה אמיתית!





אתגר יומי:​

  • בכל ערב בעז"ה עולה אתגר יומי חדש, שיהיה פעיל כ- 26 שעות.
  • חברי הפורום מוזמנים לדרג ולהשפיע על היצירות המוצלחות ביותר, בדגש על יצירה שעמדה בכללי האתגר. היצירה שתקבל את דירוג המשתמשים הגבוה ביותר, היא תוכרז כיצירה הזוכה באתגר, ויוצרה ינהל את האתגר יומיים אח"כ.
  • לאחר הזכייה, היצירה הזוכה באתגר תנעץ בראש אשכול האתגר.
  • מנהל האתגר פותח אשכול אתגר יומי חדש, כותרת אשכול האתגר תכלול את שם האתגר ומספרו.
  • מנהל האתגר מוזמן גם לפתוח אשכול נפסח בפורום דיונים, במידה ופותח האתגר לא פתח נספח, משתמש אחר יכול לפתוח אשכול נספח, עם כותרת ומספר האתגר זהים לכותרת אשכול האתגר. עם קישור לאתגר בהודעה הראשונה.
  • אשכול האתגר היומי מיועד להצגת האתגר בפועל, בו מופיעים אופי האתגר וכלליו, ובו גם המשתתפים מעלים יצירות להתמודדות.
  • אשכול הנספח מיועד לכל הפטפטת, הפרגונים והשאלות על כללי האתגר או על יצירות המתמודדים. כמו כן, בהשתתפות באתגר אין להרחיב מעבר להסבר קצר על היצירה הויזואלית, ביצועה וכדו' - הרחבות נוספות מקומן בנספח.
  • והיה אם בשגגה יכתבו תגובות באשכול האתגר, הן יימחקו או יועברו לאשכול הנספח ע"י המנהלים.





זמני האתגרים:​

שלבי האתגר מחולקים לשלושה ימים: פעילות האתגר, דירוג האתגר, העלאת אתגר חדש. כדלהלן:
  1. פעילות האתגר: 26 שעות שבהן המשתתפים מעלים את היצירות לאתגר. החל מ22:00 ועד 23:59 למחרת. העלאת יצירות לאתגר מתאפשרת לא לפני השעה 22:00 גם אם האתגר עלה קודם.

  2. דירוג האתגר: מסיום עת פעילות האתגר לא ניתן להעלות יצירות חדשות לאתגר, אך ניתן עדיין להצביע ולהשפיע ליצירה הזוכה 24 שעות נוספות, עד ליל המחרת, שאז יוכרז הזוכה שקיבל את מירב הנקודות מהציבור, ויצירתו תנעץ בראש אשכול האתגר.

