אתגר כתיבה שפתוח לציבור הרחב, עם פאנץ' מהדהד ופרסים שיעיפו אתכם לשמיים מרוב שמחה!

מסוגל · 6/10/20

אלו היו רגעיו הגדולים. בעבר.
דווקא כשעטפה אותו החשכה, כשהמציאות החמיצה פנים והעתיד נראה קודר, תמיד ידע היכן תמצא אותו קרן האור. בזמנים כאלו, כשישב על הכיסא הקטן במרפסת והפך שוב לאחד עם הקשת והכינור הם הפיקו את המיטב. כשעיניו עצומות ברפיון נשמע טוב מאי-פעם קולו של הלב, ששלט ישירות בקשת והשמיע יצירות כמו שרק הוא יודע.
אם היו שואלים אותו, אי-אז בעבר הרחוק של לפני שבועיים, האם יבכר לאבד בשר מבשרו, איבר מאבריו, או את הנגינה - היה יודע היטב מה להשיב: לדידו, אין הבדל.
עכשיו שכל את שניהם ביום אחד, ודווקא ברגע החשוך בחייו לא יכל ליבו לבכות בנגינה. במעגל אינסופי שבה עובדה זו והחריפה את כאבו יותר יותר, זורעת מלח על פצעיו ואגלי טל דקים ושקופים על לחייו.
החושך היה סמיך מתמיד, אך כשישב על הכיסא במרפסת ידע כי שוב לא תידלק שם קרן אור.
זקן, בודד ועצוב. לעג לו הכינור, ששוב לא היה שלו. אף שליטף אותו באהבה רבה ביד מחוספסת מנגינה. יד בודדה.
קרני השמש נשברו על דמעותיו וצרבו את עיניו. הוא הרים אותן למרום והביט נכחו אל שמים כחולים ביופי נדיר, כזה שיש בו מן העזות.
רגשותיו גאו, כמהים למשוך בקשת. וזה היה הרגע בו ידע כי תמיד היה זה שירו שלו, עוד בטרם המירו לצלילים למענה של המציאות.
השמש קרצה לו, מאשרת את תחושותיו. אין לו קול, אבל יש לו מנגינה.

צנוברית · 6/10/20

"עמיחי ,זה לא בריא לשבת באותה תנוחה ,כל יום ,כל היום , תזוז קצת, שלא תתנוון לנו שם , ,תן מבט לוילונות, הם זורמים עם הרוח , זזים, מרגישים צורך לנוע, לחוש תחושות אחרות , ואתה, מהמיטה למחשב, לארוחה ולמיטה ,וחוזר חלילה "

"עזוב, זה לא יעזור ,אתה לא מכיר אותו ?" שמעתי את דודה תפארת זורקת.

"25 שנה ואפשר לספור על היד את מספר הפעמים שהוא עשה משהו מועיל" לחשה ,לא רצתה לפגוע,

"זה בסדר " ,צעקתי מהחדר "השמיעה שלי סלקטיבית ,"מכיר את המילים הללו.."

שתיקה.

המשכתי לשכב במיטה, קורא ספר.

"עמיחי. תעשה לי טובה " שמעתי את אבא שוב, "רד למחסן ותביא לי משם את הסולם האפור ,ההוא של סוכות "

לזה כבר לא אסרב, אבא מבקש טובה קטנה, ספציפית ,ממוקדת ?, עושים .! כך חנכה אמא מגיל אפס.

ירדתי למחסן ,הוא ממוקם קצת אחרי החדר שלי, שלוש דקות ואני כאן חזרה ,חשבתי .

הדלקתי את האור, קישט קישט לחתולים ולמרעין בישין אחרים ,לקחתי את הסולם ועליתי את המדרגות לכוון חוץ,

חשתי באוויר של החצר ,זה שאין לי בחדר ,כמו מזכיר לי שאולי אפשר אחרת...

ופתע ראיתיו: הצ'לו.

הרמתי ,התבוננתי חזק , לא ידעתי על קיומו בביתנו , החלתי פורט על מיתריו ,מנסה להפיק צלילים כאלו ואחרים.

'"יש לי את זה ", אמרתי אחר חצי שעה של ניגונים לאבא שהגיע לבדוק איה בנו "הביתי",

ומאז אני שם , פורט על מיתרי ליבי ,משחרר,

מנגן את ניגון חיי...

מ.ל.ב. י · 6/10/20

@Natan Galant
עושה לנו אתגר ונעלם, אפשר תשובות?
אם אני מעלה סיפור עם263 מילים זה בסדר? או שזה לא יכנס לתחרות?

טל Multimedia · 6/10/20

נכתב ע"י טל Multimedia:
אבל אנשים יכולים להעתיק!

@מ.ל.ב. י אפשר הסבר? או שאני בורה?

מ.ל.ב. י · 6/10/20

מה הסבר? על להעתיק?
מה יקרה עםיעתיקו?
הם יזקו במקומך?
יפיצו את הסיפור בן ה200 מילה?

טל Multimedia · 6/10/20

נכתב ע"י מ.ל.ב. י:
מה הסבר? על להעתיק?
מה יקרה עםיעתיקו?
הם יזקו במקומך?
יפיצו את הסיפור בן ה200 מילה?

על הצחוק המהולל... לא נורא

מ.ל.ב. י · 6/10/20

הסברתי מה מצחיק.
הפרודוקס.

מושקי פ · 7/10/20

עוד משחר ילדותו, כשהיה הולך מידי בוקר, אל בית הספר, האיש הזקן עמד שם

באותו מקום..

עם אותו כלי..

שהפך לסימן ההכר שלו..

הצ'לו.

כשגדל מעט, הוא נהג לעצור ליד הזקן החביב, לשאול בשלומו, ולנסות, טיפה, להפיק צלילים מהכלי הקסום..

היה זה יום רביעי, כשהוריו פנו אליו לשיחה אישית..

"תראה יקרינו" פתח האב

"האומנות תופסת מקום נכבד במשפחתנו, וההיתי חפץ אם גם אתה תיטול את המכחול והצבעים, ותתחיל להפיק את יצירותך.." אמרה האם

הוא השפיל את מבטו, ושלף ממגרת השולחן, דף מקופל. ההורים הביטו בסקרנות, והאב נטל מידיו את הדף, הוא פתח קפל ועוד קפל, ולנגד עיניו נראה ציור, לא משהו אומנותי.. בציור צוייר.. צ'לו.

"אבא, אמא" פנה אליהם,

"נפשי חשקה לנגן בכלי זה, עוד משחר ילדותי נמשכתי אליו.." אמר, ושלף מכיס חולצתו תמונה. הוא סובב אותה באיטיות כלפי הוריו, שבחנו כל תנועה שלו, והציג אותה לפניהם..

מה היה שם? ניחשתם נכון, הזקן עם הצ'לו הנוסטלגי שלו, והוא עצמו..

"תראה בני, יקירי, האומנות היא זו שפרנסה את משפחתנו ואת אחיך שנים רבות.. אני מציע לך ללכת במה שכולם עושים, כדי שגם אתה תוכל לפרנס, בבוא העת את משפחתך בכבוד.." אמר האב, והאם הנהנה בהסכמה.

"רציתי להראות לכם דבר נוסף", הפתיע הבן, הוא שלף קופסא מאובקת שהוחבאה תחת מיטתו.. הוא פתח אותה אט אט, ושלף משם צ'לו קטן ומוכר..

"הזקן החביב מאמין בי שאני אוכל להפיק מהכלי הזה צלילים מרהיבים.." אמר, ופרט על המיתרים, וניסה להפיק מנגינה, שלא בדיוק נשמעה כתיקונה..

האבא והאמא העוו פניהם, אך הוא מיהר להוסיף, "גם אם נראה שלא תמיד מצליחים, עם קצת אימון, והרבה התמדה והשקעה, אפשר להגיע רחוק.."

חלפו 30 שנה מאז:

הנער הספיק לגדול, כל יום היה מתאמן ומנסה את כוחו שוב ושוב בנגינה. ההורים היו עסוקים בהתפעלות מציוריו של אחיו הרבים, ובאשר אליו, הם הסתפקו במשיכת כתף.

ואולם.. כיום.. אותו נער שהזקן האמין בו כבר מההתחלה, נחשב לגדולי נגני הצ'לו בעולם כולו..

והכל עם קצת אמונה והרבה רצון והתמדה..

מושקי פ · 7/10/20

נכתב ע"י מושקי פ:
עוד משחר ילדותו, כשהיה הולך מידי בוקר, אל בית הספר, האיש הזקן עמד שם

באותו מקום..

עם אותו כלי..

שהפך לסימן ההכר שלו..

הצ'לו.

כשגדל מעט, הוא נהג לעצור ליד הזקן החביב, לשאול בשלומו, ולנסות, טיפה, להפיק צלילים מהכלי הקסום..

היה זה יום רביעי, כשהוריו פנו אליו לשיחה אישית..

"תראה יקרינו" פתח האב

"האומנות תופסת מקום נכבד במשפחתנו, וההיתי חפץ אם גם אתה תיטול את המכחול והצבעים, ותתחיל להפיק את יצירותך.." אמרה האם

הוא השפיל את מבטו, ושלף ממגרת השולחן, דף מקופל. ההורים הביטו בסקרנות, והאב נטל מידיו את הדף, הוא פתח קפל ועוד קפל, ולנגד עיניו נראה ציור, לא משהו אומנותי.. בציור צוייר.. צ'לו.

"אבא, אמא" פנה אליהם,

"נפשי חשקה לנגן בכלי זה, עוד משחר ילדותי נמשכתי אליו.." אמר, ושלף מכיס חולצתו תמונה. הוא סובב אותה באיטיות כלפי הוריו, שבחנו כל תנועה שלו, והציג אותה לפניהם..

מה היה שם? ניחשתם נכון, הזקן עם הצ'לו הנוסטלגי שלו, והוא עצמו..

"תראה בני, יקירי, האומנות היא זו שפרנסה את משפחתנו ואת אחיך שנים רבות.. אני מציע לך ללכת במה שכולם עושים, כדי שגם אתה תוכל לפרנס, בבוא העת את משפחתך בכבוד.." אמר האב, והאם הנהנה בהסכמה.

"רציתי להראות לכם דבר נוסף", הפתיע הבן, הוא שלף קופסא מאובקת שהוחבאה תחת מיטתו.. הוא פתח אותה אט אט, ושלף משם צ'לו קטן ומוכר..

"הזקן החביב מאמין בי שאני אוכל להפיק מהכלי הזה צלילים מרהיבים.." אמר, ופרט על המיתרים, וניסה להפיק מנגינה, שלא בדיוק נשמעה כתיקונה..

האבא והאמא העוו פניהם, אך הוא מיהר להוסיף, "גם אם נראה שלא תמיד מצליחים, עם קצת אימון, והרבה התמדה והשקעה, אפשר להגיע רחוק.."

חלפו 30 שנה מאז:

הנער הספיק לגדול, כל יום היה מתאמן ומנסה את כוחו שוב ושוב בנגינה. ההורים היו עסוקים בהתפעלות מציוריו של אחיו הרבים, ובאשר אליו, הם הסתפקו במשיכת כתף.

ואולם.. כיום.. אותו נער שהזקן האמין בו כבר מההתחלה, נחשב לגדולי נגני הצ'לו בעולם כולו..

והכל עם קצת אמונה והרבה רצון והתמדה..

סיפור נוסף שכתבתי.. (ראיתי שאפשר יותר מאחד) מצטער שזה כ-300 מילים, אבל המסר חזק..
נ.ב. הסיפור מבוסס על דמיוני בלבד, אולם מי יודע? ואולי הוא התגשם..

מ.ל.ב. י · 7/10/20

נכתב ע"י מושקי פ:
ראיתי שאפשר יותר מאחד

מקור?

מושקי פ · 7/10/20

נכתב ע"י מ.ל.ב. י:
מקור?

נכתב ע"י RACHY:
@Natan Galant האם אפשר לכתוב כמה סיפורים, זה עם הגבלה בכמות הכתיבה?

נכתב ע"י משך:
לא כדאי לקחת סיכון ולכתוב 2 סיפורים... בכל אופן מדובר בהרינג...

מושקי פ · 7/10/20

נכתב ע"י מ.ל.ב. י:
מקור?

ובכל מקרה אתה יכול לקרוא את הסיפור שלי, בתור סיפור לקריאה ולא לתחרות.
(מקוה שהשופטים לא יתייחסו להודעה הזו)

RACHY · 7/10/20

@Natan Galant האם אפשר לשלוח אפילו שנים או שלושה סיפורים?
וכן, האם הסיפור צריך לעמוד במדוייק על גבול ה-200 מילים או שניתן לחרוג קצת עד 250 מילים או אולי אפילו 300?
אולי לקחת בחשבון שאי אפשר לדייק בכמות המילים ולכן אמרת 200 מתוך ידיעה שהסיפורים יגיעו אף ל-300 מילים

מ.ל.ב. י · 7/10/20

אז לעשות העתק הדבק? או לכתוב סיפור יפה יותר?
והאם למחוק63 מילים שהיו יותר מידי?

RACHY · 7/10/20

נכתב ע"י מ.ל.ב. י:
האם למחוק 63 מילים שהיו יותר מידי?

זה קצת נשמע לי לא הגיוני לכתוב בול 200 מילים ולא אף מילה אחת יותר, הרי בכל זאת יש כאן ציור שמביעה המון, עבר, הווה ,רגשות ותחושות שלא ניתן להתעלם מהן, ואשר דורשות מעט יותר מ-200 מילים.
@Natan Galant מהי קביעתך?

RACHY · 7/10/20

דרך אגב, תודה לכל אלו שידעו שמדובר בצ'לו ולא בכינור אחרת לא חושבת שהייתי מבחינה, לא קיים אצלי בלכסיקון המושג יחס או פרופורציה

מנסה להיות אני · 7/10/20

נכתב ע"י RACHY:
זה קצת נשמע לי לא הגיוני לכתוב בול 200 מילים ולא אף מילה אחת יותר, הרי בכל זאת יש כאן ציור שמביעה המון, עבר, הווה ,רגשות ותחושות שלא ניתן להתעלם מהן, ואשר דורשות מעט יותר מ-200 מילים.

מאמין שיש עניין עד 200 מילים.
מסתבר שזה האתגר, לנסות כמה שיותר לתמצת ולהכליל הכול עד 200 מילים..
בהצלחה!

טל Multimedia · 7/10/20

אוף!
התחלתי לכתוב ופתאום אני מגלה שאני כבר ב: 359 מילים!
והסיפור עדיין לא נגמר!.
אולי... אממ.... אפשר להעריך את המילים בסיפור?.
פשוט חבל שתפסידו את הסיפור הזה

TamarFr · 7/10/20

כשהשמיים מתכהים והקצב מתחיל להאט, אז זה מתחיל.
כל יום מחדש.

סימפוניה שותקת של כלי אחד, עם צלילים שאיש לא ישמע.

את רחש ההמון המשתתק בציפייה דרוכה
מחליפה דממה מתוחה, שאין לה סוף.

משב רוח פתאומי מפזר את הדפים שהיא ממילא לא צריכה.

רגליים מהלכות על קצות האצבעות, טריקה חרישית של הדלת,
והיא עדיין שם. דוממת.

לרגעים היא על הבמה, עם עשרות הנגנים והיד המנצחת. כמעט בלי משים משפרת אחיזה, מושיטה, מגששת
ואז נופלת חזרה אל השקט הרועם,
אל הכאב הפועם.
בקצב המושלם.

מהרהרת על המחירים ששילמה, והחיים שהקריבה.
ואז על מבצע החיסול.

בוחנת את הצ'לו הכבד כמעט בהפתעה,
כיצד חלק מהגוף הופך פתאום מגושם כל כך, מנוכר, חסר ערך?

אוהביה קוראים לה.
מספרים שהיא הרבה יותר מזה, שיש הרבה צורות ליצירה.
אבל היא לא מצליחה להסביר שמיתרי הלב שלה מכירים רק קשת אחת.

למה היא לא למדה עוד דרך?
למה היא לא מסתגלת? לא מסוגלת?

היא מתנערת, מניחה בעדינות, מחייכת ומזדקפת.

בבוקר היא שוב מלאת עשייה.
מרימה הכל בחמש אצבעות, פיה שחוק ותנועותיה נחושות.
אבל באוזן ובלב מנגן ללא הרף הצליל האחרון.

מציעים לה עזרה, היא מודה ומתחמקת.
מרחמים עליה מהסיבות הלא נכונות.

בלילה היא שוב תתכנס,
המנגינה תחפש את הדרך לפרוץ. והאבל יחנוק.

רק דבר אחד מפליא גם אותה,
היא חשה בוודאות גמורה, אי שם מתחת לכל שכבות האימה, שהשיר שלה עוד לא הגיע לתו הסיום.

היצירה שלה תראה אור. אור אלוקים רחום ואינסופי.

מחר..

שרלוט · 7/10/20

כשאחזתי את הסגריה החמישית להיום, ראיתי אותה.
מעניין, למרות שהיא מבוגרת ממני בעשרים שנה לפחות, היא נראית צעירה ממני בהרבה.
היא פסעה בצעדים זריזים, החטיפה לעברי מבט מהיר, זרקה לתוך קופסת השימורים מטבע של חמישה שקלים והמשיכה הלאה.
הנחתי את הסגריה על הרצפה, נתתי לו לגסוס אל מותו המהיר.
''המורה'', קול צרוד ועמוק בקע מגרוני, ככה זה כשמעשנים שלש חפיסות ביום
''המורה'', קראתי אחרי גבה המתרחק, ''את עם החליפה הכחולה'', צעקתי בקול
הסתובבה והתקרבה אלי.
לרגע השפלתי את המבט, אבל רק לרגע ואז הבטתי עמוק בעיניה.
''המורה מזהה אותי?'' שאלתי אותה בלחש.
ואיך תזהה, למען ה', איך תזהה את הילדה הג'ינג'ית עם הצעפלאך', זאתי שהייתה אימתן של כל המורות, עם הנמשים הקופצניים ועם הפה המתגלגל...
''כמה קש האכלתי אותך, המורה'', נאנחתי והבטתי על שמלתי התכולה החפה מכל כפתור או רוכסן.
''את זוכרת המורה מה היית אומרת לי כל יום?'' הוצאתי סיגריה נוספת והדלקתי אותה
''מה יצא ממך, רייזאלע? מה יצא ממך'', חיקיתי את קולה של המורה מפעם
''וזה מה שיצא ממני'', הפרחתי סלסולי עשן מול עיניה הקרועות.

מה שהיה הוא שיהיה
ומה שנעשה הוא שיעשה
פעם הייתי מנגנת על העצבים של המורות שלי
היום אני מנגנת על הצ'לו המסכן.

ואין כל חדש תחת השמש.

(גם אם לא מגיע לי לזכות בהרינג- לפחות תרשו לי להריח אותו)

מסוגל · 7/10/20

"איפה הצ'לו?" שאל חיים בסוף, מכל השאלות שבעולם. לא - איפה הציצית, הכיפה או הזקן והפיאות. לא אף אחת מהשאלות אליהן התכונן, והקשיח לב ופנים. הכין תשובות מתריסות, התקפה שהיא הגנה.

"אני לא יכול לנגן יותר, חיים", ההפתעה שברה אותו באחת, מסירה את ההגנות ומותירה אותו שברירי. "אין בי יותר מנגינות. זה נגמר, במלחמה". הוא קרס על הכיסא.

"אין דבר כזה", הגיב חיים, בפסקנות איטית, מחושבת.

"אתה חושב שאני שמח? נראה לך שטוב לי?" הוא כעס, מתגונן. נאבק. וחיים אפילו לא דיבר על זה, בכלל.. "זה פשוט קרה. תאמין לי שזה כואב.. הרי כל-כך אהבתי לנגן.."

חיים בחן את פניו בעיון: "זה לא נגמר", אמר. "ואתה מרגיש את זה. גם אם נוח יותר לחשוב אחרת".

"מי אתה בכלל שתדבר, שתשפוט?" הוא נעמד רוטט מזעם, קומץ אגרופים. "אתה לא היית שם! אין לך מושג!"

"אתה צודק, ולכן אני לא אדבר על כך יותר", הסכים ברוגע. "וגם כי אתה דברת בעצמך. ואתה שומע את הניגון, שמעת אותו גם במלחמה. לא היית כאן, אחרת"..

הוא נשך שפתיים. זרועותיו רעדו, עדיין קפוצות. "אתה.. אתה.."

"אני בעיקר הגעתי לדרוש בשלומך ולבקר חבר ותיק. אז מה שלומך?"

"אני.. אני חושב.."

בלילה עלה הניגון מהבית הקטן, כשניגן שוב את שיר חייו.

אחרי הכול, הרי כל-כך אהב לנגן..

תאיר~ · 7/10/20

את הכינור הזה הוא מצא לפני שלוש וחצי שנים, ביום רטוב מידי. הגשם הכה בו, מתעלם מהחולצה הדקיקה שלו. הוא סייר בין פחי הזבל הענקיים. הכניס ראש וידיים, חיפש משהו להרגיע את הבטן המכווצת, זו שמזכירה לו בכל כמה דקות את קיומה, כאילו שאפשר לשכוח. בפח השלישי שפגש, הידיים שלו נמרחו בעיסה דלילה ורטובה של אוכל שכבר אפשר להספיד. אבל לא אחד כמוהו יישבר. ניגב את הידיים והמשיך בסיור הקבוע שלו.

בפח העשירי הידיים שלו קפאו, הקור והגשם והעיסות הדלילות נצחו אותן. הוא הצליח לשלוף אותה ממעמקיו טרם אחת מידיו נסדקה ומתה, לנצח. החליף יד בחבר טוב, בצ'לו אהוב.

--

מעולם לא הרגיש מחובק כל כך כמו עכשיו; התחנה המרכזית בירושלים כולה עומדת סביבו, עוטפת אותו בתרועות ובחום ובאהבה. מנגינה רכה של צ'לו מתערבבת בעדינות בצלילים מתוקים של מטבעות, נשפכת לו לתעלות האוזן, מחממת גם אותן.

"עוד הפעם!" ו "again", נזרקים מידי פעם מכיוון הקהל. הוא מציית. מבין שיש גם אמריקאים בקהל. ושווה לו להשקיע. מחיאות הכפיים כמעט קורעות לו את עור התוף, הופכות לו את הבטן מאושר.

ואז שקט. וצפירות של הרכבת הקלה. הוא פוקח עיניים, מסתנוור מהפנסים של האוטובוסים. רואה איך הקהל מפזר את ההפגנה סביב הנגן רחוב, השכן האהוב-שנוא שלו. המציאות שורפת לו את הלב, מנחיתה אותו חזק על השרפרף הקטן, הקשה.

העיניים שלו נעצמות שוב, מוצאות נחמה בדמיון.

ממממממממממממממממממממ · 7/10/20

בס"ד

הוא ליטף את הצלו והדמעות עמדו בעיניו עם מה ינגן עכשיו בכל האירועים , למה הוא יהיה שווה כשאין לו שום דבר מיוחד להראות? הרי כל המשפחה של אשתו מתמחה בדברים מיוחדים וכל אחד שם הוא האדם המיצלח עלי תבל אחיות שלה כל אחת יהלם נדיר וחמותו חולשת על כל תחומי ההצלחה האפשרים, גיסיו.. עליהם בכלל אין על מה לדבר, אז עם מה הוא יבוא עכשיו והכל בגללל... די אין לו כח להיזכר בזה שוב אבל נראה שהאירוע מסרב לשקוע בתהום הנשיה.
חודש לפני:
כמו בכל הסיפורים זה החל ביום בהיר שלא כמו בכל הסיפורים הוא היה מעט מדוכדך ענינים שונים טרדו את מנוחתו, הוא חצה דווקא די בסדר את הכביש רק שהאופנוע שהגיח מהפינה ריסק את כל צידו השמאלי, כולם אמרו לו אחר כך ש"איזה נס שאתה ימני" אבל לנגינה שלו בצלו זה כנראה לא כל כך הועיל
אבל אולי הוא ינסה למצוא תחום אחר תחום שהוא מתבלט בו לא פחות ואולי זה לא כ"כ נורא מקסימום יכירו אתו ככה כמו שהוא ואולי כל זה היה שווה, אולי... ואולי לא יביטו אל הפנים כי אם אל החוץ זאת כבר לא תהיה בעיה שלו אלא שלהם ואם הם יבחרו בכך יהיו הם אלו שיפסידו...

מריומה~ · 7/10/20

"הלב שלי נקרע לשניים חציו אשם וחציו "... המוזיקה קרעה את ליבי. לא יכולתי יותר. חוסר הרוגע ניכר בכל תנועה שלי, הורגש היטב על הכיסא. רציתי להיעלם ולפחות לא לשבת ככה מול הבמה, מול המנגן.
בשביל מה התפתיתי והסכמתי לבוא. מה הועלתי ולמי? אז היא ביקשה, שתבקש.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה אני מוצאת את עצמי נעתרת לבקשות שלה.
'הירגעי' ציויתי על עצמי. 'רגליים ישר וידים שלובות' הוראתי לעצמי. זה משפיע על המוח ועל תנועות הגוף, נזכרתי בדבריה.
לצאת ממילא לא יכולתי. היא לא תסלח לי, לפחות אנסה להציג את עצמי שאני נהנית וקשובה. מרותקת...
העינים נעצמו אט אט יוצרות מראה עורג והראש נשמט הצידה, חומד וכמה. במה, לא סיפרתי.
חבלי השינה החלו נכרכים בי. והשינה נמסכה באיברי הלאות.
ואז היא הגיעה אלי קרוב קרוב.
עזבה מן הסתם את הבמה, חוצה גבולות. בידה החבושה מנסה ללטפינו, לפרוט על לחיי כאילו הוא הצ'לו המיוחס.
ניסיתי להתחמק, לברוח אבל היא היתה קרובה מידי.
"הלב שלי מרים ידים" ... אני רואה אותם יוצאים, מבקעים עור ובשר מנסים לאחוז בה ... שרים עימי יחד מנסים למנוע.
ואז ידה התקרבה לפני והחלה ללטף.
התעוררתי באחת. מתנערת כולי , מתעלמת מהקהל.
אוספת חפצי ורצה.
חושך עטה החדר ורגלי נתקלה בכבל הנגן מדמימה את המוזיקה באחת.
המשכתי לנוס, חבטה אדירה התווספה לחגיגה.
הקנבס הגדול נפל.
הזקנה שלי היתה לשבר כלי שאין כבר מה.

מוריופ · 7/10/20

ניצחון הרוח

"... ותמיד בסוף, קְוַוארֶה היה מעניק לטיפה לוִיוֹלוֹנְצַ'יילוֹ* בידו הבלתי נראית, וקד לקהל." אמא ליטפה את הפנים הילדותיות.
"עד שיום אחד קווארה נעלם..." המשיך הילדון שלה בעיניים עצומות. "אבל, לאן, אמא?"
"איש לא יודע." סירקו אצבעותיה את שערותיו. "אחר שניגן קווארה את 'ניצחון הרוח' וירד מהבמה, לא ראהו איש. אולי הוא עדיין מסתתר למרגלותיה..."

- - -

מִיוֹ קַארוֹ דִּיאַרְיוֹ**,
לפני יומיים שבתי. אמא עדיין דומעת בהביטה בי, ואני עדיין כה מאוכזב.
עשר שנים, עשרות אולמות ומופעים, מאות נגני צ'לו שתרתי אחריהם. מאתיים וחמישה-עשר נגני צ'לו ציירתי. אך לא קווארה.
הערב סבבתי בעיירת הולדתי, ששינתה פניה וגדלה. הגעתי עד קצותיה החדשים, כשלכדו אוזניי צליל פיציקטו קלוש, יפהפה וענוג.
כמכושף פסעתי לבקתה בקצה העיירה. מהחלון ראיתי איכר עלוב בגדים. ימינו אחזה בצוואר ויולונצ'יילו מהוה. ידו השניה, הנעלמת, פרטה על המיתרים.
עשר שנות חיפושיי תמו רגע אחר שנואשתי.
"קווארה!" קראתי, והאיכר הביט בי. "חיפשתי אחריך." לחשתי. חיפשתיו רק כדי לשאול.
"למה, קווארה? למה עזבת?" שאלתי, וקווארה חייך.
"בגלל הרוח, אמיקו. חשתי איך ניגוניי, מחשבותיי, מעשיי, כולי, הופכים עם הזמן להופעה מהלכת. ורציתי לשוב לרוחי הפנימית. שתעדן יצירותיי ותטהר מחשבותיי."
כך אמר, ופתע חשתי את רוח עצמי. נושבת בקרבי, טהורה. וכה רציתי בה, לנֶצח.
אחר ניגן קווארה את 'ניצחון הרוח', ורוח ליטפה את דמעות שנינו.
- - -
*צ'לו, איטלקית
**יומני היקר, איטלקית

מושקי ארזואן · 7/10/20

נכתב ע"י RACHY:
@Natan Galant האם אפשר לשלוח אפילו שנים או שלושה סיפורים?
וכן, האם הסיפור צריך לעמוד במדוייק על גבול ה-200 מילים או שניתן לחרוג קצת עד 250 מילים או אולי אפילו 300?
אולי לקחת בחשבון שאי אפשר לדייק בכמות המילים ולכן אמרת 200 מתוך ידיעה שהסיפורים יגיעו אף ל-300 מילים

ציטוט מאמר:

"
כל אחד יכול להשתתף באתגר, כמו שאמרנו.
נא לכתוב עד 200 מילה בלבד (אפשר להיעזר באתר של ספירת מילים)
"

מ.ל.ב. י · 7/10/20

בס"ד

"אתה יודע לנגן?"

אנטיפוס החזיק בשורש ידו הימנית, בודק את קצב פעימות הלב, אם יהושוע משקר, הוא יודע את זה.

יהושוע עמד מולו, מושפל עיניים, לא מסוגל לענות, אז מה אם הוא הסתכל על אדם שניגן בכינור לכן בטוח שהוא יודע לנגן? אבל עכשיו מאוחר מידי, האדון עומד מולו מחכה לתשובה, אמיתית.

הוא לא מסוגל לענות אותה, מה הוא יעשה?, יגיד: "כן אני מנגן מאוד יפה בכינור"?

ואז יאמר האדון: "תנגן לי."

ואז הוא יאמר: "לא רוצה". והאדון יוותר לו, כן ברור.

אנטיפוס צימצם מבט בוחן אותו מקרוב, "אז אתה יודע." קבע.

"במה אתה מנגן?"

יהושוע שתק, האדון לא ניבהל. הוא פשט אמר: "נבל, עוגב, חליל, חצוצרה, כינור." ונעצר.

יהושוע הבין שליבו, נתן אז דהירה מהירה, שסיפרה לאנטיפוס, שכינור- זה הכלי שלו.

"תביא כינור." הוא פנה לאחד העבדים.

יהושוע, עצר נשימה. הוא לא ינגן בכינור לגוי רומאי. אין סיכוי.

ידיים שניגנו בבית המקדש, אצבעות שבנגינה טהורה עזרו לאנים לחזור בתשובה, ידיים שניגנו שיר של יום, ידיים כאלה, לא ינגנו עכשיו ברומי.

"קח" אנטיפוס הגיש לו כינור יפהפה, מעוטר בעיטורים עדינים, בצבע כתום בהיר.

יהושוע הביט בכינור בכמיהה, כמה זמן הוא לא ניגן? הרבה.

הוא ממש רוצה.

הוא לא רוצה.

אנטיפוס קלט את המבט הכמהה והמריץ אותו: "קדימה יהושוע תנגן לי את ויפסלון." הוא תקע את הקשת בידו הימנית ואת הכינור בשמאלית.

מה הוא אמור לעשות עכשיו?

הוא הביט על השולחן לידו, מחפש סכין, אולי בטעות הוא יקבל חתך?

לא היה שום סכין, ופתאום הוא ידע מה הוא יעשה.

"איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר?"

הוא הניח את הכינור בעדינות על השולחן וקטע את אגודלו הימני.
מקווה שזה מתאים לתחרות ואם לא קחו את זה בתור סיפור...

RACHY · 8/10/20

מנגינה קסומה עטפה את אולם הקונצרטים, מנגינה שמביעה המון, עצב, ותקווה, צער, וציפייה לעתיד טוב יותר. הקהל ישב מרותק לכיסאות, ואלמלא החשיכה ששררה באולם היה ניתן להבחין ברבים מן הקהל שמחו דמעה או שתיים. מחיאות כפיים סוערות שטפו את האולם, המון האנשים ששהה בו קם על רגליו והריע בכל כוחו.
זה עתה סיימה סבטה נגנית הצ'לו המפורסמת את הסימפוניה הארוכה והמסובכת, וקהל המעריצים שלה היה משולהב כולו מהביצוע המדהים שלה, קריאות הדרן נשמעו מרחבי האולם וסבטה נעתרה לבקשת ההמון והחלה לנגן שיר נוסף. ובתום דקות ספורות הסתיים אף השיר הזה, ועדת המעריצים שלה כבר ניסתה להתקרב לבימה אך, הסדרנים מילאו את תפקידם באמונה, ובזריזות סבטה ניפרדה מהקהל שלה, ובחסות המהומה שנוצרה נעלמה אל מאחורי הקלעים, שם הרשתה לעצמה לפשוט את הארשת הבוטחת שהייתה על פניה ולשוב ולהיות אותה סבטה, הילדה הקטנה של אמא, חסרת הביטחון ותחושת ההגנה.
סבטה התישבה על הכיסא הקטן עצמה את עיניה ואימצה את הצ'לו היקר לליבה, חוזרת במחשבתה 37 שנים אחורה, אל שנות ילדותה, אל הבית הקטן והחם שתמיד שררה בו אוירה נעימה ונינוחה:
סבטה תמיד הייתה ילדה שקטה ומופנמת, חסרת ביטחון עצמי, בחברה תמיד הייתה דחויה בגלל המראה החיצוני שלה, בגדיה היו נראים בלויים וישנים, מאחר ובביתם לא שרר השפע, היו בו אהבה וחום אך לא כסף רב, אימה הייתה תמיד דואגת לה ולאחיה בכל, ובכל ערב היא הייתה מתיישבת בקצה החדרון הקטן בו התגוררו ומנגנת בצ'לו.
וכך, היא-סבטה, ירשה מאימה את אהבתה למוסיקה בכלל ולצ'לו בפרט, וכשבגרה החלה גם היא לנגן בו עד שהיום היא כבר נגנית על בתחום היא מבוקשת ביותר ומבחוץ נראית מלאת ביטחון בעצמה וביכולותיה, אך עדיין שוכנת בתוכה אותה הילדה הקטנה והחוששת שכנראה לא תעזוב אותה, היא חלק בלתי נפרד ממנה.
(271 מילים)

RACHY · 8/10/20

נכתב ע"י RACHY:
מנגינה קסומה עטפה את אולם הקונצרטים, מנגינה שמביעה המון, עצב, ותקווה, צער, וציפייה לעתיד טוב יותר. הקהל ישב מרותק לכיסאות, ואלמלא החשיכה ששררה באולם היה ניתן להבחין ברבים מן הקהל שמחו דמעה או שתיים. מחיאות כפיים סוערות שטפו את האולם, המון האנשים ששהה בו קם על רגליו והריע בכל כוחו.
זה עתה סיימה סבטה נגנית הצ'לו המפורסמת את הסימפוניה הארוכה והמסובכת, וקהל המעריצים שלה היה משולהב כולו מהביצוע המדהים שלה, קריאות הדרן נשמעו מרחבי האולם וסבטה נעתרה לבקשת ההמון והחלה לנגן שיר נוסף. ובתום דקות ספורות הסתיים אף השיר הזה, ועדת המעריצים שלה כבר ניסתה להתקרב לבימה אך, הסדרנים מילאו את תפקידם באמונה, ובזריזות סבטה ניפרדה מהקהל שלה, ובחסות המהומה שנוצרה נעלמה אל מאחורי הקלעים, שם הרשתה לעצמה לפשוט את הארשת הבוטחת שהייתה על פניה ולשוב ולהיות אותה סבטה, הילדה הקטנה של אמא, חסרת הביטחון ותחושת ההגנה.
סבטה התישבה על הכיסא הקטן עצמה את עיניה ואימצה את הצ'לו היקר לליבה, חוזרת במחשבתה 37 שנים אחורה, אל שנות ילדותה, אל הבית הקטן והחם שתמיד שררה בו אוירה נעימה ונינוחה:
סבטה תמיד הייתה ילדה שקטה ומופנמת, חסרת ביטחון עצמי, בחברה תמיד הייתה דחויה בגלל המראה החיצוני שלה, בגדיה היו נראים בלויים וישנים, מאחר ובביתם לא שרר השפע, היו בו אהבה וחום אך לא כסף רב, אימה הייתה תמיד דואגת לה ולאחיה בכל, ובכל ערב היא הייתה מתיישבת בקצה החדרון הקטן בו התגוררו ומנגנת בצ'לו.
וכך, היא-סבטה, ירשה מאימה את אהבתה למוסיקה בכלל ולצ'לו בפרט, וכשבגרה החלה גם היא לנגן בו עד שהיום היא כבר נגנית על בתחום היא מבוקשת ביותר ומבחוץ נראית מלאת ביטחון בעצמה וביכולותיה, אך עדיין שוכנת בתוכה אותה הילדה הקטנה והחוששת שכנראה לא תעזוב אותה, היא חלק בלתי נפרד ממנה.
(271 מילים)

ואם זה מידי הרבה מילים ולא יכול להתקבל אז הינה הגירסה המקוצרת:

זה עתה סיימה סבטה נגנית הצ'לו המפורסמת את הסימפוניה הארוכה והמסובכת, וקהל המעריצים שלה היה משולהב כולו מהביצוע המדהים שלה, קריאות הדרן נשמעו מרחבי האולם וסבטה נעתרה לבקשת ההמון והחלה לנגן שיר נוסף. ובתום דקות ספורות הסתיים אף השיר הזה, ועדת המעריצים שלה כבר ניסתה להתקרב לבימה אך, הסדרנים מילאו את תפקידם באמונה, ובזריזות סבטה ניפרדה מהקהל שלה, ובחסות המהומה שנוצרה נעלמה אל מאחורי הקלעים, שם הרשתה לעצמה לפשוט את הארשת הבוטחת שהייתה על פניה ולשוב ולהיות אותה סבטה, הילדה הקטנה של אמא, חסרת הביטחון ותחושת ההגנה.
סבטה התישבה על הכיסא הקטן עצמה את עיניה ואימצה את הצ'לו היקר לליבה, חוזרת במחשבתה 37 שנים אחורה, אל שנות ילדותה, אל הבית הקטן והחם שתמיד שררה בו אוירה נעימה ונינוחה:
סבטה תמיד הייתה ילדה שקטה ומופנמת, חסרת ביטחון עצמי, בחברה תמיד הייתה דחויה בגלל המראה החיצוני שלה, בגדיה היו נראים בלויים וישנים, מאחר ובביתם לא שרר השפע, היו בו אהבה וחום אך לא כסף רב, אימה הייתה תמיד דואגת לה ולאחיה בכל, ובכל ערב היא הייתה מתיישבת בקצה החדרון הקטן בו התגוררו ומנגנת להם בצ'לו.
וכך, היא-סבטה, ירשה מאימה את אהבתה למוסיקה בכלל ולצ'לו בפרט, וכשבגרה החלה גם היא לנגן בו עד שהיום היא כבר נגנית על בתחום היא מבוקשת ביותר ומבחוץ נראית מלאת ביטחון בעצמה וביכולותיה, אך עדיין שוכנת בתוכה אותה הילדה הקטנה והחוששת שכנראה לא תעזוב אותה, היא חלק ממנה.
(220 מילים)

מ.ל.ב. י · 8/10/20

למה הורדת? עכשיו גם אני אצטרך?

אתגר כתיבה שפתוח לציבור הרחב, עם פאנץ' מהדהד ופרסים שיעיפו אתכם לשמיים מרוב שמחה!

תגובות

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

שתף את המאמר