דיון יקוואל מול אביי: מה הופך סוף לטוב

  • הוסף לסימניות
  • #1
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
לא קראתי ממש הכל אבל מרגיש עמוק מאד
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
שאלה עמוקה מאוד שאפשר למלא עליה דפים…
אהבתי מאוד את מה שכתבת.
זה חידד לי יותר את הדיון הפנימי שלי על המוות של יקוואל (שכל פעם מחדש מעורר בי כאב על מותו ותחושת פספוס).
(אגב, עכשיו יותר מתמיד רוצה לקרוא שוב את יוזבד… אחרי שכמעט גמרתי אומר לקרוא אותו אחרי ה״זום״ עם מיה [זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה בקרוב…]).
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יפה, אבל אחרי הראיון עם מיה הגעתי למסקנה שהסוף של יקוואל לא מספק גם כי לא ברור אל מי המסר שלו מדבר.
למתמודד? למה שהוא יתחזק ממסר שאומר לו - עשית רע, אז לא יהיה לך טוב אם תתהפך עכשיו.
ללא מתמודד? הוא לא עשה רע כדי שייבהל מהמסר...
אם מישהו יישב לי את זה, יחדד לי מה שאולי התפספס לי - יעזור לי מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יפה, אבל אחרי הראיון עם מיה הגעתי למסקנה שהסוף של יקוואל לא מספק גם כי לא ברור אל מי המסר שלו מדבר.
למתמודד? למה שהוא יתחזק ממסר שאומר לו - עשית רע, אז לא יהיה לך טוב אם תתהפך עכשיו.
ללא מתמודד? הוא לא עשה רע כדי שייבהל מהמסר...
אם מישהו יישב לי את זה, יחדד לי מה שאולי התפספס לי - יעזור לי מאד.
בדיוק מה שאני שואלת את עצמי הרבה…
הרי כמו שהיא כתבה וגם שמעתי פעם בשמה, כשהיא כתבה את הספר היא ראתה בעיניי רוחה בחורים בני 17 שיקראו אותו, בגלל התוכן, המסר, העלילה וכו׳.
יש כאלה נערים/ בחורים קצת יותר מרדנים, עם קצת פחות גבולות (והרבה פעמים זה נראה אולי מרדנות אבל אם נחדור עמוק נגלה שזה ממניע מאוד אמיתי ושלם שלהם…).
נערים כאלה, שסוף סוף קוראים גיבור שהן מרגישים בדיוק כמוהו, ושמחים על כל מהלך שהוא עושה. אחרי שהם מגלים שהוא מת באיזשהו מקום זה מאכזב אותם. מכעיס אותם ולא מקדם אותם. במיוחד שהמסר, לדעתי, לא הגיע למקום השלם שלו. לא עבר סגירה.
בקריאה ראשונה, שטחית, ולמי שפחות מעמיק היא לא תקדם לשום מקום, וזה אולי עוד משהו שגורם למסר לא לעבור…
(מצד שני, לא כל הקוראים, מן הסתם, היו נערים כשקראו את הסדרה או לפחות חלקים ממנה… אבל איך אומר הפתגם? בכל אדם בוגר יש גם ילד קטן (ולענייננו, נער😉)).
מקווה שהצלחתי להעביר את מה שרציתי באופן מובן וברור כי בשעה הזאת הראש שלי כבר לא עובד…
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
מכיוון שהספר המדובר הוא אחד היחידים שקראתי בשנים האחרונות, יש לי באופן חריג את היכולת לתרום לדיון, ומכיוון שאני גם אחד היחידים שרואה יתרון מסוים בהמתת דמויות חשובות, אני אסביר למה מנקודת מבטי - המוות הזה הטריד קוראים רבים כל כך.

באופן כללי, אני לא חושב שיקוואל הוא דמות שמייצגת את ההתנדנדות בין טוב לרע. כלומר: ברור שהסופרת כיוונה לזה, וזה גם מודגש בצורה מפורשת מדי, ואולי דווקא בגלל זה - הקוראים הנבונים העדיפו את החיבור לאיש ולא לשלט הפרסומת שהוא נושא. והאיש הפנימי - הוא לא טוב ולא רע. הוא פשוט שובר מוסכמות.

יקוואל גדל במסגרת שבה הדברים מוגדרים ומדויקים. יש ממלכה, יש בית מלוכה, יש שעה שבה קמים ושעה שבה הולכים לישון. יש אימון סיף, וחברותא, וטקס סיום מסכת בסוף השנה, ולפי הטקס - הוא חייב להיות נוכח, ולהשתתף בסיום, ולהראות מצויינות.

יקוואל לא נמשך לרע. הוא פשוט לא מסוגל למסגר את עצמו. הוא היחיד שמסוגל להתחצף למלך, וגם להמרות את פיו, ולא רק כי הוא אחיו. אלא כי הוא פשוט לא מאמין בשיטה.
אין לו שום כבוד להגדרות שנקבעו באופן שרירותי.
הוא רואה את עצמו שווה ערך לאחיו.
מבחינתו, אין שום יתרון לאחיו עליו. הוא לא מוכשר יותר, הוא לא טוב יותר, שניהם גדלו באותה משפחה, לשניהם פחות או יותר היו אותם קונפליקטים בילדות.
הוא לא מוכן לראות את אחיו הופך למלך, רק כי הוא נולד כמה שנים לפניו.

