בשנת תשנ"ו, הגיע הכנר יצחק פרלמן לנגן בקונצרט במרכז לינקולן בניו-יורק. כל מי שראה פעם קונצרט של יצחק פרלמן יודע שהעלייה על הבמה אינה דבר של מה בכך עבורו. בהיותו ילד בגיל ארבע, חלה פרלמן במחלת הפוליו מחלה שפגעה ברגליו, ועד היום הוא נעזר בקביים ומנגן כמובן בישיבה.
במופע המדובר, כל הקהל ראה איך פרלמן עלה על הבמה וצעד באטיות, צעד אחר צעד, הוא הגיע לכיסאו והתיישב. הניח את הקביים על הרצפה לצידו, סידר את רגליו, ואז את כינורו והניד בראשו למנצח כמסמן לו שהוא מוכן.
אבל בפעם הזו משהו לא התנהל כשורה. פרלמן הספיק לנגן רק כמה תיבות, ואז... פתאום ניתק אחד המיתרים של כינורו. ניתן היה לשמוע את קול פקיעת המיתר בכל רחבי האולם – לכולם היה ברור מה על פרלמן לעשות.
כולם ציפו שיקום, יחבר מחדש את הרצועות לרגליו, ירים את קביו וילך באיטיות כל הדרך חזרה אל מאחורי הקלעים כדי להחליף מיתר או לקחת כינור אחר.
אך פרלמן עצם את עיניו, וסימן למנצח להתחיל מחדש.
התזמורת החלה שוב לנגן ופרלמן החל לנגן בדיוק מהנקודה שבה פקע מיתרו. הוא ניגן בעוצמה ובתשוקה ובבהירות כזו כפי שהם לא שמעו זאת אף פעם קודם. כולם ידעו כמובן שזה בלתי אפשרי לנגן יצירה סימפונית מלאה שכזו בשלושה מיתרים במקום ארבעה, אבל באותו הערב יצחק פרלמן סרב לדעת זאת.
אפשר היה לשמוע ולראות כיצד הוא משנה ומווסת וממש מלחין מחדש את היצירה, והכל בראשו. בשלב מסוים זה היה נשמע כאילו הוא מכוונן את המיתרים כדי לקבל מהם צלילים חדשים ומסוימים שהם לא ידעו להשמיע בעבר.
כשהוא סיים השתרר שקט באולם, ואז פרץ של מחיאות כפיים עלה מכל פינות האודיטוריום. כל הקהל נעמד והריע, מנסה להעביר לפרלמן בכל צורה אפשרית את הערכתו למה שהוא עשה.
פרלמן חייך, ניגב את הזיעה ממצחו והרים את הקשת של כינורו כדי להסות את הקהל.
"אתם יודעים," הוא אמר "לפעמים זו המשימה של האמן למצוא כמה מוזיקה הוא יודע עדיין להפיק… ממה שנשאר".

Reactions: משה דויטש הפקות, שיבת ציון, מינוס מקצועי ועוד 36 משתמשים39 //