הנושאים החמים
הולנד ב1636 לא הייתה אותה הולנד. אנשים המשיכו לעבוד. ילדים עדיין צעדו לבית הספר מדי בוקר. אבל משהו באוויר היה שונה. כמין חשמל זרם בעורקי התושבים. בפינות הרחובות נראו חבורות גברים בשיח ער, נשים התלחשו בפרצופים רציניים, ואנשים צעדו ברחובות חדורי מטרה. המטרה: פקעות של פרח הצבעוני.
הצבעוני לא היה זר להולנדים, אך זן מסוים שלו הצית את הדמיון. וירוס מסתורי (שנודע לימים כווירוס הפסיפס) גרם לעלי הכותרת לאבד את צבעם האחיד ובמקומם הופיעו פסים מרהיבים של צבע, כמין להבות על הפרח. זה לא היה סתם פגם גנטי; בעיני ההולנדים, זה היה פרח מופלא ומסתורי במיוחד...
ציור של פקעת (ויקיפדיה)
מסמל סטטוס לטירוף כלכלי
בתחילה, רק עשירים ובני אצולה חיפשו את הפרח כדי להתהדר בו בגנם. הצבעוני הפך לסמל הסטטוס האולטימטיבי. אך מהר מאוד, גם מעמד הביניים נשאב למשחק. המחיר של פקעת בודדת, שהחל בחצי סטויוור (Stuiver - שוויה של כוס בירה), החל לזנק לשמיים.הנסיקה הייתה כה חדה, שאנשים הפסיקו לקנות פקעות כדי לשתול אותן. הם קנו אותן כדי למכור אותן כעבור שבוע במחיר כפול. נוצר מעגל קסמים של ביקוש אדיר שהזין עליות מחירים מטורפות.
כדי לסבר את האוזן: גילדר אחד היה שווה 20 סטויוור. נגר ממוצע השתכר כ-250 גילדר בשנה. סוחר עשיר מאוד הרוויח כ-3,000 גילדר בשנה. בשיא הבועה, פקעת בודדת נמכרה ב-5,200 גילדר!
הגרף הבא ממחיש את הנסיקה במחיר במהלך 1636-1637:
הצעת מחיר
אנשים לא סחרו רק בפקעות פיזיות, אלא ב"אופציות" וחוזים עתידיים (עליהם נרחיב בפרקים הבאים). כדי להבין את עוצמת הטירוף, הנה רשימת המוצרים שאדם אחד הציע בתמורה לפקעת בודדת מסוג "ויסרוי" (Viceroy) בשנת 1637:- 2 לאסט (כ-4.5 טון) חיטה
- 4 לאסט שיפון
- 4 שוורים שמנים
- 8 חזירים
- 12 כבשים
- 2 חביות יין
- 4 טון בירה
- 2 טון חמאה
- 1,000 פאונד גבינה
- מיטה שלמה, חליפת בגדים וגביע כסף
הרגע שבו הכל קמל
ביום מעונן בפברואר 1637, השמועה פשטה כאש בשדה קוצים: במכירה פומבית בהארלם, פקעת הוצעה למכירה – ואף אחד לא הציע מחיר גבוה יותר. השקט באולם היה רועם. פתאום, כולם הבינו את מה שניסו להדחיק: המחיר הגיע לשיא, ואין "טיפש גדול יותר" שיקנה מהם.הבהלה הייתה מיידית. כולם רצו לממש רווחים ולמכור, אך לא היו קונים. עודף ההיצע וחוסר הביקוש יצרו קריסה מהירה וכואבת. הממשלה ניסתה להתערב וקבעה כי ניתן לבטל חוזים תמורת פיצוי של 10% משוויים, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. חובות נמחקו, הון משפחתי התאדה, והכלכלה ההולנדית רעדה.
תאוריית הטיפש הגדול יותר
זהו למעשה הבועה הראשונה הידועה כיום. והיא ממחישה את תאוריית ה"טיפש הגדול יותר", אנשים לא קנו את הפקעת בשביל הפקעת, בשביל שוויו פנימי (שווי במובן הערך שהפקעת נותנת לאדם במנותק משוויה הכלכלי) אלא בכדי למכור אותו לאחר מכן לטיפש גדול יותר שיקנה מהם במחיר יותר גבוה, וכך הלאה.אלא שזה יוצר בעיה אקוטית במושג שווי. האם לזהב יש שווי פנימי?., האמנם יש משקיע שקונה מניה בשביל השווי האמיתי של המניה (בעלות על החברה וקבלת דיבידנדים) או בשביל למכור אותה גם ביותר יקר?. ומה לגבי ביטקוין?.
על כך ועוד – בפרק הבא.
לפרק הבא
