הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
לאור הבקשות, הסיפור: "שוקולד עדשים" מתחדש כעת.
הסבר קצר לקוראים חדשים...:
אחת לשבוע (בלי נדר, לא מתחייבת שאספיק...) יעלה בל"נ פרק חדש בסיפור. לאחר הפרק תוצגנה 3 אפשרויות להמשך כאשר הקוראים מוזמנים להצביע ולהביע את דעתם. ההמשך שיזכה ברב הקולות- יבחר לפרק הבא.
אה, ומכיוון שהמקום הוא קהילת הכתיבה המקצועית- הסיפור פתוח לביקורת, עזרה והארות.
הנה חמשת הפרקים הראשונים, הפרק השישי יעלה בעז"ה במהלך השעות הקרובות עד היממה הקרובה...
בסייעתא דשמיא
שוקולד עדשים
פרק א
"שוקו שוקו לה לה" שרו צבי ואפרת, מצמידים ידיים וצוחקים, "שוקו שוקו תה תה, שוקו לה, שוקו תה, שוקו-לה-תה" השיר הסתיים והם התחילו מתחילה: "שוקו שוקו לה לה...".
"ילדים" אמא נכנסה לחדר בחיוך, "בואו בבקשה לארוחת הערב, ואחריה- אתן לכם, בעזרת ה', הפתעה שסבתא הביאה".
סבתא שולמן הייתה אצלם היום בצהריים, והלכה רק לפני כמה דקות.
"טוב, אמא" צבי קם מהרצפה ואפרת אחריו, מנערת את חצאיתה. אמא יצאה מהחדר והלכה למטבח. "מעניין מה ההפתעה" לחשה אפרת לצבי.
"אולי מכונית על שלט?" קווה צבי בסקרנות. "לא" אפרת כווצה את שפתיה, "מכונית על שלט זה לא שווה ולא מעניין. הלוואי בובה".
"בובה" צבי נשף בזלזול, "מה כבר עושים עם בובה? אולי משחק קופסא לשנינו".
"ואולי כרטיסי כניסה ללונה- פארק" התלהבה אפרת.
הם נכנסו למטבח בציפיה ובסקרנות.
אבל בסיום ארוחת הערב פתחה אמא את הארון העליון ושלפה משם... חבילת שוקולד עדשים.
"מה?!" התאכזב צבי, "ההפתעה היא רק שוקולד?".
"זה לא רק!" נזפה בו אפרת, "וצריך להגיד תודה רבה!". "תודה רבה" מלמל צבי.
"אתם לא אוהבים את זה?" התפלאה אמא, "סבתא אמרה שזה בוודאות משהו שתיהנו ממנו, חשבתי שאמרתם לה שזה השוקולד שאתם הכי אוהבים או משהו כזה- היא קנתה את זה במיוחד".
עכשיו היה תורם של צבי ואפרת להתפלא. "לא אמרנו לה" השיב צבי, "ואני גם לא כל כך אוהבת שוקולד" הוסיפה אפרת, "אבל כמובן שהיא השקיעה ותודה רבה".
אמא חייכה, "בכל אופן, גם אם זו לא הפתעה מסעירה כמו שחשבתם, אני בטוחה שאתם שמחים לקבל שוקולד בסתם יום של חול".
"נכון" צבי חשב וחייך, "גם אם זה לא כרטיסים ללונה- פארק, עדיין כיף לאכול שוקולד".
"כרטיסים ללונה- פארק?" אמא צחקה, "זה מה שדמיינתם? עכשיו אני מבינה למה אתם מאוכזבים. לא נורא, במקום לתת קובייה אחת לכל אחד, כמו שתכננתי, אתן לכל אחד מכם שורה שלמה, מה אתם אומרים?".
"תודה, אמא!" שמחה אפרת, "כן, תודה" אמר גם צבי.
אמא פתחה את העטיפה החיצונית והחלה לקלף את הנייר הכסוף.
טבלת השוקולד נגלתה לעיניהם.
"איזה מוזר!" תמהו במקביל אמא, צבי ואפרת.
פרק ב
טבלת השוקולד נראתה רגילה כמעט לחלוטין. היו בה שורות של קוביות חומות עם תבליטים של פרות, היא הייתה מלבנית והדיפה ריח של שוקולד.
אבל היא הייתה רגילה רק כמעט לחלוטין. שני פסי גומי בצבצו מראשה. אמא שברה בזהירות את השוקולד מסביב לפסים, עד שהתקלף כולו ושני שעוני יד זהים נראו.
פסי הגומי של השעונים היו בצבע לבן עם עיגולים צבעוניים, ועיגול השעון עצמו היה תכול כולו עם שישה עיגולים צבעוניים שעמדו במקום הספרות: 2, 4, 6, 8, 10, ו- 12.
"העיגולים האלו נראים כמו עדשים" התלהבה אפרת.
"איזו מתנה יצירתית" התפעלה אמא. "מעניין איך סבתא הצליחה להחדיר את השעונים ממש לתוך השוקולד".
