הנושאים החמים
סוד הסמכות
אמא קוראת ליהודה בן ה-8 לסגור את הספר ולבוא לאכול.
"עוד רגע, אמא, אני באמצע הפרק!" הוא אומר בלי להסתכל עליה.
"את זה אמרת גם מקודם" עונה אמא בתקיפות "אתה סוגר את הספר עכשיו".
יהודה מתעלם.
אמא שמאמינה בדרך של עקביות, חוטפת את הספר מידיו.
"תביאי לי את זה חזרה" הוא קופץ.
"תבוא לאכול" היא אומרת ומניחה את הספר במדף גבוה.
"אני אטפס ואקח!" צועק יהודה.
"אם תעשה את זה - תקבל עונש כפול" היא עונה בכעס.
האוכל על השולחן מתקרר, והאויר בחדר נהיה סמיך. איפה טעיתי שוב?
---------------------------------------------
השעה 7:50 ושמעון עדיין לא מוכן לבית הספר.
"נו תתלבש כבר, כמה זמן לוקח לשים חולצה"? מאיץ בו אבא.
"עזוב אותי כבר" מגיב שמעון.
"מה זה הדיבור הזה? אתה לא צועק על אבא שלך!"
"אבל אתה זה שצעקת קודם!"
"אתה עוד תתנצל על זה!"
"לא רוצה"
ושוב שמעון נשאר בפיג'מה, והבוקר שהתחיל בתקוה מסתיים בתחושת כישלון צורבת.
---------------------------------------------
איך משיגים משמעת?
שוב ושוב אנו תוהים כהורים: איך משיגים משמעת? מה יגרום לילדים שלנו להקשיב לנו? ומה עלי לעשות כעת: האם לדרוש התנצלות או להתעלם? האם להעיר על המעשה השלילי או להחמיא על ההתקדמות החיובית? איך אוכל ליצור שיתוף פעולה בלי מאבקי כוח, כעס או איומים?
אינספור ספרים עוסקים בעיצות והדרכות בנושא הסמכות, אך רובם עוסקים בביטוי החיצוני של המשמעת: עקביות, גבולות ברורים, חום ואהבה, שיטת המקל והגזר ועוד. אך איה טמונים היסודות, אשר מהם נובעות כל ההנחיות? מהו סודה הפנימי של הסמכות, המייצר את כל הטיפים, העיצות והתובנות?
התבוננות בדרכם של מחנכים גדולים, מגלה יחס שונה בתכלית לנושא הסמכות. היא מעלה כי במהלך האינטראקציה עם החניכים שלהם, הם אינם עסוקים כלל בשאלת המשמעת, ואינם תוהים מה לעשות עם הילד ברגע הנתון. האוריינטציה הפנימית שלהם מכוונת אותם, מבלי צורך לקבל תשובות לשאלות שנשאלו. מהו אם כן, אותו 'דבר לב' המכוון אותם מבפנים?
מתברר כי אותם מחנכים אינם מנסים 'לייצר' סמכות, אלא בפשטות: מאמינים בקיומה. הם פועלים מתוך הנחה פשוטה שהם מהווים עבור הילד סמכות בעצם היותם, וכי הילד רוצה לשמוע בקולם. תפיסה זו מאפשרת להם התנהלות שקטה ובטוחה. כי אכן, סמכות – אין צורך לייצר, יש צורך לתפוס שהיא קיימת.
למה זה נכון? ככה. כי ככה ה' עשה. מרגע היוולדו חווה הילד את ההורה כסמכות שמעליו, הדואגת לכל מחסורו ומנווטת את דרכו. בטבעו נושא הוא עיניים אל ההורה ומעוניין להישמע לו.
ועוד יותר מכך – כל ניסיון לייצר סמכות - פוגע בה[1]. החיפוש אחר עצות להשגת משמעת, מכיל מסר סמוי כאילו היא אינה קיימת באופן טבעי. וכתוצאה - מתערער ביטחונו של ההורה וגם של הילד ביחסים שביניהם. ההורה - הופך לחסר וודאות בכך שהוא בעל מעמד בעיני הילד, וגם הילד - מקבל מסר סמוי שהוא בטבעו אינו ממושמע, ויש צורך 'ליישר' אותו. נמצא, שהאמונה בקיומה של הסמכות היא היא קיומה של הסמכות.
הליכי למידה :
וכאן (אבי) הבן שואל:
אם אאמין בקיומה של הסמכות, האם אכן ייפתרו כל הקונפליקטים החינוכיים? ואם אינני מכוון ל'השגת משמעת', מה כן אמור לכוון אותי בפועל בהתנהלות השוטפת עם ילדיי?
כאן מתבררת תובנה נוספת: הדינאמיקה עם הילד אשר אינה מוּנעת מהרצון להשיג משמעת – מוּנעת מהרצון ללמד את הילד סדרי חיים.
מה נכלל במונח 'סדרי החיים'?
- מעשים שבשגרת היום-יום, כמו: אכילה, רחצה ולבוש.
- תובנות כלפי מערכות יחסים, כמו: מה אבא מרשה/לא מרשה לעשות, מה עושים כשאח מרביץ, או מה קורה כאשר נוטלים דבר מה, ללא בקשת רשות.
- ערכים, כמו: מה מברכים לפני האכילה או במה אסור לנגוע בשבת.
כאשר מדובר בניסיון להשיג משמעת, תשאל האם את עצמה: 'כיצד אגרום למוישי לאסוף את המשחקים?', אך כאשר מדובר ב'הליך למידה', השאלה הפנימית שלה תהיה אחרת: 'מה אני רוצה ללמד את מוישי בעניין המשחקים?' והתשובה: 'אני רוצה ללמד אותו שמשחקים אוספים בגמר השימוש'.
כעת יתחיל תהליך של הנחלת ערך, ומכיון שכך, היא תבקש את דברה בנימה בטוחה, שקטה ועניינית. במידת הצורך, היא לא תירתע מלחזור על בקשתה מספר פעמים, באותה נימה רגועה כבתחילה, בדיוק כפי שמלמד לקריאה חוזר שוב ושוב באוזני תלמידיו על סדרי הא'-ב'. 'הליכי למידה' אינה נשענים על צעקות, גערות או מאבקי כוח. הליכי למידה מתרחשים בשקט, בעקביות, בחיבור ובטון ענייני.
נמצא, כי הרצון ללמד סדרי חיים הוא שמנווט את אנשי החינוך באינטראקציה עם הילדים, בשונה מהרצון להשיג משמעת וציות לפעולות, והוא סודה של הסמכות הבריאה.
ולסיכום: האוריינטציה הפנימית של הדרך החינוכית הנאותה שואבת את כוחה משתי תובנות מרכזיות – האחת עוסקת ב'לא תעשה', והשניה עוסקת ב'כן עשה':
- 'לא' – אין צורך לייצר משמעת, אין צורך לגרום לילד לציית לפעולות.
- 'כן' – יש צורך ללמד את הילד סדרי חיים.
הביטוי המעשי:
לגישה זו, המשלבת את שתי התובנות של ה'כן' וה'לא' - ישנה משמעות מעשית, המהווה ביטוי התנהגותי-חיצוני לאותן אבני יסוד שביררנו. ביטוי זה הוא הגילוי של הסמכות ההורית – ביופיה ובהדרה, והוא זה שגורם בסופו של דבר לשיתוף פעולה של הילד מתוך אהבה.
מהו אותו ביטוי מעשי?
א. תזכורות במקום הערות. ב. השלכות במקום עונשים. ג. בחינת המניעים של הילד.
א. תזכורות במקום הערות –
הניסיון 'להשיג משמעת' מביא את ההורה, לעיתים, לגעור בילד: 'כמה פעמים אמרתי לך שעטיפות לא זורקים על הרצפה!' / 'אתה לא מבין כשאומרים לך להיכנס למקלחת בפעם הראשונה?'
הגערות נובעות ביסודן ממקור טוב: טמון בהם הרצון להדריך את הילד וליישר את דרכו, אך בפועל הן עשויות לפגוע בילד. הערות נוטות להשאר לא ענייניות, וילד שמקבל אותן מקשר אליהן באופן תת-מודע את המסר: 'אני לא ילד טוב'. כתוצאה הוא עלול לפתח 3 צורות תגובה[2]:
- התנגדות - המביאה למאבקי כוחות עם ההורה, ויכוחים ואי נעימויות.
