דיון סיפורו של ניק

שמעתי פעם כלל מאדם חכם, אך כנראה נטול ניסיון: "העבודה הכי טובה היא לעשות מה שאתה אוהב ולקבל על זה כסף". מכיוון שכסף רב אין לי, ועבודות רבות היו לי, גמרתי אומר בנפשי לקיים את העצה – הלכה למעשה.
חיפשתי את שאהבה נפשי; יגעתי ויגעתי, אך לא מצאתי. רשמתי לי את כל תחביביהם של בני האנוש ויצאתי לדרך. גמרתי בדעתי שתיכף ומיד אמצא לי תחביב נחמד, ואז אצחק לי כל הדרך אל הבנק.
ראשית כל פניתי לתחביב הנפוץ אצל היצורים האנושיים, הלוא הוא המוזיקה. מסתבר שהגערות שספגתי מאז ילדותי, כל אימת שחרצתי לשוני, הגיעו לי בצדק; וכנראה שטרם נולד האובייקט שיוזיל מהונו כדי ליהנות מגרוני.
הבנתי, אך לא ויתרתי. בהיגיון פשוט חישבתי שמאחורי כל זמר גדול עומד מלחין זייפן, וכך מצאתי את עצמי ישוב למרגלות פסנתר רחוב, מתאמץ לשדך תווים ליצירה. מפה לשם, אחרי מספר ניסיונות שכולם נגמרו בזמזום אותו להיט חתונות שכוח, הסקתי שגם זו לא אופציה.
לא נשברתי, ומיד פניתי ליעד הבא: נטלתי מקלדת ומסך והחילותי לכתוב שירים. הבית הראשון כבר עמד על תלו, אך ההמשך בושש מלבוא. במקום לנפק את ה"עוד יותר טוב" הבא, השתעשתי לי במשחקי מילים ומלחמות תחביר. אין צורך לציין שגם מזה התייאשתי.
חוץ ממוזיקה ישנם עוד תחומים בעולם, הרהרתי ביני לבין עצמי, והחלטתי לנסות לצייר. עם צבע ומכחול, שרבטתי קווים על הנייר, אך לנגד עיניי קיפצו אותיות כבמחול שדים; במקום יצירת אמנות, ראיתי לנגד עיניי רסיסי אותיות שניסו לחבור למילים. ניחמתי את היקום על החמצת פיקאסו המודרני, ופניתי לי לתחום הבא.
השגתי ספר מתכונים בלוי ומטונף, סידרתי על השיש ערימת מצרכים רלוונטיים ויצאתי לדרך. מה אומר לכם? ארוחה לא יצאה משם, אבל עלילה הייתה ועוד איך! גיבור הסיפור היה המטבח ששרד את התופת, והנידון למוות היה עבדכם הנאמן והמותש.
כאן כבר עצרתי לחשוב. לא ייתכן שלא קיימים עוד תחביבים וכישרונות! "תתייגע עוד מעט ותיכף תגיע אל המנוחה" עודדתי את עצמי הנוגה.
לפתע הכתה בי התובנה כברק: תכתוב! הלוא מימים ימימה העט הוא ידידי הקרוב והמילים קולחות ממני בשטף. שירבטתי לי מספר מאמרים ומעשיות והצגתי לכל ידיד ומכר. כולם גמרו את ההלל וחלקם ממש התלהבו. "איזו כתיבה מתוקה!" ציינו הקוראים, ואני, עולץ ומפזז, כבר משנן לעצמי את המימרות בגנות הקמצנות ונודר להפריש חומש מכל המיליונים שתיכף יזרמו אליי.
מבוקר עד ליל אני מקליד במרץ, החל ממאמרים על פרשת השבוע דרך טורי עומק בהגות והשקפה, וכלה בפוסטים על אקטואליה ופוליטיקה. מפעם לפעם אני מלקט חומרים משובחים ומדוור לכל פינה ומדור, די בכל אתר ועיתון. להוותי, תגובה אחת אפילו לא נקשה על דלת ביתי, למעט חבר אומלל שפתח עסק מקרטע כלשהו ונאלץ לספוג ממני עשרות מאמרים שיווקיים (בחינם, כמובן).
"אתה מוכשר ברמות, תענוג לקרוא את יצירותיך, אך אני לא זקוק לשירות כזה", הגיב לי כל מי שנחשף.
לעצמי הבינותי כלל חדש:
אם לא תעבוד - לא תוכל להאכיל את הילדים. ולכן ויתרתי על החלום. אך את כבודה של הספרות אני דורש: למה לא נמצא האדם שיתגמל כראוי אמן מילים? הרי ישנם כל כך הרבה תחביבים שמפרנסים, מה שונה כתיבה חדה ונושכת משיר קצבי או מנה טעימה?

