שיתוף - לביקורת הקייטרינג של גיסי, וקדחת מטריות הקיץ.

  • הוסף לסימניות
  • #1

רק עם מטריה!
באחד מאחר-הצהריימים המשעממים, התקשר אלי שמוליק גיסי להודיע שיש לו עוגת שוקולד גדולה בשבילנו.
"עם אגוזים?" שאלתי מיד.
"לא יודע", ענה שמוליק שהייתה זו אשתו שמכינה את האוכל בקייטרינג שלהם. התפקיד שלו היה רק להיפטר מעודפים.
"רוצה או לא רוצה?" לחץ גיסי, המחברת הצהובה עם מספרי הטלפון המשפחתיים הייתה מן הסתם פתוחה לפניו. אנחנו מספר תשע, כלומר שמונה לא רצו.
כיסיתי את הפומית בכף ידי, "עוגת שוקולד?" צעקתי לאשתי שלקקה ארטיק במרפסת.
"אגוזים?"
"לא יודע. להביא או לא?"
"לך תביא, אבל רק עם מטריה", הגיעה התשובה המוזרה מהמרפסת.
"רק עם מה?"
"עם מטריה!" חזרה אלי נהמה עצבנית, כאילו מטריה בקיץ היא דבר כה מובן מאליו.
נו, אז לקחתי והלכתי, לא מתעמתים עם האשה, בטח לא ביום חם שכזה. שלושים וחמש בצל.

שמוליק פתח לי את הדלת עם המגש בידו, בחיוך רחב שנמחק ברגע שתחבתי אצבע לתוך העוגה. "בלי אגוזים", ציינתי מאוכזב.
"רוצה או לא רוצה?"
לקחתי את המגש ביד אחת, גיסי הביט בפליאה בידי השנייה הבלתי פנויה.
"מטריה?!"
"כן. קניתי אתמול. מהקולקציה החדשה. ארוכה מדי אתה חושב?"
שמוליק הרים אלי מבט משתומם.
"אה, אתה לא מעודכן כנראה..." הפלטתי אנחת עליונות מעושה, "אתה לא מוציא את האף מהשכונה הישנונית שלנו, ולא מכיר את האופנה החדשה".
"אנשים הולכים עכשיו עם מטריות?"
"רק מי שמכבד את עצמו". קדתי לסיום והתרחקתי מעדנות, מנדנד את המטרייה על זרועי בצורה מסוגננת.
"ותודה על העוגה".

למחרת כבר לא היה גיסי היחיד שהופיע עם מטריה ברחוב, שכן נוסף נראה בחצר הבנין נשען בהיסוס על מטרייתו, ושני צעירים אמיצים יצאו לסיבוב בשכונה מחזיקים מטריות מתקפלות קטנות.
בימים הבאים נצפה מספר הולך וגובר של מטריות ברחוב.
ושבוע לאחר מכן כבר כבש הטרנד את כל פינות העיר, והחל לגלוש לערים נוספות.

המגמה קיבלה דחיפה משמעותית ברגע שהמדיה והרשתות עלו על העניין. תמונות של אנשים עם מטריות בקיץ, הופצו. זכו ללייקים ולפרשנויות, והפכו לוויראליות.
כתבות בעתונים ניתחו את “הטרנד המרענן של הקיץ”, כסוג של הצהרה חברתית.
היו שפירשו זאת כמרד שקט בנורמות. או אפילו מעין אמירה פילוסופית: למה שמטרייה תהיה מוגבלת רק לחורף?!
המודה הזו - כתבו סוציולוגים בפנים רציניות - חושפת משהו עמוק בדינמיקה החברתית. עד כמה בני האדם פתוחים לשינוי, וכמה מהר הם מאמצים רעיון חדש רק כי מישהו העז להיות שונה.
אם בחורף המטריה מיועדת להסתתר תחת הזרם. בקיץ היא סמל להליכה נגד הזרם!

חנויות התחילו למכור מטריות בצבעים שונים, בדוגמאות מיוחדות, ובגדלים לא שגרתיים. המטרייה הפכה לאביזר אופנה, שפשוט בושה לצאת בלעדיו החוצה.

*
"תכבה את האש מתחת לסיר", צעקה אשתי מהמרפסת אחר-צהריים לוהט אחד.
עשיתי כמצוותה, ואחר כך התיישבתי לי במטבח לקרוא את העיתון, מנסה להתגונן מהחום היוקד, באמצעות ארטיק בידי האחת וכוס לימונדה קפואה בשנייה. כך שיצאתי קרח מכאן ומכאן.
העיתון סיפר בהרחבה על טיסת ראש הממשלה לארצות הברית, בתמונה גדולה נראה נתניהו עולה במדרגות המטוס, מחזיק מטריית קטיפה שחורה, מוזהבת ידית.
ובעוד אני מהרהר לעצמי בטרנד הזה, העומד כעת לחצות יבשות - צלצל הטלפון.
הקשבתי לקולו של גיסי שבקע מן האפרכסת.
"זה שמוליק!" צעקתי לאשתי.
"עם אגוזים?" החזירה לי צעקה.
הרעש אצל השכנים השתתק פתאום, הם מקליטים.
"רק שניה", אמרתי לשמוליק והלכתי למרפסת לשוחח עם הבוסית בארבע עיניים. אני לא אוהב לשמוע בערב את הילד של השכנים מדקלם שיחות שלנו בעל פה.
"אין לו מושג אם יש אגוזים. רוצה או לא רוצה?" לחשתי.
"טוב שיהיה", אמרה האשה שפניה היו מרוחות לחלוטין במשחת שיזוף.
"תלך, אבל רק עם מטרייה".
"ומה חשבת. שאצא מהבית בלי מטריה?!"
"ואגב, את יודעת מאיפה התחילה כל האופנה המשוגעת הזאת - ממך!"
"ממני??" התרוממה האשה המופתעת מתוך הערסל ספוג הזיעה.
"כן כן. מהפעם הקודמת ששמוליק צלצל, וגם אז אמרת לי משום מה 'ללכת רק עם מטרייה'. ואנשים ראו אותי ונדבקו, משם זה התגלגל בלי שליטה, ועכשיו הבשורה צולחת כבר את האוקיינוס, בעזרת ראש הממשלה... מה... מה מצחיק כל כך??"
האשה כמעט נחנקה. היא צחקה כל כך חזק, שטיפות משחת שיזוף הותזו לכל עבר.
כשנרגעה הסבירה: "כשרצית ללכת להביא עוגה, לא אמרתי: 'תלך רק עם מטריה'. אמרתי: 'תלך רק אם-היא-טרייה!'..."

צחקתי איתה.
אבל רק מתוך נימוס. כי המשפט החדש והמתוקן, היה מוזר בעיניי פי אלף.
אבל לא הסגרתי את פליאתי. רק ביצעתי קידה קלה וחזרתי למטבח.
"בסדר שמוליק, אני מגיע", אמרתי לשפופרת.
לבשתי חליפה וכובע וצעקתי לעבר המרפסת: "אני הולך!"
הרעש אצל השכנים הפסיק מיד.
"בסדר, אבל תזכור, רק אם-היא-טרייה!" הדהדה התשובה.
משכתי בכתפיי באנחה, אבל צייתתי.
ניגשתי אל הסיר הרותח, ושליתי במזלג איטרייה אחת ארוכה, ציננתי אותה תחת הברז, תפסתי אותה בין אצבע לאגודל, ויצאתי איתה אל שמוליק.
קצת נבוך, אמנם. אבל בדיוק כמו שהיא ציוותה:
- "תלך רק עם-אטרייה".

ִ

 
  • הוסף לסימניות
  • #2
חודש לאחר מכן:

1000029866.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מוצלח ביותר!
זה עובר ועדת ביקורת שמרנית?
"והוא ימשול בך!" מזכיר גדליה בפנים חתומות, ומותח קו אדום על המשפטים הבעייתיים.
"הבנאדם הגזים!" דודי לא נושם מצחוק, "הרסת את הקטע לגמרי! אל תאשר אותו וזהו."
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אוהבת למצוא בקטעים האלה את הטריקים הגאונים שמסתתרים בהם.
כאן אהבתי את זה שהקאצ' של הסיפור זה חוסר הבנה מילולית...
שמספרים את זה כבדיחה בע''פ הרבה יותר קל להוריד את זה מאשר לכתוב את זה בכתב.
כאן הכותב שכלל את זה, בהתחלה הוליך את הקוראים שולל יחד עם הבעל הצדיק תמים.
בסוף הכותב הניח לנו את זה במפורש כדי שיהיה לנו ברור למה התכוונה הגברת
ולסיום נתן לנו להבין שלא הבנו שהבעל עדיין לא הבין...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כתיבה מרתקת, נעימה, מבריקה, ומלאת הומור דק.
זה יפה שגם בסיפור לכאורה כל כך קליל לא דילגתם על "משהו" איתו יצאו הקוראים.

מנסה להתגונן מהחום היוקד, באמצעות ארטיק בידי האחת וכוס לימונדה קפואה בשנייה. כך שיצאתי קרח מכאן ומכאן.
הפסיק מיותר.הרעיון החוזר של הארטיק בשילוב הביטוי והמשמעות הגאונית כאן- מדהים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
אשמח לשמוע דעתכם על זה
חברת דיאסאייטי, (DSIT) חברת בת של רפאל
הונפק רק ביום שישי האחרון וכבר עשה מעל 170%!
מה ההימור שלכם?

אשכולות דומים

הפעם הקדמתי לבדיקת הראייה.
הסמטה הצרה באזור הישן של תל אביב, שקטה ומפחידה. ורק מכונית חדישה מזמזמת בחנייה. כשבתוכה זוג צעיר ועצבני מאד.
המעלית במבנה האבן העתיק, מושבתת. אז טיפסתי בגרם המדרגות המעוגלות מרוב זיקנה, אל הקומה הרביעית, כף יד אחת מחליקה על מעקה ברזל צבוע מחדש בצבע שמן אוף ווייט. ריח מעורב של מאפים מתוקים, אידי דלק מהגנרטור, והים המלוח, נדבק לקירות כמו טיח ישן.
ההזיה הקבועה שלי צצה: אמא שלי לפני עשרים שנה, עומדת בפתח המטבח ומתחננת שאוכל סוף סוף.
למה עיניתי אותה?

בכניסה למרפאה קידם את פני פעמון מתכתי חורק. מאחורי הדלפק ישב בחור עם שיער ארוך מאד, אחוז שעמום.
“דוקטור גרניש יאחר” אמר כשעיניו בחלון. כאילו מצפה לראות את האוטו של הדוקטור מגיע. “הוא הסתבך באיזה פקק כנראה”.
“איפה המזכירה הקבועה?” שאלתי.
“ילדה. תאומים”. הוא הסתובב באיטיות מחרידה אל מסך המחשב ”שם”?
על הדלפק הייתה קערית זכוכית עם סוכריות. לקחתי אחת, רחרחתי, והחזרתי
אמא שלי הייתה משלבת ידיים מאחורי גבה ומסתכלת עלי בעיניים חצי עצומות, אני לא זזה עד שאתה אוכל. אתה רזה כמו שלד.
”שם”?

לא אמרתי כלום.

הטלפון צלצל. הבחור הסתכל על הטלפון ולא הרים.
”שמעת שדוקטור גרניש עומד להתחתן?” אמר לי.
”זאת ארוסתו, מצלצלת כל חמש דקות. היא הייתה כמעט עיוור. והוא החזיר לה את הראייה”
הבחור פתח מגירה והוציא קוקיה מצחיקה. הוא אסף את שיערו וסירק אותו באצבעות רזות ולבנות.
”בעין אחת”. אמר כשהקוקיה תפוסה בין שיניו.
”החזיר לה את הראייה בעין אחת”? שאלתי
”לא. הייתה עיוורת בעין אחת. אשה גבוהה מאד. הדוקטור מגיע לה לסנטר”.
אמא שלי הייתה נמוכה. וכפופה מאד. הייתה מבשלת פתיתים ומערבבת ומערבבת ומערבבת.

”שם”?

דוקטור בלום בודק אותי כל שנה כבר מגיל חמש. מעולם לא איחר. האיש הזה היה שתקן ומעורר אימון. ונדמה לי שאמא שלי הכירה אותו מאיזה מקום. מאיזה עבר עלום. עיירה ישנה ברוסיה.


“הוא מתחתן. מה?” גיחכתי וצעדתי צעד לאחור.
“אין עדיין תאריך” משך בכתפיו, “אבל האשה מתקשרת כל חמש דקות”. הוא לחץ על מקלת המחשב באצבע אחת שוב ושוב, כשמשהו לא הצליח לו.
כשאמא שלי הייתה שורפת סיר בטעות. אני הייתי בורח לחצר. לא הייתי מסוגל לראות את צערה. אבצ לאכול לא הסכמתי. דווקא.

בדיוק אז נפתחו הדלתות בזעזוע. שתי נערות מצחקקות נכנסו, אחריהם אשה עם הגלה. ואחריה דוקטור גרניש בכבודו ובעצמו, בידו זר פרחים עטוף בצלופן.

“המעלית שוב מקולקלת?” אמר בקול עצוב.
”תכנס, אבינועם. אני רק מוצא כוס מים לפרחים האלה. ובא לבדוק אותך”.

הבחור עם הקוקו פנה אל האשה והעגלה. ”שם”?

רכן לעבר אוזני ואמר בקול צרוד: “איפה ציפי?” שאלה האשה.
”ילדה. תאומים”. הוא התיר משום מה את הקוקיה שלו ופיזר את השיער.
”שם”?
האשה לא שמעה היא הייתה כפופה אל התינוק בעגלה.

היא הייתה מושיטה לי כף, אמא שלי, כמו תינוק. ”רק את זה” אמרה ”אחד ודי”.

נכנסתי לחדר הבדיקות. מעבר לדלת שמעתי אותו פונה אל הנערות. ”שם”? והן מצחקקות ולא מצליחות לענות.

הדוקטור התיישב מולי והניח שקית בורקס על השולחן.
”אז איך ראייה שלך?” שאל בשקט. במבטא רוסי. דומה לשל אמא, רק בלי השין השורקת שלה.
”אני רואה הזיות” אמרתי.

”שב פה. ותצמיד מצח למכשיר”. אמר הרופא. בחוץ צלצל הטלפון. לא הרימו.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי.

הדוקטור הדליק פנס מסנוור מולי. ”תסתכל למעלה”.
”עכשיו ימינה”.
”מה אתה רואה בהזיות שלך”?

”את אמא שלי”.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי

”תכניס משהו לפה, אי אפשר ככה יותר!” הייתה אומרת כשהייתי יוצא בצהריים בלי לטעום כלום.

”דוקטור, אפשר אחד?” הצבעתי על השקית,

כשיצאתי מהמרפאה וירדתי במדרגות המעוגלות מזיקנה, לעסתי בורקס מתפורר.
ובכיתי.
”קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר”
מידי יום, באחת וחצי בלילה הוא מגיע למאפיה.
הם שומעים את צעדיו מרחוק. נגררים.
הם מביטים בו מהמרפסת. המעיל הגדול מדי, הסלים המלאים בשמאטעס, הנעליים המודבקות ברצועות סלוטייפ עבה.
הארגז מחכה לו שם. תמיד.
הוא כורע על ברכיו, פותח לצדדים את כיסוי הקרטון. ומפשפש בשאריות היבשות. מכניס לסל שלו לחמניה כמעט שלימה. חבילת פיתות פתוחה. לחם שיפון ישן וקשה כמו אבן.
אחר כך הוא קם. משפשף את ידיו זו בזו מהפירורים. ועובר ליד חלון הזכוכית.
לאט לאט
לאורך המדפים שבתוך המקרר הגדול.
עד שהוא נעצר ליד עוגת שוקולד עם אגוזים, הגבוהה והמקושטת.
הוא מניח את סליו על הארץ, ועומד שם זמן רב. כשידו השטוחה צמודה אל הזכוכית.
אחר כך הוא נוטל את סליו, וגורר את נעליו על המדרכה בקול חורק. קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
אחר כך נעלם.
והם לא מדברים. אין להם על מה. הם נכנסים הבייתה, נועלים את המרפסת, והולכים לישון.
כל אחד במיטתו.
לבד.

שמונים אוטובוסים עוברים בכביש הזה כל יום. ומכוניות לאין מספר.
זוגות הולכים במדרכה הימנית, אנשים בודדים הולכים בשמאלית.
יש צעקות
יש לחישות
מאפים יוצאים משקיות חומות מרשרשות.
פחיות נפתחות בקצף מתוק.
עסקאות נחתמות, מוצרים נרכשים, חלומות מתגשמים, אחרים מתנפצים, האור מבריק מצד לצד. הקצב דופק, הלבבות עסוקים.
השעות חולפות, אנשים מתעייפים,
הרחוב מתרוקן
החשכה יורדת
והשקט הזה, שחיכה בסבלנות.
מתחיל לזחול ולכסות את העולם.

הם יוצאים למרפסת. נשענים על המעקה. וממתינים.

קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
נשמעת גרירת הנעליים המודבקות בסלוטייפ עבה.

הוא כורע על ברכיו הכבדות ופותח את מכסה הקרטון.
ידו נכנסת פנימה ממששת.
ופתאום נעצרת.
הוא נשאר זמן מה בלי תנועה כלל.
ואז מוציא קופסת פלסטיק שקופה
ובתוכה עוגת שוקולד אגוזים, גבוהה ומקושטת.

במרפסת הם מחליפים מבט.
הוא מסתכל ימינה. שמאלה. אחורה.
ואחר כך משמיע קול מוזר.
מתרומם, ומכניס את הקופסא לסל שלו.

הוא מסתובב והולך.
וכעת, לא נשמע הקרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
רק פסיעות מדודות ומאוששות.
הוא לא מבין.
הוא כבר מזמן חדל להבין.
אבל הוא יודע לפחות דבר אחד.
הוא לא לבד.

גם אחרי שהם רואים אותו מהמרפסת, נעלם בקרן הרחוב. הם לא נכנסים הבייתה.
הם נשארים שעונים על המעקה.
זמן רב.
כי גם הם
פתאום.

לא לבד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  9  פעמים
למעלה