צבי ואפרת התקרבו לאמא על מנת לבחון את השעונים מקרוב.
"אלו שעונים יפים" שמח צבי, "לאף אחד בכיתה שלי אין כזה שעון".
אמא נערה את השעונים מגרגרי השוקולד שנשארו עליהם, "רוצים שאענוד לכם אותם?".
"כן, כן" צבי ואפרת הנהנו בהתלהבות והושיטו לאמא את ידי שמאל.
אמא ענדה להם את השעונים. "צריך להתקשר לסבתא ולהגיד לה תודה רבה" הזכירה להם.
אפרת מיהרה לטלפון של הבית וחייגה את המספר השמור.
"היא לא עונה" אמרה לאחר דקה.
"בסדר, ננסה שוב מאוחר יותר" השיבה אמא וזרזה אותם ללכת לישון.
רק כשכבר היו במיטות לאחר קריאת שמע, שם לב צבי שטרם הורידו את השעונים.
"תראי, אפרת" לחש לה. "העדש הכחול שבשעון שלי זוהר. גם שלך?",
אפרת הוציאה את היד מתחת השמיכה ובדקה. "כן" מלמלה, כבר מנומנמת.
"אפרת" צבי התיישב במיטה, "מה זה יכול להיות?".
"אולי השעה המתאימה זורחת" אפרת התהפכה לצד השני.
"אבל בכלל לא השעה שתיים עכשיו. אפרת, אני אומר לך" צבי התלהב, "זה משהו אחר. ותראי, העדש גובה, עכשיו הוא כמו כפתור שאפשר ללחוץ עליו.", הוא משש את העדש הכחול שבלט עכשיו ממקומו שבספרה שתיים. "בואי ונלחץ עליו".
"לא עכשיו, צבי" אפרת פיהקה והתהפכה שוב. "לילה עכשיו, הגיע הזמן ללכת לישון".
"נו, רק נלחץ" נסה לשכנע צבי, "רק נלחץ ונראה מה קורה".
"בבוקר" התעקשה אפרת.
"עכשיו" התעקש גם צבי, "באמת, מה הבעיה שנלחץ ולאחר מכן נלך לישון?"
פרק ג
"אם אתה רוצה, תלחץ אתה" אפרת התהפכה שוב לצד השני.
"אבל" צבי התחיל, קול נשימותיה הקצובות ענה לו.
'אוף' הוא חשב לעצמו, 'נצטרך לחכות לבוקר'. הוא נשכב בחזרה, אפילו לא מנסה להירדם.
'אבל מעניין מה הכפתור הזה עושה'. העדש זהר באור כחול וצבי לטף אותו.
'אולי זה מפעיל טיימר, כמו בשעון המשוכלל של דוידי בוזגלו, מהכיתה שלי? אולי זה מחליף את הצבע של לוח הספרות לכחול?'.
'לא יקרה כלום מלנסות' החליט. הוא התיישב במיטה, חפש ברגליו את נעלי הבית שלו ונעמד.
אחת, שתיים, שלוש.
הוא קרב את האצבע לעדש הכחול ולחץ.
בבת אחת כל החדר שסביבו התחיל להסתובב. מהר יותר. מהר יותר. צבי הסתחרר, הוא נסה להחזיק במעקה המיטה, אבל לא מצא אותו. הוא הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל ונופל הצידה.
צבי עצם את העיניים חזק, מחכה לכאב מההתנגשות עם הרצפה.
הכאב לא בא. במקום זה הוא הרגיש מתחתיו פוך נעים, ובמקום החושך שהיה בחדר- צבי הרגיש אור שמסנוור אותו.
"אתה בסדר?" קרא מישהו מעליו בקול דואג, "אתה צבי, נכון? ואיפה אחותך?".
צבי פקח את עיניו לאט.
הוא מצא את עצמו בחדר לא גדול שעל קירותיו מצוירים פסים וצורות שונות בצבע כחול, הוא עצמו חצי שכב וחצי ישב על פוך בצבע כחול בהיר.
לידו עמדה דמות שנראתה כמו כדור שוקולד ענק, מצופה בעדשים.
הוא היה נמוך מצבי פי חצי, היו לו רגליים וידיים דקים מאד, ועל ראשו היה מונח כובע מצחייה כחול.
העיניים שלו היו כחולות וגדולות, כמו שני עדשים כחולים וענקיים, והן הביטו על צבי בדאגה.
צבי הזדקף בבהלה, הסחרחורת עוד לא פסקה, הוא ניסה להיעמד.
"א... איפה אני?" שאל את כדור העדשים.
"אתה בארץ דושה" אמר כדור העדשים וחייך למול פניו הלא מבינות של צבי.
"איך הגעתי לפה?" תמה צבי, "הייתי בחדר שלנו לפני רגע".
"אתה לא יודע איך הגעת לפה?" כדור העדשים התפלא. "לא לחצת על העדש הכחול?".
