הנושאים החמים
הנושאים החמים
מוקדש לכל מי שמתגעגע
הכי אהבתי ללכת לפארק הענק שבקצה הרחוב, כי חבר שלי תמיד היה שם.
הוא לא היה חבר מהגן או מהמשפחה, הוא היה החבר מהפארק, וגם החבר הכי טוב שלי.
תמיד היינו מגיעים לגינה באותה השעה, ובזמן שהאמהות שלנו היו מדברות ביניהן על דברים משעממים של אמהות, אנחנו היינו משתוללים ביחד, צועקים, צוחקים, והכי הכי אוהבים לשחק בכדור שהייתי מביא.
יום אחד הגענו לגינה, אבל חבר שלי לא היה שם.
"אמא, איפה הוא?" שאלתי את אמא, והיא אמרה שהיא לא יודעת.
זה היה ממש לא הוגן שהוא לא הגיע, אז התיישבתי לידה על הספסל, שילבתי ידיים ורגליים ועשיתי פרצוף של הפגנה.
אמא התרגזה ואמרה שעד שאנחנו מגיעים לגינה אני יושב כמו זקן ולא משחק, אז העפתי את הכדור וצעקתי שבלי החבר שלי הגינה הזאת לא שווה בכלל, אמא אמרה שאני מתחצף, וחזרנו הביתה.
למחרת שאלתי את אמא למה חברים שלי בגן מספרים כל מיני דברים לא נעימים על המשפחה של חבר שלי. היא פתאום נראתה מאד כועסת ועצבנית, אז מהר מהר לפני שהיא תספיק להגיד לי כל מיני דברים חינוכיים, אמרתי שלא משנה ורצתי לחדר שלי. חיפשתי את הכדור, ונזכרתי שלא החזרנו אותו מהגינה.
הייתי עצוב מאד.
נשכבתי על המיטה,
ונרדמתי ככה, עם בגדים, עד הבוקר.
הרבה ימים עברו מאז ואף לא פעם אחת ראיתי אותו, את החבר שלי.
כבר הספקתי לעלות לכיתה א' וב', לקנות כמה כדורים ולפוצץ אותם, גם נפלו לי כמה שיניים וצמחו חדשות, למדתי לקרוא ולרוץ נורא מהר.
יום אחד ביקרנו את סבתא שלי, שהיא הסבתא הכי שווה בעולם.
סבתא הביאה לי כדור חדש ורציתי ממש לשחק איתו, לא יכולתי להתאפק ושיחקתי בתוך הבית למרות שאף פעם המבוגרים לא מרשים, אבל אחרי ששברתי לסבתא אווזה מזכוכית, שאני לא מבין למה כולם התעצבנו כי היא בכלל לא נראית כמו אווזה, אמא נתנה לי יד וירדה איתי לגינה.
כשהגענו היא פתאום נעצרה "אולי נלך לגינה אחרת?" שאלה אותי בשקט בשקט, אבל אני בכלל לא רציתי, ראיתי פתאום את מה שהיא ראתה.
עזבתי את היד שלה ורצתי קדימה, אל החבר מהפארק -
החבר הישן שלי!
כמה התגעגעתי אליו!
כל כך רציתי לשחק איתו, לספר לו על כל הדברים החדשים שקרו לי מאז ועד היום.
קראתי לו, והוא הסתובב והעיניים שלו התעגלו והסתכלו עלי איך שגדלתי.
מהצד ראיתי את אמא שלי עומדת ומסתכלת עלינו, היא לא אמרה דבר, את אמא של חבר שלי בכלל לא הצלחתי לראות.
אם היינו אבא'הים אולי הייתי לוחץ לו יד,
אם היינו בנות, כנראה שהיינו מתחבקים ובוכים או צועקים ומתרגשים,
אם היינו רק קצת גדולים יותר, אולי הייתי טופח על הכתף ואומר: "טוב לראות אותך חבר".
אבל אנחנו רק שני ילדים קטנים שלא מבינים שום דבר.
אז אני זורק לו את הכדור, והוא תופס, מחייך אלי חיוך קטן.
וככה אנחנו ממשיכים לרוץ ולשחק עד שהשמש שוקעת, ואמא קוראת לי לחזור.
מאז יותר לא הלכנו לגינה של סבתא, ולא ראיתיו עוד מעולם.
