הנושאים החמים
ב"ה
מכירים את התחושה שאתם מחליקים את ידכם על הספר בגמר הקריאה, מניחים אותו על המדף (או במקרה שלי, בכל מקום שהוא, ובלבד שיהיה מוחבא, שלא יפגוש בגורלם של שאר הספרים אצלנו.) הולכים לעיסוקכם האחרים, שלעיתים נדחו עד גמר הספר, אבל.. הספר פשוט לא עוזב אתכם! כמעט כל דבר בערך מזכיר לכם דמויות מהספר, סצנה מסוימת, ועוד כיד הדמיון.
ולא. ממש לא בכל ספר זה ככה.
הספרים שקריאתם גורמת לסיטואציה הנ"ל משתייכים בדרך כלל לקטגוריה 'ספרים בלתי נשכחים'.
והנה אחרי כל הפטפטת הגענו למאמר עצמו: מה גורם לספר להיות בלתי נשכח?
כמה דברים.
קונפליקט מוסרי: רוב ספרי הילדים כתובים בשחור לבן. מאוד ברור מי הדמות הטובה, (הילד הטוב והנחמד, הנסיכה האצילית, המלך רב החסד, הרב הצדיק), וכמובן גם הדמויות השליליות, (המכשפה, הכומר, השודד/גנב וכן הלאה) מאוד ברורות.
ככל שהספרות פונה לקהל בוגר ומתוחכם יותר, כך גם העלילה תהיה מורכבת יותר, פתאום השודד הוא בעצם אדם טוב שהכריחו אותו לשדוד, והמלך הנערץ מתגלה כאיש תככים.
כשמדובר בספר בלתי נשכח, העלילה נעה בעיקר בשטח האפור, אמנם נגרש גרעין של טוב ורע כדי להניע סיפור, אך בספרים בעלי עומק, גם לדמות המוסרית ביותר יהיה צד אפל, משקע עבר או רגע של חולשה אנושית. השחור ולבן אמורים להתערבל והקונפליקטים החזקים שצצים יגרמו לנו להמשיך לחשוב על הדמויות גם זמן רב אחרי סגירת הספר.
חוסר הפי הנד: כמה שזה מעצבן לפעמים ומעורר חשק לקרוע את הספר, חוסר ההפי הנד הוא קריטי, אם הספר נגמר ב'כולם הבריאו כולם התעשרו מי שמת קם לתחייה' הוא מעורר אי אמון ובעיקר לא משאיר חומר למחשבה.
ספר טוב הוא כזה שנותן לנו אפשרות לחשוב על סוף אחר, לדמיין מה היה קורה אילו.. (יקוואל לא היה מת, בנצי לא היה מתעוור, ותוסיפו דוגמאות לסופי סדרות מבאסים
) דווקא המקום הלא פתור, הוא זה שצורב את הסיפור בזכרוננו.
גורם ההפתעה: כמעט בכל ספר יש סודות, יש דברים שמתגלים רק אחרי שלוש מאות עמודים, במקרים היותר מכעיסים חמש מאות עמודים. ויש כאלה שרק בסוף הספר מתגלה ה-סוד.
האמנות היא בתזמון ובמינון.
ספר טוב הוא כזה שלא נותן לנו להבין שיש סוד. אם אחת הדמויות בספר יוצאת כל יום שלישי מהעבודה בשעה 11, קונה שוגי בחנות, עולה על אוטובוס ומקום יעדה לא גלוי, זה דבר שברוב הפעמים יגרום לי לדלג לסוף הספר, לעמוד האחרון, ולגלות את ה'סוד' שבדרך כלל יהיה גם קיטשי וצפוי. (אגב, עוד משהו שגורם לדלג לסוף הספר זה כתיבה לא מרתקת, ברגע שיש סוד, אבל הכתיבה מעניינת, היא זו שתעסיק אותי, ולא הסוד)
ספר מעולה יחזיק "סוד גלוי" אחד שמעסיק את הקורא, אבל במקביל יבנה מתחת לפני השטח תפניות שלא העלנו בדעתנו. דמות שיוצאת בכל יום שלישי ליעד מסתורי היא סוד גלוי, הוא חשוב כדי לייצר סקרנות ראשונית, אבל אם הוא לבדו, אנחנו הקוראים, מרגישים שמוליכים אותנו שולל עם חידה פשוטה מדי.
