הנושאים החמים
תן לי עוד ניגון
היתה זו השנה הראשונה שלי להוראה. לפני 11 שנה. המנהל הוותיק קיבל אותי במאור פנים המפורסם שלו, והכניס אותי לכיתה הראשונה שלי: ’’הנה, בהצלחה’’.
ישבו שם שישה תלמידים, חמודים מאוד מאוד, אבל מסיבות שונות הם לא יכלו לשבת בכיתה השגרתית ולקיים למידה רגילה.
איך אלמד איתם? שאלתי קודם לכן את הרב ליברמן, והוא ענה לי בהדרכה מפורטת שהתמצות שלה היא: תשקיע בהכנת שיעורים, תהיה מעניין, תרקוד, תשיר.
לשיר? איתם?
כן. כך הוא אמר.
מה אומר לכם, אני באמת אוהב לשיר, אבל ספק רב אם זה קהל היעד האידיאלי לשירים אותם הייתי נוהג לשיר. השירים שהיו אצלם בנגנים לא היו מאותה רשימת שירים שהיו אצלי בטייפ. בכלל לא.
אבל ננסה.
יצאתי לדרך, גדוש בחלומות מתנפצים.
דמיון של שנים התנקז לרגעים הללו. הרבה פעמים דמיינתי את עצמי ר’’מ בכיתה, יושב על הקתדרה, שלושים ושתיים זוגות עיניים עוקבות אחרי ושותות בצמא את הפנינים שהכנתי בהרבה עמל ומבעוד מועד.
והנה זה בא. כל ה’’בין הזמנים’’ שלפני התרגשתי (הורים יקרים, אגלה לכם סוד שהמלמדים לא מגלים לכם: רוב המלמדים שאני מכיר, גם אחרי הרבה שנים, עדיין מאוד מתרגשים מהשנה החדשה!) הכנתי שיעורים, דפים, מערכים, מראה לוח, הכי מעניין שיהיה, והגיע היום הראשון.
מלמד וותיק ומנוסה מאוד שלימד בכיתה המקבילה נתן לי טיפ: אתה אל תיתן שיעור לחמישה תלמידים, אתה ב’’חיות’’ שלך תדמיין כאילו אתה לפני אולם גדוש.
אז באתי עם כל החשק, והנחיתה היתה מהירה: אולם גדוש. נו, נו.
קולגה אחרת נתנה לי טיפ אחר: אם יש לך רגע שנראה לך שאף אחד לא מקשיב בכלל, תדמיין שאתה מדבר לרב שך בכבודו ובעצמו המשקיף אליך בתמונה ממול.
ואז הגיע יום שישי, ישבתי לילה קודם לתכנן מה אעשה מחר, דמעות נקוו בעיני. נזכרתי איך הייתי יושב לפני הרב’ה שלי ב’’הדר ציון’’ בירושלם, הרב’ה קלצקין (שמאוחר יותר נעשה בעצמו מנהל מפורסם), והוא בכל יום שישי היה יושב איתנו כמו אדמו’’ר, עם פנים של שבת, ידיים מונפות אל על, כולו דבקות בה’ ושר שירי כיסופין לשבת קודש.
כשתכננתי להיות רב’ה, חלמתי שככה זה ייראה, אשב, אנפנף עם הידיים ואשיר והם יסחפו אחריי. ועכשיו נורא רציתי גם. אבל איך? איך אשיר את השירים שתכננתי? הם בכלל באידיש...
צלצלתי למפקח, הוא אוהב להדריך מלמדים בערב בשקט, והוא אמר לי בפשטות: תכננת לשיר? איזה שירים? אמרתי לו ’’גיט שאבע’ס’’ ו’’קה ריבון’’ של ויז’ניץ.
’’אז תשיר מה שתכננת’’ הוא אמר.
’’אבל הם יצחקו?...’’ שאלתי, אבל המפקח אמר לי: תשיר, תשיר זה בסדר, העיקר תהיה בטוח בעצמך, אל תהסס.
באתי, אמרתי להם משל יפה ובאמצע שרתי. עצמתי עיניים, כמו הרב’ה קלצקין עשיתי בידיים, ושרתי. לבד. שיר ועוד שיר, לא הקשבתי, רק דיברתי דיבורים קדושים ושרתי, בעצימת עיניים.
באמצע פקחתי את העיניים. וראיתי מולי שישה זוגות עיניים צוחקות מלוא פיהם, זה מאוד הצחיק אותם, השירים. כמעט הפסקתי. אבל לא הצלחתי להיפרד כ’’כ מהר מהחלום הישן. אז עצמתי את העיניים ועברתי לשיר הבא עם כל הרגש והטוהר. כמו בערב שבת אחרי המקווה.
כל יום שישי ככה. לא ויתרתי, בכל פעם שרתי מחדש. עוד פעם ועוד פעם. מה אומר לכם, בסיפור אתם קוראים את זה מהר מתוך דף מקופל ביני וביני, אבל בחיים האמיתיים זה פחות מהר. זה עוד שבוע ועוד שבוע, ובכל שבוע אתה נלחם על החלום שלך.
בהתחלה הם צחקו, אחרי זה הם הביטו באדישות או ציירו, אולי מידי פעם הם כן זמזמו קצת אבל בדרך כלל הם התעלמו או קראו. ככה שנה תמימה. כל יום שישי, אני מכין מראש דרשה מרתקת משולבת בשירי שבת, ולא מוותר על החלום. ובסוף, אחרי נשימה ארוכה הסתיימה השנה.
אותם תלמידים הפליגו לדרכם, אף אני המשכתי בדרכי, הגיעו כיתות אחרות והם כבר שרו בעוז, החלום בסוף התגשם, הנה גם אני כמו הרב’ה קלצקין, שר וכוסף לשבת עם תלמידים משתוקקים.
רגע, רק עכשיו מתחיל הסיפור:
חולפות תשע שנים. ואני מזדמן למעמד רב רושם וגדול – סיום הש''ס! ונה לפתע מישהו מההגברה נותן לי מכה קלה בעורפי ומצחקק... הסתובבתי ואני רואה מולי איש חמוד, לא כ’’כ דתי, אבל מוכר לי מאוד. ’’הרב’ה לא זוכר אותי?’’. ואז כדי להזכיר לי הוא התחיל לשיר בדבקות את ’’קה ריבון’’ של ויז’ניץ, הייתי בהלם, הוא לא נראה מתאים לניגון. הוא היה ללא גרט’ל.
שאלתי אותו מה הוא מחפש במעמד הזה? והוא סיפר לי את סיפורו: ’’כפי שאתה רואה אני דתי קצת, למדתי להיות ’׳סאונדמן’’, טכנאי הגברה, טיפסתי ונעשיתי מבוקש, הציעו לי להגביר באירועי ענק של מוזיקה דתית ושאינה, אבל לא יכולתי ליהנות, לא נהניתי מהמוזיקה, כי השירים שאתה, הרב’ה, הכנסת לי בכוח לאוזניים, לא יוצאים משם. וסאונדמן טוב, חייב לאהוב את המוזיקה שהוא עושה. אבל אני חייב רק מוזיקה חסידית אותנטית. ומאז אני מגביר את האירועים החרדיים הגדולים.
והילד החמוד הזה מהימי שישי, שהיום הוא כבר נשוי עם ילד, אחראי היום על ההגברה של כל אירועי הענק הקדושים בציבור החרדי: סיומים, דרשו, גדולי ישראל, והוא מוכן לעבוד רק בזה. הוא נשאר בעולמות של קדושה ומפזם לעצמו את קה ריבון של ויז’ניץ.
רגע לפני שניפרד, נקח משהו לדרך:
א’. חלומות גשמיים הם דבר שלא בהכרח יתקיימו, בורא עולם לא חייב לנו כלום. אבל חלומות רוחניים - יתקיימו במלואם. אל תוותרו על החלומות הרוחניים שלכם, תחלמו בגדול, ותצליחו בגדול!
ב’. לשירה יש כח השפעה כביר מאוד על נפש הילד, אל תרשו לעצמכם לא לשיר עם הילדים שלכם, גם אם הכישרון המוזיקלי שלכם ירוד, בסעודת שבת כולנו שרים ויהי מה! ומה אם הילדים במקום לשיר איתי רבים, משתוללים מצחקקים ועושים סלטות על הספה? אז אני עוצם עיניים מרים ידיים אל על ושר מכל הלב, כאילו אני בפני אולם גדוש...
ג’. לעולם לא נדע מה כוחה של חוויה רוחנית טובה, על ילדינו ותלמידינו. אנחנו נעשה את שלנו, נשפיע קדושה, נשיר, נעורר, נגיד מילים מעוררות ומעצימות, ואף פעם לא נדע איזה מסע עושות המילים שלנו. לפעמים הם לא מראים לנו, אבל בלי לגלות הם מכניסים את המילים שלנו עמוק עמוק ללב.
ד’. בשם הורי כל הילדים, מילים של הערצה למלמדים שבהתרגשות רבה, יוצאים לדרך, חמושים במילים טובות בהתעוררות ובקדושה, בתורה בטהרתה, לא מתייאשים, ולא מוותרים על אף ילד.
