הנושאים החמים
האם אנחנו באמת מוכנים למה ששוק ההון עלול לעשות לכסף שלנו לטוב ולרע?
האם אנחנו באמת מבינים את הסיכון בשוק ההון אפילו לטווח הארוך?
כשמסתכלים על גרף של שוק המניות לאורך עשרות שנים, הכול נראה כמעט טריוויאלי.
הקו עולה.
יש ירידות בדרך — לפעמים אפילו חדות — אבל במבט רחב (כשעושים זום אאוט) המגמה ברורה:
השווקים נוטים לעלות לאורך זמן.
מכאן נולדה אחת האמירות המפורסמות ביותר בעולם ההשקעות:
"בטווח הארוך שוק המניות תמיד עולה."
יש בזה הרבה אמת. אבל כמו הרבה משפטים פופולריים, שמכילים הכללות, גם כאן זה לא מדוייק.
כי השוק אולי עולה בטווח הארוך — אבל הדרך לשם יכולה להיות מאוד לא נעימה.
לפעמים אפילו במשך עשור שלם.
ממוצעים יכולים להטעות...
רוב האנשים מכירים את הנתון הבא:
שוק המניות האמריקאי הניב בערך 10% תשואה שנתית בממוצע לאורך ההיסטוריה.
זה מספר שמופיע כמעט בכל ספר השקעות, בכל מצגת פיננסית ובאין־ספור בלוגים.
אבל יש כאן נקודה חשובה.
המספר הזה הוא ממוצע.
בפועל, שוק ההון כמעט אף פעם לא עולה בצורה חלקה.
יש שנים של עליות חדות.
יש שנים של ירידות חדות.
ולפעמים יש גם כמה שנים שבהן השוק פשוט מתבוסס במקום.
מלכודת הממוצעים
אחת הטעויות הנפוצות ביותר של משקיעים הוא להסתכל על הממוצע ההיסטורי ולחשוב שזה מה שהם יקבלו בוודאות.
לדוגמה, מדד S&P 500 הניב לאורך זמן בערך 10% בשנה בממוצע לפני אינפלציה. הרבה אנשים מתרגמים את הנתון הזה לציפייה פשוטה: התיק שלי יעלה בערך 10% בכל שנה, לטווח ארוך.
במציאות זה כמובן לא עובד כך.
השוק יכול לעלות 25% בשנה אחת, לרדת 30% בשנה אחרת, ולתת כמה שנים כמעט ללא תשואה בכלל. הממוצע נשאר יפה על הנייר — אבל הדרך אליו יכולה להיות מאוד לא נעימה.
למה התנודתיות "גונבת" תשואה
יש כאן עניין מתמטי שרבים לא מודעים אליו.
נניח תיק של מיליון שקל.
בשנה הראשונה השוק עולה 20%, והתיק שווה 1.2 מיליון.
בשנה השנייה השוק יורד 20%.
אם נסתכל על הממוצע בנקודה הזאת, הרי שהממוצע הוא 0%.
אבל, כמה נשאר?
960 אלף שקל.
כלומר, למרות שהתשואה הממוצעת היא אפס, המשקיע הפסיד בפועל כסף, וכדי לתקן את הירידה של השוק הוא יהיה צריך להאיזר באורך רוח.
זו הסיבה שמשקיעים לא חווים את הממוצע של השוק האמיתי, אלא את הממוצע כולל התנודתיות — והוא בדרך כלל נמוך יותר. ככל שהתנודתיות גבוהה יותר, כך הפער גדל.
יש מי שמכנים את זה “מס התנודתיות”.
(מי שלמד על ריבית דריבית, צריך לדעת שזה עובד גם הפוך).
הסיכון שאנשים כמעט לא מדברים עליו...
עוד גורם קריטי נקרא סיכון רצף התשואות. וכבר הרחיבו עליו בעבר באחד המאמרים.
ממליץ (זו ההמלצה היחידה שלי, חוץ מזה שום דבר אינו המלצה) לקרוא על זה כאן:
סיכון רצף התשואות (או למה גם משקיעים לטווח ארוך צריכים קצת מזל) - הסולידית
מהי הסיבה לכך ששני משקיעים, אשר נהנים מתשואה שנתית זהה מתיק ההשקעות שלהם, ישיגו לאורך זמן תוצאות שונות בתכלית?
www.hasolidit.com
בקצרה: הוא לא משפיע כמעט בכלל על מי שרק מפקיד כסף לתיק לאורך השנים. אבל עבור מי שמושך כסף מהתיק — למשל בפנסיה — הוא יכול להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון, בהנחה שכולנו נמשוך יום אחד, זה רלוונטי לכל אחד.
נניח שני משקיעים שמושכים כסף מתיק של מיליון שקל.
שניהם חווים בדיוק את אותן תשואות לאורך השנים. ההבדל היחיד הוא הסדר.
משקיע אחד חווה את השנים הטובות בתחילת הדרך.
השני חווה דווקא את השנים הרעות בהתחלה.
ושניהם מושכים כעת חלק מהכסף.
למרות שהתשואה הממוצעת זהה — התוצאה הסופית יכולה להיות שונה לגמרי. מי שחווה ירידות בתחילת הדרך עלול למצוא את עצמו מוכר חלק גדול מהתיק בדיוק כשהשוק בשפל.
ואז מי שחווה ירידות בתחילת הדרך נאלץ למכור חלק גדול מהתיק כשהמחירים נמוכים. כשהשוק מתאושש, נשאר פשוט פחות כסף שיכול להשתתף בעליות.
האם הזמן יעשה את שלו?
כשמדברים על השקעה לטווח ארוך, הרבה פעמים שומעים את המשפט:
"אם מחכים מספיק זמן — תמיד מרוויחים."
אבל ההיסטוריה מראה שהתמונה קצת יותר מורכבת לגבי ההגדרה של 'מספיק זמן'...
יש תקופות לא קצרות שבהן השוק פשוט לא מתקדם כמעט בכלל.
אחת הדוגמאות הידועות היא מה שנקרא לעיתים “העשור האבוד” של שוק המניות האמריקאי.
בין השנים 2000 ל-2010, מדד המניות האמריקאי המרכזי כמעט שלא התקדם.
בתחילת שנת 2000 המדד עמד בערך על 1,450 נקודות,
ועשר שנים מאוחר יותר — סביב 1,100–1,200 נקודות.
כלומר, אחרי עשור שלם, משקיע שהיה נכנס בדיוק בשיא בועת הדוט-קום היה מוצא את עצמו עם תשואה כמעט אפסית, ולעיתים אפילו שלילית (לפני דיבידנדים).
תחשבו על זה, יוסי הקטנטן והחמוד שמיד אחרי החלאקה שלו, סבא שמואל מארה"ב קנה בשבילו S&P500 בשביל שיהיה כסף לבר מצוה של יוסי החמוד... סבא שמואל הוא משקיע פאסיבי לכן הוא מתנזר מכל כלי התקשורת, ואין לו חצי מושג על מה שקורה בשווקים. עבר עשור, יוסי כבר בחור בר מצוה, איזה התרגשות, סבא שמואל מתקשר לברוקר, "כמה כסף יש לי בתיק, לפי הממוצע אמור להיות לי פי 2 לפחות...". "מיסטר שמואל", אומר הפקיד בחדר המסחר, "צר לי לאכזב אותך התיק לא הביא שום תשואה, ואפילו יש קצת הפסד". למי שרוצה סיום טוב: סבא שמואל המתין כמה שנים והעניק לנכדו נדוניה יפה מאוד לחתונה... |
וזו לא דוגמה יחידה.
גם בשווקים אחרים היו תקופות ארוכות של קיפאון.
לדוגמה:
יפן אחרי 1989
שוק המניות היפני הגיע לשיא בסוף שנות ה-80 מכפיל הרווח של השוק היפני אז היה אסטרונומי (סביב 60 ומעלה).
מאז עברו יותר משלושה עשורים שבהם המדד התקשה מאוד לחזור לרמות האלה.
זו תזכורת לכך שגם שווקים גדולים ומפותחים יכולים לעבור תקופות ארוכות של דשדוש.
מה המשמעות למשקיע?
הנקודה כאן איננה לטעון ששוק המניות לא משתלם.
ההיסטוריה דווקא מראה שבטווח ארוך מאוד — מניות היו בין ההשקעות המצליחות ביותר.
אבל חשוב להבין שגם בתוך מגמה ארוכת טווח של עלייה, יכולים להיות עשורים שלמים שלא מייצרים כמעט תשואה.
ולכן כאשר בונים תוכנית פיננסית — במיוחד אם היא מבוססת על משיכת כסף מהתיק בעתיד — כדאי לקחת בחשבון גם תרחישים כאלה.
לא כי הם בהכרח יקרו.
אלא כי ההיסטוריה מלמדת שהם בהחלט אפשריים.
(סתם כך שווה להרחיב על זה פעם... לא כל מדד רחב מתאושש מהר, המדד היפני כאמור, התאושש רק לאחר 34 שנים!)
במילים אחרות — תקופות ארוכות ללא תשואה הן לא תרחיש דמיוני.
אז למה אנשים כמעט לא חושבים על זה?
הגעתי למסקנה שיש לכך כמה סיבות פסיכולוגיות די פשוטות.
ראשית, אנחנו מושפעים מאוד מהעבר הקרוב. אם בעשור האחרון השוק עלה יפה, קל להאמין שכך זה תמיד יהיה, זו הטיה פסיכולוגית שנקראת Recency Bias — הטיית האחרונות. עיין ערך מדד ת"א שקיבל מקום של כבוד בכוללים, ובפורום...
שנית, אנחנו נוטים להסתכל בעיקר על סיפורי הצלחה. מדברים הרבה על השוק האמריקאי, ופחות על מדינות שבהן שוק המניות דשדש שנים ארוכות.
ושלישית — קשה מאוד עד בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו התיק שלך לא מתקדם במשך שנים.
ומה עושים עם זה?
המסקנה היא לא ששוק ההון מסוכן מדי או שצריך להימנע ממנו. להפך — לאורך זמן הוא עדיין אחד הכלים החזקים ביותר לבניית הון.
אבל כן חשוב להבין את הסיכונים האמיתיים ולהתכונן אליהם.
מה יקרה אם בעוד עשר שנים התיק שלנו יהיה בערך באותו מקום שבו הוא נמצא היום?
האם התוכנית הכלכלית שלנו עדיין תעבוד?
-כמה רעיונות שיכולים לסייע, (אני בטוח שיש לכם עוד כמה אשמח לשמוע בתגובות)-
להימנע מתכנון שמבוסס רק על הממוצע ההיסטורי, ולקחת בחשבון עוד אפשרויות...
ולשמור על פיזור השקעות רחב ככל האפשר, פיזור גיאוגרפי הוא קריטי – מי שהיה מושקע רק ביפן בשנים הנ"ל, חווה טראומה פיננסית, בעוד שמי שהיה מפוזר גלובלית נהנה מהצמיחה של שאר המדינות.
ומי שמבין את הסיכונים מראש — בדרך כלל גם מתמודד איתם הרבה יותר טוב כשהם מגיעים.
לסיום:
סטטיסטיקה בהגדרתה היא ידע על העבר.
אבל חשוב לזכור שהיא לא הבטחה על העתיד.
הממוצעים ההיסטוריים יכולים לתת לנו כיוון כללי, אבל הם לא מספרים את כל הסיפור, וגם לא יכולים לספר.
הדרך האמיתית של שוק ההון מלאה בעליות, ירידות, תקופות טובות ותקופות מאתגרות.
ומי שמבין את זה מראש — בדרך כלל מגיע הרבה יותר מוכן לרגעים שבהם השוק מחליט להזכיר לנו עד כמה הוא יכול להיות בלתי צפוי.
"משקיע מקצוען בודק מה הסיכונים, משקיע חובבן בודק איפה היו תשואות העבר הגבוהות"
נ.ב. במאמר זה סקרתי את הסיכונים בהשקעה עצמה, אבל לפני הכל חשוב לזכור את הסיכון מספר 1, שהוא המשקיע בעצמו!
ואחתום במשפט הידוע "קרקעית הבורסה מלאה בעצמותיהם של אלו שידעו בדיוק מה לעשות, וכשלו ליישם זאת".
המאמר הינו אינפורמטיבי בלבד, ואינו ייעוץ או המלצה לשום פעולה כלשהי...
קצת על המאמר: זה עלה לי בשעות ארוכות, ובניסוחים, מחיקות, טיוטות וכו'... אשמח שתגיבו, תסמנו, ותספרו לי האם אהבתם!