צדק מי שאמר שהעבודה הכי טובה היא מה שאוהבים; הוא פשוט שכח לציין שצריך גם מישהו שיסכים לשלם על זה...

זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.

התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.

דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.

"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.

"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.

הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.

"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.

"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.

"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".

"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.

"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.

נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.

"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.

"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".

"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".

התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.

"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.

"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".

"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.


עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".

התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.

"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".

"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.


כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".

(כל הזכויות שמורות)

קראתי את החלק הראשון של דופליקטים ונורא התאכזבתי.
עלילה מלאת חורים וסתירות.
אשמח אם מישהו יוכל ליישב את כל האיבעיות דלהלן, או להוסיף תמיהות על הסיפור.
הבהרה קטנה: כ"כ התאכזבתי (אחרי כל הטררם על הספר) שלא קראתי את חלק ב, וייתכן שחלק מהשאלות מתורצות שם. ועדיין אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה:
א. אם אינני טועה זירו בועט איזשהו דופליקט מצוק והוא מת. היכן הסקנדר בועת האוצרים שמחוייב להציל אותו???

ב. יש למסדר כל מיני דוקלרים ואוצרים בלתי נראים שמגיעים ממקום למקום בין-רגע. למה אף אחד מהם לא יכל להגיע לזירו ולראות אותו (או לחסל - אבל זה כבר עניין אחר), וצריך שמישהו ינקסם למוח של דני (דבר שלא הצליח, כידוע, כי הוא היה סקנדר)?? למה לא פשוט 'להתעתק' לשם (או מה שלא יהיה הפועל של י. ספיר) ולראות????

ג. קייזר לא רוצה לתת לדני את המיקום של הכדור, כדי שזירו לא יחדור לו למוח (ככה כתוב) וישאב משם את המידע. איך בדיוק???

ד. ולמה בסוף הוא נותן לו את המידע???? מה עם כל הפוזה של "שבועת היורומנטום, אתה יודע"...? איפה זה נעלם??

ה. בסוף הספר, בשורה האחרונה (אאל"ט) כתוב שזירו כבר נגע פעם בכדור הטונגו!!!! אז למה הוא לא דופליקט?? ואם תרצה לומר, שהוא נגע בו פעם שניה ויצא מהמסדר, הרי שכתוב שם מפורשות שזו הפעם השניה!! אפילו נכתב ש"בפעם הראשונה הוא היה חסר את המידע מה קורה למי שנוגע בכדור". מידע? הוא הרי הפך לדופליקט! מה היה חסר בדיוק?



אם למישהו יש עוד כאלה, או תשובות, אשמח מאוד!!

קול שרשראות המתכת המקרקשות הדהד בחלל המסדרון הארוך. מנורות פלורסנט ישנות האירו חלקים ממנו, והבלטות הישנות האפרוריות ניסו לשקוע עוד כמה סנטימטרים אל תוך הקרקע. החשוד הובל במהירות, שני שוטרים אחזו בו משני צדיו. ידיו היו אזוקות אל מאחורי גבו, ומדי הכלא גירדו לו בגב.

הוא הוכנס אל תא החקירות, השוטר הימני הפעיל עליו לחץ באזור הצוואר והוא מיהר להתיישב, מחניק נאקה חרישית. השוטר השמאלי מיהר לשחרר את ידיו ולאזוק אותן מחדש אל הבליטה המתכתית שבמרכז השולחן הכבד. כעת הוא היה מאובטח. שני השוטרים טפחו על כפות ידיהם, משל הוא היה עשוי אבק כך שנגיעה בו מצריכה ניקיון יסודי. הוא בן אדם בדיוק כמוהם. אז מה אם יש לו דרכים שונות לשלוף כסף מהבנק? למה הכל חייב להיות דרך הכספומט? למה הוא צריך לשנן סיסמאות מסובכות אם ניתן לשבת לשיחה ידידותית עם פקידת בנק מבוהלת וצייתנית ולצאת עם תיק גב שחור עמוס בשטרות?!

השוטרים גם שאלו למה המפגשים התכופים שלהם, איתו, חייבים תמיד להתבצע במסגרת המשטרתית? הוא באמת נהנה לדבר איתם על פוליטיקה במהלך נסיעה סתמית לתחנת המשטרה הקרובה?

אולי הפעם הם יזכו לשמוע את התשובות האמיתיות. המפקד הורה להם לצאת עם תשובות מהחדר החשוך.

"אז מה, ירון?", פתח השמאלי.
"י-רון", הוא מיהר לתקן, "במלרע לא במלעיל".
"י-רון, בסדר", השוטר גלגל עיניים, "מה הפעם?".
"שום דבר, תגידו לי אתם".
"הנה, אבי, הוא מתחיל עם הקונצים שלו...", אמר השוטר עם הקנקן הצרפתי החום. על דש בגדו הופיע שמו בתוך תג ממותג – בן ציון ביטון.

"תשמע, חבוב", אבי התיישב על השולחן והביט במבט מתנשא על העצור, "יש שתי דרכים לעשות את זה...".
"אני מכיר אתכם ואת השיטות שלכם, נראה לכם שדדתי אתמול?".
השוטרים הביטו זה על זה במבטים לא מובנים, "הממ... כן, אתה שדדת את אתמול, זה כתוב בדו"ח".
"לא חכמולוגים", הוא צעק עליהם, "זה רק ביטוי!". הם עדיין עמדו מופתעים. "הנה. דוגמא. נראה לכם שאני כל כך פתי לחשוב שהמראה על הקיר מראה רגילה? אני יודע שהיא שקופה ושאתם מצלמים אותי מאחוריה...".

הם הביטו על המראה, הביטו עליו, הביטו שוב על המראה ושוב עליו. "אבי, לך תוריד את המראה". אבי הוריד את המראה וחשף מאחוריה קיר לבן שראה ימים טובים יותר. "למה אתה חושב שנצלם אותך מאחורי מראה?", בן ציון שאל בנינוחות, "יש מעליך מצלמת אבטחה...". י-רון הביט מעליו וראה שהצדק עם השוטרים.
"אוף", רטן לעצמו במחשבתו, "הם כבר התחילו עם הטריקים שלהם".

"תראה י-רון", בן ציון התיישב על אחד משני הכיסאות שמולו, "אני אהיה, מה שנקרא, השוטר הטוב, המתחשב, הנחמד, ה...", הוא חיפש דימויים נוספים, "אני אהיה השוטר הטוב".
קול סטירת לחי מצלצלת ואחריה צפצוף באוזנו של ירון נשמע, ככל נראה, בצידו השמאלי, ולאחריו צעקה, "ואני אהיה השוטר הרע".
"אגב, אתה יכול לקרוא לי בנצי".

"אני שומר על זכות השתיקה", ירון החליט לדבוק בקו ההגנה שהציב לו עורך דינו, "אני דורש שיחה לעורך דין שלי".
"עורך דין? שלך?", אבי התקצף, "מה אתה ראש הממשלה? אולי גם נפנק אותך במסאז' ודגים ברגליים... כאן אנחנו שואלים את השאלות ואתה עונה את התשובות, אחרת – אין על מה לדבר!".

"אבי, אבי", בנצי היסה אותו, "תירגע. ראה ירון, אני בעדך". ירון הביט בו במבט חלול. "אנחנו רק צריכים ממך כמה הוד-".
דלת החדר נפתחה ולתוכה נכנס צעיר, כובע משטרתי לראשו, אך בגדיו רחוקים מלהיות מזוהים עם המשטרה. הוא אחז בסיגריה מעשנת ובידו השנייה בכוס קפה.
"יאללה חבר'ה, תורי. צאו להפסקת סיגריה".
"לא תודה, אני לא מעשן", בנצי התנצל, ואבי שאל קצרות, "מי אתה?".

"אני אורי. אני עכשיו לוקח את העניינים לידיים, אני מודה לכם על הזמן שהקדשתם".
"אבל מ-מה?".
"בהצלחה, יש בחוץ בורקסים, תזדרזו שלא יגמרו לכם", אמר אורי והחל לדחוף אותם בעדינות אל מחוץ לחדר, כשסיים נעל את הדלת והתנשף. "איזה נודניקים, נכון?".
ירון הביט עליו במבט חשדן.

אורי ניגש אל ירון והושיט לו סיגריה חדשה, "קח, אתה מעשן?". ירון בתגובה נטל את הסיגריה בין אצבעותיו, ואורי הדליק אותם. לאחר כמה שאיפות, אורי הניח את רגליו על השולחן, לגן לגימה מהקפה המתקרר ואמר: "נעים להכיר, אורי".
"אני י-רון".
"איזה י-רון? אתה קשור לעזרא? החמולה של שמעונוב?", אורי מיד נדלק.
"לא, איזה, אני עובד לבד...".
"וואלה, אתה נראה כמו אחד שמנהל עסק...". הוא המתין לתגובתו של ירון. "מה יש? בלעת את הלשון?".
"אתם המנאייכ, אתה חושב עשו אותי מסוכר? מה, אני לא מכיר את הטריקים שאתה עושה לי? לך, לך תקרא לחברים שלך, חבל על המאמץ שלך".

"אוי, אוי, אוי ירון", הוא נאנח וגיחך בחיוך, "למה להתחיל ככה?". הוא שאף שאיפה נוספת מהסיגריה ואז שלף את הסמרטפון שלו והפעיל סרטון. מוזיקה דרמטית-תאגידית נשמעה, וקול של קריין מקצועי החל לספר על השינויים החדשים במשטרה. אורי דילג כמה שניות ולבסוף סיכם, "בקיצור, נעים להכיר, אני השוטר הסבבה".
"מה זה השוטר הסבבה?", ירון תמה. "אח, עוד פעם עושים ממני צחוק".
"אה", עיניו של אורי ברקו, "טוב ששאלת. החלטנו, כאן במשטרה, ליצור את השוטר החדש – 'השוטר הסבבה'. שוטר שמבין אותך, שוטר שבעדך, שלא בעדך – מה שרק תבחר. אני כאן כמו חבר שלך".
"חבר שלי לא היה מדבר איתי כשאני אזוק".
"צודק", אמר אורי ושלף מפתח קטן מכיס מכנסיו, באמצעותו התיר את האזיקים. ירון שפשף את כפות ידיו הכואבות והביט במבט מבולבל על אורי.
"ראית את המשחק האחרון?".
"כן".
"גועל נפש, למה משלמים לכם, הייתם יכולים לעשות את המהפך של העונה...".

*

וכך נרקמה חברות מעניינת בין השניים. אורי שיתף ירון בחדשות מעולם הפשע, הפלילים, הברונזה, האופנה, הגבייה, החירטוטים, הפוליטיקה והמשטרה, וירון התרברב במעשים שונים שעשה. הם עישנו ביחד, צחקו, ושמרו על קשר קרוב.
אט אט י-רון נפתח יותר ויותר, הוא התרצה והודה בעבירות המיוחסות לו ואף התנהג בנימוס בבית המשפט.

אורי היה בא לבקר את ירון בכלא, מביא לו עוגיות וסיגריות, ויחד הם היו מתעדכנים במה חדש בעולם הפשע.
עד שיום אחד, ירון שאל אותו, "תגיד אורי, אתה שונה מכל המנאייכ כאן, איך זה? מה, אתה לא שוטר אמיתי?".
אורי חייך, לגם מהקפה, ואמר:
"אני עובד על זה. הגשתי קורות חיים. בינתיים אני פשוט בא עם כובע ונכנס לחדרי חקירות. איכשהו זה תמיד עובד".