"לחצתי" צבי הבין, "זה מה שקורה כשלוחצים על העדש? מגיעים למקום הזה... איך אמרת שקוראים לו?".
"ארץ דושה" הסביר הכדור בסבלנות, "ודרך אגב, נעים להכיר" הוא הושיט לצבי את אחת מידיו, "קוראים לי שוקי לדי, ובקצרה אתה יכול לקרוא לי: שוקי".
"אה, שוקי לדי כמו: שוקולד?", שפשף צבי את העיניים, היה מאוחר והוא היה עייף.
הגבות של שוקי התכווצו ונראה היה שהוא מתעצבן, "כולם שואלים אותי את זה" התרעם, "שוקי לדי כמו שוקי לדי, לא כמו שום דבר אחר".
"טוב, טוב" צבי נבהל, הוא לא רצה להעליב את שוקי, "סליחה, שוקי, לא התכוונתי".
"הכל בסדר" הגבות של שוקי התיישרו, "אבל אין זמן עכשיו, אתה צריך להתחיל את המסלול שלך".
"מסלול?" צבי לא הבין, נאנח, "אני לא מבין כלום".
שוקי נאנח גם הוא. "בא" סמן בידו לצבי לבוא אחריו, "אני רוצה להראות לך משהו".
פרק ד
שוקי הסתובב והתחיל ללכת, מסמן לצבי לבוא אחריו.
צבי החל לפסוע בהיסוס, החדר היה מוזר והוא עוד לא הבין איך הגיע לשם, ובשביל מה.
"אולי אני חולם בכלל?" אמר בקול ונעצר.
שוקי נעצר גם הוא. "לצבוט אותך?" הציע.
"לא" צבי משך בכתפיו. "זה כואב".
"אז איך תדע אם אתה חולם או לא?".
"אני לא אדע" פסק צבי, "עד שאני אתעורר בבוקר".
"אז אתה כבר עכשיו חושב שאתה יודע" שוקי דבר עם הגב לצבי. "כבר החלטת שאתה חולם.".
"ברור שאני חולם!" צבי קרא, "זה הרי לא הגיוני, כל מה שקורה פה".
שוקי המשיך ללכת, "אני אראה לך משהו" אמר, "ותבין שאתה לא חולם".
צבי הלך אחריו בשקט. מן החדר יצא מסדרון ארוך ושוקי פנה אליו, צבי אחריו.
המסדרון התארך והתפתל, ובסופו נראתה דלת כחולה. נמוכה, בגובה של שוקי.
שוקי נעצר לידה. "תפתח אותה" בקש מצבי, עדיין לא הסתובב אליו.
צבי התקרב לדלת, התכופף ולחץ באיטיות על הידית. הדלת גלשה בקלות על הצירים ונפתחה לרווחה.
"וואו" לחש צבי.
מעבר לדלת נראה שביל מתפתל. השביל לא עמד במקום אחד, אלא עלה וירד, זז ימינה ושמאלה, והחליף צבעים בכל מספר שניות.
"מה זה?" צבי לחש, כשעיניו נפקחות יותר ויותר מרגע לרגע.
"זה המסלול שלך" השיב שוקי באדישות. "וכדי לראות שאתה באמת לא חולם, כנס אליו כעת ואדריך אותך בפנים".
צבי הרים את רגלו הימנית על מנת להכניס אותה לדלת.
"אי!" הוא קרא. "מה חוסם את הפתח הזה, זכוכית? זה כואב ממש".
כעת נפקחו לרווחה גם עיניו של שוקי. "אתה לא מצליח להיכנס?!" נראה היה שהוא נבהל. הוא השחיל את רגלו מעבר לפתח, היא עברה בקלות.
"אם אינך מצליח לעבור האפשרות היחידה היא שזהו לא המסלול שלך. אין שום אפשרות אחרת, זה לא יכול להיות".
"לפחות גיליתי שזה לא חלום" צבי שפשף את רגלו, "זה כואב באמת".
שוקי הניע את ראשו בצער. "לא לזה התכוונתי. באמת שלא. אם הייתי יודע שלא תוכל להיכנס לא הייתי אומר לך לנסות לעשות את זה. רציתי שתגיע למסלול, ותבין שזוהי המציאות".
"איך הייתי מבין את זה במסלול?" התעניין צבי בסקרנות.
"כשנהייה שם, אוכל, בלי נדר, להסביר לך". שוקי נאנח. "קרה כאן דבר ממש מוזר. בוא נחזור, צבי. נשב ונחשוב ביחד על פתרון".
הם הסתובבו וחזרו בראש שפוף אל החדר הכחול. שוקי החווה בידו על הפוך הכחול עליו ישב צבי בתחילה, והתיישב בעצמו על אחד כזה ממולו.
דקה ארוכה ישבו שניהם וחשבו.
"נראה לי שאני יודע למה לא הצלחתי להיכנס" אמר פתאום צבי, "יכול להיות שאפרת ואני צריכים להיכנס ביחד?".
