סיפור בהמשכים סודות מן החדר

  • הוסף לסימניות
  • #81
וואו איזה סיפור!!
הוא מקורי ומיוחד, יחד עם זה שהוא כל כך סיפור מהחיים! זה שילוב די נדיר לדעתי.
מרתק, נוגע ללב ולנפש וכתוב מדהים ומיוחד!

מסתבר שגיבורים חיים רק בירכתי המח. מטיילים בדמיונות.-
משפט גדול שאהבתי
האמת שקלעת.
בכללי, רוב בני האדם יתעניינו בנסתר. במה שהתאמצו להסוות מהם. זה טבעי ולגיטימי לחלוטין. ולכן הרבה פעמים, אנשים מהסוג הזה יתעקשו לגלות הכל הכל. וורק אם יראו שאין בזה ממש, יחזרו לנתיב הבטוח והמוכר.
אוי, למה גילית???
הרי אמרת ש:
בכללי, רוב בני האדם יתעניינו בנסתר.
:cool:
 
  • הוסף לסימניות
  • #82
וואו איזה סיפור!!
הוא מקורי ומיוחד, יחד עם זה שהוא כל כך סיפור מהחיים! זה שילוב די נדיר לדעתי.
מרתק, נוגע ללב ולנפש וכתוב מדהים ומיוחד!
תודה רבה, שמחה לשמוע.
אוי, למה גילית???
האמת שלא ניראה לי שגיליתי. ז"א לא נראה לי שיש לכם סיכוי לדעת מה ההמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
הרבה זמן שלא העליתי פרק נוסף. ואת האמת, שאפילו אני לא מאמינה שהוא הגיע בסוף. אבל הנה, הוא ממש כאן אשמח לשמוע ממכם!.



בזמן שחברות שלי דנו איזה מקצוע הכי כדאי להן ללמוד, ולמה לא ראוי לאף בחור לדרוש הון תמורת טבעת - אני בהיתי בכיפת השמים, מחפשת את הגבולות בין הכוכבים.

בפעם המי יודע כמה שאלתי את אלוקים מה רוצים ממני כולם. לא הבנתי איך אפשר לבחור מקצוע לעתיד אם אני עדיין שקועה בעבר, מחפשת את עצמי בהווה. לא הצלחתי לחשוב על בית משל עצמי כל עוד הנשמה שלי עוד לא מצאה קורת גג. כבר שנים שהיא נודדת בין חלונות, מחפשת שייכות.

שנת הלימודים החלה ואני נותרתי עוד בשנה הקודמת.

אמא לא יכלה לשאת את המציאות הזו, התחננה שאמצא מקום אחר: רק לא בבית. חברות ובני משפחה הפצירו בי שאקח אחריות, אמצא כבר את עצמי.

ואני רק הבטתי בהם בעיניים עגולות ושותקות כמו ילדה קטנה שנפלה לבור, וכולם צועקים לה מבחוץ "נו, תצאי כבר!!" והיא מביטה בהם מלמטה, מהמקום הנמוך ביותר על שפת הבוץ, ומחייכת חיוך מר. לא אומרת: 'גם אני רוצה לצאת מכאן! תוציאו אותי. בבקשה!"


בשבוע הראשון השהות בבית הייתה נחמדה. שום שעון לא ניסר את אוזני בשעה רבע לשבע בבוקר. אף מורה לא עמדה בפתח הסמינר, דרשה שאסגור כפתור או אוריד עגילים.

קמתי הרבה אחרי קונצרט התרנגולים וסימפוניית הציפורים. הכנתי חביתות בשעה אחת עשרה בבוקר ששיר על שפתי ושיירי שינה עדיין דבוקות לעפעפי.

התמכרתי לעולם שהכרתי. עולם בלי גבולות ובלי כללים. בלי משמר ובלי חיילים.


עולם שרגע אחד יש בו הכל, וברגע שלאחר מכן אין בו כלום.

ככל שעברו הימים הבנתי שאני כבולה בתוך עצמי. הייתי הסוהר. הייתי גם האסיר. לא יכולתי לשחרר את עצמי.
שנאתי את המיטה, את השמים שהתחלפו רק לשני גוונים. ויותר מכל - את המלחמות עם ההורים.
הבית הפך לשדה הקרב. הצעקות, הוויכוחים אל תוך הלילה. המשפטים שלא הייתי צריכה לומר. המילים שלא הייתי צריכה לשמוע. הכל היה שם, בתוך ארבעה קירות שמחצו אותי.