אם יקוואל היה הבן של דיאלידאן, הוא היה מורד בדיוק באותו האופן, וייתכן שאביו היה מוצא אותו יושב בבית מדרש כשהוא לבוש שק ואוכל לחם צר ומים לחץ.
הוא מחפש לברוח רחוק מההגבלות שמוטלות בעיניו בצורה בלתי הוגנת, לא חשוב לו באמת להיות צדיק או רשע. רק לא להיות חלק מהמסגרת.

במובן הזה, הבריחה שלו - היא לא החולשה שלו. היא הרגע האמיץ בחייו.

במשך שנים, מה שהחזיק אותו בארמון - לא היה הרצון שלו לשוב בתשובה, או להיות נורמלי, אלא הנוחות. נוח היה לו שדואגים לו, הוא מעולם לא הסתגל לעולם שבחוץ, החשש מפני מה שיפגוש אותו שם - גרם לו לחיות חיי צער.
ושוב, אין ספק שהנוחות הזו - גרמה לו לקיים מצוות, וכשהוא התנתק ממנה - היא גרמה לו לפנות לכיוון המנוגד, אבל זה לא העיקר. זו המסגרת החיצונית, המקרית, ולא הפנימית והעצמית.

יקוואל אף פעם לא היה ירא שמים באמת. גם לא כשלמד תורה או התפלל. הוא לא היה מתמודד בין רע לטוב, כי הוא אף פעם לא הבשיל להיות במצב שהוא מסוגל להחליט מה הוא ׳כן׳ רוצה להיות. התיעוב שלו למסגרת, גרם לו לנהל את חייו מסביב למה שהוא ׳לא׳ רוצה להיות, ואם משהו היה ברור לו כל ימי חייו - זה שהוא לא מוכן להמשיך ולשחק תפקיד בהצגה שהחברה בחרה בעבורו.
ליקוואל, היה ערך אחד חשוב מאין כמותו, וזה הערך היחיד שנבנה אצלו במהלך שנות חייו. במובן הזה, הוא היה פשוט נער מתמודד, שאיש לא הבין. אולי אפילו הסופרת שכתבה אותו, לא הבחינה בעוצמה של הנטייה הזו אצלו.

לדעתי, היא הרגה אותו כדי להעביר מסר.
להעביר מסר, שההתחככות בטוב וברע - תמיד נגמרת באסון. להעביר מסר, שכוונות טובות הן לא כלום - אם אין גם מעשים טובים. להעביר מסר, שחברים רעים - הם אסון. כל אחת מהנקודות האלו, ראויה לדיון בפני עצמה. אבל זה פשוט לא העניין.

כשיקוואל עזב את הארמון - הוא עשה את ההחלטה הקשה של חייו.

הוא עזב מקום נפלא, נוח, עם ארוחות מסודרות ועם עתיד מזהיר - אבל קבוע מראש, והוא עשה את זה רק מתוך אמונה עזה בעצמו, גם אם לא הבין את זה. גם אם הטריגר - היה מריבה מכוערת עם המלך, שמייצג בעיניו את השלטון ואת המסגור הבלתי צודק.

יקוואל היה באותו רגע - גיבור מלחמה, עם עוצמות בלתי נגמרות.
מצופה היה ממנו, להקהיל סביבו את כל המצורעים והשנואים, את כל הנידחים והמתועבים. מצופה היה ממנו, להפוך לדמות - שהיא לא נסיך, והיא לא כל תואר אחר. היא פשוט ׳יקוואל׳. הגיבור של האנשים שנפלטו ממסגרת, שלא האמינו בעצמם - רק כי מישהו החליט להגדיר אותם ולכלוא אותם בתוך מילה שבכלל לא מייצגת את מי שהם. שם, הוא גם היה מוצא את החיבור שלו אל התורה והמצוות. לא כחלק ממילוי תפקיד שנקבע עבורו מראש, אלא כתוצאה של רצון ובחירה. רק מתוך חירות - הייתה לו היכולת לבחור בחיים. להיות עבד לבוראו, ולא עבד לעבדים.

וזה לא שהמסגרת ממנה הוא ברח הייתה מושלמת, עד שאי אפשר להבין איפה הוא יכול היה לפעול. ראו את מהללאל, שנהרס ללא היכר במסגרת של החיים העירוניים. התבוננו בדמותה של אונמר, שהייתה משב רוח מרענן בבית המלוכה, והפכה למשהו עצוב ואפרורי שמגיש תה, רק בגלל שמישהו החליט לעשות ממנה ׳גבירה׳. הקשיבו לזעקתו של פדהאל, שנידון לחיי צער וייסורים - רק בגלל שמי מבני משפחתו חטא נגד המסגרת.

יקוואל היה צריך להפוך לגיבור המעוטר של כולם. לאיש ששבר את הכללים. לאיש שהיה יכול לחיות כל חייו בעושר ובכבוד - בכלא של זהב, ובחר להפוך לאיש פשוט - אבל בן חורין.

ודווקא בגלל הנטייה הזו שלו, הצורה שבה הכל הסתיים - הייתה מאכזבת כל כך.

כי בעיניי, ואולי גם בעיני קוראים אחרים, המסר הוא - שהמסגרת חזקה יותר מהכל.
שאזור הנוחות - הוא המקום בו צריך אדם להיתקע לנצח, גם אם רע לו וקשה.
שאין סיכוי לאדם להתעלות על ההגדרה היבשה, על המעמד, על הציפייה השרירותית - שאין בה צדק, אלא רק מוסכמה חברתית פרימיטיבית.