לוקחת כדוגמא את הספר רזי ניהר, בעיני אחד הספרים הבלתי נשכחים, התראה מראש, יהיה כאן ספוילרים. ידענו שאיספהל (תקנו אותי אם זה לא השם שלו) הוא לא אבא של לינאר, אבל לא העלנו בדעתנו (אני לפחות) שטורמסו הוא אבא שלה. אלו הפתעות שנבנו ברמזים דקים, וכשהן נחשפות, הן מכות בנו בתדהמה, ההפתעה הטובה ביותר היא זו שלא ידענו לחפש. (יצא לי משפט יפה).
קצב עלילתי: גם אם הספר משתייך לז'אנר מסויים, ישתלבו בו ז'אנרים נוספים, אומנם במינון נמוך יותר, אבל הם נחוצים.
חשבו לדוגמא על ספר מתח, גם אם מסופר בו על אדם שנכנס בעל כורחו למאפייה מסוכנת, הספר לא אמור להיות רצוף מרדפים, חקירות, סצנות של אלימות ושאר מרעין בישין. קצב כזה עלול להתיש את הקורא ולהפוך אותו לאדיש, כך שהסצנה הבאה של חקירה לדוגמא, לא תצמרר אותו. בספר טוב הסופר ישכיל לשלב גם סצנות מז'אנר הרגש: פרידה כואבת מהמשפחה, רגעים מרגשים של חזרה בתשובה, כמובן שהדוגמאות כאן בנאליות מאוד, אך הכוונה היא שהרגעים הללו אינם בזבוז של עמודים בספר, אלא גורמים לנו להזדהות עם הגיבור, המרדף הבא הופך להיות יותר מותח, כי עכשיו יש לנו כבר מה להפסיד.
השילוב בין הז'אנרים יוצר עולם מלא. בספר בלתי נשכח, העלילה היא לא קו ישר אלא מארג. אם בסיפור מתח נשלב רגעים פילוסופיים או היסטוריים, נוצר גיוון שמונע מהספר להיות טכני מדי ומאפשר לו לגעת ברבדים שונים בנפש הקורא.
ספר שמעז לצאת מהמשבצת המצומצמת שלו ולשלב רגש עם מתח, הוא ספר שיישאר איתנו הרבה אחרי העמוד האחרון.
אשמח לקבל תגובות והערות/הארות מכל הסוגים, אך תהיו רגישים היות וזה המאמר הראשון שלי שנכתב ביזע רב
מכירים את התחושה שאתם מחליקים את ידכם על הספר בגמר הקריאה, מניחים אותו על המדף (או במקרה שלי, בכל מקום שהוא, ובלבד שיהיה מוחבא, שלא יפגוש בגורלם של שאר הספרים אצלנו.) הולכים לעיסוקכם האחרים, שלעיתים נדחו עד גמר הספר, אבל.. הספר פשוט לא עוזב אתכם! כמעט כל דבר בערך מזכיר לכם דמויות מהספר, סצנה מסוימת, ועוד כיד הדמיון.
ולא. ממש לא בכל ספר זה ככה.
הספרים שקריאתם גורמת לסיטואציה הנ"ל משתייכים בדרך כלל לקטגוריה 'ספרים בלתי נשכחים'.
והנה אחרי כל הפטפטת הגענו למאמר עצמו: מה גורם לספר להיות בלתי נשכח?
כמה דברים.
קונפליקט מוסרי: רוב ספרי הילדים כתובים בשחור לבן. מאוד ברור מי הדמות הטובה, (הילד הטוב והנחמד, הנסיכה האצילית, המלך רב החסד, הרב הצדיק), וכמובן גם הדמויות השליליות, (המכשפה, הכומר, השודד/גנב וכן הלאה) מאוד ברורות.
ככל שהספרות פונה לקהל בוגר ומתוחכם יותר, כך גם העלילה תהיה מורכבת יותר, פתאום השודד הוא בעצם אדם טוב שהכריחו אותו לשדוד, והמלך הנערץ מתגלה כאיש תככים.
כשמדובר בספר בלתי נשכח, העלילה נעה בעיקר בשטח האפור, אמנם נגרש גרעין של טוב ורע כדי להניע סיפור, אך בספרים בעלי עומק, גם לדמות המוסרית ביותר יהיה צד אפל, משקע עבר או רגע של חולשה אנושית. השחור ולבן אמורים להתערבל והקונפליקטים החזקים שצצים יגרמו לנו להמשיך לחשוב על הדמויות גם זמן רב אחרי סגירת הספר.