הכי אהבתי ללכת לפארק הענק שבקצה הרחוב, כי חבר שלי תמיד היה שם.
הוא לא היה חבר מהגן או מהמשפחה, הוא היה החבר מהפארק, וגם החבר הכי טוב שלי.
תמיד היינו מגיעים לגינה באותה השעה, ובזמן שהאמהות שלנו היו מדברות ביניהן על דברים משעממים של אמהות, אנחנו היינו משתוללים ביחד, צועקים, צוחקים, והכי הכי אוהבים לשחק בכדור שהייתי מביא.
יום אחד הגענו לגינה, אבל חבר שלי לא היה שם.
"אמא, איפה הוא?" שאלתי את אמא, והיא אמרה שהיא לא יודעת.
זה היה ממש לא הוגן שהוא לא הגיע, אז התיישבתי לידה על הספסל, שילבתי ידיים ורגליים ועשיתי פרצוף של הפגנה.
אמא התרגזה ואמרה שעד שאנחנו מגיעים לגינה אני יושב כמו זקן ולא משחק, אז העפתי את הכדור וצעקתי שבלי החבר שלי הגינה הזאת לא שווה בכלל, אמא אמרה שאני מתחצף, וחזרנו הביתה.
למחרת שאלתי את אמא למה חברים שלי בגן מספרים כל מיני דברים לא נעימים על המשפחה של חבר שלי. היא פתאום נראתה מאד כועסת ועצבנית, אז מהר מהר לפני שהיא תספיק להגיד לי כל מיני דברים חינוכיים, אמרתי שלא משנה ורצתי לחדר שלי. חיפשתי את הכדור, ונזכרתי שלא החזרנו אותו מהגינה.
הייתי עצוב מאד.
נשכבתי על המיטה,
ונרדמתי ככה, עם בגדים, עד הבוקר.
הרבה ימים עברו מאז ואף לא פעם אחת ראיתי אותו, את החבר שלי.
כבר הספקתי לעלות לכיתה א' וב', לקנות כמה כדורים ולפוצץ אותם, גם נפלו לי כמה שיניים וצמחו חדשות, למדתי לקרוא ולרוץ נורא מהר.
יום אחד ביקרנו את סבתא שלי, שהיא הסבתא הכי שווה בעולם.
סבתא הביאה לי כדור חדש ורציתי ממש לשחק איתו, לא יכולתי להתאפק ושיחקתי בתוך הבית למרות שאף פעם המבוגרים לא מרשים, אבל אחרי ששברתי לסבתא אווזה מזכוכית, שאני לא מבין למה כולם התעצבנו כי היא בכלל לא נראית כמו אווזה, אמא נתנה לי יד וירדה איתי לגינה.
כשהגענו היא פתאום נעצרה "אולי נלך לגינה אחרת?" שאלה אותי בשקט בשקט, אבל אני בכלל לא רציתי, ראיתי פתאום את מה שהיא ראתה.
עזבתי את היד שלה ורצתי קדימה, אל החבר מהפארק -
החבר הישן שלי!
כמה התגעגעתי אליו!
כל כך רציתי לשחק איתו, לספר לו על כל הדברים החדשים שקרו לי מאז ועד היום.
קראתי לו, והוא הסתובב והעיניים שלו התעגלו והסתכלו עלי איך שגדלתי.
מהצד ראיתי את אמא שלי עומדת ומסתכלת עלינו, היא לא אמרה דבר, את אמא של חבר שלי בכלל לא הצלחתי לראות.
אם היינו אבא'הים אולי הייתי לוחץ לו יד,
אם היינו בנות, כנראה שהיינו מתחבקים ובוכים או צועקים ומתרגשים,
אם היינו רק קצת גדולים יותר, אולי הייתי טופח על הכתף ואומר: "טוב לראות אותך חבר".
אבל אנחנו רק שני ילדים קטנים שלא מבינים שום דבר.
אז אני זורק לו את הכדור, והוא תופס, מחייך אלי חיוך קטן.
וככה אנחנו ממשיכים לרוץ ולשחק עד שהשמש שוקעת, ואמא קוראת לי לחזור.
מאז יותר לא הלכנו לגינה של סבתא, ולא ראיתיו עוד מעולם.
נערך לאחרונה ב:
