הנושאים החמים
שלום לך ר' נתן. ראיתי שאתה עורך סיפורים של אנשים ומפרסם אותם ב''פרוג'', אשמח אם תערוך יפה ותפרסם את הסיפור שלי:
כבר בתחילת הסיפור אציב שאלה: פיטורין, או לחילופין סילוק מהכולל, זה דבר טוב או לא? ליהודי ירא שמים ומאמין ברור שהכל מאת ה’ ולטובה. אבל לא כל פעם אנו זוכים לראות בעיני בשר את טוב ה' אף ברור לנו שכולו רק טוב.
אבל מהנסיון הקטן שלי טוען שבעיני בשר ניתן לראות שפיטורים זה דבר מצוין! כי זה גורם לאדם להמציא את עצמו מחדש, לתקן את הטעויות, ולהגיע למקום הרבה יותר טוב ממה שהוא היה קודם, מקום שהוא לא היה אוזר אומץ להגיע אליו לבד ובזכות הפיטורין הוא מגיע לשם. זה הרעיון שהיה איתי. שבסופו גם היתה לי חוויה מתקנת נפלאה לפיטורים שחוויתי.
גדלתי בקרית ספר, גם חיידר, גם ישיבה קטנה, ואחר כך גם כולל. כשבשלב כלשהו הוצרכנו לרכוש כבר דירה, ובעצת ר’ אהרון לייב זצ’’ל בזמנו, עברנו לרכסים, וכאן מצאתי משרה של מלמד באחד מהתתי’’ם בצפון.
התחלתי, לדעתי לפחות, על רגל ימין, הייתי מלמד כיתה ד’, ההורים היו מרוצים, הידיעות היו נהדרות, הבוחן יצא בהתפעלות, בקיצור, כולם מרוצים. חוץ מאחד: המנהל. הוא לא היה מרוצה, היה חמוץ כזה. לא יודע עד היום למה. קוראים לזה בשפה של השוק ’’לא באתי לו טוב בעין’’.
האמת, הייתי די תמים, זה לא כל כך היה איכפת לי. קצת לא נעים וזהו, הרי המשכורת נכנסת, החוק לצידי וכולם מרוצים, מה יכול להיות. אבל מסתבר שבשקט, ככל שאני הייתי מוצלח יותר, ההוא, המנהל, היה יותר חמוץ פנים.
הוא לא דיבר יותר מידי אבל זה היה די ברור: הוא די סבל מנוכחותי. אבל כיון שלא נפלתי באיזו טעות קריטית, ועשיתי עבודתי נאמנה, העסק המשיך לזרום חלפה שנה ועוד אחת, עם המאזן אימה המוזר הזה, ואוירה נוגה בתקשורת ביני לבין המנהל, זה מה שיש.
ידעתי בתוך ליבי שהמנהל היה רוצה שאלך, אבל זה לא עובד ככה ואי אפשר סתם לפטר בלי סיבה, זה לא ייראה טוב בעיני ההורים, וגם לא כ’’כ חוקי, ובוודאי לא על פי חוקי התורה, לפטר מישהו טוב סתם כך כי הוא לא בא טוב בעין. אז הייתי תקוע למנהל וזהו, באיזשהו שלב אפילו התחלתי ליהנות מזה.
בנתיים צברתי לי שם מכובד, טוב שם טוב משמן טוב, וסיגלתי לעצמי רוגע תעסוקתי. אני יודע שיהודי מאמין צריך תמיד לזכור ששערי פרנסה ביד הקב’’ה. אבל אני ואשתי אנשים מאוד מסודרים, והצורך ליציבות וביטחון תעסוקתי קריטי למצב הנפשי שלנו, ולכן המשרה של המלמד עם התחושת יציבות שהיא נתנה היתה ממש קריטית לבית שלנו.
האמת, לא היה לי טוב בעבודתי. כמה אתה יכול לחיות לצד בוס חמוץ, זה מתיש מאוד. אבל הרצון ליציבות והפחד מפני הבלתי נודע מיגנטו אותי שלא לצאת מאזור הנוחות.
גם היו לא מעט רגעים שהאמנתי לרב החמצמץ. כלומר, חשבתי שכנראה משהו איתי לא בסדר. אתה מכיר את מאמר חז’’ל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים? זה ככה. כשאתה אסור, אתה מזדהה פתאום עם הסוהר וחושב כמה הוא צודק. היום אני יודע שזה נורא ואני הייתי מקסים, אבל אז הזדהיתי איתו שאני כישלון מהלך. זה מנע ממני עוד יותר לחפש עבודה, כי מי יקח כישלון כמוני... וככה הוא הרויח על הדרך מלמד טוב בזול כי לא העזתי לבקש העלאה, הרי אני כישלון, רק אבקש והוא יפטר אותי.
חשוב לי לעצור כאן ולומר: המנהלים הם אנשים מדהימים וצדיקים שלקחו על עצמם עול שאתם לא מדמיינים לעצמכם כמה הוא כבד. אבל עדיין, כמו בכל דבר יש כאלו שבאופן לא מודע מעבירים את הנתונים למרותם חוויות לא פשוטות.
ויום אחד קרה דבר נורא: היה בכיתתי ילד חוצפן גדול שהאכיל אותי מרור, הוא וההורים שלו, תוך כדי שכשבאו למנהל הוא הנהן כאומר: נפלנו עם המלמד הזה. ופעם אחד כשכבר הייתי עייף ותמו כל שאריות סבלנותי, וכעסתי מאוד, בסוג של טעות מחצתי עליו את השולחן בחוזקה.
הוא ברח הביתה בוכה, והוריו באו נזעמים איימו להפוך את הת’’ת, צעקו והשתוללו. באותו יום מצאתי את עצמי מפוטר נזרק מכל המדרגות לעיני כל בבושות נוראיות.
ניסיון להתקבל לעבודה חינוכית אחרת עלה בתוהו: כל אחד צלצל למנהל ההוא, שמע ’’הוא אלים’’ ונסוג.
היו אלו ימים איומים, יסורי נפש, וגם כאבים איומים ברגליים, כי גוף ונפש קשור, לא ידעתי את נפשי. מה הנס? שעוד מבית הורי היתה לי בלב תמיד תקווה שה’ איתנו וחזקה על תפילה שתושיע ותשמח.
התפללתי. התפללתי חזק מאוד, אשתי ואני, דמעות שפכנו.
יום אחד יצאתי מהבית, הלכתי לגמ’’ח גדול ולקחתי הלוואה שמימנה לי מס’ חודשים ברווח וגם לימודים. למדתי הנהלת חשבונות, מקצוע די אפרורי. אבל זה מה שהרב אמר לי לעשות.
עם סיום הלימודים מצאתי עבודה, לנהל קרן תרומות ידועה בארץ של פילנטרופ מחו’’ל. ה’ עזרני עם כשרונותיי, חזרתי לכולל בבוקר וחלק מאחה’’צ, והזמן שנותר הספיק לי לניהול הקרן, במשכורת גבוהה בהרבה, כך שגם חזרתי לכולל וגם מצאתי כדי פרנסתי.
מסקנה: פיטורין זה דרך של ה’ לתת לך משהו יותר טוב. באופי שלנו אנחנו אוהבים את אזור הנוחות ואין לנו מספיק אומץ וכחות לעשות משהו אחר פתאום, זה נכון לגבי כל מעבר: כולל, עבודה, מגורים. ולפעמים אפילו ישיבה. אנחנו יודעים עמוק בלב שטוב לנו לצאת לדרך חדשה אבל מעדיפים את הצרות המוכרות. הפיטורין נותנים לנו דחיפה להמציא את עצמינו מחדש, ובדרך כלל ההמצאה תהיה מוצלחת יותר מההמצאה שקדמה לה...
לסיפור סיומת מצחיקה אתה חייב לשמוע: יש אצלינו בקרן אדם, עובד שלי, שהוא מקבל קהל בארץ לבקשת תרומות מאותו פילנטרופ. אתמול ראיתי ששבוע הבא מישהו מעניין מגיע לפגישה: המנהל ההוא, שפיטר אותי, בא לבקש תרומה לת’’ת. ביקשתי מהעובד שלי שאת המנהל לשלוח אלי, נראה מה יהיה בפגישה. מבטיח להתייחס יפה. אם יצא מזה סיפור טוב אדווח לך כדי שיהיה לך סיפור המשך.
כבר בתחילת הסיפור אציב שאלה: פיטורין, או לחילופין סילוק מהכולל, זה דבר טוב או לא? ליהודי ירא שמים ומאמין ברור שהכל מאת ה’ ולטובה. אבל לא כל פעם אנו זוכים לראות בעיני בשר את טוב ה' אף ברור לנו שכולו רק טוב.
אבל מהנסיון הקטן שלי טוען שבעיני בשר ניתן לראות שפיטורים זה דבר מצוין! כי זה גורם לאדם להמציא את עצמו מחדש, לתקן את הטעויות, ולהגיע למקום הרבה יותר טוב ממה שהוא היה קודם, מקום שהוא לא היה אוזר אומץ להגיע אליו לבד ובזכות הפיטורין הוא מגיע לשם. זה הרעיון שהיה איתי. שבסופו גם היתה לי חוויה מתקנת נפלאה לפיטורים שחוויתי.
גדלתי בקרית ספר, גם חיידר, גם ישיבה קטנה, ואחר כך גם כולל. כשבשלב כלשהו הוצרכנו לרכוש כבר דירה, ובעצת ר’ אהרון לייב זצ’’ל בזמנו, עברנו לרכסים, וכאן מצאתי משרה של מלמד באחד מהתתי’’ם בצפון.
התחלתי, לדעתי לפחות, על רגל ימין, הייתי מלמד כיתה ד’, ההורים היו מרוצים, הידיעות היו נהדרות, הבוחן יצא בהתפעלות, בקיצור, כולם מרוצים. חוץ מאחד: המנהל. הוא לא היה מרוצה, היה חמוץ כזה. לא יודע עד היום למה. קוראים לזה בשפה של השוק ’’לא באתי לו טוב בעין’’.
האמת, הייתי די תמים, זה לא כל כך היה איכפת לי. קצת לא נעים וזהו, הרי המשכורת נכנסת, החוק לצידי וכולם מרוצים, מה יכול להיות. אבל מסתבר שבשקט, ככל שאני הייתי מוצלח יותר, ההוא, המנהל, היה יותר חמוץ פנים.
הוא לא דיבר יותר מידי אבל זה היה די ברור: הוא די סבל מנוכחותי. אבל כיון שלא נפלתי באיזו טעות קריטית, ועשיתי עבודתי נאמנה, העסק המשיך לזרום חלפה שנה ועוד אחת, עם המאזן אימה המוזר הזה, ואוירה נוגה בתקשורת ביני לבין המנהל, זה מה שיש.
ידעתי בתוך ליבי שהמנהל היה רוצה שאלך, אבל זה לא עובד ככה ואי אפשר סתם לפטר בלי סיבה, זה לא ייראה טוב בעיני ההורים, וגם לא כ’’כ חוקי, ובוודאי לא על פי חוקי התורה, לפטר מישהו טוב סתם כך כי הוא לא בא טוב בעין. אז הייתי תקוע למנהל וזהו, באיזשהו שלב אפילו התחלתי ליהנות מזה.
בנתיים צברתי לי שם מכובד, טוב שם טוב משמן טוב, וסיגלתי לעצמי רוגע תעסוקתי. אני יודע שיהודי מאמין צריך תמיד לזכור ששערי פרנסה ביד הקב’’ה. אבל אני ואשתי אנשים מאוד מסודרים, והצורך ליציבות וביטחון תעסוקתי קריטי למצב הנפשי שלנו, ולכן המשרה של המלמד עם התחושת יציבות שהיא נתנה היתה ממש קריטית לבית שלנו.
האמת, לא היה לי טוב בעבודתי. כמה אתה יכול לחיות לצד בוס חמוץ, זה מתיש מאוד. אבל הרצון ליציבות והפחד מפני הבלתי נודע מיגנטו אותי שלא לצאת מאזור הנוחות.
גם היו לא מעט רגעים שהאמנתי לרב החמצמץ. כלומר, חשבתי שכנראה משהו איתי לא בסדר. אתה מכיר את מאמר חז’’ל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים? זה ככה. כשאתה אסור, אתה מזדהה פתאום עם הסוהר וחושב כמה הוא צודק. היום אני יודע שזה נורא ואני הייתי מקסים, אבל אז הזדהיתי איתו שאני כישלון מהלך. זה מנע ממני עוד יותר לחפש עבודה, כי מי יקח כישלון כמוני... וככה הוא הרויח על הדרך מלמד טוב בזול כי לא העזתי לבקש העלאה, הרי אני כישלון, רק אבקש והוא יפטר אותי.
חשוב לי לעצור כאן ולומר: המנהלים הם אנשים מדהימים וצדיקים שלקחו על עצמם עול שאתם לא מדמיינים לעצמכם כמה הוא כבד. אבל עדיין, כמו בכל דבר יש כאלו שבאופן לא מודע מעבירים את הנתונים למרותם חוויות לא פשוטות.
ויום אחד קרה דבר נורא: היה בכיתתי ילד חוצפן גדול שהאכיל אותי מרור, הוא וההורים שלו, תוך כדי שכשבאו למנהל הוא הנהן כאומר: נפלנו עם המלמד הזה. ופעם אחד כשכבר הייתי עייף ותמו כל שאריות סבלנותי, וכעסתי מאוד, בסוג של טעות מחצתי עליו את השולחן בחוזקה.
הוא ברח הביתה בוכה, והוריו באו נזעמים איימו להפוך את הת’’ת, צעקו והשתוללו. באותו יום מצאתי את עצמי מפוטר נזרק מכל המדרגות לעיני כל בבושות נוראיות.
ניסיון להתקבל לעבודה חינוכית אחרת עלה בתוהו: כל אחד צלצל למנהל ההוא, שמע ’’הוא אלים’’ ונסוג.
היו אלו ימים איומים, יסורי נפש, וגם כאבים איומים ברגליים, כי גוף ונפש קשור, לא ידעתי את נפשי. מה הנס? שעוד מבית הורי היתה לי בלב תמיד תקווה שה’ איתנו וחזקה על תפילה שתושיע ותשמח.
התפללתי. התפללתי חזק מאוד, אשתי ואני, דמעות שפכנו.
יום אחד יצאתי מהבית, הלכתי לגמ’’ח גדול ולקחתי הלוואה שמימנה לי מס’ חודשים ברווח וגם לימודים. למדתי הנהלת חשבונות, מקצוע די אפרורי. אבל זה מה שהרב אמר לי לעשות.
עם סיום הלימודים מצאתי עבודה, לנהל קרן תרומות ידועה בארץ של פילנטרופ מחו’’ל. ה’ עזרני עם כשרונותיי, חזרתי לכולל בבוקר וחלק מאחה’’צ, והזמן שנותר הספיק לי לניהול הקרן, במשכורת גבוהה בהרבה, כך שגם חזרתי לכולל וגם מצאתי כדי פרנסתי.
מסקנה: פיטורין זה דרך של ה’ לתת לך משהו יותר טוב. באופי שלנו אנחנו אוהבים את אזור הנוחות ואין לנו מספיק אומץ וכחות לעשות משהו אחר פתאום, זה נכון לגבי כל מעבר: כולל, עבודה, מגורים. ולפעמים אפילו ישיבה. אנחנו יודעים עמוק בלב שטוב לנו לצאת לדרך חדשה אבל מעדיפים את הצרות המוכרות. הפיטורין נותנים לנו דחיפה להמציא את עצמינו מחדש, ובדרך כלל ההמצאה תהיה מוצלחת יותר מההמצאה שקדמה לה...
לסיפור סיומת מצחיקה אתה חייב לשמוע: יש אצלינו בקרן אדם, עובד שלי, שהוא מקבל קהל בארץ לבקשת תרומות מאותו פילנטרופ. אתמול ראיתי ששבוע הבא מישהו מעניין מגיע לפגישה: המנהל ההוא, שפיטר אותי, בא לבקש תרומה לת’’ת. ביקשתי מהעובד שלי שאת המנהל לשלוח אלי, נראה מה יהיה בפגישה. מבטיח להתייחס יפה. אם יצא מזה סיפור טוב אדווח לך כדי שיהיה לך סיפור המשך.