# # #

אחרי שבועיים שבהם הכרתי כל משבצת בבית, וידעתי בעל פה איזה מאכלים נמצאים על כל אחד ממדפי המקרר - הציעה לי שכנה לעבוד איתה ב"שמלה לכל בת".
תפסתי את ההצעה הזאת בשתי ידיים רועדות, וניגשתי איתה להורים.

חיפשתי הזדמנות שהם ישבו ביחד על כורסא בסלון או על כיסא במטבח. ידעתי שהם צריכים להיות במצב רוח טוב. אחרת, שום דבר לא יקרה.

בסוף תפסתי אותם בשיחת סוף -יום במרפסת. כפות ידיהם נכרכו סביב ספלי קפה רותחים ורגליהם נחו זו על גבי זו בתחושת רוגע. השמים היו צפופים בכוכבים. וצינת הסתיו נתנה את אותותיה על שולי בגדיהם.

זה היה רגע קסום. רגע של סוף יום. רגע שידעתי שאני עתידה להרוס בעוד שניות מספר.
נכנסתי באיטיות אל המרפסת. הידיים שלי רטטו, החבאתי אותם מאחור. השפלתי את האישונים לכפות רגלי היחפות ואמרתי: "רציתי להודיע... אממ.. כלומר לומר שאם לא מצאתי מקצוע, אז אני מעוניינת לפחות לעבוד. להרוויח קצת כסף".


ברגע אחד התחלפה הבעת פניהם. כאילו אי מי לחש באוזניהם שבספלי הקפה שלהם חבוי סם שעתיד ליטול מהם את חייהם בעוד שניות מספר.

אבא היה הראשון שקם. "עד איפה את רוצה לרדת, אפרת? עד היכן?"

"מה הקשר לרדת?", עיקמתי אף. "לעבוד בחנות זה לרדת?! זה חנות חרדית בכלל. כל העולם החרדי קונה משם בגדים!"

"זה הרבה יותר מזה", הצטרפה אמא. "תביני, ברגע שאת לא נמצאת במסגרת, זה רק עניין של זמן עד שתרדי לגמרי. ואני לא רוצה לתת לך דוגמאות, את יודעת היטב על מה אני מדברת".

"ציפורה מנשה זו דוגמא קיצונית", אמרתי בלי לחשוב פעמיים. "לא כל מי שעוזבת את הסמינר והולכת לעבוד בסופר תהפוך לדתיה לייט אחרי חודשיים".

"אפרת, הויכוח נגמר כאן!", אמרה אמא בעיניים מצומצמות. מהמבט שלה הבנתי: 'לא רוצה לשמוע ממך מילה נוספת על ציפורה מנשה'.

"אוף, נמאס לי כבר!", מתוסכלת הסתובבתי לאחור. רק הגב שלי העז לומר להם: "לא מסוגלת להישאר כאן. אפילו לא עוד רגע נוסף".


# # #

עליתי אל חדר השינה. המיטה שלי נשארה בדיוק כשם שהשארתי אותה. ככה: עם הכפלים על הסדין והשמיכה המגולגלת. לו היה לה פה, למיטה שלי, הייתה מקיאה אותי כבר מזמן. צועקת לי: תקומי כבר! תתעוררי על החיים שלך!"

פסעתי באיטיות אל החלון הגדול סמוך למיטתי. רק שם הצלחתי למצוא קצת נחמה.
היה ריח של סתיו באוויר. וים של כוכבים בשמים. לקחתי את העט וניסיתי לכתוב משהו לאלוקים. כתבתי לו "אני לגמרי מבולבלת. קשה לי מדי", ומחקתי. כתבתי לו "אבא, אני מרגישה ריקנות", וקשקשתי.

תלשתי את הדף, וזרקתי אותו לפח. אפילו להביע את עצמי אני לא יודעת.

המשכתי להביט ביופיו של הלילה. בקסם של הנקודות הזוהרות ששיבצו את השמים. ופתאום, מבלי שאזמין אותם, הם הגיעו. הזכרונות. זכרונות מהסוג המצליף, המכביד. אלו שלא שייכות רק לעבר, אלא גם להווה ולעתיד.


ראיתי ילדה בת חמש ששכחה לברך על התפוח. רועדת היא רצה לחדר. מעכה פרצוף בכרית. התחננה לאלוקים שהיא לא רוצה להיות בגיהינום. הביטה בעיניים של אמא - ראתה בהן אכזבה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה, עוצמות עיניים, מברכות בקול. הבטתי בעיניים של אמא - ראיתי בהן הערצה.

