הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרולוג
שנים חלפו מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.
אמת. כפי שצפה מראש, שום דבר לא קל. מחליבת הפרות ועד המבטים שננעצים בו כשהוא חולף על אופניו כמו רוח בין השבילים.
אבל המשפחה שלו מוגנת. וזה העיקר.
הכל שווה בשביל לקום בבוקר אחד בהיר אל תוך השקט, להביט אל קו האור הזוהר במרחק, מעל ההרים, ולשמוע את נשימותיהם של ווינאן והילדים עולות, שלוות, לידו. הם כאן והם בסדר- יש משהו יותר טוב שראש משפחה שומרי יכול לבקש?
רגליים יחפות מכות בעפר בחוץ, ואוזניו הרגישות של ארי קולטות את הרעש בלי קושי.
רגע אחר כך דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית, וווינאן מתעוררת בבת אחת. "ארי?" היא שואלת ישנונית. "מי זה?"
ארי העיף מבטים זהירים סביב, היכן הסכין שלו?
בעיר היא היתה מונחת תמיד בהישג ידו, אבל השלווה הכפרית טשטשה אצלו אי-אלו נוהגי זהירות בסיסיים.
"תפתחו! ווין! ארי! תפתחו כבר!" הנוקש נשמע על סף בכי. מטיח את עצמו על הדלת והולם בה.
"אל תזוזי" ארי מתעורר בבת אחת לפעולה, קולו מתקשח. "הישארי כאן."
"אבל ארי!" היא קמה בעקבותיו, מתעלמת לחלוטין מהוראותיו. "זה רז!"
רז?!
הוא מרים את הבריח בתנועה חדה אחת, פותח את הדלת בפתאומיות כזו עד שהדמות הקטנה שעומדת שם כמעט נופלת אחורה.
"רזיאל?!" הוא תופס מבוהל בכתפו של גיסו בן השתיים עשרה, "רזיאל, מה קרה? מה זו השעה הזו?"
"ארי, סוף סוף פתחת" רז מתנשף, ולא נראה שבגלל מאמץ גופני.
"מה קרה?!"
הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות בוגר ולא פחדן בכלל. "כלום" הוא נשף.
כלום. ברור. ולכן דפקת לי על הדלת, היסטרי, בשעת עלות השחר.
"ממש כלום" הוסיף רז לתוספת הדגשה. "רק שבלילה" הוא נשף, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים, וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה", הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.
ליבו קופא לרגע ארוך, עוצר את זרימת הדם לאיברים. מוחו מנצל את הזמן להציף בו זכרונות, וחושך, ואימה נוראה.
"ומי נעלם?" הוא שואל בשפתיים יבשות.
הילד נושף, משתנק. "מאל".
שנים חלפו מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.
אמת. כפי שצפה מראש, שום דבר לא קל. מחליבת הפרות ועד המבטים שננעצים בו כשהוא חולף על אופניו כמו רוח בין השבילים.
אבל המשפחה שלו מוגנת. וזה העיקר.
הכל שווה בשביל לקום בבוקר אחד בהיר אל תוך השקט, להביט אל קו האור הזוהר במרחק, מעל ההרים, ולשמוע את נשימותיהם של ווינאן והילדים עולות, שלוות, לידו. הם כאן והם בסדר- יש משהו יותר טוב שראש משפחה שומרי יכול לבקש?
רגליים יחפות מכות בעפר בחוץ, ואוזניו הרגישות של ארי קולטות את הרעש בלי קושי.
רגע אחר כך דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית, וווינאן מתעוררת בבת אחת. "ארי?" היא שואלת ישנונית. "מי זה?"
ארי העיף מבטים זהירים סביב, היכן הסכין שלו?
בעיר היא היתה מונחת תמיד בהישג ידו, אבל השלווה הכפרית טשטשה אצלו אי-אלו נוהגי זהירות בסיסיים.
"תפתחו! ווין! ארי! תפתחו כבר!" הנוקש נשמע על סף בכי. מטיח את עצמו על הדלת והולם בה.
"אל תזוזי" ארי מתעורר בבת אחת לפעולה, קולו מתקשח. "הישארי כאן."
"אבל ארי!" היא קמה בעקבותיו, מתעלמת לחלוטין מהוראותיו. "זה רז!"
רז?!
הוא מרים את הבריח בתנועה חדה אחת, פותח את הדלת בפתאומיות כזו עד שהדמות הקטנה שעומדת שם כמעט נופלת אחורה.
"רזיאל?!" הוא תופס מבוהל בכתפו של גיסו בן השתיים עשרה, "רזיאל, מה קרה? מה זו השעה הזו?"
"ארי, סוף סוף פתחת" רז מתנשף, ולא נראה שבגלל מאמץ גופני.
"מה קרה?!"
הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות בוגר ולא פחדן בכלל. "כלום" הוא נשף.
כלום. ברור. ולכן דפקת לי על הדלת, היסטרי, בשעת עלות השחר.
"ממש כלום" הוסיף רז לתוספת הדגשה. "רק שבלילה" הוא נשף, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים, וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה", הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.
ליבו קופא לרגע ארוך, עוצר את זרימת הדם לאיברים. מוחו מנצל את הזמן להציף בו זכרונות, וחושך, ואימה נוראה.
"ומי נעלם?" הוא שואל בשפתיים יבשות.
הילד נושף, משתנק. "מאל".
Reactions: אא-אסתר, זהבית87, אהרן 1 ועוד 25 משתמשים28 //