סיפור היסטורי המשלב מתח ורגש.
ואם אתם אוהבים שילובים (כמוני), אתם מוזמנים לקרוא ולהעיר (אפשר גם להחמיא
).
פרולוג
החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.
צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.
אבל רק לרגע.
כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.
ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.
בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.
נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."
הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.
הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."
נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.
"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."
הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."
הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.
סמיכה.
הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.
אשמח להערות והארות.
וכן אשמח לדעת האם להמשיך את הסיפור.
הנושאים החמים
Reactions: אני נגד, בדרך לאיור ו-נהר זורם3 //