"נכון!" שוקי קם בבת אחת מהפוך, ולאחר רגע התיישב בחזרה. "זה בגלל שהיא לא באה אתך! מעל לכל ספק! ההוראה שקיבלתי הייתה במפורש על צבי ואפרת וינברג".
"קיבלת הוראה? ממי?" מרגע לרגע הדברים נראו לצבי יותר מוזרים, אבל הוא נחש ששוקי לא יענה לו על זה עכשיו.
"אסביר לך אחר כך, בלי נדר" השיב אכן שוקי, "כעת אנחנו צריכים לחשוב- מה לעשות עכשיו?".
"יש לי רעיון" אמר צבי, מהורהר.
פרק ה
"אני בסך הכל צריך לחזור הביתה ולקרוא לאפרת" אמר צבי, "כן, פשוט לחזור ולהגיד לה ללחוץ על העדש הכחול".
"מממ... רעיון טוב" הרהר שוקי בקול, "השאלה היא האם בטוח שתצליח לשכנע אותה. למה, באמת, היא לא באה אתך?" התעניין.
"היא לא רצתה" צבי שוטט בעיניו על הקירות, שם לב שהמקום בו הוא יושב הוא לא ממש חדר.
יוצאים ממנו כמה מסדרונות שונים, מלבד המסדרון אליו יצאו מקודם כדי למצוא את המסלול שלו, והיו בו חפצים בצורות שונות שצבי לא הכיר ולא הצליח להבין מהם.
"לובי בקרה" שוקי כאילו קרא את מחשבותיו. "בכל אזור בארץ ישנו חדר בקרה משלו, אבל זהו חדר הבקרה הכללי. אנחנו קוראים לו: 'לובי הבקרה'. מכאן ניתן לעקוב אחרי חדרי הבקרה השונים, לעקוב אחר כל המסלולים שיוצאים מכאן- בשלמותם. ולכוון את הפועלים והאחראיים בארץ דושה כולה.".
עיניו של צבי נפקחו בהתפעלות. "ואתה עושה את כל זה? אתה האחראי של לובי הבקרה הזה?".
"לא, לא" שוקי צחק והיה נראה נבוך, "אני בסך הכל שליח, אני כאן כדי ללוות אותך ואת אפרת במסלול שלכם".
"ואיפה אתה נמצא כשאתה לא מלווה אף אחד?" הסתקרן צבי.
"בבית שלי, כמובן" חייך שוקי, "אני גר באזור המישור.".
"אתה בטח מתגעגע לבית שלך, כשאתה לא נמצא שם", צבי חשב על שוקי. הוא צריך לנדוד ולהתרחק מהבית על מנת לעבור מסלול יחד עם ילדים שהוא לא מכיר, ונראה ששוקי עושה זאת פעמים רבות.
"בוודאי שאני מתגעגע" שתף שוקי, "כל החברים שלי גרים שם, אבל מעטות הפעמים שאנחנו כולנו שם. בדרך כלל, לפחות אחד או שניים נמצאים במסלול".
שוקי הזיז את ראשו וכובע המצחייה שלו זז הצידה, הוא הרים את ידו כדי לסדר אותו במקומו.
"זה מה שאתם עושים כל הזמן?" התפלא צבי, "יוצאים למסלולים וחוזרים? זה לא משעמם אתכם כבר?".
שוקי צחק וקם מהפוך, "הארץ שלנו לא משעממת, צבי יקירי. כל מסלול הוא מיוחד, כל ילד הוא מעניין. כל משימה היא חד פעמית ומותאמת במיוחד בשביל הילד שעובר את המסלול.
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".
"אין בעיה" צבי קם גם הוא. "איך חוזרים?".
"זו לא בעיה" השיב שוקי, "פשוט תלחץ שוב על העדש הכחול. רק תתכונן, זה הולך להיות מסחרר.".
"להתראות, שוקי" צבי נופף בידו. שוקי נופף לו חזרה, "נתראה בקרוב, כן? אני מחכה לך".
צבי הנהן ולחץ על העדש הכחול.
בבת אחד כל החפצים שראה החלו להסתובב סביבו, הוא הרגיש שהוא מתנדנד ועומד ליפול.
צבי חפש משהו לאחוז בו אבל גלה שלובי הבקרה הכחול כבר נעלם לגמרי.
במקומם עמדה מאחוריו המיטה שלו, ומולו הייתה המיטה של אפרת.
הוא משש את מיטתו והתיישב עליה בזהירות.
החדר היה חשוך, וקול נשימותיה הקצובות של אפרת הישנה נשמע.
על פי ההלכה אסור להעיר אותה, ידע צבי. הוא התיישב על המיטה ופהק.
פתאום הוא שם לב שגם הוא עייף, עייף מאד.
"נלך לשם כבר בבוקר" מלמל לעצמו.
הוא נכנס מתחת לשמיכה, התיישב, וקרא קריאת שמע.
אחר כך הניח את הראש על הכרית ובתוך שניות ספורות- נרדם.
לאור הבקשות, הסיפור: "שוקולד עדשים" מתחדש כעת.
הסבר קצר לקוראים חדשים...:
אחת לשבוע (בלי נדר, לא מתחייבת שאספיק...) יעלה בל"נ פרק חדש בסיפור. לאחר הפרק תוצגנה 3 אפשרויות להמשך כאשר הקוראים מוזמנים להצביע ולהביע את דעתם. ההמשך שיזכה ברב הקולות- יבחר לפרק הבא.
אה, ומכיוון שהמקום הוא קהילת הכתיבה המקצועית- הסיפור פתוח לביקורת, עזרה והארות.
הנה חמשת הפרקים הראשונים, הפרק השישי יעלה בעז"ה במהלך השעות הקרובות עד היממה הקרובה...
בסייעתא דשמיא
שוקולד עדשים
פרק א
"שוקו שוקו לה לה" שרו צבי ואפרת, מצמידים ידיים וצוחקים, "שוקו שוקו תה תה, שוקו לה, שוקו תה, שוקו-לה-תה" השיר הסתיים והם התחילו מתחילה: "שוקו שוקו לה לה...".
"ילדים" אמא נכנסה לחדר בחיוך, "בואו בבקשה לארוחת הערב, ואחריה- אתן לכם, בעזרת ה', הפתעה שסבתא הביאה".
סבתא שולמן הייתה אצלם היום בצהריים, והלכה רק לפני כמה דקות.
"טוב, אמא" צבי קם מהרצפה ואפרת אחריו, מנערת את חצאיתה. אמא יצאה מהחדר והלכה למטבח. "מעניין מה ההפתעה" לחשה אפרת לצבי.
"אולי מכונית על שלט?" קווה צבי בסקרנות. "לא" אפרת כווצה את שפתיה, "מכונית על שלט זה לא שווה ולא מעניין. הלוואי בובה".
"בובה" צבי נשף בזלזול, "מה כבר עושים עם בובה? אולי משחק קופסא לשנינו".
"ואולי כרטיסי כניסה ללונה- פארק" התלהבה אפרת.
הם נכנסו למטבח בציפיה ובסקרנות.
אבל בסיום ארוחת הערב פתחה אמא את הארון העליון ושלפה משם... חבילת שוקולד עדשים.
"מה?!" התאכזב צבי, "ההפתעה היא רק שוקולד?".
"זה לא רק!" נזפה בו אפרת, "וצריך להגיד תודה רבה!". "תודה רבה" מלמל צבי.
"אתם לא אוהבים את זה?" התפלאה אמא, "סבתא אמרה שזה בוודאות משהו שתיהנו ממנו, חשבתי שאמרתם לה שזה השוקולד שאתם הכי אוהבים או משהו כזה- היא קנתה את זה במיוחד".
עכשיו היה תורם של צבי ואפרת להתפלא. "לא אמרנו לה" השיב צבי, "ואני גם לא כל כך אוהבת שוקולד" הוסיפה אפרת, "אבל כמובן שהיא השקיעה ותודה רבה".
אמא חייכה, "בכל אופן, גם אם זו לא הפתעה מסעירה כמו שחשבתם, אני בטוחה שאתם שמחים לקבל שוקולד בסתם יום של חול".
"נכון" צבי חשב וחייך, "גם אם זה לא כרטיסים ללונה- פארק, עדיין כיף לאכול שוקולד".
"כרטיסים ללונה- פארק?" אמא צחקה, "זה מה שדמיינתם? עכשיו אני מבינה למה אתם מאוכזבים. לא נורא, במקום לתת קובייה אחת לכל אחד, כמו שתכננתי, אתן לכל אחד מכם שורה שלמה, מה אתם אומרים?".
"תודה, אמא!" שמחה אפרת, "כן, תודה" אמר גם צבי.
אמא פתחה את העטיפה החיצונית והחלה לקלף את הנייר הכסוף.
טבלת השוקולד נגלתה לעיניהם.
"איזה מוזר!" תמהו במקביל אמא, צבי ואפרת.
פרק ב
טבלת השוקולד נראתה רגילה כמעט לחלוטין. היו בה שורות של קוביות חומות עם תבליטים של פרות, היא הייתה מלבנית והדיפה ריח של שוקולד.
אבל היא הייתה רגילה רק כמעט לחלוטין. שני פסי גומי בצבצו מראשה. אמא שברה בזהירות את השוקולד מסביב לפסים, עד שהתקלף כולו ושני שעוני יד זהים נראו.
פסי הגומי של השעונים היו בצבע לבן עם עיגולים צבעוניים, ועיגול השעון עצמו היה תכול כולו עם שישה עיגולים צבעוניים שעמדו במקום הספרות: 2, 4, 6, 8, 10, ו- 12.
"העיגולים האלו נראים כמו עדשים" התלהבה אפרת.
"איזו מתנה יצירתית" התפעלה אמא. "מעניין איך סבתא הצליחה להחדיר את השעונים ממש לתוך השוקולד".
צבי ואפרת התקרבו לאמא על מנת לבחון את השעונים מקרוב.
"אלו שעונים יפים" שמח צבי, "לאף אחד בכיתה שלי אין כזה שעון".
אמא נערה את השעונים מגרגרי השוקולד שנשארו עליהם, "רוצים שאענוד לכם אותם?".
"כן, כן" צבי ואפרת הנהנו בהתלהבות והושיטו לאמא את ידי שמאל.
אמא ענדה להם את השעונים. "צריך להתקשר לסבתא ולהגיד לה תודה רבה" הזכירה להם.
אפרת מיהרה לטלפון של הבית וחייגה את המספר השמור.
"היא לא עונה" אמרה לאחר דקה.
"בסדר, ננסה שוב מאוחר יותר" השיבה אמא וזרזה אותם ללכת לישון.
רק כשכבר היו במיטות לאחר קריאת שמע, שם לב צבי שטרם הורידו את השעונים.
"תראי, אפרת" לחש לה. "העדש הכחול שבשעון שלי זוהר. גם שלך?",
אפרת הוציאה את היד מתחת השמיכה ובדקה. "כן" מלמלה, כבר מנומנמת.
"אפרת" צבי התיישב במיטה, "מה זה יכול להיות?".
"אולי השעה המתאימה זורחת" אפרת התהפכה לצד השני.
"אבל בכלל לא השעה שתיים עכשיו. אפרת, אני אומר לך" צבי התלהב, "זה משהו אחר. ותראי, העדש גובה, עכשיו הוא כמו כפתור שאפשר ללחוץ עליו.", הוא משש את העדש הכחול שבלט עכשיו ממקומו שבספרה שתיים. "בואי ונלחץ עליו".
"לא עכשיו, צבי" אפרת פיהקה והתהפכה שוב. "לילה עכשיו, הגיע הזמן ללכת לישון".
"נו, רק נלחץ" נסה לשכנע צבי, "רק נלחץ ונראה מה קורה".
"בבוקר" התעקשה אפרת.
"עכשיו" התעקש גם צבי, "באמת, מה הבעיה שנלחץ ולאחר מכן נלך לישון?"
פרק ג
"אם אתה רוצה, תלחץ אתה" אפרת התהפכה שוב לצד השני.
"אבל" צבי התחיל, קול נשימותיה הקצובות ענה לו.
'אוף' הוא חשב לעצמו, 'נצטרך לחכות לבוקר'. הוא נשכב בחזרה, אפילו לא מנסה להירדם.
'אבל מעניין מה הכפתור הזה עושה'. העדש זהר באור כחול וצבי לטף אותו.
'אולי זה מפעיל טיימר, כמו בשעון המשוכלל של דוידי בוזגלו, מהכיתה שלי? אולי זה מחליף את הצבע של לוח הספרות לכחול?'.
'לא יקרה כלום מלנסות' החליט. הוא התיישב במיטה, חפש ברגליו את נעלי הבית שלו ונעמד.
אחת, שתיים, שלוש.
הוא קרב את האצבע לעדש הכחול ולחץ.
בבת אחת כל החדר שסביבו התחיל להסתובב. מהר יותר. מהר יותר. צבי הסתחרר, הוא נסה להחזיק במעקה המיטה, אבל לא מצא אותו. הוא הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל ונופל הצידה.
צבי עצם את העיניים חזק, מחכה לכאב מההתנגשות עם הרצפה.
הכאב לא בא. במקום זה הוא הרגיש מתחתיו פוך נעים, ובמקום החושך שהיה בחדר- צבי הרגיש אור שמסנוור אותו.
"אתה בסדר?" קרא מישהו מעליו בקול דואג, "אתה צבי, נכון? ואיפה אחותך?".
צבי פקח את עיניו לאט.
הוא מצא את עצמו בחדר לא גדול שעל קירותיו מצוירים פסים וצורות שונות בצבע כחול, הוא עצמו חצי שכב וחצי ישב על פוך בצבע כחול בהיר.
לידו עמדה דמות שנראתה כמו כדור שוקולד ענק, מצופה בעדשים.
הוא היה נמוך מצבי פי חצי, היו לו רגליים וידיים דקים מאד, ועל ראשו היה מונח כובע מצחייה כחול.
העיניים שלו היו כחולות וגדולות, כמו שני עדשים כחולים וענקיים, והן הביטו על צבי בדאגה.
צבי הזדקף בבהלה, הסחרחורת עוד לא פסקה, הוא ניסה להיעמד.
"א... איפה אני?" שאל את כדור העדשים.
"אתה בארץ דושה" אמר כדור העדשים וחייך למול פניו הלא מבינות של צבי.
"איך הגעתי לפה?" תמה צבי, "הייתי בחדר שלנו לפני רגע".
"אתה לא יודע איך הגעת לפה?" כדור העדשים התפלא. "לא לחצת על העדש הכחול?".
"לחצתי" צבי הבין, "זה מה שקורה כשלוחצים על העדש? מגיעים למקום הזה... איך אמרת שקוראים לו?".
"ארץ דושה" הסביר הכדור בסבלנות, "ודרך אגב, נעים להכיר" הוא הושיט לצבי את אחת מידיו, "קוראים לי שוקי לדי, ובקצרה אתה יכול לקרוא לי: שוקי".
"אה, שוקי לדי כמו: שוקולד?", שפשף צבי את העיניים, היה מאוחר והוא היה עייף.
הגבות של שוקי התכווצו ונראה היה שהוא מתעצבן, "כולם שואלים אותי את זה" התרעם, "שוקי לדי כמו שוקי לדי, לא כמו שום דבר אחר".
"טוב, טוב" צבי נבהל, הוא לא רצה להעליב את שוקי, "סליחה, שוקי, לא התכוונתי".
"הכל בסדר" הגבות של שוקי התיישרו, "אבל אין זמן עכשיו, אתה צריך להתחיל את המסלול שלך".
"מסלול?" צבי לא הבין, נאנח, "אני לא מבין כלום".
שוקי נאנח גם הוא. "בא" סמן בידו לצבי לבוא אחריו, "אני רוצה להראות לך משהו".
פרק ד
שוקי הסתובב והתחיל ללכת, מסמן לצבי לבוא אחריו.
צבי החל לפסוע בהיסוס, החדר היה מוזר והוא עוד לא הבין איך הגיע לשם, ובשביל מה.
"אולי אני חולם בכלל?" אמר בקול ונעצר.
שוקי נעצר גם הוא. "לצבוט אותך?" הציע.
"לא" צבי משך בכתפיו. "זה כואב".
"אז איך תדע אם אתה חולם או לא?".
"אני לא אדע" פסק צבי, "עד שאני אתעורר בבוקר".
"אז אתה כבר עכשיו חושב שאתה יודע" שוקי דבר עם הגב לצבי. "כבר החלטת שאתה חולם.".
"ברור שאני חולם!" צבי קרא, "זה הרי לא הגיוני, כל מה שקורה פה".
שוקי המשיך ללכת, "אני אראה לך משהו" אמר, "ותבין שאתה לא חולם".
צבי הלך אחריו בשקט. מן החדר יצא מסדרון ארוך ושוקי פנה אליו, צבי אחריו.
המסדרון התארך והתפתל, ובסופו נראתה דלת כחולה. נמוכה, בגובה של שוקי.
שוקי נעצר לידה. "תפתח אותה" בקש מצבי, עדיין לא הסתובב אליו.
צבי התקרב לדלת, התכופף ולחץ באיטיות על הידית. הדלת גלשה בקלות על הצירים ונפתחה לרווחה.
"וואו" לחש צבי.
מעבר לדלת נראה שביל מתפתל. השביל לא עמד במקום אחד, אלא עלה וירד, זז ימינה ושמאלה, והחליף צבעים בכל מספר שניות.
"מה זה?" צבי לחש, כשעיניו נפקחות יותר ויותר מרגע לרגע.
"זה המסלול שלך" השיב שוקי באדישות. "וכדי לראות שאתה באמת לא חולם, כנס אליו כעת ואדריך אותך בפנים".
צבי הרים את רגלו הימנית על מנת להכניס אותה לדלת.
"אי!" הוא קרא. "מה חוסם את הפתח הזה, זכוכית? זה כואב ממש".
כעת נפקחו לרווחה גם עיניו של שוקי. "אתה לא מצליח להיכנס?!" נראה היה שהוא נבהל. הוא השחיל את רגלו מעבר לפתח, היא עברה בקלות.
"אם אינך מצליח לעבור האפשרות היחידה היא שזהו לא המסלול שלך. אין שום אפשרות אחרת, זה לא יכול להיות".
"לפחות גיליתי שזה לא חלום" צבי שפשף את רגלו, "זה כואב באמת".
שוקי הניע את ראשו בצער. "לא לזה התכוונתי. באמת שלא. אם הייתי יודע שלא תוכל להיכנס לא הייתי אומר לך לנסות לעשות את זה. רציתי שתגיע למסלול, ותבין שזוהי המציאות".
"איך הייתי מבין את זה במסלול?" התעניין צבי בסקרנות.
"כשנהייה שם, אוכל, בלי נדר, להסביר לך". שוקי נאנח. "קרה כאן דבר ממש מוזר. בוא נחזור, צבי. נשב ונחשוב ביחד על פתרון".
הם הסתובבו וחזרו בראש שפוף אל החדר הכחול. שוקי החווה בידו על הפוך הכחול עליו ישב צבי בתחילה, והתיישב בעצמו על אחד כזה ממולו.
דקה ארוכה ישבו שניהם וחשבו.
"נראה לי שאני יודע למה לא הצלחתי להיכנס" אמר פתאום צבי, "יכול להיות שאפרת ואני צריכים להיכנס ביחד?".