- חרדה – פחד ממחיקת הערך ההופך את הילד ל'מרצה'.
- התעלמות - דבריו של ההורה מאבדים מחשיבותם, מה שמביא לשימוש בכלי הרתעה: הרמת קול או ריבוי ענישה, על מנת לנער את הילד ולהניע אותו לפעולה.
כאשר מדובר בתזכורות – הנימה בטוחה, המנגינה נינוחה, המסר עובר בענייניות, והילד – קולט מה עליו לעשות או לא לעשות, מבלי לחוות איום על עצם קיומו כילד טוב.
מה בין 'תזכורת' ל'הערה'? לא רק הניסוח אלא בעיקר הנימה, המסר הבלתי מילולי. 'ככה לא מדברים לאבא' למשל, יכול להוות גם 'הערה' וגם 'תזכורת', תלוי במנגינה שבה המילים נאמרות.
ב. השלכות במקום עונשים –
הניסיון 'להשיג משמעת' וציות לפעולות, מביא את ההורה, לעיתים, גם לאיומים ולענישה: 'אם לא תסיים את האוכל – לא תקבל את הממתק שיחולק בסיום הסעודה, הבנת?' או: 'אם לא תגיע לאמבטיה תוך שתי דקות – תקבל ממני עונש'.
איומים ועונשים פועלים כמו הערות. גם הם מערערים את ביטחונו של הילד כ'ילד טוב', ומשום כך מייצרים: התנגדויות ומאבקי כוח / פחד המביא לריצוי / התעלמות.
הגישה החותרת ללמד את הילד סדרי חיים, לעומת זאת, איננה מתבססת על ענישה, אלא על הסבת תשומת הלב של הילד להשלכות השליליות הנובעות מן המעשים שלו, על מנת שלא יחזור על טעויותיו. 'אם לא תסיים את האוכל – לא אוכל לתת לך את הממתק'. זאת משום שאת הממתק מקבלים בסיום הארוחה, אלו הם סדרי החיים. כמעט אותן המילים, אבל המסר אחר[3].
מה מבדיל בין 'עונשים' ל'השלכות'? גם כאן, בעיקר המנגינה והתדר. עונש נוטה להיתפס כ'הכרזת מלחמה'. השלכה לעומת זאת נתפסת כ'תוצאה טבעית' של המעשה, ולכן איננה מייצרת מאבק אישי מול ההורה.
הסבת תשומת לב להשלכות - איננה רק 'טקטיקה' להשגת משמעת, אלא היא מהווה מרכיב חיוני בהליכי הלמידה שההורה מייסד. זה חשוב שהילד יפנים כי מעשה לא ראוי – גורר אחריו נזק, ומעשה ראוי – גורר אחריו תועלת. עם זאת, השלכה איננה עונש, והיא גם איננה חייבת להיות 'דרמטית'. הנה כמה דוגמאות ל'השלכות' פשוטות:
- תוצאה טבעית: 'מי שעולה הביתה מאוחר, לא אוכל להרשות לו לרדת למטה מחר'.
- סיוע טכני: 'אני רואה שאתה לא מגיע למקלחת לבד, אז אני בא לעזור לך' (אחיזה ביד).
- עצירה פיזית: 'אם תמשיך להרביץ לתינוק הקטן, אאלץ לשמור לך על הידיים' (תפיסת הידיים).
- גם הבעת צער או חווית אכזבה מצד ההורה נחשבת ל'השלכה': 'חבל שלא שמעת בקולי, כך לא ראוי להתנהג', או: 'זה ממש מצער שילד לוקח מהארון ממתק בלי רשות. אני מאוד מאוכזבת מזה'.
