הנושאים החמים
מכיר את המושג הזה?
הסטייל, הז'אנר, סגנון החיים שְׁמְכוּנֶה 'slow time'
(בעברית 'סְלוֹאוּ טַיים') ?
-כאילו, 'זמן מואט/איטי'. מלשון - האטת הקצב של הזמן בו הדקות, השעות, והימים - חולפים...
זה קטע כזה שאם אתה חי בו, אז אתה יכול להיכנס לתדר של לדבר על משהו, להתחייב שהוא יקרה ב100% עוד שעה בדיוק, אבל אותה 'שעה בדיוק' לוקחת קצת יותר זמן ממה שהעולם הקלאסי מכיר...
בסוף – יש רגע שמגיע, ובאותו 'סוף' - ה-כ-ל, או לפחות הרוב - קורה...
השאלה היא - מתי זה הסוף?
יש סוף קרוב יותר, ויש סוף יותר עתידני.... אבל כידוע לכולנו, גם העתיד של העבר – זה ה'עבר' אשר כבר אותם אֵלֶה שהיו וחיו בתקופתו - באותו הֱ'עבר' – הם עצמם - התייאשו מהעתיד אשר עליו ואליו ציפו, זה שיבוא עוד יובל או שניים, הרי אותו עתיד הנ"ל מתהווה ממש ברגעים אלו, למול עינינו,
וכעניין ודוגמה זו, הרי יש בהיסטוריה שלנו אף כזה עתיד שכבר חלף-עבר...
כך, שמוכרחים אנו להודות כי בסוף הכל קורה... רק צריך קצת לעבוד בשביל הרבה סבלנות.... וזקוקים אנו לילך לאור ובעקבות זו האמונה, שיום יבוא,
(איני יודע מתי
, אך הוא בדרך... כי הרי אם אין מחשבין את הקץ, כנראה שיש כזו 'בריאה', התאריך כבר תפוס...אבל אין לי שמץ 'קץ הפלאות מתי יתגלה'.),
אך יום יבוא ופתאום נגלה שאנו עומדים בנקודת ה'הווה' הקרויה 'סוף', ואנו מקבלים פני שכינה , אבל באמת...
ואז ... לא נאמין... ונמלמל בקול ברור ובלול יחדיו כי ''לא יכול להיות שזה קורה עכשיו, זה לא אמיתי'... ונצבוט את עצמנו, וזה יכאב לנו... ואז נגלה, ניווכח לראות שאותו החלום - אינו חלום, הוא אמיתי, בשידור חי, בעצם... לא בשידור, כי הרי אנו נהיה באירוע עצמו, כן, כן, אני, ו... גם אתה, אותו מוישה, או סאשה, ארי, ירחמיאל, או עידו
כן, אתה!... זה שכל הזמן לַחם בגלוי ובסתר בזכות קיומו, בגילוי ההכרה בתוכו, בהשתוקקות להערכה, לאישור שהוא טוב, אותו אחד – אותו 'מוישה' הזה - יהיה שם איתי יחד עם עוד רבים - רבים כאלה, שילחשו בתדהמה לעצמם ' 'ל - א י- כ- ו- ל ל - ה - י - ו - ת ' שאני, בעצמי, עומד, פה, עכשיו, בלייב, בהווה, בעולם הזה, החומרי והמגושם, הצועק והמושך, המתעתע והמבלבל, ורואה את הדבר הכל כך בהיר וברור, את האור שאי אפשר להתכחש אליו, את מלך המשיח, את השראת השכינה, אני בעצמי עכשיו נשטף ומתנקה, ומיטהר לפני ה' במי הפרה, נשאב אל הקדושה והטהרה...
אולם.... אין מחשבין את הקץ...
כבר ידעו החכמים כי אנשים בדורות הבאים יתחילו לחשב, לבטוח ברגע קרוב, ולהתאכזב,
או, לתלות מסברא כי זה הרגע רחוק הוא מאוד, ואין במה להיתלות, כי פשוט לגמרי שאני בעצמי כבר לא אחיה אז... ה'סוף' הזה לא קשור אליי, לא נוגע בי, כלפיי אין דרישות לבטוח בו, כי בטוח שאתאכזב, כי סבא שלי - שהיה הרבה יותר טוב ממני, כל חייו ציפה, האמין, והמתין למשיח, חיכה לו בפתח... ובסוף... שם עמדו ימיו, אחרי 98 שנה של ציפייה, של תקווה, שם עמדו והספידו אותו... אז למה לי.... למה לי להיכזב...
ועל זה כבר הודיעונו, כי אין לנו השגה בזה,
אין מחשבין את הקץ,
רק - תאמין בְטוב, ותאמין שאותה אמונה, אותה תקווה רק גאלה אנשים , הרימה אותם, אל מעלה-מעלה,
פשוט תאמין....
ובאותו יום - שאז, יהיה הוא הווה הנושא בדגל ה'קץ', בו - כל אבותינו, כל הדורות, כל השנים, בכל הגלויות תלו בו את התקוות, אז...
ימלא שחוק פינו... היינו כחולמים'....
אז נהיה, נתהווה, ננכח בהווה המקיף אותנו, ונגלה אז כי כל החלומות אינם כלום, לעומת מה שקורה לכל היקום ברגעים אלו, 'החלום' של כל רבבות עם ישראל, פשוט 'אינו' חלום, כן , זה אמיתי,
איי,,, מתי נחזה,,, מתי ה-חזון, ה-חלום... מתי הוא יתגשם, מתי נעמוד דום מולו? מתי?! - אין אנו מחשבים,
אך אנו מצפים, העיניים כלות, רוצות כבר לראות, בהתגשמות כל הנבואות,
בשוב ה' את שיבת ציון,,, בעת הגדיל ה' לעשות עמנו... היינו כחולמים... אף כל אלו שכבר כמעט התייאשו, כי תהו אם נכזבו, אלה שאבדו בהווה שעבר, שכבר היה, גם הם יעמדו באותו רגע, ויאמרו, כל אשר 'היינו'- כל מה שעברנו, כל מה שעמד בדרכנו - אין זה כלום, זה לא באמת כאב , לא באמת קושי, ניסיון וכו', זה רק חלום, זה כלום, אפס, מה שקורה עכשיו זה ה-כ-ל, זה האמת, כל המלחמות שלא נכנענו, שלא כרענו נפלנו תחתם – כעת, נודה כי - באמת, הכל היה שווה בשביל הרגע הזה,,,
הכל מתגמד ונעלם...
מתאדה...
אז.... היינו כחולמים...
הסטייל, הז'אנר, סגנון החיים שְׁמְכוּנֶה 'slow time'
(בעברית 'סְלוֹאוּ טַיים') ?
-כאילו, 'זמן מואט/איטי'. מלשון - האטת הקצב של הזמן בו הדקות, השעות, והימים - חולפים...
זה קטע כזה שאם אתה חי בו, אז אתה יכול להיכנס לתדר של לדבר על משהו, להתחייב שהוא יקרה ב100% עוד שעה בדיוק, אבל אותה 'שעה בדיוק' לוקחת קצת יותר זמן ממה שהעולם הקלאסי מכיר...
בסוף – יש רגע שמגיע, ובאותו 'סוף' - ה-כ-ל, או לפחות הרוב - קורה...
השאלה היא - מתי זה הסוף?
יש סוף קרוב יותר, ויש סוף יותר עתידני.... אבל כידוע לכולנו, גם העתיד של העבר – זה ה'עבר' אשר כבר אותם אֵלֶה שהיו וחיו בתקופתו - באותו הֱ'עבר' – הם עצמם - התייאשו מהעתיד אשר עליו ואליו ציפו, זה שיבוא עוד יובל או שניים, הרי אותו עתיד הנ"ל מתהווה ממש ברגעים אלו, למול עינינו,
וכעניין ודוגמה זו, הרי יש בהיסטוריה שלנו אף כזה עתיד שכבר חלף-עבר...
כך, שמוכרחים אנו להודות כי בסוף הכל קורה... רק צריך קצת לעבוד בשביל הרבה סבלנות.... וזקוקים אנו לילך לאור ובעקבות זו האמונה, שיום יבוא,
(איני יודע מתי
, אך הוא בדרך... כי הרי אם אין מחשבין את הקץ, כנראה שיש כזו 'בריאה', התאריך כבר תפוס...אבל אין לי שמץ 'קץ הפלאות מתי יתגלה'.),אך יום יבוא ופתאום נגלה שאנו עומדים בנקודת ה'הווה' הקרויה 'סוף', ואנו מקבלים פני שכינה , אבל באמת...
ואז ... לא נאמין... ונמלמל בקול ברור ובלול יחדיו כי ''לא יכול להיות שזה קורה עכשיו, זה לא אמיתי'... ונצבוט את עצמנו, וזה יכאב לנו... ואז נגלה, ניווכח לראות שאותו החלום - אינו חלום, הוא אמיתי, בשידור חי, בעצם... לא בשידור, כי הרי אנו נהיה באירוע עצמו, כן, כן, אני, ו... גם אתה, אותו מוישה, או סאשה, ארי, ירחמיאל, או עידו
כן, אתה!... זה שכל הזמן לַחם בגלוי ובסתר בזכות קיומו, בגילוי ההכרה בתוכו, בהשתוקקות להערכה, לאישור שהוא טוב, אותו אחד – אותו 'מוישה' הזה - יהיה שם איתי יחד עם עוד רבים - רבים כאלה, שילחשו בתדהמה לעצמם ' 'ל - א י- כ- ו- ל ל - ה - י - ו - ת ' שאני, בעצמי, עומד, פה, עכשיו, בלייב, בהווה, בעולם הזה, החומרי והמגושם, הצועק והמושך, המתעתע והמבלבל, ורואה את הדבר הכל כך בהיר וברור, את האור שאי אפשר להתכחש אליו, את מלך המשיח, את השראת השכינה, אני בעצמי עכשיו נשטף ומתנקה, ומיטהר לפני ה' במי הפרה, נשאב אל הקדושה והטהרה...
אולם.... אין מחשבין את הקץ...
כבר ידעו החכמים כי אנשים בדורות הבאים יתחילו לחשב, לבטוח ברגע קרוב, ולהתאכזב,
או, לתלות מסברא כי זה הרגע רחוק הוא מאוד, ואין במה להיתלות, כי פשוט לגמרי שאני בעצמי כבר לא אחיה אז... ה'סוף' הזה לא קשור אליי, לא נוגע בי, כלפיי אין דרישות לבטוח בו, כי בטוח שאתאכזב, כי סבא שלי - שהיה הרבה יותר טוב ממני, כל חייו ציפה, האמין, והמתין למשיח, חיכה לו בפתח... ובסוף... שם עמדו ימיו, אחרי 98 שנה של ציפייה, של תקווה, שם עמדו והספידו אותו... אז למה לי.... למה לי להיכזב...
ועל זה כבר הודיעונו, כי אין לנו השגה בזה,
אין מחשבין את הקץ,
רק - תאמין בְטוב, ותאמין שאותה אמונה, אותה תקווה רק גאלה אנשים , הרימה אותם, אל מעלה-מעלה,
פשוט תאמין....
ובאותו יום - שאז, יהיה הוא הווה הנושא בדגל ה'קץ', בו - כל אבותינו, כל הדורות, כל השנים, בכל הגלויות תלו בו את התקוות, אז...
ימלא שחוק פינו... היינו כחולמים'....
אז נהיה, נתהווה, ננכח בהווה המקיף אותנו, ונגלה אז כי כל החלומות אינם כלום, לעומת מה שקורה לכל היקום ברגעים אלו, 'החלום' של כל רבבות עם ישראל, פשוט 'אינו' חלום, כן , זה אמיתי,
איי,,, מתי נחזה,,, מתי ה-חזון, ה-חלום... מתי הוא יתגשם, מתי נעמוד דום מולו? מתי?! - אין אנו מחשבים,
אך אנו מצפים, העיניים כלות, רוצות כבר לראות, בהתגשמות כל הנבואות,
בשוב ה' את שיבת ציון,,, בעת הגדיל ה' לעשות עמנו... היינו כחולמים... אף כל אלו שכבר כמעט התייאשו, כי תהו אם נכזבו, אלה שאבדו בהווה שעבר, שכבר היה, גם הם יעמדו באותו רגע, ויאמרו, כל אשר 'היינו'- כל מה שעברנו, כל מה שעמד בדרכנו - אין זה כלום, זה לא באמת כאב , לא באמת קושי, ניסיון וכו', זה רק חלום, זה כלום, אפס, מה שקורה עכשיו זה ה-כ-ל, זה האמת, כל המלחמות שלא נכנענו, שלא כרענו נפלנו תחתם – כעת, נודה כי - באמת, הכל היה שווה בשביל הרגע הזה,,,
הכל מתגמד ונעלם...
מתאדה...
אז.... היינו כחולמים...