חוסר הפי הנד: כמה שזה מעצבן לפעמים ומעורר חשק לקרוע את הספר, חוסר ההפי הנד הוא קריטי, אם הספר נגמר ב'כולם הבריאו כולם התעשרו מי שמת קם לתחייה' הוא מעורר אי אמון ובעיקר לא משאיר חומר למחשבה.
ספר טוב הוא כזה שנותן לנו אפשרות לחשוב על סוף אחר, לדמיין מה היה קורה אילו.. (יקוואל לא היה מת, בנצי לא היה מתעוור, ותוסיפו דוגמאות לסופי סדרות מבאסים
) דווקא המקום הלא פתור, הוא זה שצורב את הסיפור בזכרוננו.גורם ההפתעה: כמעט בכל ספר יש סודות, יש דברים שמתגלים רק אחרי שלוש מאות עמודים, במקרים היותר מכעיסים חמש מאות עמודים. ויש כאלה שרק בסוף הספר מתגלה ה-סוד.
האמנות היא בתזמון ובמינון.
ספר טוב הוא כזה שלא נותן לנו להבין שיש סוד. אם אחת הדמויות בספר יוצאת כל יום שלישי מהעבודה בשעה 11, קונה שוגי בחנות, עולה על אוטובוס ומקום יעדה לא גלוי, זה דבר שברוב הפעמים יגרום לי לדלג לסוף הספר, לעמוד האחרון, ולגלות את ה'סוד' שבדרך כלל יהיה גם קיטשי וצפוי. (אגב, עוד משהו שגורם לדלג לסוף הספר זה כתיבה לא מרתקת, ברגע שיש סוד, אבל הכתיבה מעניינת, היא זו שתעסיק אותי, ולא הסוד)
ספר מעולה יחזיק "סוד גלוי" אחד שמעסיק את הקורא, אבל במקביל יבנה מתחת לפני השטח תפניות שלא העלנו בדעתנו. דמות שיוצאת בכל יום שלישי ליעד מסתורי היא סוד גלוי, הוא חשוב כדי לייצר סקרנות ראשונית, אבל אם הוא לבדו, אנחנו הקוראים, מרגישים שמוליכים אותנו שולל עם חידה פשוטה מדי.
לוקחת כדוגמא את הספר רזי ניהר, בעיני אחד הספרים הבלתי נשכחים, התראה מראש, יהיה כאן ספוילרים. ידענו שאיספהל (תקנו אותי אם זה לא השם שלו) הוא לא אבא של לינאר, אבל לא העלנו בדעתנו (אני לפחות) שטורמסו הוא אבא שלה. אלו הפתעות שנבנו ברמזים דקים, וכשהן נחשפות, הן מכות בנו בתדהמה, ההפתעה הטובה ביותר היא זו שלא ידענו לחפש. (יצא לי משפט יפה
).קצב עלילתי: גם אם הספר משתייך לז'אנר מסויים, ישתלבו בו ז'אנרים נוספים, אומנם במינון נמוך יותר, אבל הם נחוצים.
חשבו לדוגמא על ספר מתח, גם אם מסופר בו על אדם שנכנס בעל כורחו למאפייה מסוכנת, הספר לא אמור להיות רצוף מרדפים, חקירות, סצנות של אלימות ושאר מרעין בישין. קצב כזה עלול להתיש את הקורא ולהפוך אותו לאדיש, כך שהסצנה הבאה של חקירה לדוגמא, לא תצמרר אותו. בספר טוב הסופר ישכיל לשלב גם סצנות מז'אנר הרגש: פרידה כואבת מהמשפחה, רגעים מרגשים של חזרה בתשובה, כמובן שהדוגמאות כאן בנאליות מאוד, אך הכוונה היא שהרגעים הללו אינם בזבוז של עמודים בספר, אלא גורמים לנו להזדהות עם הגיבור, המרדף הבא הופך להיות יותר מותח, כי עכשיו יש לנו כבר מה להפסיד.
השילוב בין הז'אנרים יוצר עולם מלא. בספר בלתי נשכח, העלילה היא לא קו ישר אלא מארג. אם בסיפור מתח נשלב רגעים פילוסופיים או היסטוריים, נוצר גיוון שמונע מהספר להיות טכני מדי ומאפשר לו לגעת ברבדים שונים בנפש הקורא.
ספר שמעז לצאת מהמשבצת המצומצמת שלו ולשלב רגש עם מתח, הוא ספר שיישאר איתנו הרבה אחרי העמוד האחרון.
אשמח לקבל תגובות והערות/הארות מכל הסוגים, אך תהיו רגישים היות וזה המאמר הראשון שלי שנכתב ביזע רב