לעיתים נוכח ההורה החותר 'להשיג משמעת', כי הילד שלו מתמיד בהתנהגות לא ראויה למרות מאמציו להניא אותו ממנה. במצב כזה, הוא יחפש טקטיקות שונות כדי למנוע את ההתנהגות השלילית. זה עלול להביא את ההורה למגוון התנהגויות המנוגדות במהותן למעמדו הסמכותי:
- ניסיון 'לרצות' את הילד: 'אם תתלבש בפיג'מה תקבל ממתק'.
- 'התעלמות רגשית' כענישה: 'אני לא מדבר איתך עד שתבקש סליחה יפה'.
- ויכוחים אינסופיים.
- כעס בלתי פרופורציונלי למעשה שנעשה.
במקרה אחד יסיק ההורה כי יוסף חווה מצוקה רגשית והוא זקוק לשיום ולתיקוף של הרגשות על מנת לפרוק אותם באופן מווסת. במקרה אחר הוא יגלה כי יוסף משתמש בזריקת החפצים כ'כלי הרתעה' במאבק הסמוי שהוא מנהל מול ההורה, ובמקרה אחר יתברר כי יוסף מחפש תשומת לב בדרך שלילית.
לא תמיד המסקנות יהיו חד משמעיות, וכמו בכל הליך למידה, יתקיימו ניסוי וטעייה. אך רק בחינת המניעים תאפשר להורה להנחיל לילד את 'סדרי החיים' כהווייתם.
לפני הסיום...
אמא קוראת ליהודה בן ה-8 לסגור את הספר ולבוא לאכול.
"עוד רגע, אמא, אני באמצע הפרק!" הוא אומר בלי להסתכל עליה.
"עכשיו סוגרים את הספר ובאים לאכול" היא מזכירה שוב. הקול רגוע, הנימה עניינית.
יהודה מתעלם, ואמא מבינה שהוא שקוע עמוק בקריאה ומתקשה להקשיב לה.
היא ניגשת אליו ומניחה יד על כתפו: "האוכל על השולחן מתקרר ואי אפשר לחכות יותר. אני מבקשת שתיגש לשולחן עכשיו".
יהודה מרים מבט לרגע, אך ברגע הבא חוזר לעיין בספר.
אמא חוזרת למטבח. בוחרת לסמוך עליו. יודעת שהוא רוצה לעשות מה שנכון. היא נושמת עמוק, היא הסמכות.
לא חולפת דקה והוא מופיע בפתח המטבח. "מה יש לאכול?"
"חביתה וסלט" היא עונה בחיוך.
הוא מתיישב ליד השולחן. היא לצידו. רוח של נינוחות מנשבת במטבח. רגע של יחד, אמא ובן.
לסיום:
ההבנה כי 'אין צורך לייצר משמעת' וכי 'יש צורך ללמד סדרי חיים' היא היא 'נוסחת הקסם' המביאה להרמוניה בבית ולשיתוף פעולה. היא מקור שלל הטיפים וההנחיות המופיעים מעל כל במה חינוכית. כאן מתגלה סודה הפנימי של הסמכות ההורית.
במפגשים הרגילים והשגרתיים, בהתרחשויות היום-יומיות המוכרות לכולנו, שם נרקם לו הקשר העדין שבין ההורה לילדו. מתוך התדרים שעוברים בין המילים, נבנה האמון של הילד בעצמו ונסללת לו דרך במשעולי החיים.
שם, בין כותלי הבית היהודי שקירותיו ספוגים אמון ואהבה – גדלים ילדים שיודעים לאהוב. ילדים שמאמינים כי הם טובים וכי העולם טוב. ילדים שפותחים את הלב עבור עצמם ועבור העולם. ילדים שמסוגלים לאהוב את השם.
[1] בדיוק כשם שהניסיון להשיג ערך עצמי – פוגע בתפיסת הערך ללא תנאי.
[2] 3 דרכי תגובה אלו מקבילות ל-3 דרכי התמודדות המצויות בשעת סכנה: לחימה (התנגדות), בריחה (ריצוי - כהגנה) או קפיאה (התעלמות, נתק).
[3] אין באמור לעיל שלילה מוחלטת של מתן גערות או עונשים, אלא החרגה שלהם. גישה נכונה עושה בהם שימוש במטרה 'להנחיל ערך' ולא על מנת ליצור 'הפחדה'.