אני מודה, שעברו שנים ארוכות מאז קראתי את הספר - והתובנות שלי, הן רק זיכרון רחוק של מה שהסברתי אז, בשיחה ארוכה, למישהו שטען בתוקף - שזה מוצדק להרוג נער חוצפן שאף פעם לא היה מוכן להתיישר. ייתכן מאוד, שאני לא זוכר מספיק את הסיפור או את הנסיבות, ואני מתנצל על זה מראש. כמובן, שזו רק פרשנות שלי, וייתכן שהמשקפיים שלי הן שצבועות בצבע שגורם לי לראות את הדברים ככה, אבל מצד שני - יכול להיות שהרבה שמו לב לכך, אבל לא ידעו להגדיר.
-
נ.ב: באופן כללי, אני חושב שבסדרה כולה - יש מיעוט הרוגים. זה מרגיש לי משולל היגיון, כי בסוף - זו מלחמה, ובמלחמה אנשים מתים.
גם החלק האחרון, עם הפריצה של המלך מעבר לקווי האויב, נראה לי רחוק מכל היגיון. עם זאת, אני מבין את הצורך הספרותי בסיום מרהיב, ובוודאי שאם הסיפור היה מתחשב בכל הדיבורים שלי על היגיון - הוא היה נהרס לגמרי. בקיצור: הביקורת שלי היא לא לגבי הרג של דמויות, אלא לגבי בחירת הדמויות, הסיטואציה של המתתן, והמסר שזה מעביר.​
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
ההמתה שלו היא בחירה מעולה של הסופרת.
כי בחירות טובות מביאות תוצאות טובות
בחירות רעות בהכרח מביאות לתוצאות רעות.
וההולכים בין לבין ולא סגורים על עצמם שייקחו בחשבון שהם יכולים ליפול על הצד הרע.
אז נכון שאין קשר ישיר בין הקונפליקט הפנימי של יקוואל הנעבעך לבין המוות.
אבל דרך הקונפליקט עצמה וההשלכה לחיי המעשה שלה, ההולך על התוואי שבין אור לחושך במין תערובת של רע וטוב המשמשים בערבוביה היא גורם המוות!
ואין פה ביקורת על קונפליקטים כל עוד הם בין חדרי הלב
לעיתים הם אפילו רצויים לברר בין טוב לרע לזקק ולהבחין
אבל כאשר קמים ומעבירים קונפליקט מרעיון תיאורטי לביצוע מעשי
ועוזבים את הארמון הסיכוי ליפול ולהיות חלק מהצד הרע של ההיסטוריה הוא גדול!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בעז"ה

מיה הסבירה, שמכיוון שיקוואל היה דמות שהתדרדרה מוסרית היה מגיע לו גמול רע עבור בחירותיו.
אבל הייתה בעיה אחת: הקוראים לא ראו ביקוואל דמות שהתדרדרה מוסרית.
למה?
מיה טענה שהייתה חסרה דמות של מנטור שתשקף לקוראים את העובדה שיקוואל מתדרדר מוסרית. על פי ההסבר שלה, אם הקוראים היו מבינים שיקוואל בחר בחירות רעות והתדרדר למקום רע- הם היו מרגישים מוכנית רגשית לעובדה שהוא מת וקיבל גמול על בחירותיו.

אבל אני לא חושבת שחוסר בדמות מנטור היא זו שגרמה לנו לראות ביקוואל דמות חיובית (שעושה מסע חיובי לכיוון ערכים טובים). אני חושבת שזה פשוט כי הוא באמת היה כזה.

והנה ההוכחה: יש למיה דמות נוספת שעברה התדרדרות מוסרית, ושם דווקא קלטנו את זה מצוין. אני מדברת כמובן על איסתרק, בספר הראשון. הוא התדרדר ואנחנו ראינו את זה קורה. נניח שהוא לא היה מתאפס על עצמו, והיה הופך אכן למלך בובה קווארית ואז מקבל גמול רע על מעשיו- היינו מרגישים שהגמול מוצדק. אז מה גרם לנו לראות את ההתדרדרות שלו כל כך טוב?

כשאיסתרק התדרדר, הוא הזדהה עם הערכים הרעים שסביבו. הוא הזדהה עם הנהנתנות, הוא הזדהה עם ההתמקדות בחיצוניות, הוא הזדהה עם הערכים הפנימיים של הרע- ולכן היה ברור לנו מאד שהוא בהתדרדרות.
כשיקוואל, לעומת זאת, נכנס לחבורת השודדים- הוא לא הזדהה עם בחירותיהם הרעות ולא עם האכזריות שלהם. הוא הזדהה איתם כשראה שהם מברכים אחרי האוכל, וכשהם אומרים דברי תורה ליד השולחן וכשראה את האמת הפשוטה בה הם מתנהלים (מה שמעיד הרבה על האישיות שלו עצמו).. אבל הוא לא ראה אף פעם בערכי חייהם כאידיאל.

אני חושבת שראינו ביקוואל אדם שמשתוקק לאורך כל הדרך להגיע לטוב שלו, לערך ולמשמעות שלו -אומנם לפעמים על ידי מעשים טיפשיים- אבל אז נפל ל'שבי החמאס' וניסה להתמודד, ותוך כדי שהוא עושה כלים ומכין אוכל- הוא גם בוחר להסתכל על הדברים הטובים שבמצב.

בגלל שלא ראינו ביקוואל דמות מתדרדרת (ובמיוחד אחרי המעשה ההירואי שלו עבור כוזר) אלא דמות עם תהליך כללי טוב, גם לא הצלחנו להרגיש שהסוף הטרגי שלו היה ראוי עבורו. ושום דמות של מנטור לא הייתה משנה את זה.


(ובסוגריים - ייתכן וזה גם מה שהציק לקוראים מבחינה ערכית עם המסר שמיה רצתה להכניס. יקוואל הוא בן דמותו של הנער המורד בגיל ההתבגרות, אבל העניין הוא שנערים ונערות שמתמרדים למול העולם ממנו הגיעו זה לא כי הם נמשכים לרע, אלא כי הם עדיין לא מצאו את הערך והמשמעות האישית שלהם. שוב, זהו מסע חיובי בסופו של דבר, ולא שלילי, ולכן ההמלצה הגורפת היום היא להכיל אותם ולהעניק כמה שיותר אהבה, ולא עונש ומוסר. וכמו שלא היינו גוזרים עונש כבד לבחור מתבגר באמצע דרכו אלא מנסים להכיל את המסע שלו, כך גם לא קיבלנו את העובדה שיקוואל מקבל גמול טראגי על מסע החיפוש שלו).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
מכיוון שהספר המדובר הוא אחד היחידים שקראתי בשנים האחרונות, יש לי באופן חריג את היכולת לתרום לדיון, ומכיוון שאני גם אחד היחידים שרואה יתרון מסוים בהמתת דמויות חשובות, אני אסביר למה מנקודת מבטי - המוות הזה הטריד קוראים רבים כל כך.

באופן כללי, אני לא חושב שיקוואל הוא דמות שמייצגת את ההתנדנדות בין טוב לרע. כלומר: ברור שהסופרת כיוונה לזה, וזה גם מודגש בצורה מפורשת מדי, ואולי דווקא בגלל זה - הקוראים הנבונים העדיפו את החיבור לאיש ולא לשלט הפרסומת שהוא נושא. והאיש הפנימי - הוא לא טוב ולא רע. הוא פשוט שובר מוסכמות.

יקוואל גדל במסגרת שבה הדברים מוגדרים ומדויקים. יש ממלכה, יש בית מלוכה, יש שעה שבה קמים ושעה שבה הולכים לישון. יש אימון סיף, וחברותא, וטקס סיום מסכת בסוף השנה, ולפי הטקס - הוא חייב להיות נוכח, ולהשתתף בסיום, ולהראות מצויינות.

יקוואל לא נמשך לרע. הוא פשוט לא מסוגל למסגר את עצמו. הוא היחיד שמסוגל להתחצף למלך, וגם להמרות את פיו, ולא רק כי הוא אחיו. אלא כי הוא פשוט לא מאמין בשיטה.
אין לו שום כבוד להגדרות שנקבעו באופן שרירותי.
הוא רואה את עצמו שווה ערך לאחיו.
מבחינתו, אין שום יתרון לאחיו עליו. הוא לא מוכשר יותר, הוא לא טוב יותר, שניהם גדלו באותה משפחה, לשניהם פחות או יותר היו אותם קונפליקטים בילדות.
הוא לא מוכן לראות את אחיו הופך למלך, רק כי הוא נולד כמה שנים לפניו.

אם יקוואל היה הבן של דיאלידאן, הוא היה מורד בדיוק באותו האופן, וייתכן שאביו היה מוצא אותו יושב בבית מדרש כשהוא לבוש שק ואוכל לחם צר ומים לחץ.
הוא מחפש לברוח רחוק מההגבלות שמוטלות בעיניו בצורה בלתי הוגנת, לא חשוב לו באמת להיות צדיק או רשע. רק לא להיות חלק מהמסגרת.

במובן הזה, הבריחה שלו - היא לא החולשה שלו. היא הרגע האמיץ בחייו.

במשך שנים, מה שהחזיק אותו בארמון - לא היה הרצון שלו לשוב בתשובה, או להיות נורמלי, אלא הנוחות. נוח היה לו שדואגים לו, הוא מעולם לא הסתגל לעולם שבחוץ, החשש מפני מה שיפגוש אותו שם - גרם לו לחיות חיי צער.
ושוב, אין ספק שהנוחות הזו - גרמה לו לקיים מצוות, וכשהוא התנתק ממנה - היא גרמה לו לפנות לכיוון המנוגד, אבל זה לא העיקר. זו המסגרת החיצונית, המקרית, ולא הפנימית והעצמית.

יקוואל אף פעם לא היה ירא שמים באמת. גם לא כשלמד תורה או התפלל. הוא לא היה מתמודד בין רע לטוב, כי הוא אף פעם לא הבשיל להיות במצב שהוא מסוגל להחליט מה הוא ׳כן׳ רוצה להיות. התיעוב שלו למסגרת, גרם לו לנהל את חייו מסביב למה שהוא ׳לא׳ רוצה להיות, ואם משהו היה ברור לו כל ימי חייו - זה שהוא לא מוכן להמשיך ולשחק תפקיד בהצגה שהחברה בחרה בעבורו.
ליקוואל, היה ערך אחד חשוב מאין כמותו, וזה הערך היחיד שנבנה אצלו במהלך שנות חייו. במובן הזה, הוא היה פשוט נער מתמודד, שאיש לא הבין. אולי אפילו הסופרת שכתבה אותו, לא הבחינה בעוצמה של הנטייה הזו אצלו.

לדעתי, היא הרגה אותו כדי להעביר מסר.
להעביר מסר, שההתחככות בטוב וברע - תמיד נגמרת באסון. להעביר מסר, שכוונות טובות הן לא כלום - אם אין גם מעשים טובים. להעביר מסר, שחברים רעים - הם אסון. כל אחת מהנקודות האלו, ראויה לדיון בפני עצמה. אבל זה פשוט לא העניין.

כשיקוואל עזב את הארמון - הוא עשה את ההחלטה הקשה של חייו.

הוא עזב מקום נפלא, נוח, עם ארוחות מסודרות ועם עתיד מזהיר - אבל קבוע מראש, והוא עשה את זה רק מתוך אמונה עזה בעצמו, גם אם לא הבין את זה. גם אם הטריגר - היה מריבה מכוערת עם המלך, שמייצג בעיניו את השלטון ואת המסגור הבלתי צודק.

יקוואל היה באותו רגע - גיבור מלחמה, עם עוצמות בלתי נגמרות.
מצופה היה ממנו, להקהיל סביבו את כל המצורעים והשנואים, את כל הנידחים והמתועבים. מצופה היה ממנו, להפוך לדמות - שהיא לא נסיך, והיא לא כל תואר אחר. היא פשוט ׳יקוואל׳. הגיבור של האנשים שנפלטו ממסגרת, שלא האמינו בעצמם - רק כי מישהו החליט להגדיר אותם ולכלוא אותם בתוך מילה שבכלל לא מייצגת את מי שהם. שם, הוא גם היה מוצא את החיבור שלו אל התורה והמצוות. לא כחלק ממילוי תפקיד שנקבע עבורו מראש, אלא כתוצאה של רצון ובחירה. רק מתוך חירות - הייתה לו היכולת לבחור בחיים. להיות עבד לבוראו, ולא עבד לעבדים.

וזה לא שהמסגרת ממנה הוא ברח הייתה מושלמת, עד שאי אפשר להבין איפה הוא יכול היה לפעול. ראו את מהללאל, שנהרס ללא היכר במסגרת של החיים העירוניים. התבוננו בדמותה של אונמר, שהייתה משב רוח מרענן בבית המלוכה, והפכה למשהו עצוב ואפרורי שמגיש תה, רק בגלל שמישהו החליט לעשות ממנה ׳גבירה׳. הקשיבו לזעקתו של פדהאל, שנידון לחיי צער וייסורים - רק בגלל שמי מבני משפחתו חטא נגד המסגרת.

יקוואל היה צריך להפוך לגיבור המעוטר של כולם. לאיש ששבר את הכללים. לאיש שהיה יכול לחיות כל חייו בעושר ובכבוד - בכלא של זהב, ובחר להפוך לאיש פשוט - אבל בן חורין.

ודווקא בגלל הנטייה הזו שלו, הצורה שבה הכל הסתיים - הייתה מאכזבת כל כך.

כי בעיניי, ואולי גם בעיני קוראים אחרים, המסר הוא - שהמסגרת חזקה יותר מהכל.
שאזור הנוחות - הוא המקום בו צריך אדם להיתקע לנצח, גם אם רע לו וקשה.
שאין סיכוי לאדם להתעלות על ההגדרה היבשה, על המעמד, על הציפייה השרירותית - שאין בה צדק, אלא רק מוסכמה חברתית פרימיטיבית.

אני מודה, שעברו שנים ארוכות מאז קראתי את הספר - והתובנות שלי, הן רק זיכרון רחוק של מה שהסברתי אז, בשיחה ארוכה, למישהו שטען בתוקף - שזה מוצדק להרוג נער חוצפן שאף פעם לא היה מוכן להתיישר. ייתכן מאוד, שאני לא זוכר מספיק את הסיפור או את הנסיבות, ואני מתנצל על זה מראש. כמובן, שזו רק פרשנות שלי, וייתכן שהמשקפיים שלי הן שצבועות בצבע שגורם לי לראות את הדברים ככה, אבל מצד שני - יכול להיות שהרבה שמו לב לכך, אבל לא ידעו להגדיר.
-
נ.ב: באופן כללי, אני חושב שבסדרה כולה - יש מיעוט הרוגים. זה מרגיש לי משולל היגיון, כי בסוף - זו מלחמה, ובמלחמה אנשים מתים.
גם החלק האחרון, עם הפריצה של המלך מעבר לקווי האויב, נראה לי רחוק מכל היגיון. עם זאת, אני מבין את הצורך הספרותי בסיום מרהיב, ובוודאי שאם הסיפור היה מתחשב בכל הדיבורים שלי על היגיון - הוא היה נהרס לגמרי. בקיצור: הביקורת שלי היא לא לגבי הרג של דמויות, אלא לגבי בחירת הדמויות, הסיטואציה של המתתן, והמסר שזה מעביר.​
היטבת להגדיר באופן מדוייק!!
תודה על התגובה הזאת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
והנה ההוכחה: יש למיה דמות נוספת שעברה התדרדרות מוסרית, ושם דווקא קלטנו את זה מצוין. אני מדברת כמובן על איסתרק, בספר הראשון. הוא התדרדר ואנחנו ראינו את זה קורה. נניח שהוא לא היה מתאפס על עצמו, והיה הופך אכן למלך בובה קווארית ואז מקבל גמול רע על מעשיו- היינו מרגישים שהגמול מוצדק. אז מה גרם לנו לראות את ההתדרדרות שלו כל כך טוב?
אבל שם היה את קנז המנטור ששיקף לו את זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בעז"ה

עוד לפני שקנז הופיע כבר התחלנו להבין שאיסתרק מתדרדר...
עוד כשהוא נהנה מהמוזיקה הקווארית
והשתתף בסעודות שבת עם הגויים וניסה לחפות על עצמו
וויתר על שיעורי הלימוד
והיה אכפת לו איך הוא נראה
ובעצם האסתטיקה גם חשובה ומה הכוזרים יודעים לעשות? חוץ ממצוות, כמובן (איך אני אוהבת את הציטוט הזה:))

איסתרק הזדהה עם הערכים הקווארים.
נרטיבית זה מצוין שקנז וכלב היו שם, אבל ההתדרדרות הייתה גם בלעדיהם, כי חל באיסתרק שינוי פנימי.

איפה ראינו שיקוואל הזדהה עם הערכים של השודדים? (חוץ מהקטעים שבהם הם הפגינו יראת שמיים...)
הוא ניסה לעשות כמיטב יכולתו, וכן, גם בפעולות- הוא עשה דברים שבטח לא אידאלי לעשות אותם, אבל הוא לא הזדהה עם האכזריות, והרצון לפגוע, והאנוכיות. בתוכו- הוא לא היה חלק מהם, ולא נמשך להיות כמותם. וברגע האמת- כשהוא מגלה שכוזר בסכנה, הוא אפילו לא מהסס מה הערך הנכון ובאיזה עולם לבחור. ברור לו שהוא יסתכן עבור כוזר.
לכן לא הרגשנו שהוא דמות שנמצאת בהתדרדרות מוסרית (קשת עלילה שלילית, או 'עלילת התפכחות').

ואז הוא מת, ו... קיבל את הגמול על מעשיו? זה לא ממש הסתדר לנו.
(ולכן אני חושבת שלפני שמיה הסבירה את המסר בצורה מפורשת, הרבה אנשים לא הבינו שיש שם בכלל מסר, או מהו. כי הם לא ראו את הדברים כמו שהסופרת רצתה להעביר אותם.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
איפה ראינו שיקוואל הזדהה עם הערכים של השודדים? (חוץ מהקטעים שבהם הם הפגינו יראת שמיים...)
הוא ניסה לעשות כמיטב יכולתו, וכן, גם בפעולות- הוא עשה דברים שבטח לא אידאלי לעשות אותם, אבל הוא לא הזדהה עם האכזריות, והרצון לפגוע, והאנוכיות. בתוכו- הוא לא היה חלק מהם, ולא נמשך להיות כמותם. וברגע האמת- כשהוא מגלה שכוזר בסכנה, הוא אפילו לא מהסס מה הערך הנכון ובאיזה עולם לבחור. ברור לו שהוא יסתכן עבור כוזר.
לכן לא הרגשנו שהוא דמות שנמצאת בהתדרדרות מוסרית (קשת עלילה שלילית, או 'עלילת התפכחות').

ואז הוא מת, ו... קיבל את הגמול על מעשיו? זה לא ממש הסתדר לנו.
(ולכן אני חושבת שלפני שמיה הסבירה את המסר בצורה מפורשת, הרבה אנשים לא הבינו שיש שם בכלל מסר, או מהו. כי הם לא ראו את הדברים כמו שהסופרת רצתה להעביר אותם.)
אבל זה המסר שהיא רצתה להעביר - שלא צריך לבחור ברע בשביל לעשות רע (או לעשות לא טוב) מספיק פשוט לא לבחור וכבר בלי לשים לב... אופסה אתה בתחתית המדרון.
מסכימה עם זה שהבעיה הייתה ספרותית בלבד. (ולא מוסרית) אבל אין לי דרך להציע איך לפתור את זה.
אולי אם יקוואל היה מבין בעצמו (באיזו סצנת התפכחות כואבת במיוחד) לאיפה הוא הגיע בדרך חסרת הדרך הזו, ההיינו מבינים את זה גם אנחנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אבל זה המסר שהיא רצתה להעביר - שלא צריך לבחור ברע בשביל לעשות רע (או לעשות לא טוב) מספיק פשוט לא לבחור וכבר בלי לשים לב... אופסה אתה בתחתית המדרון.
זה היה יכול להיות מסר יפה, אם הוא לא היה בוחר בטוב בסופו (וגם במהלך היו לו כוונות טובות).
אני חושבת גם שבהשוואה לדמויות אחרות היה טיפול שונה ביקוואל.
לאיסתרק, כמו שציינו פה, היה מישהו שהדריך וסייע
למהללאל, שעשה רע בלי לבחור ברע, ניתנה דרך תיקון כלשהיא
ליוזבד, שגם הוא נגרר בעל כורחו למצב בו הממלכה כמעט נופלת בגללו, נסלח לחלוטין
ליקוואל, שנפל לידי השודדים לא מרצון אלא רק בגלל שהחליט לפתוח חיים חדשים, לא הייתה שום דרך הצלה
מה מהות ההבדל? למה הם כן והוא לא?

נכון שבחיים האמיתיים לא הכול דבש ויש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אבל כשסידרה שלמה מביאה קושי מרכזי ובתוכו גם מבחן של אדם בודד, אני כן רוצה כקוראת לגלות שהמבחנים אמינים, ושכמו שלאיסתרק נותנים קביים, למהללאל נותנים מסע תיקון וליוזבד מסתירים דרך הצלה, אז ליקוואל יתנו דרך מוצא חיובי יותר מסקילה.

הערת אגב סתמית לחלוטין בלי קשר לשאלה למעלה, היה יותר הגיוני בעיניי שפדהאל לא ישרוד את הנפילה מאשר יקוואל את ההתמוטטות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #15
  • הוסף לסימניות
  • #16
בעז"ה

מסכימה עם זה שהבעיה הייתה ספרותית בלבד. (ולא מוסרית)

אני לא מזדהה עם המסר שמיה רצתה להעביר, אבל לא העליתי את זה כי רציתי להתמקד בלמידה על הכתיבה עצמה:giggle:
מה שכן, הרבה פעמים סצנה לא עובדת נרטיבית בגלל שמנסים לכפות על הדמויות מסר או עלילה. ואז הן לא מתנהגות בצורה אותנטית או שמתרחשים איתם דברים לא אותנטים (מנסיון:sne:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
זה היה יכול להיות מסר יפה, אם הוא לא היה בוחר בטוב בסופו (וגם במהלך היו לו כוונות טובות).
אני חושבת גם שבהשוואה לדמויות אחרות היה טיפול שונה ביקוואל.
לאיסתרק, כמו שציינו פה, היה מישהו שהדריך וסייע
למהללאל, שעשה רע בלי לבחור ברע, ניתנה דרך תיקון כלשהיא
ליוזבד, שגם הוא נגרר בעל כורחו למצב בו הממלכה כמעט נופלת בגללו, נסלח לחלוטין
ליקוואל, שנפל לידי השודדים לא מרצון אלא רק בגלל שהחליט לפתוח חיים חדשים, לא הייתה שום דרך הצלה
מה מהות ההבדל? למה הם כן והוא לא?
לגבי הכוונות הטובות זה חלק מהמסר. מה שנקרא "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
מה שאתם אומרים פה זה שהמסר היה עובר טוב יותר אם היא הייתה נותנת לו פה דרך תשובה שתהדהד גם היא את הנרטיב.
זה מעניין, אולי מישהו פה רוצה לכתוב המשך כזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
לגבי הכוונות הטובות זה חלק מהמסר. מה שנקרא "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
מה שאתם אומרים פה זה שהמסר היה עובר טוב יותר אם היא הייתה נותנת לו פה דרך תשובה שתהדהד גם היא את הנרטיב.
יש דבר כזה דרך תשובה למישהו שהכוונות שלו טובות? כאילו מעבר לחרטה על זה שהוא היה שליח בשוגג לדבר רע?
בכלל יקוואל היה שליח בשוגג לדבר רע?
אני מנסה להבין לאיזה גיהנום הוא נפל. הוא אולי הזדהה עם השודדים (החטא היחיד שלו, כנראה) אבל גם כשלבש את המדים של האויבים זה היה באונס כשהמטרה שלו הייתה, והתגשמה, להציל את כוזר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
בעז"ה


המשפט
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
אני לא בטוחה שהוא כל כך יהודי.
אצלנו יש "פתחו לי פתח כחודה של מחט", ו"הבא ליטהר מסייעין אותו", ועוד הרבה מקורות שדווקא מדברים על כך שכשאדם רוצה ללכת בדרך של האמת, ויש לו כוונות טובות, מסייעין אותו להגיע לגן עדן.

אני גם לא בטוחה שהמשפט הזה הוא המסר של מיה. ממה ששמעתי במפגש זום ההוא, לפחות.

אם לצטט את דבריה של מיה, היא אמרה: “אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, ובסוף לקבל את ההכרה והכבוד בשביל מעשה נכון אחד שעשית.”
נתחיל מזה שהרבה מאיתנו לא חשבנו שיקוואל עושה רק 'מה שהוא רוצה'. ההחלטה של יקוואל להתנתק מהארמון נראתה לקוראים רבים כהחלטה נכונה ואמיצה. הבנו למה הוא עושה את זה, והבנו שהוא מחפש ערך ומשמעות. היא גרמה לנו להזדהות ולהבין אותו ממקום מאד עמוק. (היא אמרה שהיא טעתה בכך שהיא גרמה לקוראים להזדהות איתו יותר מדיי, אבל הי- זה חלק מהסיכון בלנסות לכוון את הקוראים מה לחשוב או להרגיש.)

וחוץ מזה, גם אם עשית מעשים לא טובים כל ימי חייך, ובסוף חייך חזרת בתשובה- או הצלת את האומה- מי קבע שאתה לא יכול לקבל את ההכרה והכבוד עבור המעשה הזה?
למה לא?
לא אנחנו בארץ קראנו לאלעזר בן דורדיא "רבי", אלא משמיים העידו עליו, והמעשים שלו היו בהחלט יותר גרועים מאשר לטפס על מגדל ולעשות שם קולעס.
לא הבנתי את ההנחה הזו.

מיה אמרה שיקוואל חזר ואמר: "אתם עוד תראו שאני צדקתי". והיא רצתה להראות שזה לא קרה.
אבל הוא צדק בעצם, לא? הוא ידע שהוא טוב בפנים, הוא ידע שיש לו משמעות יותר ממה שמוכנים להעניק לו בארמון, והוא צדק.
כי הנה, בסוף חייו הוא סיכן את עצמו למען האומה אפילו בלי להסס. והקריב את חייו בשביל אחרים.
זה סיום הירואי.
במקום שאולה יסתיר את מותו של יקוואל תוך כדי סיכום עגום: יקוואל, נסיך הכבוד של כוזר, מת כשהוא לבוש בבגדי אויבי עמו ומשפחתו; הרחק מכל האנשים שאהבו אותו והתפללו למענו תמיד.
אולה היה צריך להגיע למלך כשבגדיו עוד מלוכלכים מבוץ ולומר בשקט:
אחיך אומנם חיפש את דרכו לאורך כל חייו ולא מצא שלווה. הוא שילם מחירים יקרים והיה מוכן אפילו להתרחק ממשפחתו בכדי למצוא משמעות; אבל חייו נגדעו בצורה טרגית, כשהמעשה האחרון שעשה היה למסור את חייו למעננו. למענך, למעני, למען העם הכוזרי כולו.

זה סוף שהייתי משלימה איתו יותר:)
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות
לבקשת רבים, אנו מבקשים שלא להעלות תמונות וסרטונים מהמלחמה באשכולות האחרים.

האשכול נועד להעלאת קבצי סטילס אודיו ווידאו,
לא לתגובות שרשרת, עדכונים ודיונים, בשביל זה יש מקומות אחרים.

כמה כללים מחייבים לפני השתתפות באשכול:
  • אין להעלות תמונות שאין העין סובלת.
  • אין להעלות תמונות נשים.
  • אין להעלות תמונות הנוגדות את הצנזורה.
  • אין להעלות תכנים של האויב המכילים "לוחמה פסיכולוגית", כמו סרטונים ותמונות של החמאס וכדו'.
  • תמונות מרובות יש להכניס לספוילר, ולכתוב מפורש אם זה לא לבעלי לב חלש.
  • תמונות מחבלים יש להעלות בספוילר בלבד!
  • אין להספים את האשכול עם הודעות "אפשר בזיפ" "חסום" "אפשר בקובץ" וכדו'.

    הודעה בניגוד לכללים אלו, תגרום לחסימה מיידית מהאשכול.

הוספנו אפשרות דירוג:
  • דירוג חיובי - להודעה מיוחדת, ששווה לנעוץ אותה גבוה.
  • דירוג שלילי - להודעה כפולה או שנוגדת את כללי הפורום.
    אין להשתמש בדירוג השלילי כדי להביע רגשות כלפי הודעה קשה ככל שתהיה כל עוד היא עומדת בחוקי האשכול.

בתקווה לבשורות טובות!
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
יש בעיה מוכרת בכתיבת קטעי פעולה, אני קורא לה בעית ה"הוא", יותר מדי פעמים צריך לכתוב הוא או את השם של הדמות שמבצעת את הפעולה!
אשמח מאוד שתשתפו מנסיונכם האישי רעיונות לפיתרונות טובים כי אני ממש הסתבכתי בזה בקטע שכתבתי עכשיו.

מצרף קטע מתוך מה שכתבתי בשביל הסיפור
כאן אשמח אם תוכלו לתת עליו דוגמאות.

הוא התיישב בעמדה שלו מזין למחשב שורה ארוכה של סיסמאות והתחבר למערכת של 8200, הוא פתח קובץ חדש וידיו נעו במהירות על המקלדת, ממלאות את הקובץ בשורות קוד ארוכות. הקוד שבנה במוחו שלטעמו היה פשוט וקל מדי, ולכן משעמם, קרם עור וגידים.

מה שהוא היה צריך לעשות היה לבדוק שהמערכות החדשות לא העמיסו יותר מדי על פורטל הרשת של ישראל דבר שיגרום להאטה של התיקשורת עם הרשת הבינלאומית.

הקוד שאביחי יצר היה כלי ששולח חבילות נתונים לכתובת ה-IP שתוזן למערכת, ומודד את זמן ההשהיה שלהן עד שהתקבלה תגובה. כך הוא רצה לוודא שזמן ההשהיה של פורטל הרשת עומד בסטנדרטים, ונע בין 80 ל-120 מילישניות.

הוא המשיך להקליד במרץ, התיסכול והאכזבה שהיו בו לפני כן נדחקו לפינה אפילה, המוח היה כרגע בתיפקוד מלא. קבצים נפתחו ונסגרו בקצב מהיר ועשרות אלפי שורות קו נכתבו בידיו האמונות של אביחי.

העבודה שהוא עשה מבחינה עקרונית היה מצריך שיתוף פעולה של שלשה מתכנתים רגילים, אבל אביחי לא היה מתכנת רגיל, כמו רוב רובם של המתכנתים בצוות שלו.

הוא פתח את שורת הפקודה, והקליד במהירות פקודה כדי להפעיל את הפרויקט שיצר ברגעים אלו ולבדוק האם הכל פועל כשורה, הוא הזין למערכת כתובת ip של אחד מהשרתים שהשתמש בהם ולחץ על אנטר.

הוא עקב בעיניו אחרי השורות שרצו במהירות על המסך השחור, מזהה את הפעולות ועוקב שהם פועלים כמו שצריך, לאחר כמה עשרות שורות הופיעה שורה בודדת בצבע ירוק, שהצביעה על כך שזמן ההשהיה היה שמונים ושש שניות, שרת מהיר יחסית.

רק לאחר שסיים את השלב הראשון הוא הרשה לעצמו להוציא את הראש מהמסך, הוא הביט בשעון ונדהם, אבל זאת הייתה תדהמה שהוא היה רגיל בה, מאז סוף התדריך עברו שלש שעות ועשרים ושב דקות. כרגיל הוא שכח את עצמו במחשב.

אביחי קם ממקומו והלך להכין לעצמו קפה, מזין את גופו באנרגיה שיצטרך לה בשעות הקרובות.

הוא התיישב מחדש ליד מחשבו שננעל ברגע שקם, והזין מחדש את הסיסמאות הארוכות, הוא פתח תוכנת התכתבות פנימית וכתב, "סיימתי את השלב הראשון, התשתית מוכנה לסריקת יציבות שערים גלובלים" ההודעה טסה במהירות מצטרפת לעוד עשרות הודעות שהתנחלו במחשבו של אוריאל.
בעז"ה


היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.
כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.

כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.

הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.

חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.

שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.

הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.

ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.

הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.

חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.

גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.

הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.


בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...

ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.

המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.

הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.

חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.

אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.

אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.

מומלץ בחום :)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה