הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
קצת לפני שלמדה ראיית חשבון, עבדה במוקד מכירות. דיברה עם מענה קולי ועם אנשים שלא הפסיקו לגדף אותה בכל פעם שהשמיעה את הפתיח המוכר. ניסתה להסביר שהיא בסך הכל עושה את העבודה שלה. סגרה את הטלפון בנימוס.
עשרה אחוז מהלקוחות המדומיינים שלהם היו נחמדים, שאלו בתמימות למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים. חזרה 'בתוכיות' מרשימה אחרי כל מה שאמר להם הבוס ביום הראשון שהגיעה לחברה. חמש אחוז מתוכם השתכנעו. השאר הבטיחו לחשוב על זה. לא חשבו.
שנאה את העבודה ב"חייסוד ". שנאה לשכנע אנשים בלתי משוכנעים, לשמוע את הצעקות שלהם. שנאה להתחנן על פרוטות שנסגרו בגין כל דיל שנסגר.
אבל בשביל לממן את הלימודים, היא המשיכה לעבוד שם. המשיכה להסביר לאנשים למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים, אף על פי שידעה בוודאות שעל החיים עצמם - לאיש באמת אין ביטוח.
כשחגגה שבוע ראשון בעבודה, הבינה עד כמה היא צדקה. בגלל שיחה נכנסת משיראל.
הטלפון שלה בכלל היה על שקט. אביב לא הסכים להתעסק איתו בזמן העבודה. במקרה ראתה אותו מהבהב, כאילו שולח אליה אותות אזהרה.
ענתה בהבהוב השלישי. קולה הרועד של אחותה נשפך אל החלל.
"רות את לא מבינה מה קרה", ככה פתחה שיראל את השיחה שלהם. תלשה לה את הלב.
"מה קרה??", אחזה בשולחן העץ. כאילו הוא יוכל לעזור לה.
"אבא"
"מה איתו??"
"הוא במצב קשה. תאונת פגע וברח. רות, אין לי זמן לדבר כרגע. בבקשה תתפללו חזק".
"רגע! את לא יכולה להשאיר אותי ככה!! רק לפני שעה דיברתי איתו. אני - "
הטלפון אותת לה שהיא מדברת עם עצמה.
מבולבלת היא ניתקה את השיחה. ארזה את הדברים שלה ויצאה. ככה, מול העיניים הפעורות של אביב.
לא, היא לא יכולה לתת לו הסברים. אין לה זמן לתחקירים. זה החיים של אבא שלה על המאזניים עכשיו.
כל הדרך אל תחנת האוטובוס אמרה פרקי תהילים שזכרה בעל פה, עצרה את הקו הראשון שדהר אל התחנה. הנהג באמת לא הבין למה היא בוכה כשהיא שואלת אותו אם האוטובוס מגיע לרחוב התאנה.
בסוף הגיעה אל הבית.
התקשרה לאמא שלה. היא לא ענתה. צלצלה גם לנתי, חדווה, שיראל ואריאל גם הם לא ענו. כאילו השאירו אותה מחוץ למסגרת. המשיכו להתנהל כמשפחה.
רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה להירדם. הניחה את הנייד קרוב אליה.
אחרי חצי שעה הפלאפון שלה צלצל. קיצר לה שלוש שנות חיים.
הבינה שמשהו רע קרה. חטפה אותו בשתי ידיים רועדות.
מבלי להביט על הצג, לחצה על המקש הימני. ואז שמעה קול רדיופוני. בוכה ומתנגן. מבקש שתעצור רגע, תשמע כמה שלומי היתום זקוק לתרומה שלה עכשיו.
אצבעותיה - חיוורות מפחד ומזיעות מחרדה, שמטו את הנייד אל הכרית.
הדמעות ירדו כמו טיפות של גשם ראשון על כפות הידיים שלה. כשהגיעה אל המרפסת, הן התחזקו. הפכו לגשמים.
לראשונה בכל היום המטורף הזה, כשעמדה מול השמים השחורים, וניסתה לשווא להרגע מהאוויר הקריר שבחוץ, חשבה על האיש ההוא, שברח רגע אחרי שהשאיר את אבא שלה שרוע על הכביש.
'אולי זה בכלל נער שרק אתמול קיבל רישיון' הרהרה לעצמה. 'או שיכור שלא הבחין בין ירוק לאדום'. ואולי סתם אדם חסר מצפון שהמשיך הלאה, לא טרח לבדוק מי נשאר בשוליים.
הלוואי והייתה יכולה לראות את אותו האיש. להביט לו בעיניים רק לרגע. לצעוק לו: "מה אתה יודע על החיים בכלל? על משפחה?? מה??"
אחזה במכשיר שבידה. דמעה שוב. חזרה אל המספר האחרון, זה שבקול חנוק מבכי ביקש שתתרום לשלומי. רצתה לצעוק בקול לא לה: "מי אתה בכלל? מה אתה יודע על כאב? על דאגה? למה החיים של שלומי חשובים יותר מהחיים שלי? למה??"