"נכון!" שוקי קם בבת אחת מהפוך, ולאחר רגע התיישב בחזרה. "זה בגלל שהיא לא באה אתך! מעל לכל ספק! ההוראה שקיבלתי הייתה במפורש על צבי ואפרת וינברג".
"קיבלת הוראה? ממי?" מרגע לרגע הדברים נראו לצבי יותר מוזרים, אבל הוא נחש ששוקי לא יענה לו על זה עכשיו.
"אסביר לך אחר כך, בלי נדר" השיב אכן שוקי, "כעת אנחנו צריכים לחשוב- מה לעשות עכשיו?".
"יש לי רעיון" אמר צבי, מהורהר.
פרק ה
"אני בסך הכל צריך לחזור הביתה ולקרוא לאפרת" אמר צבי, "כן, פשוט לחזור ולהגיד לה ללחוץ על העדש הכחול".
"מממ... רעיון טוב" הרהר שוקי בקול, "השאלה היא האם בטוח שתצליח לשכנע אותה. למה, באמת, היא לא באה אתך?" התעניין.
"היא לא רצתה" צבי שוטט בעיניו על הקירות, שם לב שהמקום בו הוא יושב הוא לא ממש חדר.
יוצאים ממנו כמה מסדרונות שונים, מלבד המסדרון אליו יצאו מקודם כדי למצוא את המסלול שלו, והיו בו חפצים בצורות שונות שצבי לא הכיר ולא הצליח להבין מהם.
"לובי בקרה" שוקי כאילו קרא את מחשבותיו. "בכל אזור בארץ ישנו חדר בקרה משלו, אבל זהו חדר הבקרה הכללי. אנחנו קוראים לו: 'לובי הבקרה'. מכאן ניתן לעקוב אחרי חדרי הבקרה השונים, לעקוב אחר כל המסלולים שיוצאים מכאן- בשלמותם. ולכוון את הפועלים והאחראיים בארץ דושה כולה.".
עיניו של צבי נפקחו בהתפעלות. "ואתה עושה את כל זה? אתה האחראי של לובי הבקרה הזה?".
"לא, לא" שוקי צחק והיה נראה נבוך, "אני בסך הכל שליח, אני כאן כדי ללוות אותך ואת אפרת במסלול שלכם".
"ואיפה אתה נמצא כשאתה לא מלווה אף אחד?" הסתקרן צבי.
"בבית שלי, כמובן" חייך שוקי, "אני גר באזור המישור.".
"אתה בטח מתגעגע לבית שלך, כשאתה לא נמצא שם", צבי חשב על שוקי. הוא צריך לנדוד ולהתרחק מהבית על מנת לעבור מסלול יחד עם ילדים שהוא לא מכיר, ונראה ששוקי עושה זאת פעמים רבות.
"בוודאי שאני מתגעגע" שתף שוקי, "כל החברים שלי גרים שם, אבל מעטות הפעמים שאנחנו כולנו שם. בדרך כלל, לפחות אחד או שניים נמצאים במסלול".
שוקי הזיז את ראשו וכובע המצחייה שלו זז הצידה, הוא הרים את ידו כדי לסדר אותו במקומו.
"זה מה שאתם עושים כל הזמן?" התפלא צבי, "יוצאים למסלולים וחוזרים? זה לא משעמם אתכם כבר?".
שוקי צחק וקם מהפוך, "הארץ שלנו לא משעממת, צבי יקירי. כל מסלול הוא מיוחד, כל ילד הוא מעניין. כל משימה היא חד פעמית ומותאמת במיוחד בשביל הילד שעובר את המסלול.
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".
"אין בעיה" צבי קם גם הוא. "איך חוזרים?".
"זו לא בעיה" השיב שוקי, "פשוט תלחץ שוב על העדש הכחול. רק תתכונן, זה הולך להיות מסחרר.".
"להתראות, שוקי" צבי נופף בידו. שוקי נופף לו חזרה, "נתראה בקרוב, כן? אני מחכה לך".
צבי הנהן ולחץ על העדש הכחול.
בבת אחד כל החפצים שראה החלו להסתובב סביבו, הוא הרגיש שהוא מתנדנד ועומד ליפול.
צבי חפש משהו לאחוז בו אבל גלה שלובי הבקרה הכחול כבר נעלם לגמרי.
במקומם עמדה מאחוריו המיטה שלו, ומולו הייתה המיטה של אפרת.
הוא משש את מיטתו והתיישב עליה בזהירות.
החדר היה חשוך, וקול נשימותיה הקצובות של אפרת הישנה נשמע.
על פי ההלכה אסור להעיר אותה, ידע צבי. הוא התיישב על המיטה ופהק.
פתאום הוא שם לב שגם הוא עייף, עייף מאד.
"נלך לשם כבר בבוקר" מלמל לעצמו.
הוא נכנס מתחת לשמיכה, התיישב, וקרא קריאת שמע.
אחר כך הניח את הראש על הכרית ובתוך שניות ספורות- נרדם.
