כותבת כאן סיפור של חברה, רק בשביל שיובן שיש על מה להתפלל. בדחיה ניתן לטפל, עם הצלחות רבות.
אבל התפילה ממש חשובה כי לפעמים....וכו'
חברה שלי עברה השתלת כליה לפני מספר חודשים.
כיומיים-שלושה לאחר ההשתלה החל הגוף שלה לדחות את הכליה. דחיה כזו שהיא נדירה ברמתה.
תפקודי הכליה נסקו לשמים.
הנוגדנים גם.
והכליה חדלה מלפעול. אבל ממש.
חברתי, לא התייאשה. התפללה. שלחה את שמה לרבנים לתפילה.
ארגנה לעצמה [ממיטת בית החולים] 100+ הפרשות חלה.
במשך חודש הכליה פשוט לא עבדה והיא נאלצה להמשיך בדיאליזה בשגרה כמו גם טיפולים לניקוי הדם מנוגדנים [פלסמה פרזיס, למי שמכיר].
המתנתח התייאש.
הנפרולוגים היו אובדי עצות כי כל טיפולי השגרה לדחיה לא עזרו.
אחרי חודש של דחיה, חודש שהכליה פשוט לא עבדה, אירע הנס.
הכליה התעוררה לחיים.
אז תתפללו
תקרעו את השמים בתפילות.
האישה הזו לא רוצה לחזור לדיאליזה.
ויש סיכוי לכליה.
יש תקווה.