קצת לפני שלמדה ראיית חשבון, עבדה במוקד מכירות. דיברה עם מענה קולי ועם אנשים שלא הפסיקו לגדף אותה בכל פעם שהשמיעה את הפתיח המוכר. ניסתה להסביר שהיא בסך הכל עושה את העבודה שלה. סגרה את הטלפון בנימוס.
עשרה אחוז מהלקוחות המדומיינים שלהם היו נחמדים, שאלו בתמימות למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים. חזרה 'בתוכיות' מרשימה אחרי כל מה שאמר להם הבוס ביום הראשון שהגיעה לחברה. חמש אחוז מתוכם השתכנעו. השאר הבטיחו לחשוב על זה. לא חשבו.
שנאה את העבודה ב"חייסוד ". שנאה לשכנע אנשים בלתי משוכנעים, לשמוע את הצעקות שלהם. שנאה להתחנן על פרוטות שנסגרו בגין כל דיל שנסגר.
אבל בשביל לממן את הלימודים, היא המשיכה לעבוד שם. המשיכה להסביר לאנשים למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים, אף על פי שידעה בוודאות שעל החיים עצמם - לאיש באמת אין ביטוח.
כשחגגה שבוע ראשון בעבודה, הבינה עד כמה היא צדקה. בגלל שיחה נכנסת משיראל.
הטלפון שלה בכלל היה על שקט. אביב לא הסכים להתעסק איתו בזמן העבודה. במקרה ראתה אותו מהבהב, כאילו שולח אליה אותות אזהרה.
ענתה בהבהוב השלישי. קולה הרועד של אחותה נשפך אל החלל.
"רות את לא מבינה מה קרה", ככה פתחה שיראל את השיחה שלהם. תלשה לה את הלב.
"מה קרה??", אחזה בשולחן העץ. כאילו הוא יוכל לעזור לה.
"אבא"
"מה איתו??"
"הוא במצב קשה. תאונת פגע וברח. רות, אין לי זמן לדבר כרגע. בבקשה תתפללו חזק".
"רגע! את לא יכולה להשאיר אותי ככה!! רק לפני שעה דיברתי איתו. אני - "
הטלפון אותת לה שהיא מדברת עם עצמה.
מבולבלת היא ניתקה את השיחה. ארזה את הדברים שלה ויצאה. ככה, מול העיניים הפעורות של אביב.
לא, היא לא יכולה לתת לו הסברים. אין לה זמן לתחקירים. זה החיים של אבא שלה על המאזניים עכשיו.
כל הדרך אל תחנת האוטובוס אמרה פרקי תהילים שזכרה בעל פה, עצרה את הקו הראשון שדהר אל התחנה. הנהג באמת לא הבין למה היא בוכה כשהיא שואלת אותו אם האוטובוס מגיע לרחוב התאנה.
בסוף הגיעה אל הבית.
התקשרה לאמא שלה. היא לא ענתה. צלצלה גם לנתי, חדווה, שיראל ואריאל גם הם לא ענו. כאילו השאירו אותה מחוץ למסגרת. המשיכו להתנהל כמשפחה.
רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה להירדם. הניחה את הנייד קרוב אליה.
אחרי חצי שעה הפלאפון שלה צלצל. קיצר לה שלוש שנות חיים.
הבינה שמשהו רע קרה. חטפה אותו בשתי ידיים רועדות.
מבלי להביט על הצג, לחצה על המקש הימני. ואז שמעה קול רדיופוני. בוכה ומתנגן. מבקש שתעצור רגע, תשמע כמה שלומי היתום זקוק לתרומה שלה עכשיו.
אצבעותיה - חיוורות מפחד ומזיעות מחרדה, שמטו את הנייד אל הכרית.
הדמעות ירדו כמו טיפות של גשם ראשון על כפות הידיים שלה. כשהגיעה אל המרפסת, הן התחזקו. הפכו לגשמים.
לראשונה בכל היום המטורף הזה, כשעמדה מול השמים השחורים, וניסתה לשווא להרגע מהאוויר הקריר שבחוץ, חשבה על האיש ההוא, שברח רגע אחרי שהשאיר את אבא שלה שרוע על הכביש.
'אולי זה בכלל נער שרק אתמול קיבל רישיון' הרהרה לעצמה. 'או שיכור שלא הבחין בין ירוק לאדום'. ואולי סתם אדם חסר מצפון שהמשיך הלאה, לא טרח לבדוק מי נשאר בשוליים.
הלוואי והייתה יכולה לראות את אותו האיש. להביט לו בעיניים רק לרגע. לצעוק לו: "מה אתה יודע על החיים בכלל? על משפחה?? מה??"
אחזה במכשיר שבידה. דמעה שוב. חזרה אל המספר האחרון, זה שבקול חנוק מבכי ביקש שתתרום לשלומי. רצתה לצעוק בקול לא לה: "מי אתה בכלל? מה אתה יודע על כאב? על דאגה? למה החיים של שלומי חשובים יותר מהחיים שלי? למה??"