  3. אתגר חדש: לאחר הזכייה באתגר, על הזוכה להעלות אתגר חדש בערב הבא (יש יום אחד להתכונן) החל מ20:00 בערב ולא יאוחר מ-02:00 בלילה.
  • פעילות האתגרים הינה 5 ימים בשבוע, מראשון עד חמישי (כלומר, עולה במוצ"ש עד רביעי בלילה).
  • ניתן להעלות יצירות לאתגר החדש החל מ-22:00 בערב פתיחת האתגר ועד 12 בלילה למחרת. בדיוק.
  • משתמש שיעלה יצירה מעבר לזמן פעילות האתגר הודעתו תוסר, ותיפסל מהתמודדות באתגר.
  • לאחר נעילת האתגר יהיה ניתן עדיין לדרג 24 שעות נוספות, והוא יינעל להצבעה בלילה שלמחרת.
  • סדר העלאת האתגרים היא בדילוגים של 3 ימים. יום לפעילות האתגר, יום לדירוג ובחירת זוכה, ויום להתכונן להעלאת אתגר חדש.
  • הזוכה באתגר של יום ראשון, יהיה מנהל האתגר של יום רביעי.
  • לשם המחשה: ראובן השתתף באתגר מספר 4. יום למחרת עלה אתגר מספר 5 ובינתיים משתמשים דירגו את אתגר מס' 4, וראובן שלנו גרף את מירב הקולות. באותו ערב בו הוכרז ראובן כזוכה אתגר מס' 4, עולה אתגר מס' 6 ע"י הזוכה של אתגר מס' 3, וראובן מתכונן להעלות את אתגר מס' 7 בערב למחרת. מסובך?! לא נורא. אתם הרי עם בינה לא מלאכותית. קטן עליכם!
  • המחשה נוספת: ראובן הזוכה באתגר ביום שלישי שעבר מעלה אתגר במוצ"ש בשעה 21:00. הציבור מוזמן להעלות יצירות להשתתפות באתגר החל מ-22:00 במוצ"ש ועד לראשון בלילה בשעה 23:59 למחרת (יצירות שיעלו לפני או אחרי הזמן לא ישתתפו באתגר). בראשון בערב יעלה שמעון אתגר חדש בגלל שזכה באתגר של יום רביעי שעבר. בינתיים ניתן עדיין לדרג את האתגר של ראובן עד שני בלילה, שאז יוכרז הזוכה ע"פ דירוג המשתמשים, האתגר יינעל להצבעות, והיצירה המנצחת תנעץ בראש האשכול. לוי שזכה באתגר של ראובן מתכונן להעלות אתגר חדש ביום שלישי בערב, שיהיה פעיל ברביעי, וינעל להצבעות בליל שישי.
  • היות והזכייה באתגר היא ע"פ דירוג המשתמשים. ההודעה הזוכה בדירוג הגבוה ביותר, היא הזוכה! ע"כ מומלץ להשתתף בין הראשונים, ככל שתעלו את היצירה שלכם מוקדם יותר, כך היא תקבל חשיפה רבה יותר.
  • במקרים מסוימים (חגים וכדו') תהיה הקפאה בפעילות האתגר, או הארכה בזמן, בכפוף להודעת המנהלים.





זכיה באתגר:​






כללים עבור מנהלי האתגרים:​

מנהל אתגר פותח אשכול אתגר הכולל:
  1. מקדם - 'אתגר יומי'.
  2. כותרת - שם ומספר האתגר. על שם האתגר לבטא את מהות האתגר, עדיפות לקריאייטיבי.
  3. הודעה פותחת - הסבר קצר על היצירה הנדרשת, יצירה אחת לדוגמא, וכללים בסיסיים שעל היוצרים לעמוד בהם. רצוי אף קישור לאשכול הנספח.
  • על מנהל האתגר לפרט תיאור למשימה אותה המשתתפים יצטרכו לבצע, סגנון היצירה, אופייה, מה יהיה בה ומה אסור שיהיה בה, באילו כלים ניתן להשתמש או שלילת שימוש בכלים מסוימים. האם כדאי/מומלץ/אסור לערוך ולשפץ את היצירה באופן עצמאי, האם ניתן להוסיף טקסט ליצירה, וכדו'.
  • על האתגר לעלות בין שמונה בערב לשמונה בבוקר.
  • השתתפות באתגר מותנית בזמינות להעלאת אתגר מיידי במידה ותזכו, העלאה בזמן ללא עיכוב של רצף האתגרים. מומלץ להיות מוכנים עם רעיון בראש, או לקחת השראה מאשכול הרעיונות לאתגרים >
  • מנהל/ת האתגר חופשי לבחור אם היצירות שיועלו להתמודדות יהיו יצירות חדשות וייעודיות שנוצרו למטרת האתגר או גם יצירות קיימות המתאימות לכללים.
  • מנהלי הפורום רשאים להחליט על נושא מסוים שאינו מתאים, ולערוך או למחוק את האתגר במידה והוא אינו מתאים לפורום ע"פ שיקול דעתם.
  • יש לשים לב להימנע מכפילויות, שלא נעשה אתגר דומה בעבר.





השתתפות באתגרים:​

  • בכל הודעה באתגר, נתן להעלות יצירה אחת בלבד!
  • ניתן להשתתף עד 3 פעמים בכל אתגר, אלא אם נכתב אחרת בכללי האתגר ע"י מנהל האתגר.
  • אין להעלות טקסטים בהודעה המתמודדת באתגר שאינם קשורים ישירות לאתגר. הוספת טקסט כמו "דרגו אותי" תפסול את היצירה מהתמודדות באתגר.
  • מומלץ ורצוי, ואף יתקבל בברכה פירוט על הכלי בו יצרתם את היצירה, הפורמפט אותו כתבתם, ופרטים נוספים שייתנו ערך מוסף למבקרים באתגר.
  • בונוס בהוספת פרטים על היצירה שלכם, הכלי והפורמפט, שתקבלו דירוג גבוה יותר מהצופים, וזה יכול להכריע במקרה של תיקו בהצבעות.
  • אין להעלות תמונות לא מהוקצעות, דמויות מעוותות, מספר אצבעות לא תקין, או תמונות חובבניות ברמה נמוכה מידי. יצירה כזו תימחק או תועבר לנספח.
  • בהשתתפותך באתגר, הנך מאשר שהקבצים הינם יצירה בלעדית שלך, אינם מועתקים ממקורות זרים ואין בהם עבירה על זכויות יוצרים. - אין להעלות קבצים שלא אתם יצרתם בעצמכם.
  • לאור שאלות משתמשים, הדגשה נוספת! אין להעלות לאתגר קבצים שהם לא יצירה בלעדית שלכם בAI.
  • משתמש שיעלה קובץ המפר זכויות יוצרים, ייחסם מהפורום לצמיתות.
  • בהשתתפותך באתגר, הנך מאשר לפרוג לעשות ביצירות העלות באתגר שימוש חופשי, ולא תהיה תביעה מצדך בעניין זה.

בהשתתפות באתגר כזה, ישנם מספר יתרונות משמעותיים:
  1. למידה ופיתוח: השתתפות באתגר מאפשרת לך ללמוד ולפתח יכולות חדשות. בזמן שעוסקים במגוון תחומים, כמו בינה מלאכותית ועיצוב גרפי, אתה מקבל הזדמנות להרחיב את הידע והכישורים שלך.
  2. התנסות בהוראות מיוחדות: בזמן שמשתתפים באתגר, עשויים להיות דרישות והוראות מיוחדות שיש לעמוד בהן. השלמת האתגר מאפשרת לך לפתח יכולות כגון יכולת לקריאה והבנה של הוראות, תכנון וארגון פעולות, וביצוען במהירות ובדיוק.
  3. התנסות בכלים חדשים: במהלך האתגר, יכול להיות צורך להשתמש בכלים חדשים וטכנולוגיות מתקדמות. ההתמודדות עם כלים חדשים מאפשרת לך להתפתח ולפתח את היכולת שלך להשתמש בטכנולוגיה בצורה יעילה ויצירתית.
  4. עיצוב יצירתי: יתרון נוסף שבהשתתפות באתגר הוא הזדמנות להתמקד בעיצוב וביצירתיות. כאשר אתה עוסק ביצירה של תמונה בבינה מלאכותית, יש לך את האפשרות להביע את עצמך בצורה חדשה ויצירתית.





הוראות כלליות:​

  • על האתגר להכיל לכל הפחות השתתפות של שלשה מתמודדים, ע"מ לנהל שיפוט ולהכריז על זוכה.
  • במקרה הנדיר בו לא השתתפו די מתמודדים ביום הפעילות של האתגר, מנהל הפורום יכול להגמיש ולעדכן את כללי האתגר, ולתת עוד מספר שעות לפעילות האתגר.
  • במקרה בו הזוכה באתגר לא העלה אתגר חדש בזמן, לאחר השעה 8:00 בבוקר רשאי מנהל הפורום לפתוח אתגר חדש בעצמו, או למנות משתמש אחר לפתיחת אתגר חדש. הנהלת הפורום רואה חשיבות רבה שלא לקטוע את הרצף.
  • באם הזוכה הנכבד בוחר לוותר על ניצחונו ולהעבירו לאחר, הדבר יתבצע אך ורק לפי מדרג הזוכים באתגר, ולא לפי נטיית לב.





אתגר שבועי וחודשי:​

  • מעת לעת יעלה אתגר מטעם ההנהלה, שבועי או חודשי בנוסף לאתגרים היומיים.
  • הדבר תלוי הרבה בהשתתפות הפעילה של כלל חברי הפורום.
  • על כללי אתגר שבועי וחודשי תבוא הרחבה בעתיד בל"נ.

עריכה:
לאור בקשות משתמשים רבים, ולאחר שהתבססנו כבר עם האתגרים היומיים בהצלחה מדהימה, אנו נרגשים להתחיל עם האתגרים השבועיים.

האתגר השבועי יעלה בעז"ה בימי חמישי בערב (שאז אין אתגר יומי), ויהיה פעיל עד יום שלישי 00:00 בלילה, ויהיה ניתן יום נוסף עד רביעי בלילה, שאז יוכרז הזוכה. הזוכה באתגר השבועי יקבל כרטיס כניסה לקהילת יוצרי AI, ויעלה את האתגר השבועי בליל שישי הקרוב.

שימו לב לכללי האתגר השבועי!​

  • ניתן להעלות יצירה אחת בלבד לאתגר!
  • היצירה חייבת להיות מרובעת.
  • יש הקפדה יתרה על יצירות מקצועיות ונעימות לעין, ללא עיוותי פרצוף או אצבעות.
  • אין להוסיף טקסט כלל בהודעה מלבד כותרת עד שלוש מילים.
  • חובה להוסיף את הפורמפט בספוילר.





עריכה - כללים נוספים:​

  • יש להקפיד על יצירה התואמת להנחיות האתגר, בדגש על יצירה מקצועית ופחות על קריאייטיביות סוחטת דמעות, ע"כ לא יתקבלו יצירות שלוקחות את התיאור בצורה קומית, קריקטורית, תינוק ג'ינג'י מאחורי סורג וכדו', אלא אם זה חלק מהאתגר עצמו.
  • אין להעלות תמונות בנות מעל גיל 3.




עדכון 7/4/25:

בווווווווום!
💥 💥 💥
קבלו את השדרוג החדש שלנו לאתגרים!

נכון מעצבן שהערב ירד, וטרם עלה אתגר? ממתינים עד בוש, והזוכה התבושש? לא עוד! מעתה, זוכה באתגר שלא יעלה את האתגר בזמנו בשעות הערב, החל משעה 02:00 יפתח אשכול אתגרי מסוג Masterpiece - יצירת מופת - עם כללים מיוחדים לאתגר מסוג זה.

שימו לב לכללי אתגר יצירות מופת - Masterpiece:​

🔹 במידה וטרם עלה אתגר עד השעה 02:00 בלילה, ניתן להעלות אתגר יצירות מופת במקום האתגר.
🔹 במידה ונפתח אתגר יצירות מופת, הזוכה באתגר הפסיד את זכותו להעלות אתגר.
🔹 כל אחד מחברי קהילת יוצרי AI יכול לפתוח אתגר החל מ 2 בלילה, כמובן, אשכול יחיד, ע"י הראשון שיתפוס.
🔹 המעלה אתגר יצירות מופת, עם המקדם Masterpiece, חייב להעלות גם דוגמא של יצירת מופת איכותית בהודעה הראשונה.
🔹 במידה ומנהל הפורום יחליט, או יודע שלא יתאפשר לזוכה להעלות אתגר, ייתכן ויפתח אתגר יצירות מופת בשעה מוקדמת יותר.
🔹 ניתן ומומלץ לשמור יצירות מופת מעת לעת, ולהעלותן באתגרי יצירות מופת, ובלבד שלא שיתפתם את היצירה מע"ג הפורום מעולם.
🔹 אתגר יצירות מופת נכנס ומשתלב ברצף האתגרים. הזוכה באתגר זה יעלה את האתגר לפי לוח חוקת האתגרים.
🔹 על היצירות המשתתפות באתגר זה להיות באמת יצירות מופת! בכל סגנון שתבחרו, אך שיהיו נעימות לעין, ומקצועיות.
🔹 יש בידי מנהל הפורום הזכות למחוק יצירה שלהבנתו אינה עומדת בהגדרת 'יצירת מופת'.
🔹 זמני האתגר: עד הערב בשעה 23:59.

למידע נוסף אודות אתגרי Masterpiece עינו פה.





לשאלות הצעות ופטפוטים אודות האתגרים בכלל, בנספח בלבד!





בהצלחה לכל המתמודדים באתגרים,
מי ייתן והניצחון יהיה שלכם!
שלום,
החלטתי להכנס לשוק ההון, מתוך הבנה שזהו אפיק שיכול להניב רווחים גדולים בעזרת ה'.
כמובן שלהכנס לנושא כה רחב וגדול- עם אפס ידע (זה בגדול מה שיש לי...)- לא מומלץ.
אני מחפשת קורס מקיף ואיכותי שלאחריו אני אוכל לעוף קדימה עצמאית.
מחיפוש ברשת, נתקלתי במכללת דניאל דמארי,- שהוא, כך הבנתי מלמד את הנושא בצורה מעמיקה ויסודית.
אני לא אכתוב מחיר מדויק, אבל הם לוקחים בסביבות התשע אלף, ונותנים בתמורה מעטפת מאוד מושקעת, של כמעט 24/7 עם קבוצת ווצאפ צמודה שבה אפשר לשאול הכל ועונים ממש מהר, תיעוד ביומני מסחר- שהם עוברים עליו כל שבוע ומפדבקים אותי, בנוסף יש סקירה שבועית על כל מה שקורה בשוק מדניאל עצמו בה הוא מפרט על כל מה שכנראה הולך לקרות והמהלכים שהוא עצמו הולך לעשות.
וגם- פתיחת חשבון דמו- ולווי צמוד עליו, ורק אחרי שהם רואים שאני יודעת להתנהל איתו מעולה, הם עושים בדיקה ומשחררים אותי לפתיחת חשבון אמיתי.
וגם- הם מדגישים שהליווי שלהם הוא לכל החיים.
שאלתי היא-
שווה?
האם יש קורסים אחרים שנותנים מענה דומה בפחות מחיר?
זה מחיר הגיוני בשוק?

אשמח לכל מידע.
תודה רבה!!!
בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
שלום לכולם,
אז קבלו אותו....
****אשכול טיסות זולות***
למי? -
לכל מי שצריך לטוס, לכל יעד שהוא. ואינו מתמצא או אין לו בקיאות בעניין.
איך? - כותבים לאן רוצים לטוס, תאריכים מדוייקים, ומקבלים אי"ה לינק.
מי? - כל מי שרוצה יכול לעזור באשכול, לכל מי שיש ידע בסיסי באתרי חיפוש הטיסות.
כמה?
- אין כאן שום רווח כספי הכל בשביל העזרה איש לאחיו.
מה? - יהיה כאן בל"נ מענה לבקשות, וגם מעת לעת מבצעים לזמן מוגבל של חברות תעופה.

ואם יש לכם נסיון שאתם רוצים לחלוק אותו עם הציבור, אז קדימה....
דבר חשוב נוסף: המטרה של האשכול הינו טיסות זולות לכן הטיסות המוצעות יהיו משולבות לפעמים חניות ביניים אחת או שניים, ולפעמים תחזיקו חזק... משולבות נסיעה עם אוטובוס או רכבת, רק בכדי להוזיל את הכרטיס.

גילוי נאות מאד חשוב: אין לפותח האשכול כל רווח כספי מהעניין כלל ועיקר!!!

--------------------------

אז לפני שאתם מבקשים תנסו להיעזר לבד בסורקי הטיסות הללו:
מנסיון כדאי לעבור לגלישה בסתר בעת החיפוש - אחרת המחירים עולים!!!
סקיי-סקאנר - SKYSCANNER (הכי זול בדרך כלל)

גוגל-טיסות (קצת יותר יקר אבל לפעמים יש יוצאים מן הכלל)

סקיי-פיקר - קיווי (אתר מאד מאד נוח, משלב גם הגעה ליעד עם אוטובוס או רכבת!!!! אך לא תמיד זול במיוחד, מצויין מאד כ'מראה מקום' ואז לחפש אצל השאר)

צ'יפ-פלייט (מערכת שסורקת כמה סורקים ביחד, לא מצאתי משהו מיוחד בזה)

וויז-איר (מצויין ליעדים במזרח אירופה כמו קברי צדיקים, אך לא רק. וכן למי שרוצה להוזיל את הכרטיס גם במחיר של יציאה משדה התעופה רמון)

אשכולות דומים

פרק ט'
פרק ט
מרים עמדה מקושטת לפני המראה החדשה שבחדרה. אימה אלכסנדרה עמדה מולה ומוללה בידיה את אריג המשי של שמלת הכלולות. משרתות רבות עמלו להלבישה. תופרות ומאפרות מרומא הובאו בפקודת המלך, ההמולה היה רבה וכך גם העבודה. לא היה קל להדק את התחתיות והמחוכים שנתנו את העיצוב האחרון להופעה, שהייתה מושלמת להפליא. כעת הניחו לה להיות מעט לבדה, חנוטה היטב ומלופפת בשמלה. לא לפני שהציבו מראה מלוטשת וממורקת יחידה במינה. את המראה הזמין יועץ הנשפים לכבוד החתונה המלכותית.

"אימא, אצטרך את עזרתך לפני כל פסיעה. בגדי הכלולות מכבידים עליי".

"אל דאגה, כעת הזמן לשמוח. את הולכת להיות האישה החשובה ביותר בממלכה".

"גם דוריס חשבה כך לפני כמה שנים", אמרה מרים בציניות. משפחת בעלה הורדוס היטיבה להזכיר לה תדיר שקדמה לה מישהי שהודחה, ואם לא תדע לנהוג כראוי המלך לא יהסס לבוא בברית נישואין עם אחרות.

"את משווה עצמך לדוריס?"

"דוריס גם באה ממשפחה מיוחסת".

"את דוריס הוא לקח בהיותו הדיוט צעיר. בהיותו בסך הכול מושל הגליל. ואת, את נישאת למלך אדיר, מלך מוערץ בכל העולם ואל תשכחי: הוא בחר אותך".

"בנו אנטיפטר בן דוריס, מוזמן לעיתים קרובות. הוא ילד שעשועים בארמון, הוא מלא שנאה אליי".

"אנטיפטר הוא בן השנואה וילדייך יהיו בני האהובה. וחוץ מזה את נצר לממלכת חשמונאים. אוי, מה אנו מפטפטות. את לא שומעת את תקיעת החצוצרות? זה סימן שעלייך לעמוד תחת החופה".

הדלת נפתחה. שני משרתים העוטים על גופם גלימות ארגמן גלגלו שובל של שטיח ארוך. תחילתו לרגלי המלכה ואימה וסופו אי שם. משני צידי השטיח שקושט בשושנים מרהיבות עמדו שתי שורות מנגנים בכינורות ולפניהם ילדי אצילים אוחזים בלפידים.

באותו לילה האירו את שמי העיר שומרון מאות לפידים, אלפי החוגגים פיזזו. רבים מהם לוחמים נועזים שנטלו הפוגת מה כדי לחגוג עם מלכם.

מרים קצה בכל מקבלי פניה. היא עייפה ממבטי הערצה של הגבירות. היא ידעה שמוקדם מדי לשמוח. לבעלה יש עדיין כיסי התנגדות רבים מאוד. המרד עדיין לא הסתיים והמלוכה עומדת על כרעי תרנגולת. הגרעין הקשה של אנשי ירושלים לא ייכנע בקלות ומי יודע מי עוד ייהרג. די לה במה שהיא יודעת.

"מרים, הכול שמחים לך ואת הולכת קדורנית".

"איך אשמח. אין אני יודעת מי ייפול בקרב מחר. הלא סבא הורקנוס נפל שבי. הובל לבבל, אנטיגנוס אויבינו פצע את אוזנו, כדי לעשותו בעל מום. הכול כדי שלא ימנוהו לכהן גדול, הלא הוא אביך שהיה ראוי למלוך. אהה, כל כך אהבתיו. חבל שאין הוא משתתף בשמחתי".

מרים שתקה ואלכסנדרה המשיכה לעודדה.

"בתי, הלא ראית בעצמך את גבורתו של הורדוס שהכניע גויים רבים בחוכמתו. איך כפסע היה בינו לבין המוות שדלק אחריו אין ספור פעמים, ומכולן יצא בנס. אלוקים אוהב אותו. אינך רואה שהשם מגיש לו הצלחות על מגש של כסף?"

"יוסף אחיו נפל בקרב. אביו נהרג אף הוא. איזה מין ניצחון הוא זה?"

"ראי, קיסרי רומא לא נושאים פנים לאיש. הם האומה השלטת בעולם. אבל הורדוס הוא ילד תפנוקים מאז שלט יוליוס קיסר וכל מה שביקש הוגש לו".

"אבל אימא, העם היהודי מתפלל למפלתו".

"הצדוקים המשכילים שגם את ואני בהם מתפללים להצלחתו וגם הרומאים לצידנו, למה התכוונת העם היהודי?"

"אני מתכוונת לחכמי התורה".

"הבלים". אמרה בלב חצוי. אסור למרימי שלה להיות עצובה.

"את בעצמך סיפרת לי שסבתא שלומציון מלכה על ארץ יהודה וכל דבר שעשתה היה על פי הסנהדרין".

בחור גבה קומה ובנוי לתפארת התקרב למרים ולאימה. לבוש בגדי אצילים ובעל פני מלאך.

"אריסטובולוס היקר שלי", קראה אלכסנדרה באהבה לבנה בן השש עשרה. הוא רכן לאימו ונשק לה על מצחה.

אלכסנדרה פינתה לו מקום בינה לבין מרים. לראשונה בערב זה ראתה את פני הכלה זוהרות משמחה. כעת שוחחו האח והאחות בחדווה.

"אילו ידעתי שאתה תחזיר את הצבע ללחייה הייתי מחזיקה אותך לידינו מתחילת הערב".

"אימי האהובה, לא הייתה לי דרך לעשות כן. ניקולאוס שילב את ידו בידי והכניס אותי למעגל הקרוב ביותר להורדוס מלכנו. הייתי אמור להציג לכולם את הקרבה החדשה של החתן והגיס. הדבר פשוט הוא?"

"ואיך השתחררת?" צחקה מרים.

"כולם הביטו בי בהערצה וחיפשו דרך לאחל לי מזל טוב. היהודים שבאורחים שמחו בי מכל הלב פרט לאחד, שעשה מאמץ להסתיר את שנאתו.

"אתה ממשפחת החשמונאים, בני, אתה אמור להתמנות לכהן גדול, ולא זאת בלבד אלא ממשפחת המלוכה. דע שמי שיש לו אלפי אוהבים יהיו לו גם שונאים. בכל זאת, איך יצאת מכל אלפי החוגגים?"

"ביקשתי רשות מניקולאוס. אל תשכחי שהוא איש ימינו של המלך וסופרו. הזכרתי לו שמלבד היותי הגיס החדש אני גם אח של הכלה, המלכה ברשותך", אריסטובולוס בחן את מרים בעניין רב. "השמלה והתכשיטים ממש הוד והדר".

"מי הוא זה שהביט בך בשנאה? אומר להורדוס שירחיק אותו מקרבתך. די לנו במגפת ההרג והקטל שמסביבנו".

אריסטובולוס הביט באחותו ובאימו מתלבט בינו לבין עצמו אם להחריש, אך לבסוף פלט חרישית: "זה הורדוס בעצמו".
סיפור בהמשכים המרחף האחרון
שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!


פרק א


איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".











הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה