שיתוף - לביקורת מסע חיים אישי.

  • הוסף לסימניות
  • #24

פרק ז: השליחות שבתוך השמחה


הלילה ההוא, שבו בהיתי בתקרה ותהיתי "מה איתי", היה לילה של בירור פנימי נוקב. בבוקר קמתי אחרת. הבנתי שבתור חסיד, השאלה היא לא "למה היא ולא אני", אלא "מה השליחות שלי ברגע זה". השלמתי עם העובדה שה' מנהיג את עולמו בדרך שלו, והשליחות שלי כעת היא להיות המגן, השער והמשענת של דבורה לאה בדרכה אל הבית שלה.


למחרת, כששוחחתי עם הורי ועם אחותי על ההצעה של אריה השדכן (החובש בכובעו השני), הרגשתי איך אני פושט את בגדי האח הלחוץ ולובש את בגדי ה"נציג המשפחתי". התחלנו את מסע הבירורים.



זה לא היה רק דף עם שמות; זה היה מסע של נפשות. מצאתי את עצמי יושב שעות עם הטלפון, מחייג לשכנים של הבחור, לרמי"ם שלו מהישיבה, מנסה לדלות כל שבב מידע שיעיד על יראת השמיים שלו ועל מידותיו.



הפכתי להיות ה"מנוע" שמאחורי הקלעים. בכל פעם שדבורה לאה היססה, בכל פעם שהצללים מהלילות ב'מעיין החיים' ניסו לחזור ולהפחיד אותה שמא החיים שבריריים מדי מכדי להקים בית, הייתי שם.


דבורה לאה, הייתי אומר לה ברוך, "ה' לא הביא אותנו עד כאן כדי שנעצור בפחד. הוא רוצה שתבני בית של אור."


דחפתי אותה לפגישה נוספת, עודדתי אותה להקשיב ללב שלה ולא לחששות. מצאתי את עצמי מייעץ לה בטקטיקות של שדכן מיומן – איך לשאול, על מה להסתכל – הכל תחת הדרכתו הצמודה של אריה, שהפך לחונך שלי בעולם המורכב הזה.


הפגישה הראשונה עברה, אני מחזיק אצבעות וממתין לשמוע כיצד היא עברה, והאם הכל עבר כשורה, אבל התגובה של דבורה לאה הפתיע אותי, הבחור ממש טוב ומוצלח
בצורה מצויינת.
הדיווח שהגיע היה זהיר, אבל חיובי.

אחרי הפגישה, השדכן נפגש איתי לשעות ארוכות ומסביר לי איך לתמוך באחותי בכל הדרך, וללוות אותה צעד אחר צעד בתהליך המורכב של, זיהוי החתן המתאים - מי שהולך ללוות אותה במהלך אתגרי החיים, ברגעי העצב והשמחה.

דקות ארוכות הקשבתי לצפונות ליבה, ללבטיה וחששתותיה השונים, שהתפוגגו אט אט במהלך השיחות האלו, והכוונתי אותה כמובן איך להתקדם לפגישה הבאה.



בפגישה השנייה, השדכן ביקש שאבוא עם אחותי כדי להתרשם מהבחור, ואכן שוחחתתי איתו מעט והחלפתי כמה משטים, כמובן לא לפני שהצגתי את עצמי ולחצתי את ידו לשלום.


התרשמתי ממנו עמוקות – 'בחור משי', עדין נפש ברמה שקשה למצוא עם עוצמה שקטה ומבט חודר ומלא טוב לב. ראיתי איך הוא מדבר, איך הוא מכבד את דבריה, והלב שלי התמלא בנחת. הפחד שלי, זה שישב לי על הכתף כמשקולת חודשים ארוכים, התפוגג לאט לאט.

אחרי ההיכרות השארתי אותם לבד להמשך הפגישה כמקובל...



למחרת בבוקר, כשאני בעיצומו של יום עבודה הטלפון שלי רטט בכיס בעוצמה. כפי שאתם כבר מדמיינים לעצמכם, זו הייתה דבורה לאה מעבר לקו.




"שניאור..." היא אמרה, וקולה היה מלא בהתלהבות פעמונית שלא שמעתי מאז הילדות. "הייתה לנו פגישה מדהימה. פשוט מוצלחת מעל לכל ציפייה. נראה לי שזהו, זה השידוך שלי. כן, זה החצי שלי! אני רוצה לסגור."

המילים שלה נתקעו לי בגרון. רציתי לענות, אבל הלב שלי הלם בחוזקה, מערבב שמחה עילאית עם תחושת ריקנות קטנה שנעלמה מיד. כל המחשבות על ה"תור שלי" נמסו כמו שלג בשמש. לא הצלחתי לעכל את המשמעות – אחותי עומדת להקים בית, ואני, האח הגדול שעבר איתה את גיא הצלמוות של בתי הרפואה, הוא זה שצריך לתת את החותמת הסופית.



הטלפון עבר לאבא. שמעתי את נשימותיו הכבדות, המתרגשות. "שניאור זלמן", ככה הוא קורא לי, מקפיד לקרוא בשמי המלא, , "אנחנו מחכים להסכמה שלך. היית איתה באש ובמים, אתה העמוד שתמך בנו. המילה שלך היא האחרונה בידך הדבר!!."



זו הייתה הרגשה עוצמתית מאין כמוה. דקה שלמה שמרתי על שתיקה, מרגיש את כובד האחריות על כתפיי. בתוך השתיקה הזו עברו כל הרגעים שלנו במסדרונות הסטריליים, כל התפילות בציון, כל הדמעות ששפכנו יחד. ואז עניתי בקול חנוק, דמעות של הקלה זולגות על לחיי: "בטח, אבא. בטח. אני מסכים בכל לבי. הלוואי שיהיה בניין עדי עד."


ואז פרצתי בבכי. זה לא היה בכי של עצב, אלא בכי של התפרקות, של מתח של שנה שלמה שהשתחרר בבת אחת. איך הגיע הזמן הזה? איך הישועה הגיעה בדיוק כשנראה היה שהכל אפור? לא באמת הצלחתי לעכל את המהירות שבה השגחה פרטית טווה את החוטים.




במהרה, גלי השמחה שטפו את הבית. חברים מהעבודה שלחו הודעות מזל טוב, בני משפחה התקשרו בלי הפסקה, והשכנים כבר דפקו על הדלת עם מגשי מזונות וברכות לבביות. כל אחד נתן לי את ברכת הדרך, לחץ את ידי בחום והודה לי על חלקי בשידוך הזה. הרגשתי את התמיכה הקהילתית עוטפת אותנו כמו חיבוק חם וארוך. בתוך כל המהומה הזו, הרגשתי שמחה טהורה על כל מה שעברנו, על כך שהצלחנו, כמשפחה שבורה, להתאחות ולהגיע לרגע הזה.



ערב י"א בניסן הגיע. יום הולדתו של הרבי. האוויר הירושלמי היה ספוג בריח של מצות, של ניקיון לפסח, ושל משהו חדש שעומד להיוולד. סעודת ה'לחיים' התקיימה בביתו של אריה השדכן המעולל.

הבית היה מואר באור יקרות, מלא באנשים – משפחה מורחבת שחזרה לחייך, חברים מהישיבה, ואנשי הצלה שהיו שם ברגעים הקשים. כולם באו להשתתף ולחלוק את רגעי האושר והשמחה האלו יחד איתנו

איחולי ה'מזל טוב' נשמעו מכל עבר, ובין לבין בקעו ניגוני שמחה חסידיים שהרעידו את הקירות וחיממו את הלבבות. הרגשתי בתוך ענן של אושר שלא ניתן לתאר במילים. שוחחתי עם אורחים, שיתפתי בהתרגשות, וראיתי את דבורה לאה קורנת, עטופה באהבת המשפחה ובביטחון שכה חסר לה.




ואז, בשיא הערב, כשהניגון "שיבנה בית המקדש" הדהד בחדר וכולם רקדו במעגל צפוף, ניגש אליי יהודי אחד שלא הכרתי. הוא לא היה לבוש כמו שאר האורחים, מבטו היה ממוקד וקולו היה שקט אך סמכותי. הוא הניח יד על כתפי, ובשקט מוחלט, מבלי להכביר במילים, לחש לי: "שניאור, יש מישהו שמחכה לך בחוץ. בסדר גמור אני יבוא עוד מעט, אמרתי לו, יש כרגע הרבה אורחים והשמחה מרקיעה שחקים...


"זה דחוף, וזה קשור אליך." הוא אומר לי כשארשת רצינות על פניו.


הלב שלי צנח לרגע. הניגון בפנים המשיך להדהד, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. יצאתי החוצה אל הלילה הירושלמי הקריר, משאיר את אורות ה'לחיים' מאחוריי, לא יודע שמעבר לדלת מחכה לי הפגישה שתשנה את מסלול חיי ותסגור את המעגל שלי לנצח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25

פרק ז: השליחות שבתוך השמחה


הלילה ההוא, שבו בהיתי בתקרה ותהיתי "מה איתי", היה לילה של בירור פנימי נוקב. בבוקר קמתי אחרת. הבנתי שבתור חסיד, השאלה היא לא "למה היא ולא אני", אלא "מה השליחות שלי ברגע זה". השלמתי עם העובדה שה' מנהיג את עולמו בדרך שלו, והשליחות שלי כעת היא להיות המגן, השער והמשענת של דבורה לאה בדרכה אל הבית שלה.


למחרת, כששוחחתי עם הורי ועם אחותי על ההצעה של אריה השדכן (החובש בכובעו השני), הרגשתי איך אני פושט את בגדי האח הלחוץ ולובש את בגדי ה"נציג המשפחתי". התחלנו את מסע הבירורים.



זה לא היה רק דף עם שמות; זה היה מסע של נפשות. מצאתי את עצמי יושב שעות עם הטלפון, מחייג לשכנים של הבחור, לרמי"ם שלו מהישיבה, מנסה לדלות כל שבב מידע שיעיד על יראת השמיים שלו ועל מידותיו.



הפכתי להיות ה"מנוע" שמאחורי הקלעים. בכל פעם שדבורה לאה היססה, בכל פעם שהצללים מהלילות ב'מעיין החיים' ניסו לחזור ולהפחיד אותה שמא החיים שבריריים מדי מכדי להקים בית, הייתי שם.


דבורה לאה, הייתי אומר לה ברוך, "ה' לא הביא אותנו עד כאן כדי שנעצור בפחד. הוא רוצה שתבני בית של אור."


דחפתי אותה לפגישה נוספת, עודדתי אותה להקשיב ללב שלה ולא לחששות. מצאתי את עצמי מייעץ לה בטקטיקות של שדכן מיומן – איך לשאול, על מה להסתכל – הכל תחת הדרכתו הצמודה של אריה, שהפך לחונך שלי בעולם המורכב הזה.


הפגישה הראשונה עברה, אני מחזיק אצבעות וממתין לשמוע כיצד היא עברה, והאם הכל עבר כשורה, אבל התגובה של דבורה לאה הפתיע אותי, הבחור ממש טוב ומוצלח
בצורה מצויינת.
הדיווח שהגיע היה זהיר, אבל חיובי.

אחרי הפגישה, השדכן נפגש איתי לשעות ארוכות ומסביר לי איך לתמוך באחותי בכל הדרך, וללוות אותה צעד אחר צעד בתהליך המורכב של, זיהוי החתן המתאים - מי שהולך ללוות אותה במהלך אתגרי החיים, ברגעי העצב והשמחה.

דקות ארוכות הקשבתי לצפונות ליבה, ללבטיה וחששתותיה השונים, שהתפוגגו אט אט במהלך השיחות האלו, והכוונתי אותה כמובן איך להתקדם לפגישה הבאה.



בפגישה השנייה, השדכן ביקש שאבוא עם אחותי כדי להתרשם מהבחור, ואכן שוחחתתי איתו מעט והחלפתי כמה משטים, כמובן לא לפני שהצגתי את עצמי ולחצתי את ידו לשלום.


התרשמתי ממנו עמוקות – 'בחור משי', עדין נפש ברמה שקשה למצוא עם עוצמה שקטה ומבט חודר ומלא טוב לב. ראיתי איך הוא מדבר, איך הוא מכבד את דבריה, והלב שלי התמלא בנחת. הפחד שלי, זה שישב לי על הכתף כמשקולת חודשים ארוכים, התפוגג לאט לאט.

אחרי ההיכרות השארתי אותם לבד להמשך הפגישה כמקובל...



למחרת בבוקר, כשאני בעיצומו של יום עבודה הטלפון שלי רטט בכיס בעוצמה. כפי שאתם כבר מדמיינים לעצמכם, זו הייתה דבורה לאה מעבר לקו.




"שניאור..." היא אמרה, וקולה היה מלא בהתלהבות פעמונית שלא שמעתי מאז הילדות. "הייתה לנו פגישה מדהימה. פשוט מוצלחת מעל לכל ציפייה. נראה לי שזהו, זה השידוך שלי. כן, זה החצי שלי! אני רוצה לסגור."

המילים שלה נתקעו לי בגרון. רציתי לענות, אבל הלב שלי הלם בחוזקה, מערבב שמחה עילאית עם תחושת ריקנות קטנה שנעלמה מיד. כל המחשבות על ה"תור שלי" נמסו כמו שלג בשמש. לא הצלחתי לעכל את המשמעות – אחותי עומדת להקים בית, ואני, האח הגדול שעבר איתה את גיא הצלמוות של בתי הרפואה, הוא זה שצריך לתת את החותמת הסופית.



הטלפון עבר לאבא. שמעתי את נשימותיו הכבדות, המתרגשות. "שניאור זלמן", ככה הוא קורא לי, מקפיד לקרוא בשמי המלא, , "אנחנו מחכים להסכמה שלך. היית איתה באש ובמים, אתה העמוד שתמך בנו. המילה שלך היא האחרונה בידך הדבר!!."



זו הייתה הרגשה עוצמתית מאין כמוה. דקה שלמה שמרתי על שתיקה, מרגיש את כובד האחריות על כתפיי. בתוך השתיקה הזו עברו כל הרגעים שלנו במסדרונות הסטריליים, כל התפילות בציון, כל הדמעות ששפכנו יחד. ואז עניתי בקול חנוק, דמעות של הקלה זולגות על לחיי: "בטח, אבא. בטח. אני מסכים בכל לבי. הלוואי שיהיה בניין עדי עד."


ואז פרצתי בבכי. זה לא היה בכי של עצב, אלא בכי של התפרקות, של מתח של שנה שלמה שהשתחרר בבת אחת. איך הגיע הזמן הזה? איך הישועה הגיעה בדיוק כשנראה היה שהכל אפור? לא באמת הצלחתי לעכל את המהירות שבה השגחה פרטית טווה את החוטים.




במהרה, גלי השמחה שטפו את הבית. חברים מהעבודה שלחו הודעות מזל טוב, בני משפחה התקשרו בלי הפסקה, והשכנים כבר דפקו על הדלת עם מגשי מזונות וברכות לבביות. כל אחד נתן לי את ברכת הדרך, לחץ את ידי בחום והודה לי על חלקי בשידוך הזה. הרגשתי את התמיכה הקהילתית עוטפת אותנו כמו חיבוק חם וארוך. בתוך כל המהומה הזו, הרגשתי שמחה טהורה על כל מה שעברנו, על כך שהצלחנו, כמשפחה שבורה, להתאחות ולהגיע לרגע הזה.



ערב י"א בניסן הגיע. יום הולדתו של הרבי. האוויר הירושלמי היה ספוג בריח של מצות, של ניקיון לפסח, ושל משהו חדש שעומד להיוולד. סעודת ה'לחיים' התקיימה בביתו של אריה השדכן המעולל.

הבית היה מואר באור יקרות, מלא באנשים – משפחה מורחבת שחזרה לחייך, חברים מהישיבה, ואנשי הצלה שהיו שם ברגעים הקשים. כולם באו להשתתף ולחלוק את רגעי האושר והשמחה האלו יחד איתנו

איחולי ה'מזל טוב' נשמעו מכל עבר, ובין לבין בקעו ניגוני שמחה חסידיים שהרעידו את הקירות וחיממו את הלבבות. הרגשתי בתוך ענן של אושר שלא ניתן לתאר במילים. שוחחתי עם אורחים, שיתפתי בהתרגשות, וראיתי את דבורה לאה קורנת, עטופה באהבת המשפחה ובביטחון שכה חסר לה.




ואז, בשיא הערב, כשהניגון "שיבנה בית המקדש" הדהד בחדר וכולם רקדו במעגל צפוף, ניגש אליי יהודי אחד שלא הכרתי. הוא לא היה לבוש כמו שאר האורחים, מבטו היה ממוקד וקולו היה שקט אך סמכותי. הוא הניח יד על כתפי, ובשקט מוחלט, מבלי להכביר במילים, לחש לי: "שניאור, יש מישהו שמחכה לך בחוץ. בסדר גמור אני יבוא עוד מעט, אמרתי לו, יש כרגע הרבה אורחים והשמחה מרקיעה שחקים...


"זה דחוף, וזה קשור אליך." הוא אומר לי כשארשת רצינות על פניו.


הלב שלי צנח לרגע. הניגון בפנים המשיך להדהד, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. יצאתי החוצה אל הלילה הירושלמי הקריר, משאיר את אורות ה'לחיים' מאחוריי, לא יודע שמעבר לדלת מחכה לי הפגישה שתשנה את מסלול חיי ותסגור את המעגל שלי לנצח.
ריגשת! כתיבה מיחדת
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
לפי כמות הלייקים נראה שיש הרבה קוראים ברוך ה'. אשתדל לכתוב בתדירות גבוהה יותר...
אגב אולי אפשר לתת במה לסיפור במקומות נוספים, כדי שיגיע לקוראים נוספים, אשמח לשמוע אם יש לכם רעיונות?

וכמובן תודה לפרוג על הבמה הנפלאה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #27

פרק ח: המבחן שמתחת לאורות השמחה


יצאתי החוצה, משאיר מאחוריי את קולות התופים והשירה החסידית שהרעידו את קירות הבית של אריה. האוויר של ירושלים בליל י"א בניסן היה קר וצלול, אבל בתוכי הרגשתי בערה פנימית, מין תחושה משונה של דריכות שאי אפשר להסביר. ליד דלת הכניסה הכבדה פגשתי את דבורה לאה.

היא עמדה שם, לבושה ככלה, קורנת בלובן שמלתה תחת פנסי הרחוב, אבל משהו בעיניים שלה הצית בי מיד את כל נורות האזהרה. זה לא היה רק "התרגשות של כלה" מהסוג המוכר. זה היה משהו אחר, עמוק, אפל ומפחיד הרבה יותר. ראיתי את האישונים שלה מתרחבים, את הצבע נמלט מפניה, משאיר אותן חוורות כמו הנייר שעליו נכתבו התנאים רק שעה קודם לכן.

היא התהלכה במהירות מוזרה, הלוך ושוב על המדרכה הקרה, הבעות הפנים שלה היו מתוחות עד לקצה, וידה אחזה בצווארה בתנועה חנוקה. ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי – הטראומה הישנה מאותם לילות מסויטים ב'מעיין החיים', הפחד התהומי שאחז בה מאז שראתה את אבא קורס מול עינינו, הכל התפרץ עכשיו בשיא העוצמה. דווקא עכשיו, ברגע שבו היא הייתה אמורה להיות הכי מאושרת, העבר תבע את ליטרת הבשר שלו.

הלב שלי צנח. הרגשתי שוב את האחריות הכבדה של ה"אח הגדול" מוחצת לי את החזה. לא עכשיו, ריבונו של עולם, התחננתי בלב, לא הלילה.

לפני שהספקתי להוציא מילה, ראיתי אותה מתחילה להיאבק על כל טיפת חמצן. הנשימות שלה הפכו קצרות, שטחיות, שורקות במאמץ נואש. הבנתי מיד: זהו התקף חרדה קריטי שמשלב תסמינים פיזיים קשים. הזיכרון של אריה, שמעבר להיותו השדכן הוא איש הצלה מיומן, הדהד לי בראש. נזכרתי בכל מה שלימד אותנו על זיהוי מצוקה, והבנתי שאנחנו בתוך אירוע שיכול להיגמר באסון רגשי וגופני גם יחד.

"ריבונו של עולם," לחשתי, עוצם את עיניי לרגע, "אל תיתן לשמחה הזו להישבר. תן לי את הכוח להיות הסלע שהיא צריכה."

ידעתי שאני חייב לפעול בנחישות של מפקד, אבל בתושייה של חסיד. אם ההורים יראו אותה ככה, המבצר שבנינו בעמל רב יתמוטט. אם הציבור למעלה יבין מה קורה – השמחה של דבורה לאה תיצבע לנצח בצבעים של חולשה ובושה. בתוך שניות הרצתי בראש תוכנית. תפסתי את אריה, שסיים בדיוק ריקוד סוער למעלה, וסימנתי לו בעיניים סימון שרק אנשים שעברו טלטלות יחד מבינים. הוא הבין מיד.

"תקשיבו," אמרתי להורים ולכמה אורחים שסבבו אותנו, מגייס כל גרם של משחק כדי שקולי יישמע רגוע וחיובי, "יש איזו בעיה טכנית עם החנייה למטה, רכב שחוסם את המעבר ונוצר פקק. אני ואריה יורדים לרגע לסדר את זה עם הנהג. אל תפסיקו את הניגונים, אנחנו כבר חוזרים."

זה היה שקר תמים, שקר שכולו חסד. הייתי חייב להוריד את אריה למטה מבלי לעורר פאניקה שתשרוף את האירוע. ירדנו למטה בריצה, הלב שלי פועם בקצב של תוף. בחנייה החשוכה, האמבולנס שאריה הזמין בלחש כבר החליק פנימה בשקט. האורות הכחולים המהבהבים, שפעם סימלו עבורי הצלה, נראו לי באותו רגע כמו סיוט שחוזר לרדוף אותנו בשיא החגיגה.

דבורה לאה שכבה שם על המדרכה הקרה, מוקפת בצוות רפואי שהגיח מהחשיכה. כשחיברו לה את מסכת החמצן, ראיתי אותה נראית כל כך קטנה ושברירית בתוך שמלת האירוסין המפוארת. הניגוד הזה – בין הבדים הלבנים והיוקרתיים לבין צינורות הפלסטיק של האמבולנס – קרע לי את הלב. המציאות השוקקת של ה'לחיים' שלמעלה נראתה פתאום כוכב רחוק ובלתי מושג. הרגשתי את הפחד שלי מאיים להכריע אותי. האחריות הזו... למה היא תמיד עליי?

"אנחנו חייבים פינוי," פסק הפרמדיק, בודק את הדופק המהיר שלה. "היא לא מתייצבת, והסטורציה נמוכה."

הסתכלתי עליו, ואז עליה. ראיתי את האיפור היקר שלה נמרח תחת נחלי הדמעות, ראיתי בעיניים שלה את הפחד – לא מהמוות, אלא מהידיעה שהנה, הכל נהרס. שהיא שוב "החולה", שוב זאת שכולם מרחמים עליה. נזכרתי במילים של הרבי על כך שיהודי אף פעם לא נמצא במקום שאין לו בו שליחות. השליחות שלי הייתה כאן, בחנייה המפויחת.

"לא נוסעים לשום מיון," אמרתי פתאום. הקול שלי היה יציב, כמעט קר. הפרמדיק הביט בי בתדהמה, כאילו נפלתי מהירח. "אדוני, היא באמצע האירוסין שלה," המשכתי, "אם היא תעזוב עכשיו באמבולנס, הנפש שלה לעולם לא תחזור לאותה נקודה של שמחה. היא תרגיש פגומה לנצח. אני לוקח אחריות. אריה איתי, אנחנו יודעים מה לעשות."

ניגשתי אליה, התעלמתי מהמכשירים, והחזקתי את ידה הקרה בשתי ידיי. "דבורה לאה, תסתכלי עליי," לחשתי לה בעוצמה שאינה שלי. "אנחנו כאן. אריה כאן. ה' כאן. תנשמי איתי, לאט, לאט. את חוזרת למעלה, את הכלה של הבית שלנו, ושום דבר – שום דבר! – לא יקלקל את זה."

אני לא יודע להסביר מאיפה באו הכוחות האלו, אבל בתוך שמונה דקות של "סייעתא דשמיא" גלויה, הנשימות שלה התחילו להסתדר. ראיתי את החמצן חוזר לדם, את הצבע חוזר ללחיים, ואת האור חוזר לעיניים. הפרמדיק עמד שם המום, המבט שלו השתנה מרחמים להתפעלות טהורה. הוא ראה מולו משהו ששום ספר רפואה לא מלמד – הוא ראה כוח של אח שלא מוכן לוותר על השמחה של אחותו.

"יופי," אמרתי לה כשהיא התיישבה בזהירות, "עכשיו אנחנו חוזרים לחגוג." חתמתי על סירוב פינוי ביד שלא רעדה אפילו לשנייה. עלינו למעלה דרך המטבח. דבורה לאה שטפה את הפנים, סידרה את האיפור מול המראה הקטנה כשאני עומד שומר מחוץ לדלת, ואני הכנתי את הסיפור על ה"פנצ'ר" המורכב שסידרנו למטה.

כשנכנסנו חזרה לבית, הניגונים עדיין הרעידו את התקרה. השמחה חזרה למסלולה כאילו מעולם לא נעצרה. ראיתי את דבורה לאה רוקדת עם החברות, קורנת ומלאת חיות, ואף אחד מהחוגגים לא ידע שרק לפני רגעים ספורים עמדנו על סף תהום.

בסוף הערב, כשצולמו התמונות המשפחתיות, ראיתי את עצמי עומד לצידה. החיוך שלי בתמונות ההן היה חיוך של ניצחון. תחושת שקט מופלאה, שקט של "אחרי המבול", מילאה את לבי. הרגשתי את יד ההשגחה מלטפת את ראשי. ידעתי שהשליחות שלי באותו לילה הושלמה. אחותי הקימה את ביתה מתוך גבורה, ואני? אני למדתי שהאור הכי חזק הוא זה שבוקע דווקא מתוך החושך של החנייה למטה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28

פרק ט: דמעות של שתיקה מתחת לחופה


העולם בחוץ המשיך לדהור על ציר הזמן, גלגלי החיים לא עצרו לרגע, ואני? אני מצאתי את עצמי מנסה להבין את המסלול שלי בתוך הערפל הזה. למה זה קורה לי? למה כל התחנות המורכבות האלו נבנו דווקא על תוואי הדרך שלי?


אני כבר בחור “מבוגר” במונחים של עולם השידוכים. בגיל עשרים וארבע, בישיבה, אתה כבר אמור להיות במקום אחר לגמרי. חבריי לספסל הלימודים כבר זכו לחבוק ילד, או אפילו שניים, ואני עודני פוסע בשבילים המוכרים, מחפש את החצי שלי. אני עדיין רווק.

וגם אם השפתיים שלי מלמלו 'ברוך השם' בכל פעם ששאלו מה קורה, הלב שלי – שם בפנים, בחדרי החדרים – ניהל דיאלוג אחר לגמרי. שמחתי בשביל דבורה לאה, אחותי הקטנה, שמחתי באמת. היא הגיעה לרגעים הגדולים שלה, לבניית הבית, אבל בתוך השמחה הזו דקר אותי תמיד צל של עצב, דק וחד כמו מחט של רופא. אני לא יודע מה מחשבים שם למעלה, ב'הנהגה העליונה', אבל כנראה שזה הניסיון המדויק שנבחר עבורי.


הרגשות האלו – תערובת של חוסר אונים, קנאת סופרים וביטחון פשוט בבורא עולם – התערבבו לי בתוך הלב. דחקתי אותם הצידה, ניסיתי לחייך, להיות ה'שניאור' שכולם מכירים. זה שמשדר כוח, זה שדוחף קדימה, זה שמהווה עוגן להורים. אבל המחיר של המסכה הזו? הוא הלך והצטבר בתוכי, מעיק על נשימתי.


ההכנות לחתונה של דבורה לאה היו בשיאן. הבית היה אמור להיות מלא בבדים לבנים, בריח של פרחים ובצחוק של כלה. עזרתי בכל מה שיכולתי – נסיעות לאולמות, חיפוש דירה לזוג, סגירת קצוות מול ספקים. אבל כשהאורות כבו, או בנסיעות הליליות באוטובוס, הרשיתי לעצמי להוריד את המגננות. שם, בחושך, התסכול צף. צביטה של בדידות שורפת בתוך המון חוגג.


ואז, ביום אחד שגרתי להחריד, השמיים נפלו עלינו. ללא שום התראה מוקדמת.

אמא הלכה לביקור אצל הרופאה בגלל "קצת קוצר נשימה", משהו שפטרנו כמתח לקראת החתונה. אבל תוך שעה הטלפון שלי רעד. "שניאור, תבוא מהר. שולחים את אמא באמבולנס למחלקה הדחופה ב'מעיין החיים'". הקול של אבא רעד, ואני הרגשתי את הדופק שלי מאיץ בטירוף. באותו רגע, כל צבעי החתונה דהו והפכו לאפור מאיים של בית רפואה.


האבחנה היתה קשה ומטלטלת: 'טמפונדה לבבית'. הצטברות נוזלים סביב הלב שמאיימת לחנוק אותו. פתאום, כחודש וחצי לפני היום השמח של דבורה לאה, מצאנו את עצמנו עומדים מול דלתות זכוכית כבדות, מקשיבים לצפצופים המצמררים של המכונות.


הטיפולים היו תמונה שלא תצא לי מהראש לעולם. ראיתי את אמא שלי, עמוד התווך של חיינו, שוכבת חסרת אונים כשהרופאים מחדירים מחטים ארוכות ומרתיעות כדי לנקז את הנוזל הלוחץ. הניקוז הזה, הפעולה הכירורגית המלחיצה תחת שיקוף, השאירה אותה תשושה ושבורה. המוניטורים צפצפו ללא הרף, מתריעים על כל שינוי בקצב הלב, ואנחנו עמדנו שם, רועדים מכל צליל, מתפללים על כל פעימה.


המצב הפך לבלתי אפשרי. היינו נקרעים בין שני עולמות, מרגיש שגופי נחצה לשניים. בבית הרפואה אמא נלחמה על חייה, ובבית – אבא. אבא, שרק לא מזמן עבר אירוע רפואי מטלטל משלו, נותר שברירי וחסר אונים. הוא לא יכול היה להישאר לבד אפילו לרגע. היינו צריכים לנהל "לוח משמרות" אכזרי ומתיש: מי נשאר עם אבא, מוודא שהוא אוכל ונוטל תרופות בזמן, ומי רץ ל'מעיין החיים' כדי לא להשאיר את אמא לבד מול המכשירים הקרים.


דבורה לאה ואני היינו על סף קריסה נפשית. הלב שלה היה באולם החתונות, אבל הרגליים שלה היו דבוקות לרצפה הקרה והמנוכרת של בית הרפואה. בערבי שבתות, אחרי שסיימנו סעודה חטופה ועצובה עם אבא, היינו צועדים מסע רגלי ארוך ומפרך בין הסמטאות המוכרות עד למחלקה. צעדנו בשתיקה טעונה, לעיתים מזמזמים ניגון חסידי חרישי כדי לא להתפרק לרסיסים ברחוב. כשהיינו מגיעים ומוצאים את אמא ישנה, חיוורת כל כך תחת אור הניאון המקפיא, היינו עומדים שם שעות. להרגיש את ההחמצה הצורבת – הלכנו את כל הדרך הזו, והיא אפילו לא יודעת שאנחנו כאן.


בחסדי שמים, ממש שבוע לפני החתונה, המצב התייצב ואמא שוחררה. הבית התמלא שוב בהכנות, אבל משהו בשמחה היה מהול בדאגה תמידית. היא היתה חלשה כל כך, ואני הרגשתי שאני חייב להיות השומר שלה, זה שמוודא שהיא לא מתמוטטת תחת עומס הברכות.


והיו גם המשפטים האלו, שהפכו למלקות על גבי. בכל מפגש, הגיע הדוד או השכן עם השאלה הנצחית: "נו, שניאור, בקרוב אצלך?". הם לא התכוונו להכאיב, אבל עבורי, כל מילה היתה כמו סכין מנתחים ששורטת את פצעי הלב המדממים. חייכתי חזרה, מלמלתי "אמן" חנוק, והרגשתי איך מבפנים אני זועק עד לב השמיים.


יום החתונה הגיע. עמדתי שם, לבוש בבגדי השבת, מתחת לחופה. האורות היו חזקים מדי, המוזיקה היתה רועשת מדי. דבורה לאה נראתה זוהרת, אבל בעיניים שלה ראיתי את כל חודשי הסבל שעברנו.


דקות ספורות לפני החופה, בחדר הכלה, מצאתי את עצמי לבד איתה. הסתכלנו אחד לשני בעיניים, ושנינו פשוט התפרצנו בבכי תמרורים. זה לא היה בכי של חתונה רגילה. זה היה בכי של חודשיים של אימה, בכי של הודיה על זה שאבא ואמא עומדים כאן איתנו בנס גלוי. לקחתי את היד שלה, הדמעות שטפו את פניי: "דבורה לאה, תתפללי עלי. עכשיו, כשהשמיים פתוחים לרווחה, תבקשי שאזכה גם אני לעמוד תחת החופה שלי בקרוב. אני כבר לא יכול יותר... הלב שלי נשבר".


היא בכתה איתי, בכי מרטיט לב. "שניאור, אני לא שוכחת אותך לרגע", לחשה מתוך דמעות. "אתה האח היחיד שיש לי, אני לא אשכח אותך אף פעם".


החופה עברה, הקידושין נאמרו, והריקודים החלו. מצאתי את עצמי במרכז המעגל, אנשים מושכים בידי, רוקדים איתי, אבל אני הייתי במקום אחר. הרגשתי שאני נחנק. השמחה היתה סביבי כמו חומה, ואני בתוכה, בודד מאי פעם, נקרע בין החובה לשמוח לבין הכאב ששורף את חזי. כל "מזל טוב" הרגיש כמו משקולת נוספת.


ליוויתי את הזוג הצעיר לחדר הייחוד. כשהדלת נסגרה, נשענתי על הקיר החלק מחוץ לחדר, נושם נשימות עמוקות, מנסה להרגיע את הדופק המשתולל. חשבתי שהסערה מאחורינו, שהנה, זה נגמר.


לפתע, ראיתי את אריה השדכן – האיש שהיה איתנו ברגעים הקשים, זה שגם מתנדב כחובש ב'איחוד הצלה'. הוא פילס את דרכו בתוך ההמון בנחישות מפחידה, הבעת פנים רצינית ודרוכה על פניו. הוא ניגש בצעדים מהירים ודפק בחוזקה על דלת חדר הייחוד. הוא נזכר במשהו. משהו קריטי, אולי רפואי, אולי אישי, ששכחו לספר לחתן ולכלה... משהו שעמד להפוך את כל השמחה הזו לרגע של דריכות שיא. הלב שלי החסיר פעימה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30

פרק י: שתי זירות, חיוך אחד מאולץ

הדפיקות של אריה על דלת חדר הייחוד הדהדו בראשי כמו פטיש על סדן. באותו רגע, הזמן קפא. עמדתי שם במסדרון הצר, מביט בגבו המתוח של אריה, והרגשתי איך כל טיפות הביטחון שעוד נותרו בי נוזלות ממני והלאה. "רק לא עכשיו," התחננתי בלב, "ריבונו של עולם, רק שהשעה הזו תעבור בשלום".

בתוך החדר השקט, הרחק משאון התזמורת, ניסה אריה להכניס מעט רוגע. הוא מזג כוסות תה חמות לחתן ולכלה, מסביר להם בחיוך על המנהג של הרבי הריי"צ, הנשיא השישי של חב"ד, להעניק לזוג רגע של נשימה בתוך הסערה. רק מאוחר יותר, כשהאבק שקע, נודע לי שאריה – בתושייה של איש הצלה ותיק וחד עין – החליט "לשדרג" את התה של דבורה לאה בכמה טיפות של חומר מרגיע. הוא הכיר את ההיסטוריה המורכבת, הוא ידע כמה הלב שלה שברירי וכמה טראומת האירוסין עדיין יושבת לה שם בפינה, מחכה לרגע של חולשה. הוא רק רצה להבטיח שהפעם, הלילה הזה יסתיים אחרת.

אני ליוויתי את כל האירוע מקרוב, מרגיש כל דקה שחולפת כמו נצח. עמדתי שם, ליד דלת חדר הייחוד, מתוח כמו קפיץ, מחכה לרגע הנכון. כשחלפה השעה, ניגשתי בצעד בטוח ודפקתי על הדלת. זה היה הסימן. המתן דקה ארוכה עד שהזוג יצא, וברגע שראיתי אותם פוסעים החוצה – קורנים ואחוזי התרגשות – סימנתי בידי לעבר במת התזמורת.

בבת אחת, כמו פיצוץ של אור, התזמורת פתחה בניגון "עוד ישמע". הצלילים הדהדו בקול גדול, מרעידים את אמות הסיפים של האולם. הזמר המיוחד, בקולו העוצמתי והמרגש, סחף את כולם אל תוך מערבולת של קדושה ושמחה. הקהל, שחיכה בקוצר רוח, התפרץ במעגלים רחבים. הנגנים נתנו את כל כולם, והאנרגיה באולם היתה מחשמלת. השמחה באותם רגעים באמת בקעה רקיעים; הרגשתי איך כל הקהל מתרומם טפח מעל הקרקע, והחתן נישא על כפיים בתוך ים של ידיים מונפות.

רקדתי במרכז. הזעתי, חייכתי, נתתי לידיים להימשך על ידי חברים, מנסה בכל כוחי לשכוח לרגע את ריח החיטוי של בית הרפואה. ואז, בשיא הריקוד, הרגשתי משיכה קלה בשולי הכתף. ילד קטן עמד שם. "מישהו בעזרת נשים קורא לך," הוא לחש. הלב שלי החסיר פעימה. המילים האלו תמיד בישרו על התהום.

הגיעה גברת מבוגרת ממשפחת החתן, פניה חתומות. היא ניגשה אליי, קולה שקט אך חד כסכין מנתחים: "תעלה למעלה, לחצר האולם. עכשיו".עליתי במדרגות בריצה מטורפת. כשפתחתי את הדלת לחצר, המראה הכה בי: אמא. היא ישבה על כיסא פלסטיק, ראשה נשען לאחור בתנוחה של אפיסת כוחות מוחלטת, פניה לבנות כסיד. סביבה התגודדו נשים בחרדה, ושני חובשים בווסטים זוהרים כבר היו בעיצומו של טיפול. שוב סירנות ברקע, שוב הריח של האדרנלין והפחד.

"שניאור, תרד למטה," לחש לי אחד החובשים. "אל תיתן לאבא לראות. אם הוא יבוא לכאן – הכל יקרוס. השמחה חייבת להימשך".

כאן התחיל המשחק הכי מורכב של חיי. הייתי שחקן על שתי במות, ובשניהן התפקיד שלי היה למנוע קריסה.אחרי שראיתי את אמא במצבה הקשה למעלה, הבנתי שאני חייב לייצר "חומת שמחה" שתסתיר את הכל. ירדתי במדרגות בזינוקים, מסדר את הכובע בידיים רועדות ומנגב את זיעת האימה מהמצח. ברגע שנכנסתי לאולם – "עטיתי" עליי את דמות השמחה באנרגיה מטורפת, כמעט לא אנושית.

פרצתי למרכז המעגל כאילו שום דבר בעולם לא קיים מלבד הריקוד. תפסתי את הידיים של החברים בחוזקה, קפצתי גבוה יותר מכולם, וסימנתי לתזמורת בידיים מורמות: "חזק יותר! עוד!". רציתי שהמוזיקה תהיה כל כך רועשת שהיא תטביע את קול המחשבות שלי, שהיא תמנע מכל חשד לזחול אל לב האנשים. הובלתי את המעגלים בטירוף, רצתי מצד לצד, משכתי אנשים מהכיסאות. השואו הזה היה חייב להיות מושלם. "נו! עוד יותר חזק!" צעקתי לעבר הזמר, והוא, שראה את האנרגיה המתפרצת שלי, הגביר את הקצב עוד יותר. הריקודים הפכו לסערה של ממש.

בתוך המעגל ראיתי את אבא. הוא נראה כל כך מאושר, כל כך שברירי. כל סיבוב שעשיתי איתו בריקוד היה כמו ללכת על חבל דק מעל תהום. הייתי מסתכל לו בעיניים, מחייך חיוך רחב, מעודד אותו למחוא כפיים, ובפנים צועק: "אבא, אמא גוססת למעלה ואתה לא יודע!". כל חיוך שלי היה מסכה מפלסטיק שמאחוריה הסתתרה זעקה אילמת.

כל כמה דקות הייתי מוצא תירוץ להשתחרר מהמעגל. "אני הולך להביא מים לחתן," הייתי משקר לחברים, רץ למעלה בנשימה חסומה, רואה את אמא נאבקת על נשימתה תחת מסכת חמצן, מקבל עדכון חטוף מהחובשים, וחוזר למטה בזינוק. ברגע שהרגל שלי דרכה על רצפת האולם, הפרצוף השבור שלי נעלם ובמקומו הופיע שוב ה"שניאור השמח", זה שמרים את כל החתונה על הרגליים. זה היה פיצול אישיות מפחיד.

ואז הגיעה המכה השנייה. השמחה בעזרת הנשים הייתה בשיאה, מעגלים של נשים ובנות רקדו סביב דבורה לאה, שסוף סוף נראתה כאילו היא מרשה לעצמה לשחרר את כל המתח. המוזיקה הייתה רועמת, תופים הדהדו, והכלה הייתה במרכז, זוהרת באור יקרות.

אבל אז, מתוך ההמון הסוער, הגיעה אישה אחת. היא נראתה דואגת, אולי חשבה שהיא עושה את המעשה הכי נכון והכי יהודי באותו רגע – לשתף, לא להסתיר. היא פילסה דרך בתוך הריקודים, הניחה יד על כתפה של הכלה שרוקדת, ובלחישה שהצליחה לחתוך גם את רעש התופים אמרה לה: "דבורה לאה, רק שתדעי, אמא שלך לא מרגישה טוב... היא למעלה בחצר, הזמנו לה אמבולנס".

ראיתי את זה מרחוק, מבעד למחיצה. בשנייה אחת, כל האנרגיה בתוך המעגל קפאה. זה היה כמו סרט שהפסיקו אותו באמצע סצנת שיא. החיוך הקורן על פניה של דבורה לאה נמחק והתחלף בבעתה גולמית. היא לא הספיקה אפילו לשאול "מה קרה?", והגוף שלה פשוט ויתר. בבת אחת, בתוך ים של נשים רוקדות ושמלה לבנה ומפוארת, הכלה שלי פשוט צנחה. היא התמוטטה על הרצפה כמו בובת חוטים שנחתכו בבת אחת. הצרחות שהגיעו מעבר למחיצה פילחו את הלב שלי.

עכשיו הייתי גנרל בשלוש חזיתות. עמדתי בתווך, מרגיש איך הנשמה שלי נקרעת פיזית. הייתי צריך לתזמר את הכל: לוודא שהחובשים מטפלים באמא למעלה, לוודא שהכלה מקבלת טיפול בחדר הצדדי למטה, והכי חשוב – למנוע מהחתן ומאבא להבין שהאולם הפך למיון.

תפסתי שני חברים, הקול שלי היה חנוק אך נחרץ: "תקיפו את אבא. אל תתנו לו להתקרב לעזרת הנשים. תעשו רעש, תרקדו חזק יותר!". בזמן שהם רקדו סביב אבא בטירוף של שמחה מתוזמרת, אני חמקתי לחדר הצדדי. ראיתי את דבורה לאה על האלונקה, השמלה הלבנה המפוארת שלה נראתה כמו תכריכים ברגע של ייאוש. היא רעדה כולה. "היא חייבת פינוי," פסק הפרמדיק.

יצאתי מהחדר הצדדי, מסדר שוב את הבגדים, מותח את החיוך המזויף שלי עד הכאב. עמדתי שם, נשען על המזוזה, מביט בחתן שרוקד ובאבא שזורח תחת ניגוני הניצחון של התזמורת, הייתי לבד במערכה. השומר האחרון של אשליה של שמחה, כשהמציאות סביבי מדממת.

הסתכלתי לשמיים ושאלתי בלחש: "ריבונו של עולם, כמה מסיכות אדם אחד יכול ללבוש בו זמנית בלי להשתגע?".
 
  • הוסף לסימניות
  • #31

פרק יא: רגעים של דממה, רגעים של אור

הכול היה נראה שקט לרגע. באולם השמחות, הצלילים החלו לחזור למסלולם. דבורה לאה, אחותי היקרה, חזרה לחיים, והשמחה – אותה שמחה שנדמה היה שחמקה לנו מבין האצבעות – התחדשה במלוא עוזה. הריקודים נמשכו, התזמורת ניגנה בקצב סוחף, והמעגלים הלכו והתרחבו. הייתה בלב תחושת הקלה עצומה, מעין שחרור של קפיץ שנמתח יותר מדי. נשמתי עמוק, מנסה להאמין שהסערה מאחורינו, אפילו אם בתוך תוכי ידעתי שזו אולי רק הפוגה זמנית. אבל כמו שהדברים התנהלו באותו הערב הבלתי נשכח – גם השקט הזה, השברירי כל כך, לא החזיק מעמד לזמן רב.


כעבור פחות משעה של ריקודים סוערים, הרגשתי שוב את העננה מתקרבת. הכלה, הגיבורה של הערב הזה, התעייפה שוב. ראיתי את פניה מחווירות, את הכוחות עוזבים אותה. היא הובלה בצעדים כבדים, מלווה בכמה חברות מודאגות, אל חדר צדדי ושקט. גם אני, שניאור, שכבר הפכתי בעל כורחי למנהל המשברים הלא-רשמי של החתונה הזו, הלכתי אחריה בלב הולם. הפעם, משהו בפנים אמר לי שהמצב שונה. היא לא נראתה פשוט מותשת מהריקודים או מההתרגשות. כשניסינו להעיר אותה, לקרוא בשמה, לנער בעדינות את כתפה – היא פשוט לא הגיבה. העולם שלה נאטם.


אחותי נכנסה למעין תרדמת עמוקה ומפחידה. אריה, החובש המסור שכבר היה חלק מהנוף של הערב הזה, הוזעק שוב לחדר יחד עם צוות ההצלה. הם ניסו לעורר אותה באמצעים שונים - אך לצערי דבר לא עזר. כל הטכניקות המקצועיות נכשלו מול החומה הבצורה של חוסר ההכרה שלה. עמדתי שם בפינה, מרגיש איך הקירות סוגרים עליי. איך השמחה הגדולה הופכת בבת אחת למבחן אמונה מטלטל.


ככל שהדקות חלפו, המתח בחדר הפך למוחשי, כמעט ניתן לחיתוך. אני הבטתי בה, בשכיבה הסטטית הזו שלה, ללא תנועה, בתוך בגדי הכלה המפוארים שנראו פתאום כל כך מנוגדים למציאות הקשה, ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. כל מה שניסיתי להדחיק לאורך כל יום החתונה, כל הפחדים על אבא ועל המשפחה, הכול פרץ החוצה בבת אחת. הדמעות זלגו מעיניי ללא שליטה, חורשות תלמים של כאב על פניי. באותם רגעים פשוט התפרקתי. הרגשתי חסר אונים, קטן כל כך מול גזירת שמיים.


יצאתי לחדר צדדי, חשוך למחצה, רק כדי לאסוף את שברי נשמתי. שם, לבד, בחושך, פתחתי את הלב ודיברתי אל ה'. "אבא שבשמיים, בבקשה," התחננתי בלחישה שהפכה לצעקה פנימית. "אני יודע שאתה שומע אותי, אני יודע שאתה כאן. תעזור לי, תן לי כוח. זה יותר מדי בשבילי, הניסיון הזה גדול עליי. אני לא יכול יותר..." הרגשתי שאני עומד להישבר, שהכתפיים שלי כבר לא יכולות לשאת את משקל האחריות הזו.


לקחתי כמה רגעים לנשום עמוק, לעצום עיניים ולנסות לאגור את מעט הכוחות שעוד נותרו בנבכי נשמתי. חזרתי לחדר שבו דבורה לאה שכבה. למרות שהיא עדיין לא התעוררה, משהו בתוכי השתנה. הייתי נחוש. הפעם, ביקשתי מכל הנוכחים – מהחברות, מהדודות המודאגות ואפילו מהחובשים – לצאת לרגע מהחדר. רציתי לנסות דבר נוסף, לבד, אח אל אחותו, בלי כל הרעש מסביב.


ניגשתי אליה בצעדים שקטים, התיישבתי לצדה על המיטה המאולתרת שעליה שכבה, ולחשתי לה ברוך, ישר לתוך הלב: "דבורה לאה, בבקשה, תתעוררי. הכול בסדר, אנחנו כאן. כולם מחכים רק לך, כן ממש ככה כל הערב הזה הוא למענך, זה הרגע שלך, רגע השיא שאליו חיכית וציפית כל החיים, האורות דולקים, השמחה מחכה. אנחנו כאן בשבילך, לא עוזבים אותך לרגע..." הקול שלי רעד, אבל הייתה בו עוצמה של תפילה.


וברגע הזה, כאילו נפתחו שערי שמיים, היא פקחה את עיניה. מבטה היה בתחילה מטושטש, אבוד, אבל אז היא ראתה אותי. היא זיהתה את האח שלה. היא הושיטה יד חלשה והחזיקה בידי חזק, אחיזה של חיים. הרגשתי איך גל אדיר של שמחה פורץ בתוכי, מלווה באנחת רווחה עצומה שנדמתה כאילו הורידה הר שלם מהלב שלי. היא חזרה אלינו. היא כאן.

קראתי במהרה לאנשי ההצלה שחיכו בדריכות מחוץ לחדר. הם נכנסו, בדקו אותה שוב בקפידה, ובסייעתא דשמיא הכריזו שהכול בסדר, שהמדדים התייצבו. השמחה באולם, שקפאה לרגע, חזרה לפעום.


לאחר דקות ארוכות של מתח שפרק את עצמו, כשהכול התייצב סופית, השמחה חזרה למסלולה הטבעי. אחותי התאוששה, ולמרות שהייתה עדיין חלשה מעט, היא הפגינה עוצמה יהודית והתעקשה לחזור לרגעים המיוחדים שנותרו מהחתונה.


האורחים הרבים כבר עזבו את האולם, נשארנו רק המשפחות של החתן והכלה והידדים הקרובים, והנה השיא היה עוד לפנינו - הרקודים האחרונים התמונות האחרונות והמרגשות, הרגעים האחרונים שלי עם אחותי לפני שהיא “עוזבת” את הקן המשפחתי הקטן שלנו והולכת לבנות את ביתה שלה יחד עם גיסי הטרי.


כשהחתונה הסתיימה סוף סוף, והאורחים התפזרו איש לביתו, נותרתי באולם הריק עם תחושה מעורבת. מצד אחד, שמחה גועשת על כך שהחתונה עברה בשלום כנגד כל הסיכויים; מצד שני, תשישות נפשית ופיזית טוטאלית מכל מה שעבר עלינו באותו היום הארוך. אבל בתוך העייפות הזו ידעתי – השלב הזה נגמר. עכשיו, הכול עומד להתחיל מחדש. דף נקי, חיים חדשים.

בימים שלאחר החתונה, כשהאבק שקע מעט, הכנסתי את עצמי לתפקיד חדש – להכיר את גיסי. המושג הזה, "גיס", היה זר לי לחלוטין. בלקסיקון שלי הוא תמיד נשמע כמו משהו טכני, הגדרה פורמלית בתעודת הזהות המשפחתית. אבל מהר מאוד גיליתי שבין המילים היבשות מסתתר עולם ומלואו.


התחלתי להכיר אותו לעומק, צעד אחר צעד. בתחילה עשיתי זאת בזהירות, קצת מרוחק, כמי שלא בטוח איך לגשת לאדם חדש שחדר פתאום אל קודש הקודשים של המעגל המשפחתי שלנו. הוא, מצדו, היה התגלמות הסבלנות. בכל תנועה שלו, בכל מילה, הוא הקרין רוגע פנימי עמוק, סוג של חום חסידי שלא ציפיתי למצוא בצורה כזו מהירה.


ראיתי אותו ברגעים הקטנים והאמיתיים – איך הוא דואג לדבורה לאה, איך הוא עוטף אותה בתשומת לב במהלך ההתאוששות הארוכה והמורכבת מהאירוע הדרמטי ההוא. הדרך שבה החזיק את ידה במסירות, איך שחיבק אותה ברגעים שהזיכרונות מהערב ההוא עוד הציפו אותה, והבטיח לה בקול שקט ובטוח שהכול יהיה בסדר – כל אלה נטעו בי ביטחון מוחלט שהיא נמצאת בידיים הכי טובות שיכולתי לאחל לה.


היו לנו שיחות ארוכות, לפעמים גלשו אל תוך הלילה כשאנחנו יושבים על כוס תה חם. הוא סיפר לי על השאיפות שלו, על החלומות שלו לבנות בית חסידי, בית של תורה וחסידות, מקום חם ומלא אהבה. אני הקשבתי, ועם כל משפט, הרגשתי איך חומות ההגנה שלי נופלות, איך המרחק בינינו מצטמצם והופך לידידות אמיצה.


הקשר בינינו לא נבנה בפיצוץ של רגש, אלא בצמיחה איטית ומתמדת. הוא צמח מתוך רגעים קטנים של יומיום – חיוך מבין של שנינו כשנזכרנו במשהו מהחתונה, שיחה עמוקה על מאמר חסידות, או אפילו שתיקה נעימה שבה לא היינו צריכים לומר דבר. כל אחד מהרגעים האלה היה אבן דרך, לבנה נוספת בגשר האיתן שבנינו בינינו.


וכך, לאט-לאט, גיסי הפך מזָר גמור לקרוב משפחה בלב ובנפש. הוא כבר לא היה רק "הבחור ההוא שהתחתן עם אחותי"; הוא הפך למישהו שאני יכול לקרוא לו בלב שלם "אח". דמות שהפכה לחלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו, מהפסיפס המשפחתי המורכב והיפה שבנינו.


כשעברו הימים, והבית החדש של דבורה לאה וגיסי התעצב, הפך לדירה חיה ותוססת, היינו שם כולנו כדי לעזור בכל מה שנדרש. אני זוכר את היום שבו הלכתי לבקר אותם לראשונה בדירתם החדשה. הכניסה הייתה מקושטת בבלונים צבעוניים ובשלטים מאירים של "ברוכים הבאים" – שלטים שכמובן הכנתי מראש עם כל הלב. עמדתי שם בפתח, הסתכלתי על אחותי המאושרת, הקורנת, ועל גיסי שתמך בה כעמוד תווך, וידעתי בביטחון גמור: התחלה חדשה וברוכה באמת נולדה כאן, מתוך הדמעות והתפילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
אני עוקבת אחרי הסיפור מתחילתו, והוא פשוט מיוחד.
היכולת להנגיש סיפור חיים בצורה כזו סוחפת ומיוחדת, שכתובה כל כך טוב היא מדהימה.
תעצומות הנפש והאמונה היוקדת שלכם שמשתקפים בסיפור ראויים להערכה
מחכה בציפייה לפרקים נוספים
 
  • הוסף לסימניות
  • #33

פרק יב: בין אור לחושך - השבר הגדול



ברוך ה’ השמחה המשפחתית הזו הביאה איתה ברכה, הבית השתנה פלאים. סוף סוף, אחרי כל הטלטלות והדפיקות שהלב שלנו ספג, הייתה תחושה של הישג אמיתי, של עלייה על דרך המלך. דבורה לאה אחותי זכתה להתחתן עם בחור שנראה לנו כמופת של חסד וצדקות, "עובד" אמיתי. הדיבורים עליו בקהילה היו כעל אדם נדיר – כזה שמידתו היא מידת החסד בשיאה. הוא תמיד היה מוקף בעניים, באנשים קשי יום ובמזכי הרבים. ראינו אותו מחלק אוכל בלב רחב, תורם כסף גם שאין לו, ומשמיע דברי תורה, ווארטים חסידיים שחיממו את הלב והפיחו תקווה בכל שומע. התרגשנו עד דמעות שהוא נבחר להיות בן המשפחה שלנו, והוריי ראו בו נחת רוח עצומה, פיצוי ראוי אחרי כל הקשיים והייסורים שעברנו.


מעבר למעשי החסד המפורסמים שלו בחוץ, מה ששבה את ליבנו יותר מכל היה האופן שבו התנהל בתוך הבית פנימה. הוא הפגין כבוד יוצא דופן, כמעט חסר תקדים, כלפי דבורה לאה. הוא היה קשוב לכל בקשה שלה, מתבטל לרצונה בעדינות שגרמה לנו להאמין שהיא זכתה במלאך. גם כלפי אבא שלי, השווער החדש שלו, הוא נהג ביראת כבוד מופלגת. בכל פעם שאבא נכנס לחדר, הוא היה מזנק ממקומו, ומקשיב לכל מילה שלו כאילו הייתה פנינה יקרה. הוא יצר אוירה מושלמת של בית שנבנה על אדני יראת שמיים וכיבוד הורים, מה שנסך בנו תחושת ביטחון עמוקה ושלווה שלא ידענו כמותה שנים.


אך הדברים החלו להשתנות במהירות שלא ציפינו לה, במהירות שהפכה את הקערה על פיה. בתחילה אלו היו רק רמזים קטנים, דקים כחוט השערה, כאלו שאתה מנסה להדחיק ולדון לכף זכות. למשל, כשהייתי מגיע לבקר את דבורה לאה, הייתי מוצא את בעלה מתנהג בצורה שעוררה בי פליאה ותמיהה – הוא היה מתבודד בפינות חשוכות, ממלמל לעצמו משפטים לא ברורים, ולעיתים פורץ בצחוק רועם וחסר פשר שהקפיא את דמי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה אולי חלק מאורח החיים המיוחד שלו, אולי מדובר ב"תיקון נפש" או ב"השתפכות הנפש" מעבר לבינתנו, דברים שאינם זרים לחלומיים בעולם החסידות העמוק. אבל אז התחילו להצטבר מקרים שלא יכולתי, פשוט לא יכולתי להתעלם מהם יותר.


באחד הלילות, השקט של הבית נקרע לגזרים. באמצע הלילה הטלפון בבית צילצל, השעה הייתה מאוחרת, אז הסקתי שכנראה שמדובר בטעות במספר, הצילצול הפסיק, אמרתי לעצמי אכן זו טעות במספר, אם זה דחוף אז יתקשרו שוב.


הצילצול הבא הגיע כעבור כמה דקות, הפעם זה הטלפון הסלולרי של אבא שצילצל, הייתי עייף מאוד והעדפתי להמשיך לישון, אבל הבנתי שכנראה מדובר בשיחה דחופה. את תוכן השיחה לא ידעתי הספיק שלי שראיתי שהדברים שנאמרו הלחיצו את אבא. “שניאור תתלבש מהר ותלך לבית של דבורה לאה” פסק אבא בקול נחרץ. לא שאלתי שאלות. הלב שלי דפק בקצב מטורף. תפסתי את המעיל ורצתי אליה במהירות, כשבדרך אני רק ממלמל פרקי תהילים. הרחובות היו ריקים מאדם, הרגשתי ממש איך כרגע זה רק אני והקב”ה.


כשהגעתי לבית שלהם, המראה היה מזעזע. מצאתי את דבורה לאה מכווצת בפינת החדר, רועדת מפחד שאין לו שם. בעלה עמד מולה, סכין שלוחה בידו, ועיניו... העיניים שלו כבר לא היו של אותו אדם שהכרנו. הן בערו במבט פראי, זר ומפחיד. הוא דיבר בהתלהבות חולנית על "תיקון נפש" ועל הצורך הדחוף ב"סילוק הקליפות". הבנתי באותו רגע מר שהמצב חמור הרבה יותר ממה שחשבנו. אנחנו לא בסיפור של חסידות, אלא בתוך סיוט של מחלה קשה.


לאחר דקות ארוכות ומורטות עצבים, בהן השתמשתי בכל טיפת רוגע שגייסתי מהנשמה, הצלחתי להרגיע אותו ולשכנע אותו להניח את הסכין. כשהוא שקע במעין אפאתיה, התיישבתי לדבר עם דבורה לאה. שם, בתוך השברים, היא החלה לחשוף את כל הסודות שהסתירה – את הפחד היומיומי, את ההתנהגות הלא יציבה שהלכה והחמירה, והכי חמור: הקשר הסודי וההדוק שלו לרב שנוי במחלוקת עמוקה, מה שמכונה היום כת. היא סיפרה לי בקול חנוק שהוא מתכנן לקחת אותה למפגש מיוחד עם הרב, "לתיקון" שיישב את נפשה הסוערת. הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי.


באותו רגע קיבלתי החלטה. שכנעתי את דבורה לאה שנצא לטיול קצר, רק שנינו, "לנקות את הראש" מהמתח הבלתי נסבל. מה שהיא לא ידעה באותן דקות של חולשה, זה שהתוכנית שלי הייתה אחת ויחידה: להרחיק אותה ממנו, מהבית הזה ומהסביבה המסוכנת הזו, ולא להחזיר אותה לשם עד שהדברים יתבהרו.


באותה תקופה הייתה לי הצעת שידוך רצינית שעמדה על הפרק. בינתיים, בתוך כל המערבולת הזו, הרגשתי קרוע. לא שכחתי שגם אני נמצא באמצע שידוך משלי. הכלה הפוטנציאלית הייתה מושלמת "על הנייר" – משפחה טובה, לב זהב, עדינה ומלאה ביראת שמיים אמיתית. זה היה יכול להיות השקט שלי, הבית שלי. אבל איך? איך יכולתי להתמקד בבניית העתיד שלי כשכל עולמי המשפחתי בוער? ידעתי היטב שבעולם שבו אנו חיים, הצעת שידוך כזו היא שברירית כמו זכוכית. אם ייוודע למשפחת הכלה שיש "בלגן" כזה אצל אחותי, שהבית שלה מתפרק ושבעלה נקלע למצבים כאלו – הם לא יחשבו פעמיים. הרי אף אחד לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה, וחששתי מאוד שברגע שהשמועה תפרוש כנפיים, השידוך שלי יירד מהפרק עוד לפני שיספיק להתחיל באמת.


אריה השדכן שכבר הספיק ללמוד את המלאכה לא הפסיק ללחוץ, והודעותיו נשמעו בראשי כמו שעון מתקתק: "נו, שניאור, אתה כבר לא ילד. צריך להתקדם! מי יודע מתי תמצא שוב שידוך כזה?" הרגשתי שכל רגע שאני משקיע בהצלת אחותי, אני מוותר על פיסת עתיד משלי. מצד שני, חברי הטוב, שנחשב לאדם אמפתי ומבין, היה מבקש ממני שוב ושוב לנסות לשמור על שלום בית בין אחותי לבעלה, אף שידע היטב שהמצב מסוכן.


הרגשתי לכוד בין הפטיש לסדן. מצד אחד, האחריות הבוערת לאחותי, הרצון לעשות כל שביכולתי כדי להציל אותה מהתסבוכת הזו. מצד שני, הידיעה הכואבת שאני מאבד הזדמנות שהייתה יכולה להיות התחלה חדשה ומבורכת בחיי האישיים בגלל מצב שלא היה בשליטתי. תחושת האשמה הייתה כבדה מנשוא. שאלתי את עצמי שוב ושוב – איך לא ראינו את הסימנים? איך נפלנו בפח כזה? היינו בטוחים שזהו חתן צדיק, מושלם מכל הבחינות, והנה מתברר שהכול היה מסווה למחלת נפש קשה ומורכבת.


והשידוך שלי? גם הוא לא החזיק מעמד בתוך הסערה הזו. הכלה ומשפחתה אכן הבינו שמשהו לא כשורה. הם חשו שאני נמצא בתקופה קשה מדי, בתוך משבר משפחתי עמוק שלא מאפשר לי לתת את מלוא תשומת הלב והנפש לבניית קשר חדש. כפי שחששתי, הם העדיפו לסגת. הקשר נקטע באכזבה הדדית צורבת, מותיר אותי שוב בנקודת ההתחלה, אבל עם לב כבד הרבה יותר.

למרות הכל, למרות הכאב האישי והחלום שנשבר, ידעתי שהמשפחה שלי חשובה יותר מכל דבר אחר בעולם. אם יש דבר אחד שלמדתי בתקופה המדממת הזו, זה שאי אפשר לשפוט אדם רק לפי מראה חיצוני או סיפורי חסד יפים. האמת תמיד תצוף בסופו של דבר – ללטוב ולרע – והשגחה פרטית היא זו שתוביל אותנו, גם אם בדרך עקלקלה, אל האור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
אני עוקבת אחרי הסיפור מתחילתו, והוא פשוט מיוחד.
היכולת להנגיש סיפור חיים בצורה כזו סוחפת ומיוחדת, שכתובה כל כך טוב היא מדהימה.
תעצומות הנפש והאמונה היוקדת שלכם שמשתקפים בסיפור ראויים להערכה
מחכה בציפייה לפרקים נוספים
תודה על התגובות! בנתיים כפיצוי על ההפסקה הארוכה אני נותן כאן כמה פרקים ברצף.

האמת אני חושב מה עדיף פרק כל כמה ימים או כמה פרקים ברצף ?
מפני שרבם מהקוראים אין באפשרותם להגיב, לכן כשהתגובה תהיה
"תודה" - זה פירסום של פרקים בקצב מהיר יותר
"וואו" זה פירסום של פרקים בפרקי זמן עם הפסקות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
איזה סיפור מטלטל, קשה לי להאמין שהכל אמיתי, כאילו, הניסיון של המשפחה שלכם עובר את כל הגבולות! גם מצב כלכלי קשה, גם ביטוח לאומי, גם שידוך שמתעכב ואז מחלות, אשפוזים, מוות של הסבא, ועכשיו הכת ביחד עם מחלת נפש, נורא!!!
ואתה נשמע כזה בחור רגיש, ירא שמיים, מלא באמונה. אני מקווה שבינתיים הדברים הסתדרו. קשה לי לחשוב על משפחות שכל כך זקוקות לעזרה והן לגמרי לבד. מחכה לפרקים הבאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
השדכן המעולל.
המהולל?
בהתחשב בזה שכל פרק משאיר אותי עם נשימה עצורה בסופו, אני לחלוטין תומכת בלהעלות פרקים בקצב במידה וזה מתאפשר
לגמרי!
איזה סיפור מטלטל, קשה לי להאמין שהכל אמיתי, כאילו, הניסיון של המשפחה שלכם עובר את כל הגבולות! גם מצב כלכלי קשה, גם ביטוח לאומי, גם שידוך שמתעכב ואז מחלות, אשפוזים, מוות של הסבא, ועכשיו הכת ביחד עם מחלת נפש, נורא!!!
ואתה נשמע כזה בחור רגיש, ירא שמיים, מלא באמונה. אני מקווה שבינתיים הדברים הסתדרו. קשה לי לחשוב על משפחות שכל כך זקוקות לעזרה והן לגמרי לבד. מחכה לפרקים הבאים.
מצטרף לתהיה, החמלה, הבלבול הזה.
מן הסתם שנוספו כאן הרבה תיאורים שלי באופן אישי ממש קשים לעיכול 😥 כדי להוסיף נופך..
עוד ענין שלא נ"ל שנכתב, ובגלל שהקונספט אמיתי.. נפשי יוצאת לשאול - לא עדכנתם מראש את הבחור במצב הנפשי של דבורה לאה?

* מיותר לציין וכמ"ש כבר בעבר הסיפור כתוב טוב, מותח, מרגש וסוחף לגמרי!

תמשיך 💔
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
אני עובד כרגע על כתיבת הפרקים הבאים שיעלו בזמן הקרוב אי"ה. גילוי נאות, לפעמים אני עוצר באמצע הכתיבה מפני הזכרונות שצפים ועולים שוב מעל לפני השטח, ואני תוהה האם כדאי לחזור שוב לאותם הרגעים, כדי להעלות הסיפור והחויות על הכתב להגדיר במילים את החויות שאני רוצה לשכוח?! או שיש כן תועלת בכתיבת הדברים.

מאוסף הלייקים המבורך שאוכל ללקט מאלו שהונחו על הפרקים השונים של הסיפור כנראה שיש עניין לכתוב את הדברים - אז הנה ידועה לכם חלק מהסיבה שלפעמים אני כותב בהפסקות ולפעמים הדברים פשוט נשפכים מן הלב אל תוך אותיות הכתב וכך נוצרים הפרקים במהירות רבה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
. . ובגלל שהקונספט אמיתי.. נפשי יוצאת לשאול - לא עדכנתם מראש את הבחור במצב הנפשי של דבורה לאה?
וזו האמת נקודה חשובה להבהיר
דבורה לאה עברה טלטלה נפשית בעקבות מקרה שחוותה, ובהגיע את השידוך הייתה אחרי סדרת טיפולים נפשיים ממוקדים לטיפול בבעיה הנקודתית הזו, שעברה אותה בהצלחה רבה. השדכן שהיה חלק עיקרי בסיפור כמובן ידע את כל הנתונים הללו וכן הבחור והוריו עודכנו בכל פרטי הסיפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
ואני תוהה האם כדאי לחזור שוב לאותם הרגעים, כדי להעלות הסיפור והחויות על הכתב להגדיר במילים את החויות שאני רוצה לשכוח?! או שיש כן תועלת בכתיבת הדברים.
הזיכרונות נמצאים, להדחיק אותם לא יעזור
הם צפים בכל מקום ומנהלים את סדר היום.
לפעמים זה גורם לנו לעשות ולפעמים זה גורם לנו לא לעשות
וחושבים שזה אנחנו החלטנו ויש לנו הסבר רציונאלי.
בפועל זה לא אנחנו, זה החוויות.

רק אומר שלהדחיק זאת אופציה גרועה
זאת החלטה לחיות בצל הפחד לנצח.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
זה היה עוד יום רועש בביתי.

הילדים קפצו מצד לצד כגרעיני פופקורן, ואני כמובן, הייתי הסיר האומלל שצריך לחטוף את כל הדבר הזה....

בכל מקרה לא הייתה לי אלטרנטיבה מלבד לטפל בכביסה, שעם כל הכבוד לילדים וקפיצותיהם ויש כבוד, זה יותר קשה.

אז מתמודדים.

אני סובל בשקט, מנסה לא לעורר תשומת לב... כשלפתע שמעתי קול בכי מכיוון חדרם של הילדים.

ביני לבין עצמי החלטתי בינתיים שלא להגיב מדין 'שב ואל תעשה'.

פתאום מהפרוזדור היוצא מחדר הילדים הגיחה ערמת כביסה, שאך לאחר כמה שניות הבנתי שמאחוריה מסתתרת הרבנית.

"חיים?" פנתה אליי ערמת הכביסה. "זה יענקי בוכה, תזמין לו אמבולנס, פליז!"

"מממההה?" נרעדתי כגאלע איכותי. "למה?"

"מסכן, האוזן נתלשה לו נראה לי, נו, תזמין לו! היי, מה קורה לך?"

"תדדבבררי את עם האאאממבולננססס..." אמרתי תוך שאני קורס כמעט שמתעלף למשמע מצבו הנורא של בני.

"כמובן! ד' ישמור, אני מיד מתקשרת!"

"שיטפל קודם כל ביענקי!" אמרתי מהרצפה, מעורפל לגמרי.

"איזה ביענקי?" ענתה כשסיימה את השיחה עם המוקדנית "במה לטפל? הילד בסדר גמור! באמצע לבכות על איש הפליימוביל האחרון שנשבר לו ומחכה לשמוע ממני שהזמנו לו סוף סוף את האמבולנס שהבטחנו ממשנת יוסף..."

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה