הנושאים החמים
ישנם לא מעט אנשים שקשה להם לקום בבוקר בשעה שהיו רוצים לעשות זאת.
כמה שהם מנסים, זה פשוט לא הולך להם, והם שואלים את עצמם, למה?
אז כאן מונחת התשובה לשאלה המציקה הזו. וכן, יש גם פיתרון.
קודם כל, כדי להבין למה אנחנו לא מצליחים לקום מוקדם,
צריך להבין את ההבדל הכי בסיסי בין המודע לתת-המודע:
המודע שלנו עובד רק כשאנחנו ערניים. כשאנחנו עייפים הוא מקרטע, וכשאנחנו ישנים הוא פשוט לא שם.
לעומת זאת, תת-המודע פעיל 24/7, 365 יום בשנה.
כן, גם באמצע השינה.
אנשים שקמים מאוחר אומרים לעצמם, איך אפשר לשנות דבר כזה? הרי אני ישן.
ומה שאומרים להם הוא - "תחליט בלילה לפני השינה באיזה שעה אתה הולך לקום!".
אבל מה לעשות שגם זה לא עובד להם?!
אז כשאתם שואלים "איך אני יכול להשתנות כשאני בכלל ישן?",
התשובה היא פשוטה: מי שמעורר אתכם בבוקר זה תת-המודע.
אף אחד לא באמת עוצר לחשוב בבוקר אם לפתוח את העיניים – זה קורה לבד.
רק אחרי שהן נפתחו, המודע נכנס לתמונה ויש לנו בחירה אם לקום או להמשיך לישון.
המסקנה? האחראי הבלעדי על היקיצה הוא תת-המודע, והוא עובד גם בשינה.
כעת, תת המודע עובד על פי מערכת פשוטה של כאב ועונג. הכלל הוא כזה -
אם משהו כיף - אני עושה אותו. אם הוא כואב - אני בורח.
לדוגמא: אם לעשן זה כיף, אני עושה את זה. ואם לא לעשן זה סבל, אז אני פשוט אברח מזה.
לכן, להחליט בלילה "אני קם מוקדם" זה פשוט לא מספיק.
אם בתת-המודע שלכם לקום מוקדם נתפס כסבל, ולקום מאוחר נחשב לעונג,
תת-המודע תמיד ימשוך לקימה מאוחרת. הוא פשוט חזק ומהיר יותר מההחלטה של המודע.
השינוי יקרה רק כשנכניס לתת-המודע שלקום מוקדם זה הכיף, ולקום מאוחר זה הסבל:
לקום מוקדם: זה אומר שכל היום לפניי, כיף לי בעבודה או בלימודים ואני נהנה מהחיים.
לקום מאוחר: זה אומר להרגיש שהיום התבזבז ולסיים את היום בתחושת חמיצות מבאסת.
דמיון: דמיינו את ההרגשה הטובה שתהיה לכם כשתקומו מוקדם, איך תרגישו גאים בעצמכם.
זיכרון: תנסו להיזכר בפעם אחת שכן קמתם מוקדם – כמה כיף זה היה? ומצד שני, תזכרו בתחושת החמיצות של הקימה המאוחרת.
לכן האדם צריך לדמיין, "קמתי מוקדם, איזה הרגשה טובה תהיה לי, אני ארגיש ממש טוב עם עצמי".
כך גם דרך זיכרון (למי שיש כמובן), האם זכור לך אי פעם שכן קמת מוקדם?
אם כן, מה הרגשת אז? האם זה היה כיף?
ואותו דבר גם להיפך,
האם אתה זוכר איזה תחושת חמיצות הרגשת כשקמת מאוחר?
ככל שתחזרו על זה יותר פעמים אצלכם בראש, זה יכנס לכם עמוק יותר לתוך תת המודע.
נשמע לכם טוב בתיאוריה אבל קשה לביצוע? אז יש לי בשורה טובה בשבילכם!
יש דרך לקצר תהליכים.
אתם לא חייבים להתחיל לדמיין ולעבוד קשה בלילה כשאתם גמורים מעייפות.
תעשו את זה באמצע היום כשיש לכם כמה דקות פנויות (כן, זה מספיק).
דמיינו את עצמכם קמים מוקדם ומרגישים מעולה, ואז תנו לדמיון הזה "כותרת" – מילה אחת כמו "סיפוק" או "כיף".
ברגע שיש לכם כותרת, השלב הבא הוא פשוט:
לפני השינה, אתם לא צריכים להשקיע זמן בדמיונות. פשוט תחשבו על המילה שבחרתם.
היא כבר תזכיר לתת-המודע את כל התחושה והדמיון שבניתם בצהריים.
5 שניות - זה הכל.
כמה שהם מנסים, זה פשוט לא הולך להם, והם שואלים את עצמם, למה?
אז כאן מונחת התשובה לשאלה המציקה הזו. וכן, יש גם פיתרון.
קודם כל, כדי להבין למה אנחנו לא מצליחים לקום מוקדם,
צריך להבין את ההבדל הכי בסיסי בין המודע לתת-המודע:
המודע שלנו עובד רק כשאנחנו ערניים. כשאנחנו עייפים הוא מקרטע, וכשאנחנו ישנים הוא פשוט לא שם.
לעומת זאת, תת-המודע פעיל 24/7, 365 יום בשנה.
כן, גם באמצע השינה.
אנשים שקמים מאוחר אומרים לעצמם, איך אפשר לשנות דבר כזה? הרי אני ישן.
ומה שאומרים להם הוא - "תחליט בלילה לפני השינה באיזה שעה אתה הולך לקום!".
אבל מה לעשות שגם זה לא עובד להם?!
אז כשאתם שואלים "איך אני יכול להשתנות כשאני בכלל ישן?",
התשובה היא פשוטה: מי שמעורר אתכם בבוקר זה תת-המודע.
אף אחד לא באמת עוצר לחשוב בבוקר אם לפתוח את העיניים – זה קורה לבד.
רק אחרי שהן נפתחו, המודע נכנס לתמונה ויש לנו בחירה אם לקום או להמשיך לישון.
המסקנה? האחראי הבלעדי על היקיצה הוא תת-המודע, והוא עובד גם בשינה.
כעת, תת המודע עובד על פי מערכת פשוטה של כאב ועונג. הכלל הוא כזה -
אם משהו כיף - אני עושה אותו. אם הוא כואב - אני בורח.
לדוגמא: אם לעשן זה כיף, אני עושה את זה. ואם לא לעשן זה סבל, אז אני פשוט אברח מזה.
לכן, להחליט בלילה "אני קם מוקדם" זה פשוט לא מספיק.
אם בתת-המודע שלכם לקום מוקדם נתפס כסבל, ולקום מאוחר נחשב לעונג,
תת-המודע תמיד ימשוך לקימה מאוחרת. הוא פשוט חזק ומהיר יותר מההחלטה של המודע.
השינוי יקרה רק כשנכניס לתת-המודע שלקום מוקדם זה הכיף, ולקום מאוחר זה הסבל:
לקום מוקדם: זה אומר שכל היום לפניי, כיף לי בעבודה או בלימודים ואני נהנה מהחיים.
לקום מאוחר: זה אומר להרגיש שהיום התבזבז ולסיים את היום בתחושת חמיצות מבאסת.
וכעת לשאלה המתבקשת, איך מחנכים את תת-המודע?
תת-המודע לא אכפת מהגיון או ממילים, הוא מבין רגש. איך מעבירים לו את זה? דרך דמיון וזיכרון:דמיון: דמיינו את ההרגשה הטובה שתהיה לכם כשתקומו מוקדם, איך תרגישו גאים בעצמכם.
זיכרון: תנסו להיזכר בפעם אחת שכן קמתם מוקדם – כמה כיף זה היה? ומצד שני, תזכרו בתחושת החמיצות של הקימה המאוחרת.
לכן האדם צריך לדמיין, "קמתי מוקדם, איזה הרגשה טובה תהיה לי, אני ארגיש ממש טוב עם עצמי".
כך גם דרך זיכרון (למי שיש כמובן), האם זכור לך אי פעם שכן קמת מוקדם?
אם כן, מה הרגשת אז? האם זה היה כיף?
ואותו דבר גם להיפך,
האם אתה זוכר איזה תחושת חמיצות הרגשת כשקמת מאוחר?
ככל שתחזרו על זה יותר פעמים אצלכם בראש, זה יכנס לכם עמוק יותר לתוך תת המודע.
נשמע לכם טוב בתיאוריה אבל קשה לביצוע? אז יש לי בשורה טובה בשבילכם!
יש דרך לקצר תהליכים.
אתם לא חייבים להתחיל לדמיין ולעבוד קשה בלילה כשאתם גמורים מעייפות.
תעשו את זה באמצע היום כשיש לכם כמה דקות פנויות (כן, זה מספיק).
דמיינו את עצמכם קמים מוקדם ומרגישים מעולה, ואז תנו לדמיון הזה "כותרת" – מילה אחת כמו "סיפוק" או "כיף".
ברגע שיש לכם כותרת, השלב הבא הוא פשוט:
לפני השינה, אתם לא צריכים להשקיע זמן בדמיונות. פשוט תחשבו על המילה שבחרתם.
היא כבר תזכיר לתת-המודע את כל התחושה והדמיון שבניתם בצהריים.
5 שניות - זה הכל.
