הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה
כולם בבית. אי אפשר לצאת.
(בדיוק עכשיו התחשק לי לצאת לקנות נעליים.
חבל שדווקא היום אין טילים עם משלוח עד הבית.)
גם בלי מלחמה, מציאות כזו יוצרת מתיחות.
אנשים לא אוהבים שינויים בשגרה.
(כולל אלה שבחיים לא קמו לפני עשר,
פתאום מתגעגעים לזריחה במשרד.)
הרחובות שקטים. הבתים, פחות.
והתחושה? חנק.
לא בגלל הקירות, אלא בגלל שאין ברירה.
(נכון, גם קודם לא יצאנו,
אבל לפחות ידענו שאנחנו יכולים לא לצאת!)
כשכולנו סגורים יחד, כל אחד מגיב אחרת:
אחד שותק, אחד רותח,
אחת מתכנסת, אחת מתעצבנת,
ואני? אני מדברת עם הקירות.
הם היחידים שלא עונים לי.
המתח באוויר.
וגם ברצפה.
ובעיקר במקרר.
(שנפתח כל חמש דקות כדי לוודא
ששום דבר חדש לא הופיע שם מאז הפעם הקודמת.)
כשהמצב רגיש, והלבבות דרוכים,
לא זה הזמן להסביר מי צודק.
(ספוילר: אף אחד לא.)
זה לא הזמן לריב.
זה בדיוק הזמן
לשכוח למה רבנו מלכתחילה.
ומה כשלא מצליחים לשמור על שקט?
כשהטונים עולים והחביתה נזרקת?
לפעמים צריך פשוט לעצור.
או לשים אוזניות.
או לעבור לגור במרפסת (אם יש).
להבין את המצב –
זה לזכור שלא הכל אישי.
(גם אם הילד אמר לי "אמא את תמיד צורחת",
כשבסך הכול לחשתי "תוריד את הרגליים מהשולחן".)
זה הזמן לא לפחד מהתפרקות.
להרשות לעצמנו רגע לצחוק,
רגע לבכות,
ורגע להתחבק סתם כי פתאום נהיה שקט בבית.
מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה עם הקטנים,
אוכלים ביסקוויטים ומדביקים מדבקות על המצח.
(היה בזה משהו מרפא.
וגם דביק, אבל נניח לזה.)
ולמה אני כותבת את זה?
כי כבר היינו פה.
כי אנחנו עם של הלב.
כי גם אם מישהו ירד מהפסים,
(או מהכיסא, או מהשפיות הזמנית שלו)
הוא עוד יחזור.
ובתוך עמי אנוכי יושבת.
(וגם הילדים. כולם. כל הזמן. בבית.
והעמי הזה, מסתבר, גם יודע להכין פופקורן,
לצחוק פתאום, ולומר בלי מילים: "אנחנו ביחד".)
כולם בבית. אי אפשר לצאת.
(בדיוק עכשיו התחשק לי לצאת לקנות נעליים.
חבל שדווקא היום אין טילים עם משלוח עד הבית.)
גם בלי מלחמה, מציאות כזו יוצרת מתיחות.
אנשים לא אוהבים שינויים בשגרה.
(כולל אלה שבחיים לא קמו לפני עשר,
פתאום מתגעגעים לזריחה במשרד.)
הרחובות שקטים. הבתים, פחות.
והתחושה? חנק.
לא בגלל הקירות, אלא בגלל שאין ברירה.
(נכון, גם קודם לא יצאנו,
אבל לפחות ידענו שאנחנו יכולים לא לצאת!)
כשכולנו סגורים יחד, כל אחד מגיב אחרת:
אחד שותק, אחד רותח,
אחת מתכנסת, אחת מתעצבנת,
ואני? אני מדברת עם הקירות.
הם היחידים שלא עונים לי.
המתח באוויר.
וגם ברצפה.
ובעיקר במקרר.
(שנפתח כל חמש דקות כדי לוודא
ששום דבר חדש לא הופיע שם מאז הפעם הקודמת.)
כשהמצב רגיש, והלבבות דרוכים,
לא זה הזמן להסביר מי צודק.
(ספוילר: אף אחד לא.)
זה לא הזמן לריב.
זה בדיוק הזמן
לשכוח למה רבנו מלכתחילה.
ומה כשלא מצליחים לשמור על שקט?
כשהטונים עולים והחביתה נזרקת?
לפעמים צריך פשוט לעצור.
או לשים אוזניות.
או לעבור לגור במרפסת (אם יש).
להבין את המצב –
זה לזכור שלא הכל אישי.
(גם אם הילד אמר לי "אמא את תמיד צורחת",
כשבסך הכול לחשתי "תוריד את הרגליים מהשולחן".)
זה הזמן לא לפחד מהתפרקות.
להרשות לעצמנו רגע לצחוק,
רגע לבכות,
ורגע להתחבק סתם כי פתאום נהיה שקט בבית.
מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה עם הקטנים,
אוכלים ביסקוויטים ומדביקים מדבקות על המצח.
(היה בזה משהו מרפא.
וגם דביק, אבל נניח לזה.)
ולמה אני כותבת את זה?
כי כבר היינו פה.
כי אנחנו עם של הלב.
כי גם אם מישהו ירד מהפסים,
(או מהכיסא, או מהשפיות הזמנית שלו)
הוא עוד יחזור.
ובתוך עמי אנוכי יושבת.
(וגם הילדים. כולם. כל הזמן. בבית.
והעמי הזה, מסתבר, גם יודע להכין פופקורן,
לצחוק פתאום, ולומר בלי מילים: "אנחנו ביחד".)
)
Reactions: Renana K1 //