עם כלביא, מבצע מוצלח או ניצחון טוטאלי? שאלה שלא תוכרע במבצע עצמו, אלא רק לאחריו
מאת
@אפרסמון2
דומני שיש עדיין איזשהו ויכוח האם מבצע "חיצי הצפון" בלבנון הוא הצלחה גדולה. כלומר אין חולק על כך שמבצע הביפרים וחיסול נאסרללה ועוד היו מוצלחים מאוד, אבל היו שחשבו שצה"ל עזב מהר מידי, ובלי לדאוג לאזור בטחון מספק.
לדעתי לפחות המדובר בהצלחה גדולה, לא בגלל המבצע - אלא דווקא בגלל מה שלאחריו.
ובשביל להבין את זה, צריך לעשות קצת זום אאוט על המצב הבטחוני בחזית הצפונית.
אפשר לסכם , שמאז תחילת התפחתות קיני הטרור בלבנון, היו שלשה תקופות.
התקופה הראשונה - בין מלחמת לבנון הראשונה לנסיגה מלבנון, מוגדרת "כיבוש".
חיילי צה"ל וצד"ל שלטו בדרום לבנון על הקרקע. השליטה הזו, כמובן, תרמה רבות לבטחון תושבי הדרום, אבל בו במידה סיבכה את צה"ל והעמידה את החיילים כברווזים במטווח.
התקופה השניה - בין הנסיגה מלבנון עד חצי הצפון - מוגדרת "אנחנו פה הם שם".
צה"ל וכוחות הבטחון עוזבים לחלוטין את לבנון, תוך רמיה עצמית שיהיו אחרים שידאגו להפסקת התעצמות חיזבאללה, כגון "החלטת האו"ם 1701" "צבא לבנון" "יוניפי"ל" ועוד הבלים כאלו.
כאשר חיזבאללה מחליט שהוא תוקף, מה שקרה בעיקר ב2006 בחטיפת החיילים - נכנסים למבצע, ואז "מכים אותם עד שהם יהיו מורתעים", ובתום המבצע עוזבים לחלוטין את השטח, וחוזרים ל"אנחנו כאן הם שם". חיזבאללה מתעצם שוב, מכה שוב, וחוזר חלילה.
התקופה השלישית - לאחר חיצי הצפון - מוגדרת "אחריות ישראלית לאי התעצמות של חיזבאללה".
זה השינוי המשמעותי במבצע חיצי הצפון. לא במבצע עצמו, אלא בזה שמאז המבצע, צה"ל וכוחות הבטחון מוודאים בעצמם את אי התעצמות חיזבאללה. זה שמדינת ישראל הצליחה לשכנע, בכוח ובדרכים דיפלומטיות, את כל הנוגעים בדבר, שמעתה צה"ל יפקח בעצמו על החיזבאללה - זהו הניצחון הגדול. (הגורמים הנוגעים בדבר ארה"ב והעולם, ממשלת לבנון, ומדינת ישראל עצמה...)
כמובן שהתקופה הקצרה שעברה מאז סיום "חיצי הצפון" לא מאפשרת לקבוע בוודאות שהמדיניות הזו מצליחה, בס"ד. אבל התקיפות החוזרות והנשנות של צה"ל, בשילוב מה שידוע לנו על החדירות המודיעינית העמוקה של המוסד בלבנון, מאפשרת לקוות שיש בה מידה רבה של הצלחה, ושחיזבאללה אכן לא מתעצם מתחת לאף.
למעשה, המדיניות הזו, של "אחריות צה"ל לאי התעצמות גופי הטרור", מיושמת היום בכל החזיתות: ביהודה ושומרון עוד ממבצע חומת מגן, בסוריה כבר שנים ארוכות, מאז היחלשות משטר אסאד, ועשרת מונים אחרי נפילת המשטר, ובעזה - למעשה זהו היעד הסופי של חרבות ברזל, שצה"ל ישלוט צבאית על כל המרחב, ויפקח שאף ארגון טרור לא מתעצם ומשיג נשק.
את כל זה כתבתי בעיקר כהקדמה, בשביל לתאר את השאלה הגדולה שעומדת כעת על הפרק, לקראת סיום המלחמה עם איראן. וזאת בהנחה המסתברת שהשלטון באיראן לא עומד ליפול בתקופה הקרובה.
הרי כמה שלא יהיה גדול ההישג, הן בתחום הגרעין והן בתחום הטילים - הוא לא יהיה בגדר "אל חזור".
וזו השאלה הגדולה שעומדת כעת על הפרק. האם מדינת ישראל תצליח להגיע להישג הגדול הזה, שכל הגורמים הנוגעים בדבר, הן ארה"ב והעולם והן ישראל עצמה, יכירו החל מעתה בזכותה של ישראל לכסח את הדשא באיראן.
הרי מסלול ישיר לאיראן - יש כבר. טייסי חיל האוויר כבר טסים אותו בעניים עצומות...
ובכן, האם החל מהיום,
תחילת ייצור של כור גרעיני, או של טילים בליסטיים, כבר תהיה סיבה מספקת לגיחת הפצצה? שלא לדבר על מה יקרה אם בעוד תקופה יגלו, למשל, את מקום מחבואם של כמות מסוימת של אורניום מועשר? האם ישראל תקפיד לשמר מכאן והלאה את העליונות האווירית באיראן?
זו בעיני השאלה הכי משמעותית בסיפור. והיא זו שמבדילה בין מבצע מוצלח ביותר, לבין ניצחון מזהיר וטוטאלי על ממשלת הרשע של איראן.

Reactions: מה חובתו בעולמו1 //