ראיתי ילדה שפותחת סידור. שעתיים. נרדמת באמצע ה"קורבנות". מבוהלת היא התעוררה אחרי דקתיים. הביטה בעיניו של אבא - ראתה בהן החמצה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה. יושבות מול סידור, מתנדנדות. הבטתי בעיניים של אבא - ראיתי בהן תקווה.

הגרון שלי היה יבש. ירדתי עם המחשבות שלי למטבח. פתחתי את המקרר ומזגתי כוס מים. ואז שמעתי קול מוכר גולש מחדר השינה ומגיע עד אוזניי. "אבל למה? למה תמיד היא חייבת לצאת דופן? תראה את אחיות שלה, למדו בסמינרים הכי טובים, נשואות לתלמידי חכמים. הקימו בתים לתפארת".

"מאז שהיא הייתה קטנה, היא הייתה כזאת", כך אבא. אנחה מלווה את קולו.

רעד חלף בגבי. הרגשתי אותו מכווץ לי את החוליות. המים שבכוס שלי רטטו.

עליתי חזרה אל החדר. לאט.

לקחתי שוב את המחברת וכתבתי באותיות רועדות: "ילדים הם לא הזמנת TAKE AWAY. אם ההורים שלי היו בוחרים לאמץ ילד, ההזמנה האחרונה שהם היו עושים - זו אני".

קראתי שוב ושוב את המילים, תחמתי אותם במסגרת. לא קשקשתי. לא רציתי למחוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
תודה רבה על התגובות.
תגידי לי שהמצאת א ת זה ואין באמת הורים כאלה...
כפי שכבר כתבתי, לא הכל בסיפור מדויק. אחרי הכל לא אני זו שחוויתי את הסיטואציות הללו ולכן אין לי באמת דרך לדעת מה בדיוק היה שם. אבל לצערי שמעתי על דברים גרועים יותר.

ולא שהם רעים, ההורים של אפרת. ולא שיש דבר כזה בכלל הורים רעים. דווקא בגלל שהם אוהבים אותה - הם מודאגים כל-כך. הם מפחדים לאבד אותה.
אני אשמח לשתף בתהליך של הפרק הזה כי היה לי קצת קשה לכתוב חלקים ממנו. (לא קושי טכני. בהזדמנות שיהיה לי זמן אפרט למה כוונתי)


בינתיים, אשמח לשמוע ממכם לאן אתם צופים שהעלילה תתפתח מכאן? מה אתם צופים ומצפים לגבי ההמשך?

כמובן שאפשר גם ביקורת לגבי מה שנכתב: לאיזו התפתחות לא ציפיתם, מה לא היה צפוי מבחינתם

מחפשת שייכות.
לא כל-כך הבנתי את הטעות. אשמח להסבר.

ושוב, תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
כמובן שאפשר גם ביקורת לגבי מה שנכתב: לאיזו התפתחות לא ציפיתם, מה לא היה צפוי מבחינתם
האופי שלה לא מאד מסודר. לפעמים היא כאילו רוצה לבעוט בהכל, ילדה חוצפנית שעושה או רוצה לעשות דווקא.
לפעמים סתם מסכנה שלא יודעת מה רוצים ממנה ומה היא רוצה מעצמה.
יכול להיות אחת שהיא שניהם אבל מאוזן יותר. לא רגע בלבול ושניה אחכ התחצפות איומה של נושרת+.
ולא שהם רעים, ההורים של אפרת
לא התכוונתי רעים. התכוונתי חסרי כל הבנה בסיסית בחינוך וחסרי שכל במידה כזו או אחרת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #90
האופי שלה לא מאד מסודר. לפעמים היא כאילו רוצה לבעוט בהכל, ילדה חוצפנית שעושה או רוצה לעשות דווקא.
לפעמים סתם מסכנה שלא יודעת מה רוצים ממנה ומה היא רוצה מעצמה.
חיכיתי להערה הזאת ואולי זה קשור לשיתוף בתהליך שרציתי לכתוב.


קחו למשל את הקטעים האלו:

ברגע אחד התחלפה הבעת פניהם. כאילו אי מי לחש באוזניהם שבספלי הקפה שלהם חבוי סם שעתיד ליטול מהם את חייהם בעוד שניות מספר.
"מה הקשר לרדת?", עיקמתי אף. "לעבוד בחנות זה לרדת?! זה חנות חרדית בכלל. כל העולם החרדי קונה משם בגדים!"
"אוף, נמאס לי כבר!", מתוסכלת הסתובבתי לאחור. רק הגב שלי העז לומר להם: "לא מסוגלת להישאר כאן. אפילו לא עוד רגע נוסף".
זה קטעים שהיה לי ממש קשה לכתוב. נתחיל מהתיאור של הסם שחבוי בתום ספלי הקפה ועד לתגובה הלא רצונית לסירוב המאד לגיטמי של ההורים.

יהיה שייקראו את הסיפור ויחשבו שהכותבת מצדיקה את ההתנהגות של אפרת ולא מקבלת את הדרך של הוריה.

כמעט מחקתי את הקטעים הללו עד נזכרתי שאני מעבירה את הקול של אפרת ולא את הקול שלי. ומהנקודת מבט של אפרת זה הכי לגיטימי שההורים שלה יתנו לה כל מה שהיא מבקשת.

אם תשימו לב, בפרק הנוכחי אפרת חוצפנית יותר מהפרקים הקודמים. אבל זה התפתחות שהיא עברה מפרק- לפרק
מזמן - לזמן.
בפרקים הבאים אפרת לא תהיה חוצפנית פחות. וזה כי היא עוברת תהליך מסוים של מרדנות עם עצמה.
ואולי זה מה שהכי חיבר אותי לסיפור הזה: הכנות. היא לא מושלמת עכשיו, היא לא הולכת להיות מושלמת בעתיד.
וככה אני אוהבת אותה: חסרה. כי אם יש משהו שתמיד הפריע לי בסיפורים, זה דמיות מושלמות.
בני אדם לא מושלמים. גם הדמיות לא.

ושוב, אשמח לשמוע לאן אתם צופים שזה יתפתח מכאן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
בכללי, מה שניסתי להעביר בפרק הזה, זה הפחד. הפחד לעמוד מול ההורים ולומר להם במילים הכי פשוטות. "אני לא כמוכם". "אני לא מי שאתם חושבים שאני".

זה מאוד חשוב,
גם בעולם תוכן אחר.

זה יכול לקרות לבת להורים קנאים להתפתחות אקדמאית או מוזיקלית ששרטטו לבת מסלול חיים שלם,
או לנערה חוזרת בתשובה,
או בת לטבעונים/צמחונים,
או בת מפוזרת למשפחה חולת נקיון או להיפך.

בכל צומת שבה הבת עוד תלויה בהורים, ובשידוכים זה בולט וטוטאלי, זה מחמיר את ההרגשה והצורך.

זה יכול לקרות לבת שהחליטה לא לקחת כסף מההורים,
החליטה לצאת לעבודה ובבית לא נהוג,
החליטה להשתדך עם עדה אחרת או מגזר אחר,
החליטה להתלבש מאוד מודרני (אבל מכסה היטב) ואין לה עוד כסף משלה,
וכן על זו הדרך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
זה מאוד חשוב,
גם בעולם תוכן אחר.

זה יכול לקרות לבת להורים קנאים להתפתחות אקדמאית או מוזיקלית ששרטטו לבת מסלול חיים שלם,
או לנערה חוזרת בתשובה,
או בת לטבעונים/צמחונים,
או בת מפוזרת למשפחה חולת נקיון או להיפך.

בכל צומת שבה הבת עוד תלויה בהורים, ובשידוכים זה בולט וטוטאלי, זה מחמיר את ההרגשה והצורך.

זה יכול לקרות לבת שהחליטה לא לקחת כסף מההורים,
החליטה לצאת לעבודה ובבית לא נהוג,
החליטה להשתדך עם עדה אחרת או מגזר אחר,
החליטה להתלבש מאוד מודרני (אבל מכסה היטב) ואין לה עוד כסף משלה,
וכן על זו הדרך...
זה נכון.
השאלה איך הציבור שלנו "יאכל" ספר כזה שיכול להתפרש ממנו שההורים לא בסדר. שהם קיצונים מדי. שהם מאמללים את הילדים שלהם. זה משהו שלא מצאתי בכלל בספרות החרדית כי יש את העניין של כיבוד הורים וכו'
אבל זה כן משהו שהייתי רוצה לקרוא.
גם לגבי נוער מתמודד, הייתי רוצה שיציגו לי את המריבות עם ההורים כמו שהם. ככה: עם הצעקות, והאיומים לעזוב את הבית. זה משהו שתמיד היה חסר לי.

בקיצור, הייתם קונים לילדה שלכם ספר כזה או שזה נראה לכם לא חינוכי?
לפי מה שקראתם עד עכשיו לאיזה כיוון נראה שאפרת הולכת?

יעזור לי לשמוע את הדעה שלכם לצורך המשך התפתחות הסיפור.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #94
לפי מה שקראתם עד עכשיו לאיזה כיוון נראה שאפרת הולכת?
לדעתי לכיוון של התחזקות. היא הולכת להתנתק לזמן מה מכל מה שלמדו אותה, ולגלות את הקב"ה ממקום של אהבה. למצוא את המקום של אפרת בעבודת ה'.
קשה לי להגדיר את ה"מרידה" שלה בשם: מרידה, היא בסך הכל שואלת את עצמה את מה שכל אחד אמור לשאול את עצמו בגיל כזה או אחר: מי אמר שכל מה שעשיתי עד עכשיו נכון? מי אמר שהדרך של ההורים שלי, עליה גדלתי, נכונה?
עכשיו היא הולכת לחפש תשובות, למצוא אותן בס"ד, ולהתחבר חזרה ממקום שהוא לא: "מצוות אנשים מלומדה", אלא אהבה, שמחה וחיבור.
זו ההתרשמות שלי מאפרת.
בקיצור, הייתם קונים לילדה שלכם ספר כזה
לפי זה, בוודאי שכן.
לפי העניין של כיבוד הורים, הייתי מוסיפה (אם זה מתאים לאפרת) לפחות איזה חשבון נפש קטן של: איך דיברתי להורים שלי?! זה כל כך לא בסדר. ואם זה לא מתאים למצבה כרגע, הייתי רוצה בספר לראות בתחילת או בסיום פרק כזה הערה של הסופרת על כך שאפרת לא מתנהגת כלפי הוריה בצורה ראויה בפרק זה, ונקווה שבפרקים הבאים...
משהו כזה.
ושוב תודה על הסיפור הזה! כמו שאמרת, סיפור כל כך נצרך, אבל צריך כל כך הרבה רגישות בשביל לכתוב אותו- בדיוק כמו שיש בך ובכתיבה המיוחדת שלך. תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #95
זה נכון.
השאלה איך הציבור שלנו "יאכל" ספר כזה שיכול להתפרש ממנו שההורים לא בסדר.

מי אמר שהורים לא מסדר?
אם הם חולי נקיון הם לא בסדר?
אם הם מפוזרים הם לא בסדר?
אם יש עיקרון שלפני סוף סמינר לא יוצאים לעבוד הם לא בסדר?
אם היא רוצה לעבוד בגיל 19 היא לא בסדר?

אולי זה ענין של גיל,
אבל ללא ספק אלו החיים:
מורכבים.
אנשים שונים,, דעות שונות, בית אחד.
לרוב תלויים בהורים בכסף,
לעולם תלויים בהם בשידוכים.

אפשר להדהד מורכבות. ואומץ.
ותהליכים פנימי של גיבוש עצמי עם הבנת המגבלות החברתיות (ה-אולי זמניות)
והבנת השני (אחרי שנוצר מרחק)
ולעולם צריך להגיד, כסופר ירא שמים,
שגם דרך התבטאות וכבוד לשני היא פרומקייט.

הורים בסיפור מונעים הרבה מבהלה,
אין הרבה חינוך.
תני לזה תיווך,
זה יוריד קצת מהקונפליקט של אפרת ומהקונפליקט הזדהות איתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #97
האופי שלה לא מאד מסודר. לפעמים היא כאילו רוצה לבעוט בהכל, ילדה חוצפנית שעושה או רוצה לעשות דווקא.
לפעמים סתם מסכנה שלא יודעת מה רוצים ממנה ומה היא רוצה מעצמה.
יכול להיות אחת שהיא שניהם אבל מאוזן יותר. לא רגע בלבול ושניה אחכ התחצפות איומה של נושרת+.
אני ראיתי את זה דווקא בתור מבט אוטנטי מאוד. ההבדל בין המישור הפנימי לחיצוני שלה היה כבר בהתחלה.
בתחילת הסיפור רואים בתודעה האישית שלה שהיא מרגישה בהצגה, והעולם לא מכיר אותה באמת.
גם ההתנהגות שלה עכשיו לא הולכת בקו ישר עם החשיבה. בראש היא לא ילדה רעה ופורצת גדר. בראש היא ילדה טובה שיש לה רצונות וכאב גדול. כמו שאומר הפתגם העתיק והוותיק 'אין ילד רע יש ילד שרע לו' :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #98
בקיצור, הייתם קונים לילדה שלכם ספר כזה או שזה נראה לכם לא חינוכי?
ספרים על נוער נושר לפעמים מיועדים נטו למבוגרים.
אם זה מיועד לנוער זה צריך להיות זהיר זהיר ועם אמירה ברורה מאוד. לפחות בשביל שיתקבל בציבור בלי ביקורת רבה מידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #99
ספרים על נוער נושר לפעמים מיועדים נטו למבוגרים.
לדעתי סיפור כזה יכול להתאים גם וגם. ז"א גם לנשים וגם לבחורות. אבל בגלל שאפרת כאן היא הדמות הראשית ומציגים את הסבל שלה, אני חושבת שבחורות יתחברו יותר. אבל יכול להיות שאני טועה. (תתקנו אותי אם כן :))


ספרים על נוער נושר לפעמים מיועדים נטו למבוגרים.
מכירה ספרי עלילה על נוער נושר? (לא ספרי הדרכה כמו בוסר המלאכים וכו') אם כן, אשמח לשמוע שמות של ספרים כאלו כי אני לא מצאתי. ובמה שכן יצא לי לקרוא הציגו את הנושא בצורה מעוותת למדי...כאחת שיצא לה לחקור את הנושא ועדיין חוקרת, קשה לי לקרוא ספר שאחרי חודשיים מההידרדרות הבחור חוזר לישיבה.
כמעט ואין דברים כאלו במציאות.
 
נערך לאחרונה ב:
כאילו אי מי לחש באוזניהם שבספלי הקפה שלהם חבוי סם שעתיד ליטול מהם את חייהם בעוד שניות מספר.
המשפט הזה אחד הדברים!
ציורי לגמרי ומקורי.

הדמות של אפרת מאד מאד אותנטית,
התהליך מאד מובנה בלי ניסים והצגות.
כל הכבוד על זה!!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
שלום לכולם,

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שעבדתי עליו המון זמן, ולבקש את העזרה והמוח של חברי הפורום.

כולם מכירים את האתגר של ניהול תקציב משפחתי. אבל כשמדובר במשפחה החרדית, האתגר הזה כפול ומכופל: שכר לימוד, הוצאות חגים שמכפילות את עצמן, קופות וגמ"חים, הכנסות מגוונות (משכורות, מלגות כולל, קצבאות), וכמובן - ההיערכות לשמחות.

אקסל זה נחמד, אבל זה דורש המון עבודה שחורה והרבה פעמים אנחנו פשוט הולכים לאיבוד בתוך המספרים.

בדיוק בגלל זה פיתחתי
מערכת חכמה חינמית ופשוטה לניהול פיננסי, שבניתי מראש מתוך הבנה של הצרכים הייחודיים של המשפחה החרדית.
המטרה היא לתת תמונת מצב ברורה, לעשות סדר, ולהוריד את כאב הראש של ניהול התקציב.

המערכת כבר עובדת ומייצרת סדר מדהים, אבל כאן אתם נכנסים לתמונה.

אני רוצה שהיא תהיה מושלמת, ואני רוצה לבנות אותה יחד איתכם.

אני פותח כאן את הבמה, ואשמח לשמוע מכם בכנות:

  • מה הכלי שתמיד חלמתם שיהיה לכם לניהול התקציב?
  • מה הדבר שהכי מתסכל אתכם באקסל או באפליקציות שקיימות היום בשוק?
  • איזה חישוב או ניהול של הוצאה ספציפית (חגים/חתונות/מעשרות) הייתם רוצים שהמערכת תעשה עבורכם בלחיצת כפתור?
תאתגרו אותי! כל רעיון, צורך או בקשה שיעלו פה בשרשור ויקבלו תמיכה אני אקח לשולחן העבודה ואשתדל לפתח לתוך המערכת.

מחכה לשמוע את הרעיונות שלכם!

מוזמנים להתנסות במערכת בעצמכם

(לינק שיווקי מאושר עם המנהלים :))

גילוי נאות - המערכת חינמית כי המודל העסקי מבוסס על הפנייה לפתיחת תיק מסחר עצמאי דרך המערכת. כמובן שלא חייבים לפתוח תיק מסחר דרך המערכת או בכללי אבל כן יש הטבות מעולות למי שבוחר שכן.

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה