הנושאים החמים
הקטע הבא אינו סיפור אישי, אך מתאר מקרוב חוויותיה של בת מתמודדת עם אם, שאחרי הכל, מתמודדת אף היא. בעולם משלה.
בא לעורר מודעות, אמפתיה והבנה.
והלוואי שבעזרת השם, אצליח
"הקופה לא זזה.
נו, כמה זמן לוקח לעשות קופה?" הרמתי את קולי בתרעומת. שתשמע המוכרת הקלפטע הזאת. "אפשר להזדרז, אולי? יש לי עוד מה לעשות בחיים חוץ מלעמוד כאן כמו גולם".
אלה שלפני בתור מביטות לעברי ומהנהנות בראשן. הנה, גם הן מבינות שזה מוגזם.
אני כבר חמש דקות עומדת על הרגליים! עוד שניה ומתפוצץ לי המח.
גם לאה, הבת שלי, קצת מוזרה. אני לא מבינה למה היא הולכת שוב פעם לתא מדידה. בילינו שם חצי שעה. לא מספיק?
"לאה!", אני מרימה שוב את הקול, אחרת היא לא תשמע. "אם התור שלנו מגיע אני משלמת ויוצאת. תשארי פה לבד עם הקולבים".
משום מה, לאה לא יוצאת מהתא מדידה. עוברת דקה, ועוד אחת, והיא שם. אני מתחילה להעביר משקל מרגל לרגל, והסבלנות שלי על פקעת עצבים. אני שונאת חנויות בגדים. אבל אוהבת כל כך לצאת עם לאהל'ה, הבת היחידה שלי.
לאה פחות אוהבת לצאת איתי. אני רואה את זה. היא תמיד מתחמקת כשאני שואלת אותה אם היא רוצה לצאת לגלידה או לטיול. גם לפה גררתי אותה בשכנועים רבים. כבר מזמן שאני רוצה לפנק אותה בבגדים חדשים והיא לא נתנה לי הזדמנות. סופסוף.
להביא לה את האשראי ושתקנה לבד? מה פתאום. אני תמיד עוקבת שהמוכרת לא גונבת את הפרטים. לאה לא מספיק מיומנת לקלוט את הדברים הקטנים האלה. אחרי הכל היא בת חמש עשרה. היא לא מבינה שאני עושה את זה בשביל שתהיה בטוחה. לאט לאט אני מלמדת אותה להתרחק מכל האנשים השקרנים שמסתובבים סביבנו ורוצים להרע לנו.
האישה שלפניי כבר בקופה, ופתאום לאה יוצאת מהתא. הראש שלה למטה. החולצה שעליה בדיוק כמו זו שהיא לבשה קודם. אז מה היא מדדה שם? היא קצת ורודה בפנים, אני שמה לב.
"מצאת עוד משהו?" הקול שלי עדיין קצת גבוה, ולאה מתכווצת קלות. אף פעם לא הבנתי למה מפריע לה הטון שלי. אני מדברת בקול כי אני רוצה שהיא תשמע.
לאה רק מנענעת בראשה לשלילה, אפילו לא מסתכלת עלי. אולי מישהי מהסמינר שלה בחנות והיא מתביישת? אני מסתכלת סביבי - אף אחת מוכרת.
טוב, אולי היא פשוט מצוברחת.
- - -
"הקופה לא זזה.
נו, כמה זמן לוקח לעשות קופה?" אמא שלי צועקת בקול, והלב שלי על מאתיים קמ"ש. עוד פעם זה מתחיל. התפללתי שבזכות מצוות כיבוד הורים, אני אצא עם אמא והיא תשמח.
וגם אני.
אבל זה אף פעם לא קורה. הבושות האלה מכבידות עליי כמו טון עופרת ומקשות לי על הנשימה.
"אפשר להזדרז, אולי?" היא ממשיכה לצעוק, כל מילה שלה מצליפה בי. אני יודעת שהיא לא מתכוונת, אבל זה לא מעניין אותי. "יש לי עוד מה לעשות בחיים חוץ מלעמוד כאן כמו גולם". היא ממשיכה.
הנשים מסביבנו מביטות בנו ברחמים ואני רוצה להיעלם. איכשהו, אחרי רגע אני מוצאת את עצמי בתוך התא מדידה, נושכת שפתיים. שהסיוט הזה ייגמר. סליחה, אמא. אבא אמר לי שזו לא אשמתך. אבל זו גם לא אשמתי, שאת אמא שלי.
שוב פעם אותן מחשבות. כל פעם מחדש המצפון הנוראי הזה שמאיים לשרוף אותי. אני בת רעה. לא ממלאת את תפקידי. והמבט של האנשים… אני שונאת אותם. שונאת איך שהם מסתכלים. חסרי לב.
שימי עליהם פס, מנקר בי הקול ההוא - שעדיין אוהב אותך, אמא.
והוא מצליח. הוא זה שמוציא אותי שוב מהתא. מבוהלת, נכלמת, אבל יוצאת.
עדיין לא בראש מורם -
אבל אולי יום אחד.
יגיע יום,
שלא אתבייש בך אמא.
בא לעורר מודעות, אמפתיה והבנה.
והלוואי שבעזרת השם, אצליח
"הקופה לא זזה.
נו, כמה זמן לוקח לעשות קופה?" הרמתי את קולי בתרעומת. שתשמע המוכרת הקלפטע הזאת. "אפשר להזדרז, אולי? יש לי עוד מה לעשות בחיים חוץ מלעמוד כאן כמו גולם".
אלה שלפני בתור מביטות לעברי ומהנהנות בראשן. הנה, גם הן מבינות שזה מוגזם.
אני כבר חמש דקות עומדת על הרגליים! עוד שניה ומתפוצץ לי המח.
גם לאה, הבת שלי, קצת מוזרה. אני לא מבינה למה היא הולכת שוב פעם לתא מדידה. בילינו שם חצי שעה. לא מספיק?
"לאה!", אני מרימה שוב את הקול, אחרת היא לא תשמע. "אם התור שלנו מגיע אני משלמת ויוצאת. תשארי פה לבד עם הקולבים".
משום מה, לאה לא יוצאת מהתא מדידה. עוברת דקה, ועוד אחת, והיא שם. אני מתחילה להעביר משקל מרגל לרגל, והסבלנות שלי על פקעת עצבים. אני שונאת חנויות בגדים. אבל אוהבת כל כך לצאת עם לאהל'ה, הבת היחידה שלי.
לאה פחות אוהבת לצאת איתי. אני רואה את זה. היא תמיד מתחמקת כשאני שואלת אותה אם היא רוצה לצאת לגלידה או לטיול. גם לפה גררתי אותה בשכנועים רבים. כבר מזמן שאני רוצה לפנק אותה בבגדים חדשים והיא לא נתנה לי הזדמנות. סופסוף.
להביא לה את האשראי ושתקנה לבד? מה פתאום. אני תמיד עוקבת שהמוכרת לא גונבת את הפרטים. לאה לא מספיק מיומנת לקלוט את הדברים הקטנים האלה. אחרי הכל היא בת חמש עשרה. היא לא מבינה שאני עושה את זה בשביל שתהיה בטוחה. לאט לאט אני מלמדת אותה להתרחק מכל האנשים השקרנים שמסתובבים סביבנו ורוצים להרע לנו.
האישה שלפניי כבר בקופה, ופתאום לאה יוצאת מהתא. הראש שלה למטה. החולצה שעליה בדיוק כמו זו שהיא לבשה קודם. אז מה היא מדדה שם? היא קצת ורודה בפנים, אני שמה לב.
"מצאת עוד משהו?" הקול שלי עדיין קצת גבוה, ולאה מתכווצת קלות. אף פעם לא הבנתי למה מפריע לה הטון שלי. אני מדברת בקול כי אני רוצה שהיא תשמע.
לאה רק מנענעת בראשה לשלילה, אפילו לא מסתכלת עלי. אולי מישהי מהסמינר שלה בחנות והיא מתביישת? אני מסתכלת סביבי - אף אחת מוכרת.
טוב, אולי היא פשוט מצוברחת.
- - -
"הקופה לא זזה.
נו, כמה זמן לוקח לעשות קופה?" אמא שלי צועקת בקול, והלב שלי על מאתיים קמ"ש. עוד פעם זה מתחיל. התפללתי שבזכות מצוות כיבוד הורים, אני אצא עם אמא והיא תשמח.
וגם אני.
אבל זה אף פעם לא קורה. הבושות האלה מכבידות עליי כמו טון עופרת ומקשות לי על הנשימה.
"אפשר להזדרז, אולי?" היא ממשיכה לצעוק, כל מילה שלה מצליפה בי. אני יודעת שהיא לא מתכוונת, אבל זה לא מעניין אותי. "יש לי עוד מה לעשות בחיים חוץ מלעמוד כאן כמו גולם". היא ממשיכה.
הנשים מסביבנו מביטות בנו ברחמים ואני רוצה להיעלם. איכשהו, אחרי רגע אני מוצאת את עצמי בתוך התא מדידה, נושכת שפתיים. שהסיוט הזה ייגמר. סליחה, אמא. אבא אמר לי שזו לא אשמתך. אבל זו גם לא אשמתי, שאת אמא שלי.
שוב פעם אותן מחשבות. כל פעם מחדש המצפון הנוראי הזה שמאיים לשרוף אותי. אני בת רעה. לא ממלאת את תפקידי. והמבט של האנשים… אני שונאת אותם. שונאת איך שהם מסתכלים. חסרי לב.
שימי עליהם פס, מנקר בי הקול ההוא - שעדיין אוהב אותך, אמא.
והוא מצליח. הוא זה שמוציא אותי שוב מהתא. מבוהלת, נכלמת, אבל יוצאת.
עדיין לא בראש מורם -
אבל אולי יום אחד.
יגיע יום,
שלא אתבייש בך אמא.
